האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

מה מניע את האדם – הגוף או הנפש?

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

גדי טאוב פרסם מאמר בשם "הטעות של פרויד", המתמקד בהנחת היסוד הבסיסית של פרויד, שהאדם מונע על ידי דחפים ביולוגיים ועצביים, אל מול הטענה היותר מבוססת כי האדם מונע על ידי כחות נפש. ההנחה של פרויד היתה בסיס להכחשת הנפש והרוחניות בהרבה תחומי מחקר אחרים. למסקנה כי היא שגויה יש משמעות רבה על היחס לאדם ולנסיון לחקור אותו דרך מחקר המח והעצבים. ישנה חשיבות גם להבין כיצד ההתנהלות של המוסדות הפסיכואנליטיקאיים דומה להתנהלות של כנסייה סודית.

להלן חלקים מתוך דבריו של טאוב:

מעמדו של פרויד בתרבות המערב איתן כתמיד, אבל השקפתו היסודית על טבע האדם מאבדת את אחיזתה דווקא בקרב ממשיכיו. הוויכוח הוא על שאלת היסוד – מה מניע בני אדם. האם פורקן דחפים ביולוגיים, כפי שטען פרויד, או צורך בקשר אנושי, כפי שטוענים יריביו. מחנה המורדים מתרכז סביב עבודתו ואישיותו של סטיבן מיטשל, האיש שטילטל את הממסד הפסיכואנליטי בארה"ב ומת לפני ארבע שנים בשיא פריחתו.

אף אחד לא יאמר את זה, לא במלים האלה, אבל יותר ויותר פסיכואנליטיקאים בעצם חושבים, שפרויד פשוט טעה. לא קצת. לא בשוליים. אלא בעצם תורת הנפש שלו. בשאלה היסודית מכולן – מי אנחנו, מה מניע אותנו. קצת קשה להאמין – הרי פרויד הוא אבן יסוד כל כך מובנת מאליה בתרבות – אבל מה שהחל כאלטרנטיווה מהוססת עוד בימיו של פרויד, נהפך בשני העשורים האחרונים למרד.

הרבה מים היו צריכים לעבור בנהר מאז ששנדור פרנצי והארי סטאק סאליבן העלו, כל אחד לחוד, את הרעיונות האלטרנטיוויים, או מאז שחבורת פסיכואנליטיקאים זועמת צעדה לפני 60 שנה במורד השדרה החמישית בניו יורק (על פי הפולקלור הפסיכואנליטי הלא לגמרי מדויק) בהנהגת קלרה תומפסון וקארן הורני ושרה "אנו נתגבר" – We Shall Overcome. לא מופרז לומר שהם התגברו בסוף, ומה שהיה סמוי הפך גלוי. מוסדית ותיאורטית. זה סיפור של שינוי הדרגתי, יש בו הרבה גיבורים, אבל אם יש אחד בולט מן הזמן האחרון, אחד ששם לו למטרה להפוך את מה שסמוי לגלוי, זהו סטיבן מיטשל, פסיכואנליטיקאי ניו-יורקי, נכד של מהגרים יהודים מפינסק, שנפטר לפני פחות מארבע שנים.

השם שנתן מיטשל לרעיונות שהחליפו את אלה של פרויד הוא "פסיכואנליזה התייחסותית" (Relational Psychoanalysis) – מושג גג שמכנס תחתיו הרבה רעיונות שונים, ותיקים וחדשים. אבל לכולם מכנה משותף – לפי מיטשל אין ברירה אלא להכיר בעובדה שמדובר באלטרנטיווה שלמה לפרויד, אלטרנטיווה מוציאה. או, או. הטיעון של מיטשל, מתברר, היה רב כוח, עד כדי כך שהפסיכואונליזה ההתייחסותית נהפכה לזרם המרכזי בפסיכואנליזה של ארצות הברית, כפי שהכריז לאחרונה לורנס ג'יקובסון בכתב העת Contemporary Psychoanalysis. ג'יקובסון לא כתב זאת בשמחה, אלא כעובדה.

אבל מה שקורה בפסיכואנליזה האמריקאית בשנים האחרונות מרחיק לכת, כנראה, הרבה יותר. מכתבי העת המקצועיים מתקבל הרושם הכמעט סוריאליסטי שלא רק שמיטשל כבר לא צריך להתקבל אצל הממסד הפרוידיאני, אלא שפרויד צריך עכשיו להתקבל אצל מיטשל. הגיעו דברים לידי כך שחסידי פרויד בלב הממסד עברו לקרב בלימה: יותר ויותר אפשר לשמוע מהם את הטענה שגם פרויד בעצם היה "התייחסותי".

כדי להבין את הוויכוח מבחוץ כדאי אולי להתחיל מאבן דרך דרמטית בו: מאמר קצר בשם "הוספיטליזם" שכתב רנה ספיץ בשנות הארבעים. ספיץ ערך תצפית שיטתית בילדים שגדלו בבית חולים, בלי אם או תחליף אם קבוע, כלומר בלי קשר קבוע עם מבוגר ספציפי. כל הילדים האלה גילו סימנים של פיגור התפתחותי, דיכאון, ונטייה יוצאת דופן לחלות. בתום שלושה חודשים הקואורדינציה של העיניים התדרדרה, והסתמן פיגור מוטורי. בהדרגה הם נעשו שקטים במידה יוצאת דופן, חסרי תנועה. הילדים האלה פשוט הלכו ודעכו לנגד עיניו של ספיץ.

המאמר כתוב בלשון טכנית מדעית, אבל העובדות היבשות שוברות את הלב: בהדרגה נוצרו שקעים במזרון במקום שהגוף הקטן, חסר התנועה, שכב במשך חודשים ארוכים. במחקר ההמשך התברר שבתוך שנתיים שליש מתו. מעטים מאלה ששרדו למדו, בתום שלוש שנים, לשבת, ללכת, לעמוד או לדבר. כמעט מתבקש לומר (אף שלא זה הניסוח של ספיץ) שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שילדים פשוט מתים בלי אהבה.

המפעל של מיטשל בנוי למעשה סביב הרעיון שמסקנות כמו אלה של ספיץ מחייבות דחייה של השקפתו של פרויד מיסודה. מפני שפרויד ביקש לגזור את כל ההתנהגות האנושית, לרבות קשרים בין בני אדם, מסיפוק דחפים פיסיים שמקורם בגוף. קשרים בשביל פרויד הם תוצאת לוואי, של הצורך בסיפוק פיסי. נאמן לאווירה הפוזיטיוויסטית הקיצונית של וינה בתחילת המאה, ובן של הדמיון המדעי בן זמנו, תיאר פרויד את הנפש כפועל יוצא של מערכת לחצים כמו-הידראולית: כמויות נתונות של אנרגיה (אנרגיה ארוטית ואגרסיה) מתעוררות בגוף ודורשות פורקן. הזולת – לא במקרה הוא נקרא "אובייקט" בלשון פרויד – הוא פשוט אמצעי לפורקן המתחים האלה. כל ההתנהגות האנושית נובעת ממערך הלחצים הפיסי הזה, מכור הדחפים היוקד של ה"איד".

"כוחו של האיד", כתב פרויד סמוך למותו, "מבטא את מטרת חייו של האורגניזם האינדיווידואלי", והדחפים "מביאים לכלל קיום את כל מגוון תופעות החיים". הוויכוח הוא לכן על השאלה היסודית – מה מניע בני אדם. האם קשר הוא תוצר לואי של פורקן פיסי דחפי, או שהאדם הוא ביסודו יצור שואף קשר? האם אהבה, כפי שסבר פרויד, היא "התקשרות מתמשכת אל האובייקט… גם במרווחים חסרי התשוקה" בשל ה"ביטחון שהצורך שזה עתה גווע ישוב ויתעורר", או שהיא צורך עצמאי, מקורי. הוויכוח הוא בין תפישה של אגואיזם קיצוני הרואה את היצור האנושי כמולקולה שואפת עונג פיסי שהעולם החברתי פחות או יותר נכפה עליה, לבין הנחה שהאדם הוא מיסודו בריה חברתית, המונע מתוך צמאון לקשר אנושי.

שתי ההשקפות האלה, הדחפית וההתייחסותית, טען מיטשל, מוציאות זו את זו, ולדבריו, הגיע הזמן שנודה שצריך לבחור ביניהן. אלא שהוויכוח חורג בהרבה מהצד התיאורטי. השאלה תפשה את חזית הדיון ונהפכה למין אבן בוחן – הלפרויד אתה או לצריו – וזאת כבר שאלה שיש לה היבטים מרחיקי לכת – ייצריים, מוסדיים ואישיים…

המורדים הראשונים

השקפתו החתרנית של מיטשל התעצבה בזמן קריטי ובזירה סוערת במיוחד. רעיונות מהפכניים שבאנגליה נחבאו מתחת לפשרות פוליטיות והבדלים עמוקים שבצרפת ודרום אמריקה התחפשו ל"חזרה לפרויד", נהפכו באמריקה, שהממסד הפסיכואנליטי שלה היה במיוחד נוקשה, לפצצה מתקתקת ליד עמודי התווך של הבניין כולו.

הבניין, צריך להודות, היה מוזר מראשיתו. משום שהפסיכואנליזה נדחתה על ידי הממסד הרפואי של וינה בימיו של פרויד היא נאלצה להתפתח במוסדות משלה. זאת היתה ברכה וקללה. מצד אחד זה נתן לה חופש לצמוח בשקט. מצד שני זה איפשר לפרויד חופש לכפות את עמדתו באופן מוסדי, בעריצות לא קטנה. הפסיכואנליזה נשארה מחוץ להישג ידו של החופש האקדמי הנהוג באוניברסיטאות, ונשארה חצי דת וחצי מדע. מי שסטה מן הדוגמה פשוט גורש.

אם הממסד הפסיכואנליטי היה שמרני ונוקשה, האגף האמריקאי שלו היה נוקשה עוד יותר. בעוד שפרויד והאגודה הפסיכואנליטית הבין לאומית התירו להכשיר לא-רופאים, דרש האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי (APA) עד לא מזמן, 1988, תואר דוקטור ברפואה כדי להתחיל את ההכשרה.

היו לכך סיבות מקומיות. ב-1910 התפרסם דו"ח פלקסנר על מצב הרפואה באמריקה שהבהיל את ארצות הברית כולה. התברר פתאום שכל שרלטן יכול לחלק תארים ברפואה, ושאין שום דרך לדעת עם האיש בחלוק הלבן שמטפל בך יודע בכלל מה הוא עושה. אף אחד לא פיקח. התגובה היתה חקיקה מחמירה בנושא רישוי לרופאים. כולם נאלצו להתיישר לפי אוניברסיטת ג'ון הופקינס, היחידה שעמדה בסטנדרטים גרמניים של הכשרה מקצועית.

האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית הוקמה רק שנה אחרי הדו"ח, ובצלו. מקימיה חשבו לכן שאם עתיד להיות למקצוע שלהם מעמד מכובד בארצם כחלק מתחום מקצועות הריפוי, אסור להם להיות מחמירים פחות.

גם בענייני דוגמה האמריקאים היו אדוקים יותר מהאפיפיור. בעוד שבאנגליה התפתח פלורליזם מסוים, הפסיכואנליטיקאים חמורי הסבר של העולם החדש לא סבלו כל סטייה. כך קרה שפסיכואנליקאית מקורית וכריזמטית כמו קארן הורני, התנגשה בסינוד הקדוש של המכון הפסיכואנליטי של ניו יורק. שומרי החותם החליטו ב-1941 שדעותיה חתרניות מדי, ושהיא פופולרית מדי אצל התלמידים. הם העבירו את הורני מקורס המבוא, שהיה חובה לכל תלמידי שנה א' ובעצם עיצב את השקפתם בראשיתה, לסמינר בחירה נידח בשנה ד'. הורני עזבה בזעם, לקחה קבוצה של נאמנים והקימה את מכון הורני. זה היה הרקע למצעד המיתולוגי.

כרגיל במוסדות פסיכואנליטיים גם זה היה עניין משפחתי. להורני היה רומן עם הפסיכואנליטיקאי אריך פרום, והוא הצטרף אליה ואל קלרה תומפסון בהקמת המכון האלטרנטיווי. נוסף לרומן עם האם, היה פרום גם המטפל של בתה של הורני. זה אולי טרם ללהט, אבל לא ליציבות.

די מהר התברר שהמקלט החדש בראשות הורני הוא בעצמו דוגמטי להפתיע. מה שקרה להורני במכון הפרוידיאני של ניו יורק, קרה לפרום תחת הורני במכון החדש, אחרי שהרומן ביניהם נגמר. פרום נעשה פופולרי מדי במכון החדש, ונוסף לכל הוא לא היה רופא. הסנקציה לא איחרה לבוא: הוועד המנהל הגביל את הקורסים שהותר לו ללמד. זה היה דז'ה וו מוזר בעיני כמה מן החברים. ואכן – דז'ה וו – הם פרשו. תומפסון ופרום חברו להארי סטאק סאליבן, ועם גרושתו של פרום, פרידה פרום-רייכמן, הם הקימו מכון אלטרנטיווי חדש, מכון ויליאם אלנסון וייט.

אחת הבעיות של מכון וייט החדש היתה שלאגודה הפסיכואנליטית האמריקאית היה מונופול על חברות בארגון הבינלאומי שיצר פרויד. מי שלא היה חבר ב-APA נשאר בחוץ ולא הוכר כפסיכואנליטיקאי. מאחר שמכון וייט הכשיר גם לא-רופאים, הוא נשאר מחוץ לאיגוד האמריקאי, ולכן גם מחוץ לאיגוד הבינלאומי. אף שהמכון קם על פלורליזם תיאורטי והכשרה של לא רופאים, הוא המשיך לשאוף להתקבל בממסד. לפיכך, ההכשרה של פסיכולוגים שאינם רופאים לפסיכואנליזה נשארה במעמד משני. פסיכולוגים קיבלו מין תעודה מעליבה של סיום לימודים שלא בדיוק היתה הסמכה. הדיונים התכופים במכון וייט על שאלת הרופאים-או-לא-רופאים החזיקו את מי שלא היו רופאים בחרדה מתמדת. כך נולדה הפרישה הבאה. ב-1952 הניחה קבוצה פורשים מאנשי וייט הצעה של שולחנה של אוניברסיטת NYU לפתוח תוכנית פוסט-דוקטורט בפסיכואנליזה. התוכנית נפתחה ב-1961. כאן ב-NYU הוכשרה הקרקע שעליה נבטה המהפיכה שמיטשל ביקש לחולל.

נפש אחרת אם זאת היתה הקרקע, לא משם באו הזרעים. מה שייהפך בחסות NYU למהפיכה מודעת לעצמה התחיל בשנות השבעים בתור שיחות נלהבות בין העמיתים סטיבן מיטשל וג'יי גרינברג במסעדות סיניות ברחבי מנהטן. שניהם היו מורים צעירים במכון וייט, שניהם ראו את עצמם כפסיכואנליטיקאים למרות שהממסד הפרוידיאני הוותיק סירב להאציל עליהם ועל פסיכולוגים לא-רופאים שכמותם את התואר המכובד הזה. לשניהם היתה אהבה מיוחדת לתיאוריה ולאוכל סיני, וככה, מעל נודלז, אורז ורוטב סצ'ואן, הם התווכחו בלהט על נושאי הקורסים שלימדו. מתוך השיחות האלה צמח הבסיס לספר שהם כתבו יחד במשך ארבע שנים וחצי.

הספר עב כרס והלמדני של מיטשל וגרינברג יצא לאור בשנת 1983, תחת הכותרת "יחסי אובייקט בתיאוריה פסיכואנליטית" ונהפך לבסיס הרעיוני להפיכה שבדרך. זה היה מחקר משווה, דקדקני ואקדמי מאוד, בין תיאוריות פסיכואנליטיות שונות לאור שאלה אחת שעוברת דרך כולן: איך הסבירו תיאורטיקנים שונים "יחסי אובייקט" – כלומר יחסי אנוש (ממשיים ו/או מדומיינים). גרינברג כתב את הפרקים שעוסקים בפרויד וממשיכיו המובהקים, ומיטשל כתב את הפרקים שעוסקים במורדים המובהקים.

מה שעלה מן הספר היה נפיץ: ההיאחזות בתפישת האדם של פרויד לא החזיקה מעמד אפילו אצל ממשיכיו המוצהרים. מאמצים עצומים הושקעו לא בהבנת בני אדם, אלא בניסיון לדחוק בני אדם ורגשות לתוך תיאוריה דחפית, ביולוגיסטית וצרה, ששיקפה אמונה מדעית מיושנת מן המאה ה-19. מיטשל וגרינברג עקבו בפרטי פרטים אחרי האבולוציה ההדרגתית שעברה על תפישת הדחף הפרוידיאנית, שקצרה היריעה כאן מלעשות אתה צדק: השתנות מושג הדחף אצל מלאני קליין (אצלה הדחף עובר גלגול ממושגים אנרגטיים לפנטסיה על אובייקטים), דרך ממשיכיה ויריביה באסכולת יחסי האובייקט; האופן שבו אסכולת האגו חיפשה מקום לקשרים מחוץ לדחפים באמצעות רעיון ההסתגלות; אחרי התפתחות אסכולת ה"עצמי" של היינץ קוהוט; ואחרי המורדים הגלויים שביקשו להיפטר מרעיון הדחף כולו.

ברוב התפישות האלה הלא-מודע מצטייר מחדש לא כמשכנם של דחפים מודחקים, אלא כדרמה פנימית מורכבת של דימויי עצמי וזולת. במלים אחרות, מדובר בנפש אחרת באופן קטגורי מזו של פרויד. חברים יקרים, אמר הספר במובלע, אי אפשר להמשיך להתנהג כאילו כלום לא קרה. העסק פשוט לא עובד. זאת היתה קריאת תיגר חמורה, והיא איימה להבהיר מה שרבים כל כך ניסו לטשטש. כפי שאמר פעם בכעס פסיכואנליטיקאי מן הממסד למיטשל וגרינברג, זה ספר טוב מאוד, אבל לא הייתם צריכים לכתוב אותו.

הספר זכה להצלחה מסחררת כמעט בן-לילה. עד היום הוא טקסטבוק קלאסי כמעט בכל מקום בעולם האנגלו-סקסי שבו מלמדים פסיכואנליזה. מוקד הדיון נסחף בהדרגה אל מיטשל וגרינברג. הספר, בקיצור, תקוע שם באמריקה כמו לבנה ענקית, באמצע הדיון המקצועי, ואי אפשר להזיז אותו או לעקוף אותו. אין ברירה אלא להתחייחס אליו.

ג'יי גרינברג, שהוא פחות או יותר בן גילו של מיטשל, משקיף על הספר היום מהקליניקה השקטה שלו בגבול המערבי של סנטרל פארק, עשרים שנה אחרי, במידה של אמביוולנטיות. בכלל, הוא מעיד על עצמו, הוא אדם אמביוולנטי. הניגוד ברור, מפני שמיטשל, כפי שמעידים כל חבריו, היה מאוד לא אמביוולנטי בנוגע למהפיכה שביקש לקדם. "לא ראיתי בספר שום אג'נדה פוליטית", אומר גרינברג היום. "זה היה בעיני מחקר השוואתי ענייני. אני לא חושב שסטיב חשב עליו אז כמהפיכה. כל זה בא רק אחר כך. אז היינו מורים צעירים, התלבטנו בשאלות האלה ודיברנו עליהן בלהט, וחשבנו שהן יעניינו גם אחרים".

אחרים אכן התעניינו, אבל הם גם ראו כאן אג'נדה. לא רק ב-NYU ומכון וייט. כל מיני יריבים פוטנציאליים של התיאוריה ושל הממסד התחילו להסתכל הצדה זה על זה ולשאול את עצמם מה הולך כאן. בתוך איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (שאיגד פסיכולוגים שאינם רופאים), קמה ב-1979 "חטיבה 39", החטיבה הפסיכואנליטית. אנשים שראו את עצמם כפסיכואנליטיקאים אף שנודו על ידי הממסד, התחילו להחליף שם דעות. החידוש היה שהם החליפו דעות על בסיס כלל ארצי, והתחילו לפזול לצדדים ולזהות את עצמם זה בזה. בעוד שמכון וייט, NYU ואסכולת קוהוט היו תופעה מקומית, זה כבר היה עניין בסדר גודל אחר. הגולים החלו לצאת מהגטו ולכבוש שטח.

כשיצא הספר של מיטשל וגרינברג, גילתה התזמורת שכיוונה כלים בחטיבה 39 שהקקפוניה שלה הרמונית יותר מכפי שהיה נדמה. כאן נפגשו האיש והשעה, מפני שהישגו של מיטשל לא היה בהלחנת תיאוריה חדשה, אלא קודם כל בניצוח על תיזמורת המורדים. הספרים שכתב אחר כך הפכו את ההרמוניה המהוססת למארש. מיטשל, כפי שמסביר לואיס ארון, ראש תוכנית הפוסט-דוק ב-NYU, יצר "קונפרדרציה" מן התיאוריות המתחרות.

הממסד מרים ידיים

שנתיים אחרי הספר ההוא הגלות הפסיכואנליטית עברה להתקפה ישירה על חומת המבצר. ב-1985 הם התחילו לעשות את זה בדרך הכי אמריקאית בעולם: תביעה משפטית. הם תבעו את הממסד על בסיס חוק שרמן נגד מונופולים. הטענה היתה שהאיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי מונע מהם פרנסה. הם לא המציאו את השיטה – הממסד כבר תבע פעם בעצמו (ונסוג) את מכון וייט על זכות השימוש בשם "פסיכואנליזה". עכשיו אותו נשק עבר למורדים. למכון וייט חברו פסיכולוגים אחרים ויחד הם תבעו לחסל את המונופול המוסדי על המקצוע.

זאת היתה מכה מתוחכמת על שולחן ביליארד רב כדורים. מאחר שהתביעה הוגשה לא רק נגד האיגוד האמריקאי, אלא גם נגד איגוד הגג הבינלאומי, היא איימה להפנות את ארגון הגג (שלא דרש תואר ברפואה) נגד ארגון הבת (שכן דרש תואר כזה). במלים אחרות, הדרישות המוגזמות של האמריקאים חשפו את ארגון האם לתביעה סביב דרישה שהוא לא תמך בה.

הממסד באמריקה מצא את עצמו בין הפטיש החדש של המורדים לסדן הישן של המטה הראשי של אנשי פרויד בלונדון. זה גרם לממסד בשני צדי האוקיינוס להזיע לא מעט. הברברים בשער, והסינוד הקדוש כבר לא יכול למלמל בלטינית ולהכריע בעצמו בדלתיים סגורות. מיטשל וגרינברג תירגמו את התנ"ך לשפת בני האדם בתחום התיאוריה, ועכשיו בית המשפט עמד לכפות על הפרוידיאנים לתרגם לאנגלית פשוטה גם את תקנון המסדר. פתאום היה צריך להסביר את הכל, ולא לפרחי כמורה שהתקבלו למסדר, אלא לכל מיני אנשים לגמרי רגילים עם טענות לגמרי רגילות, שרוצים לדעת על סמך מה אסור להם להתפרנס מאותה כורסה. הברברים בשער, ויש להם עורכי דין! לך תתחיל להסביר להם שכאן מדברים על לא-מודע, על מחשכי הנפש, ואיך בכלל אפשר לנהל את כל הדיון הזה מתחת לתאורה הבהירה של אולם בית משפט?

אחרי שלוש שנים של משא ומתן הגיעו הצדדים לפשרה מחוץ לבית המשפט. הפשרה היתה, בעצם, כניעה של הממסד: הדרישה לתואר ברפואה בוטלה והמונופול של ה-APA על חברות באיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי חוסל.

לפרשה הזאת היתה תוצאה אירונית, מעיר ארנולד ריצ'רדז, איש האיגוד האמריקאי. ה-APA עמד לגווע מהסתיידות עורקים כשהתביעה כפתה עליו ניתוח מעקפים. פחות ופחות אנשים היו מוכנים להשקיע שנים ארוכות בתואר ברפואה בשביל להתחיל רק אחריו הכשרה כאנליטיקאים. פתיחת השער איפשרה לדם חדש לזרום למוסד הגווע. זאת לא כל האירוניה: מכון וייט שהגיש את התביעה אמנם ניצח משפטית, אבל נשאר מחוץ לאיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי. האיגוד הבינלאומי דורש אנליזה של ארבע פעמים בשבוע, ואילו מכון וייט התיר אנליזה של שלוש פעמים.

האדם כיצור חברתי

הממסד התעורר לחיים בעקבות התביעה לא רק מוסדית, אלא גם תיאורטית. ריצ'רדז עצמו עמל מאז לנסות לגשר, לפשר וליצור דיאלוג. הסגירות התחלפה בפתיחות נלהבת. בכתב העת של הממסד הישן, שריצ'רדז ערך במשך כעשור, הוא פירסם לא מזמן מאמר פרידה מתפקידו תחת הכותרת "בקשה למידה של צניעות." הגיע הזמן, הוא כותב, שנפסיק להיות יהירים ודוגמטים, שנקשיב זה לזה, שנקיים דיאלוג.

מנקודת מבטם של ההתייחסותיים זאת בעצם עדות לניצחון. המיעוט הוא זה שזקוק לסובלנות בדחיפות הרבה ביותר, ונאמני פרויד הם עכשיו המיעוט. שורות ה-APA מידלדלות – גיל החברים הממוצע הוא היום, למרות פתיחת השערים, מעל שישים – בזמן שתוכניות ההכשרה ההתייחסותית הולכות וגדלות ומושכות את הצעירים.

ריצ'רדז משקיף בצער על מלחמת האסכולות ממרומי דירת הפנטהאוז שלו בפינת רחוב 89 והשדרה השלישית. ההתבצרות במחנות נראית לו מופרזת, והמחלוקת לדעתו עמוקה פחות מכפי שנדמה. "פרויד", הוא אומר, "היה התייחסותי, לא רק דחפי. כל כך הרבה מכתביו הרי מוקדש לשאלות של יחסי אובייקט".

שותפיו לדרך של מיטשל לא מיהרו לברך על הקריאה של ריצ'רדז למידה של צניעות. הם חשדו שמאחורי הבקשה לצניעות, מאחורי ההכחשה שהחידושים ההתייחסותיים הם שערורייתיים, יש משהו אחר לגמרי: ניסיון לאסוף את כולם חזרה תחת כנפי האידאולוגיה הישנה ולומר – אחרי הכל, כולנו פרוידיאנים. אבל זה היה כל העניין. המרד ביקש לומר שלא כולנו פרוידיאנים, והקריאה של ריצ'רדז בעצם מבקשת להשיב על כנו את הערפל התיאורתי שמיטשל וגרינברג ביקשו לפזר. זה היה ניסיון להחזיר את השד לבקבוק, ולהתעלם מן השאלה היסודית: האם אנחנו יצורים מונעי עונג שקשרי אנוש הם רק אמצעי בשבילם, או שקשר הוא המוטיבציה האנושית היסודית.

דרכיהם של מיטשל וגרינברג נפרדו בהקשר הזה. גרינברג חשב שיש מקום לשילובים תיאורטיים בין הדחפי וההתייחסותי. מיטשל התעקש שלא. כך קרה שכאשר ה-APA הציע לשניהם ב-1995 חברות כבוד על תרומתם התיאורטית החשובה, גרינברג קיבל ומיטשל דחה.

אבל הדרכים נפרדו כבר קודם. מיטשל היה שותף ב-1988 להקמת "המסלול ההתייחסותי" ב-NYU, ובאותה שנה ראה אור גם ספרו הבא, "מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה." הספר הזה – למרות שגם כאן הקפיד מיטשל לחלוק לפרויד כבוד על ייסודו של תחום מדעי חדש, על שיטת טיפול חדשה ועל גילוי הלא-מודע – כבר היה קריאת תיגר מפורשת מאוד.

פרופ' עמנואל ברמן מאוניברסיטת חיפה, חבר מערכת בכתב עת שהקים מיטשל, וידיד אישי, סבור שאין צורך להכריז על מותו של פרויד. "לומר שפרויד טעה בעיקר", הוא אומר, "פירושו להניח שמודל הדחף הוא העיקר בפרויד. אבל התרומה העמידה והמשמעותית היא במתודה, לא בתכנים. אם העיקר בעיניך הוא אופן ההקשבה והקריאה בין השורות, הדרך שבה שואלים שאלות על תהליכים לא-מודעים, וזה המסד לשיטת הטיפול, אז העיקר נשאר. אם פרויד היה אבי הפסיכואנליזה, רבים רואים בפרנצי, שהציע עוד בזמנו של פרויד כיוונים שהיום נקראים התייחסותיים, את האמא. לפסיכואנליזה יש למעשה שני הורים".

מיטשל חשב שגם שיטת הטיפול הנגזרת מההשקפה ההתייחסותית היא שונה מהותית.

"כן, אבל ראשית אלה בכל זאת שינויים בתוך אותה שיטה, ויש להם שורשים בעבודתם של פרנצי, ויניקוט, קוהוט ואנליטיקאים מרכזיים אחרים. שנית, המעניין הוא שפרויד עצמו טיפל באופן הרבה יותר התייחסותי מאיך שהוא תיאר את השיטה שעכשיו נחשבת קלאסית. הוא היה מטפל אינטראקטיווי, נוכח, מגיב, מבטא את עצמו, מתווכח".

פרופ' שמואל ארליך, ראש הקתדרה על שם פרויד באוניברסיטה העברית, סבור שההבדלים בכל זאת משמעותיים ושההתייחסותיים מפריזים במידת האופטימיות שלהם. "נקודת המחלוקת היא סביב השאלה איך תופשים את האדם", הוא אומר. "אם מקבלים את זה שהאדם הוא יצור ייצרי שיש בו גם יצרים עוינים ואגרסיביים, למשל, גם שנאה כלפי מי שאוהבים, הדבר משפיע על כל תפישת העולם. פרויד לא חשב שאם הסביבה תשתנה, אם ההורים יהיו טובים, ייעלמו הקונפליקטים האינהרנטיים לאדם. על פי פרויד האדם הוא מכלול גוף-נפש שבו היצרים שבאים מתוך הביולוגי נעשים משמעותיים בתוך הנפש. למעשה מנגנון הנפש מתפתח כדי לנהל ולספק אותם. אבל זה לא אומר שאין הרבה אספקטים התייחסותיים אצל פרויד. יחסים הם דבר מרכזי, אבל פרויד נתן בתוך היחסים מקום ספציפי ליצרים, לרמה של הגוף. יש משהו מאוד אמריקאי בלומר שהבעיות כולן נובעות מזה שהתייחסו אליך לא יפה ושהמטפל ישמש מין תחליף הורה טוב, יאפשר חוויה מתקנת בטיפול, ואז הכל יסתדר. השאלה, האם הבטחה כזאת לא משלה את הפציינט. הפער העיקרי הוא בכך שהגישות ההתייחסותיות דוגלות באובייקט שהוא ממשי וקיים ונמצא במוקד היחס. לעומתן, הגישות הפסיכואנליטיות האחרות רואות את האובייקט הנעדר, החסר, הנכסף, כמוקד היחס, הפעילות וההתפתחות הנפשית".

לאחרונה ראה אור בעברית ספרו של מיטשל "תקווה ופחד בפסיכואנליזה". בספר הזה במיוחד תלה מיטשל את התקבלותו של המודל ההתייחסותי בשינוי שהביאה אתה הרוח הפוסט-מודרנית. האינסטיקט שאנחנו מכנים פוסט-מודרני – אין אמת אובייקטיוויות, רק שלל נקודות מבט סובייקטיוויות – התחבר כאילו מאליו למאבק נגד הסמכותנות המדעית של שיטת הטיפול הפרודיאנית. ההיקש נראה פשוט על פניו: הביולוגיזם של פרויד גרס שאנחנו יצירים של הטבע, ושלכן יש לנו טבע מהותי, אובייקטיווי וקבוע שאותו המדע יכול לגלות. מכאן נגזרת התפישה של חולה סובייקטיווי שמטפל אובייקטיווי צריך להחזיר אותו אל קרקע המציאות, להוביל אותו אל האמת.

ההתייחסותיים, לעומת זאת, ויתרו על מושג האמת האובייקטיווית, וגרסו שמה שנדמה לנו כטבע אינו אלא פרי של מושגי הזמן והמקום. אין לנו "מהות". אנחנו פרי של הבניה חברתית, לא טבע ביולוגי. מכאן נגזר כבוד לסובייקטיוויות של המטופל (ושל המטפל), והטיפול הופך בעצם מפגש של שני סובייקטים. אין אמת מידה לנורמליות אובייקטיווית, אחידה. במקום זה הטיפול משקם, או מטפח את הסובייקטיוויות של כל מטופל. מחנה אחד אומר טבע, אובייקטיוויות, אחידות וטיפול סמכותני; המחנה השני גורס העדר טבע קבוע, העדר אמת אובייקטיווית, חברתיות, פתיחות, גיוון, שוויון ואוטונומיות של המטופל.

התועלת המזוכיסטית

אבל החלוקה הזאת לא פשוטה כל כך והזיהוי בין הפוסט-מודרני לבין הפסיכולוגיה ההתייחסותית הוא בעייתיי במובנים רבים (ומיטשל עצמו החל לסגת ממנו בספריו האחרונים). לא מדויק לומר, נדמה לי, שהפסיכולוגיה ההתייחסותית סבורה שאנחנו יצירים של חברה במקום של הטבע. שאין לנו מהות. מדויק יותר לומר, שהיא סבורה שאנחנו מטבענו חברתיים. שאנחנו תמיד, בעומק, במהות, יצורים תלויי קשר, יצורים שנולדים לתוך הקשר אנושי. חיי הנפש, המודעים והלא-מודעים, הם לא מכניקה הדראולית של דחף ופורקן, אלא דרמה מסובכת של כמיהות ופחדים סביב קשרי אנוש, שבהם אנחנו תלויים לעצם קיומנו. זה לא שחלק מהתינוקות זקוקים לאהבה וחלק לא, תלוי איך מגדלים אותם. זה שכל התינוקות, מטבעם, זקוקים לקשר אנושי חם שבלעדיו, כמו שמזכירים לנו התינוקות הדועכים של ספיץ, הם פשוט מתנוונים, לעתים קרובות מתים. למטפל יש לכן דעה נחרצת למדי על מה נורמלי, ומה טוב למטופל: קשרים של מזוכיזם קיצוני, למשל הם פרוורסיה של צורך טבעי, תוצאה של חסך, או שיבוש, או כאב לא נרפא. המטפל, לכן, אינו מצוייד בהעדר פוסט-מודרני של השקפה על מה טבעי ונכון. דעתו של מטופל שכאב נתפש בעיניו כמה שנכון לו מתנגשת, או אמורה להתנגש, בדעתו של המטפל שישנו דבר מה אחר אותנטי יותר, מספק יותר, טוב יותר למטופל.

הברית בין ההתייחסותיות לפוסט-מודרניות, והסירוב לומר שטבענו הוא חברתי יצר גם בעיה בתיאור תולדות התפתחות המרד בפרויד. עוד מראשית הדרך הבעיה לא היתה עם הטענה של פרויד שהתיאור שלו אובייקטיווי, אלא עם התוכן של התיאור. המורדים הראשונים שמיטשל מייחס להם חשיבות מרכזית לא חשבו שפרויד טועה ביומרה לאובייקטיוויות, אלא חשבו, שאובייקטיווית, הוא טועה.

אחד מן המורדים האלה (ומיטשל חוזר שוב ושוב אל האיש המיוחד הזה) היה פסיכואנליטיקאי סקוטי, אקסצנטרי שעבד בשנות הארבעים רחוק מן המרכז המוסדי בלונדון. שמו היה רונלד פיירברן. פיירברן כתב את הדוקטורט שלו בפילוסופיה (על קאנט והגל) ועבר אחר כך לטפל בילדים פגועי תקיפה מינית או אלימה. הוא נתקל לכן במה שנראה לו כחור בהיגיון של התיאוריה הפרוידיאנית: אם, כפי שסבר פרויד מלכתחילה, מה שמניע את הפרודה הביולוגית האנושית הוא שאיפה לעונג וההמנעות מכאב (פרויד קרא לזה "עקרון העונג", בעקבות הובס), ואם עונג הוא פורקן של דחף פיסי, אז למה ילדים נקשרים עד כדי כך להורים מתעללים? הרי הקשר, על פי פרויד, הוא תולדה של יכולת ההורה לתת פורקן וסיפוק. על פי ההגיון הזה, הורה שאינו נותן סיפוקים הוא אובייקט ששום קשר אליו לא אמור היה להיווצר.

פרויד התמודד עם הבעיה הזאת בכל מיני אופנים, רובם, גם לדעתו שלו, לא מספקים. מיטשל וגרינברג, ואחר כך מיטשל לבדו, ניתחו אותם בפרטי פרטים. בסופו של דבר יישב פרויד את הפרדוקס על ידי ההנחה הנחשבת עד היום למוזרה ביותר בכל רחבי כתיבתו, רעיון אינסטינקט המוות: ישנו דחף פנימי להרס החיים, כמות אנרגיה שאינה ארוטית אלא אגרסיווית, וזו יכולה להיות מתועלת כלפי חוץ, כלפי הזולת, ויכולה להתקבע פנימה, כלפי עצמך, כמשאלת מוות. התקבעות פנימה מולידה את המזוכיזם,ואת הצורך באובייקטים מכאיבים.

ההנחה הזאת נדחתה כמעט על ידי כל ממשיכי דרכו (מלאני קליין היא היוצאת דופן החשובה) ולכן רוב יורשיו נותרו בלי הסבר ממשי לשאלה העקרונית הזאת, שסירבה להיעלם: למה ילדים להורים פוגעניים נאחזים בהורים האלה בעוצמה גדולה כל כך? ולמה הם ממשיכים משם, לעתים קרובות, לשחזר יחסי התעללות עם בני זוג, עם ילדיהם, עם חברים וקרובים? למה, במלים אחרות, אם אנחנו יצורים מונעי עונג, אנחנו נאחזים בכזאת עיקשות בכאב?

פיירברן (שהושפע מאוד מקליין), פוצץ את הבלון הזה בבת אחת, ובערך באותו זמן שבו התפרסם מחקרו של ספיץ על התינוקות המתים ללא קשר. הליבידו, הוא אמר, אינו חפץ עונג, הוא חפץ קשר. באבחה אחת הוא הציע להחליף את תיאורית הדחף של פרויד בתיאוריה התייחסותית. לא במקרה מיטשל רואה בו אבן דרך חשובה כל כך בתולדות המעבר בין שתי ההשקפות. לשיטת פיירברן כל מה שפרדוקסלי וסבוך בשביל פרויד נעשה מובן: ילדים זקוקים לקשר משום שקשר, לא עונג, הוא השאיפה היסודית. אם מה שהם מקבלים מלכתחילה כקשר הוא התעללות, שלילת עונג, הם מוכנים להקריב את העונג ולהחליפו בכאב, ובלבד שלא יאבדו את הקשר.

פיירברן קיבץ את מאמריו בספר "מחקרים פסיכואנאליטיים על האישיות" ב-1952. ארנסט ג'ונס, שומר חומותיו של פרויד, כתב לו אז הקדמה צוננת. מעניין, אמר ג'ונס. המממם. מעורר למחשבה. אבל היה ברור שיש כאן שריפה פוטנציאלית, קריאת תיגר אמיתית. המתנדב לכיבוי היה דווקא דונלד ויניקוט, גם הוא דמות מפתח בהתפתחות החשיבה ההתייחסותית. ויניקוט היה בעצם בעל דעות דומות לאלה של פיירברן (גם הוא טיפל בילדים), אבל בניגוד לפיירברן הוא התחמק מקריאת תיגר ישירה על פרויד. ייתכן שדווקא לכן היה כאן איום בשבילו: פיירברן עשוי היה לדחוף אותו לומר דברים ברורים מדי. יחד עם מסעוד קאן כתב ויניקוט ביקורת מלגלגת על הספר של עמיתו הסקוטי. אם פיירברן צודק, הוא כתב בסרקזם, אנחנו צריכים להפסיק ללמד את הסטודנטים שלנו פרויד ולהתחיל ללמד אותם פיירברן.

לימים הכה ויניקוט על חטא על הביקורת הזאת. סמוך למותו הוא הודה בעל פה בפני חבריו שפיירברן היה איש מפתח ושאחד הדברים החשובים שיש ללמוד ממנו הוא שהליבידו שואף לקשר, לא לעונג. אבל את זה אפשר היה לומר אחרי שהמכון הבריטי, בניגוד לאמריקאי, כיבה את השריפה, השכין שלום והמשיך להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה. ואף על פי כן, היה כנראה משהו במה שאמר ויניקוט על פיירברן בימים שבהם השריפה איימה לפלג את עמיתיו: שאם פיירברן צודק צריך ללמד פיירברן במקום פרויד. שיש כאן שתי הנחות מוציאות, לא משלימות. משהו כזה יחזור ויאמר מיטשל כעבור כמה עשורים וילבה מחדש בארצות הברית את השריפה שוויניקוט ביקש לכבות באנגליה.

גם אלימות היא קשר

אחד התורמים הראשיים להתבססות האסכולה ההתייחסותית לא היה פוסט-מודרני, אלא ההיפך הגמור. זה היה ג'ון בולבי. שלושת הכרכים העבים של עבודתו "התקשרות ואובדן", שהחלו לראות אור בסוף שנות השישים, הם ארטילריה מדעית כבדה נגד הנחות היסוד של פרויד על המניע של התנהגותנו. ממחקרים על ציפורים ויונקים ועד תצפיות בתינוקות, בולבי אסף הר שלם של עובדות שמצביעות לאותו כיוון: קשר הוא אמצעי ההשרדות של הרבה מאוד חיות. הוא כתוב לתוך האינסטינקטים שלהן, חקוק בגנים. הברווז המגיח מן הביצה מתחיל לעקוב אחרי אמו מפני שלזה, לא לפורקן של עונג, הוא מתוכנת. כזה הוא גם התינוק האנושי: הוא מצוייד בשורה שלמה של תבניות התנהגות שמטרתן יצירת קשר עם מבוגר מטפל (החיוך, הבכי, האחיזה, העקיבה, והיניקה). אם אנחנו רוצים לקחת ברצינות את דארווין, אמר בולבי, אז מה שמאפשר לנו לשרוד איננו עונג אלא קשר. התינוק האנושי לא ימות בלי עונג, אבל כן ימות בלי קשר.

חסידי פרויד סיווגו את בולבי מחוץ למחנה. המחקרים שלו, הם פסקו, אינם פסיכואנליטיים. בדרך כלל, הם פשוט התעלמו ממנו. ההתייחסותיים לא התעלמו מבולבי. הוא סיפק להם, אחרי הכל, ארטילריה כבדה. אבל הם התקשו גם לאמץ אותו כל עוד ראו את עצמם כפוסט-מודרנים. באחד מספריו האחרונים חזר מיטשל אל בולבי בהרחבה, יחד עם התרחקותו מעמדות פוסט-מודרניות חד משמעיות מדי. מחקרו הגדול של בולבי הוא אכן אבן דרך כבדה לא פחות מזו של מיטשל וגרינברג, שעומדת על דרך הנסיגה חזרה לתיאורית הדחף המקורית של פרויד.

למרות הלבטים בשאלת מקומם בין מסורות אחרות, הקרב הקשה יותר של ההתייחסותיים היה ונשאר בחזית עם פרויד, לא בעורף עם הפוסט-מודרנים (או לאקאן). ויש חזית כזאת, למרות הצעות השלום. ההתקפה של הפרוידיאנים על ההתייחסותיים בכלל ועל מיטשל בפרט מתרכזת בראש וראשונה בנקודה אחת: הרעיון שהאדם כולו חברתי, הם אומרים, אינו אלא אופטימיזם חסר כיסוי. אתם מתעלמים, אומרים חסידי פרויד, מן האפל, האלים והמסוכן שבטבענו. האדם הוא גם אנטי חברתי, לא רק חברתי.

מיטשל עצמו היה, בלי ספק, אופטימיסט. היה לו מזג נדיב, אומרים חבריו, מרץ בלי סוף, סקרנות, וצחוק מדבק. הוא הפיח חיים באנשים סביבו, ולא פחות מזה נתן להם ביטחון להעז ולנסות. אבל לא מדויק לומר שהשקפתו הפסיכולוגית היתה אופטימית כפי שהוא עצמו היה. כפי שהוא כתב וחזר וכתב, ההשקפה ההתייחסותית גורסת רק שהאדם הוא תלוי קשרים מיסודו, לא שהוא טוב מיסודו. אין צורך להכחיש אלימות ומיניות בשביל לקבל את התפישה ההתייחסותית, אלא רק לומר שגם אגרסיה ומין אינם מנותקים מן החברתי. אגרסיה היא לא פרץ אנרגיה פיסי סתם, היא היבט של יחסי אנוש, היא יוצאת מקשרים והיא מכוונת כלפי קשרים. וכמוהה שנאה, כעס, קנאה וסאדיזם. כל אלה הם בלתי נמנעים, אבל לא מהסיבות שעליהן הצביע פרויד. הם בלתי נמנעים מפני שאין דרך לחיות בלי אימת הפרידה, בלי פחד הבדידות, בלי שהצימאון לאהבה ישאיר בנו צלקות של אכזבה.

מרגרט מאהלר ששייכת, לפחות על פי עדותה, דווקא לנאמני פרויד באמריקה, תיארה את הדרמה ההתייחסותית הזאת במונחים ששבו את הדמיון אולי יותר מכל אלה של ההתייחסותיים המובהקים עצמם. ספרה "לידתו הפסיכולוגית של התינוק האנושי" מציע בעצם השקפה טראגית, לא אופטימית, על חיי האדם, והוא עושה זאת במונחים התייחסותיים כמעט טהורים. לפי מאהלר, התינוק האנושי שמגיח, כמתוך ביצה, מן הסימביוזה עם האם, לעולם נשאר קרוע בין הרצון לחזור ולהתמזג באם לבין הרצון להיות עצמאי, בין הכמיהה לקשר והרצון בחופש. לידתו הפסיכולוגית של ה"אני" היא עצמה ברכה וקללה, היא היא הטרגדיה של המצב האנושי.

מאהלר השפיעה מאוד על ההשקפה התייחסותית. אבל חשובה עוד יותר השפעתה מרחיקת הלכת על הפרוידיאנים. פרויד אולי לא היה התייחסותי בעצמו. אבל ממשיכיו, אחד אחד ובאין רואה, מהיינץ הרטמן ומלאני קליין ועד מאהלר עצמה, נסחפו בלחץ הניסיון הטיפולי לעבר התפישה ההתייחסותית. זאת אולי העדות המשכנעת מכל לשינוי העומק בתפישת האדם אצל פסיכואנליטיקאים.

פרויד עדיין מושל ברמה בתרבות המערב. זאת עובדה. אבל בין אנשי מקצועו, כך נדמה, השקפתו היסודית הולכת ומאבדת אחיזה. ואם פסיכולוגיה – כתיאוריה של מוטיבציה אנושית – הכרחית לכל פילוסופיה פוליטית ומוסרית, הרי הוויכוח המקצועי הזה עשוי להתברר כבעל השלכות מרחיקות על עולם הרוח של כולנו. כבר זמן רב שמתגבשת שם תשובה אחרת לגמרי מזו של פרויד לשאלה הבסיסית הזאת – "מי אנחנו?"

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x