האם האמונה סותרת את המדע? נהפוך הוא. ניוטון, קפלר ומדענים רבים נוספים חשבו שגדולתו של המדע היא דווקא בכך שהוא עוזר להבין את פאר יצירתו של האל. ד"ר גבי אביטל, לשעבר המדען הראשי של משרד החינוך ומי שמחזיק בדעות לא-שגרתיות ביחס לתורת האבולוציה, עונה בYNET לצבי ינאי:
שִפְעָת ידיעותיו של צבי ינאי מעוררת השתאות ובקיאותו המופלגת בפרטי פרטים, ראויה לכל שבח. במסעו הארוך למענה של תיאורית האבולוציה הוא חוצה נהרות של מידע חדש לצד ישן, נובר בהררים של מאובנים ושוטח אותם מול השמש הקבועה במסלולה, הנה ראו וקדשו: אין אלוהים.
קחו קצת מים וסבלנות. אבקש לשוב מעט לאחור, כמה שנים במנהרת הזמן. מעט פרספקטיבה ופחות פרטים היפותטיים. הימים הם ימי מאבקה של הכנסייה הנוצרית, לא כולה, בחלק ממאמיניה, בשר מבשרה. מי שאינו סר למרותה, אחת דינו.
והנה, דווקא גדולי המדענים ניצבו כחומה מול האיבה. מן הראוי להאזין לכמה מן הקולות בשנים ההן: "אנו משתחווים לפניו כעבדים, כי אלוהים ללא השגחה עליונה, ללא ריבונות וללא תכליתיות, הוא אך ורק הגורל והטבע". כך, במשפט מורכב אחד, מקרב ומרחיק כאחד, סר אייזיק ניוטון, בספרו 'עקרונות' (סטיבן הוקינג סובר שזהו ספר המדע החשוב ביותר בהיסטוריה), את צבי ינאי שלנו.
ניוטון לא נעצר בטבע האקראי, בגורל. ניוטון המאמין עד עמקי נשמתו, התקדם אל מה שנקרא 'מטפיסיקה'. (ד"ר ישראל אלדד היה נוהג לומר ש'במקום בו הפיזיקה מתה, באה המטפיסיקה'). בסופו של הספר 'עקרונות' הוא רושם: "דברים אלה היה עלי לומר על אלוהים שחקירת מעשיו היא תפקידה של תורת הטבע".
זה האיש שעצם הטלת הספק בכל דבר ועניין היא לחם חוקו ומתוך חוש ביקורת נרחב העמיק באמונתו, מעמיד בספק את נחרצותו של מי שנעצר בטבע, צבי ינאי. אלוהים לגביו של ניוטון היה ישות אין-סופית השולטת בכל, ישות נצחית ומושלמת: הוא המושל בכל ויודע הכל.
ניוטון היה אכן 'משוגע', עיקר ימיו 'בוזבזו' לעיסוק בתיאולוגיה. ייתכן מאוד שבאטמוספרה חילונית כדוגמת ימים אלה היה נחשב האיש הגדול הזה למטורף.
מזמורו של קפלר
נזכור עוד שחוק הכבידה העולמי התבסס בין השאר על חלק מעבודותיו של 'חרדי' אחר שקדם לו בכמה עשרות שנים: יוהנס קפלר. משנתו ההליוצנטרית של קופרניקוס הושלמה על-ידי החוקים הכמותיים שאותם ניסח בעמל רב.
קפלר דרך על יבלותיהם של פרוטסטנטים וקתולים כאחד והוא הואשם בכפירה. אלא שחבורה זו כנראה לא ידעה עם מי יש לה עסק. ביטחונו הגדול של קפלר, בדומה לניוטון, היה בכך שחקר המדע מאפשר להכיר את כוונותיו של אלוהים ושהרגשתו הדתית העמוקה היא שאלוהים מדריך אותו ומכוון אותו בעבודת קודש זו.
לא פלא הוא שבספר בו הוא נוטע את שלושת חוקיו על הכבידה, הוא משורר שיר מזמור: "גדול הוא אלוהים מלכנו. גדול כוחו ואין קץ לחכמתו. הללוהו שמים, הללוהו שמש וירח ואיתם המזלות. ברכי נפשי אותו, את מלכי, הבורא, כל עוד נשמתי בי, כי מידו, על ידו ובידו הכל, כל תבונה וכל ידע. לו השבח, הכבוד והתפארת מעולם ועד עולם".
ישאל השואל, כפי שנשאלתי באחת מהרצאותיי, והרי תקופה זו של העולם היתה דתית מאוד ולפיכך דתיותו של ניוטון לא היתה מיוחדת. נדלג אם כן 300 שנים אל תחילתה של המאה ה-20, זו שבאה לאחר המאה ה-19 שבה ניסו להוציא את האלוהים אל מחוץ לחוק.
הפיזיקאי הגרמני מקס פלאנק, חתן פרס נובל לפיזיקה, כתב אז בספרו Where is Science Going : "לעולם לא יכול להיות שום ניגוד אמיתי בין הדת והמדע. כי האחד הוא השלמה של משנהו. כל איש רציני ובעל מחשבה מבין, שיש להכיר את היסוד הדתי בטבעו ולפתחו כדי שכל כוחות הנפש שבו יפעלו יחדיו מתוך שיווי משקל והרמוניה מוחלטת. ובאמת לא היה זה מקרה שהוגי הדעות הגדולים ביותר בכל הדורות היו גם בעלי רוח דתית עמוקה".
ולאן נעלם איינשטיין 'שלנו'? "כעת, אף-על-פי שתחומי הדת והמדע כשלעצמם קבועים הם בבירור, קיימים בכל זאת ביניהם יחסים ותלות הדדית חזקה. את המדע יכולים ליצור רק אלה החדורים במלואם לשאיפה לאמת ולהבנה, אך המקור לכך נובע מהספירה הדתית" (Out of My Later Years, 1950).
והרשימה עוד ארוכה
אם כן, מה עושים עם כל מייסדי המדע האלה שמאמינים עד עמקי נשמתם? כיצד נעמוד מול מסקנתו של צבי ינאי מכובדנו, שאין אלוהים ושהכול אנדרלמוסיה אחת שלמה? לפחות בעבורם של אלה שלא נחשפו אליהם, הנה רשימה חלקית עד מאוד.
אנו נתקלים בהם מאחורי נוסחאות, מאחורי ניסויים ותרשימים ולעיתים אף נוקטים כלפיהם בחוסר סובלנות ("הרי הם לא יופיעו בבחינה, אז לשם מה ללמד אותם?" היינו מוסיפים בטרוניה).
קופרניקוס כבר הוזכר עם סר אייזיק ניוטון ועם יוהנס קפלר. ואיתם יחדיו, גוטפריד לייבניץ', ליאונרד אוילר, דניאל ברנולי, בלז פאסקל, ז'אן ד'לאמבר, אנדרה אמפר, מיכאל פרדי, לואי פסטר, אוגוסטן קושי, הלדן, אנדיגטון, ג'יימס ג'אול, ז'אן בטיסט ביו, ברנרהד רימן, גאורג קנטור וויליאם המילטון. כל אלה מהרשימה החלקית, יעמדו על הברכה. הם קידשו את שם אלוהים במשנתם ובעבודתם ללא הפרדה מאולצת.
אז מה? האם העובדה שהם האמינו באלוהים ואף טרחו לחבר את הקשר הנפשי שלהם לחקר המדעי, היא הוכחה לקיומו של האלוהים? לא. ברם, מסדר המתנגדים לְעולם ללא סדר, אקראי, ללא תכלית, לפתע מתמלא בשורה נכבדה של מדענים שאין לזלזל בהם כלל ועיקר.
הצניעות של דארווין
יתרה מכך, תנאי הפתיחה בדיון מדעי על גבול המטאפיזי שונים כעת בתכלית. הערכתי האישית לדרווין נאמרה בראיון טלוויזיה 'מפליל', שבעטיו פרופסורים וסופרים ואמנים קראו לפטרני תוך שימוש בשפה נמוכה ומפחידה כאחד.
כך אמרתי: "דרווין היה מדען גדול, אלא שמשנתו הורחבה למחוזות לא ראויים", מפני שמי שכותב ספר המאגד את משנתו ומקדיש פרק שלם על קשייה של משנתו, הוא מדען גדול בסדרי גודל מחסידיו וממשיכיו.
כך כותב לא אחר מאשר דארווין בעצמו: "אם התיאוריה שלי נכונה, זני ביניים רבים מספור, הקושרים את כל המינים מאותה קבוצה יחד בסמיכות הגדולה ביותר, ללא ספק היו צריכים להתקיים… ראיות, אם-כן, של צורתם הקודמת היו יכולות להתגלות רק בין שרידי המאובנים".
האם חושיו של דארווין היו מחודדים דיים על מנת להבין שמשנתו מוכרחה להיות נתמכת בממצאים רבים בשכבות הגיאולוגיות המתאימות? אכן היו. תקוותו כמדען היתה שלבטח תתגלינה שכבות רבות של מאובנים המעידים על הרצף בין המינים. אלא שאפילו הד חלוש לא עולה ממעמקי האדמה.
כך הוא יכתוב בספרו בפרק "קשייה של התיאוריה": "…אם מינים היו צאצאים של מינים אחרים בשינויים הדרגתיים דקים ובלתי מורגשים, מדוע איננו רואים בכל מקום צורות מעבר רבות אינספור? מדוע הטבע כלל אינו שרוי באי-סדר, במקום המינים המוגדרים היטב כפי שאנו רואים?…
ברם, לפי תיאוריה זו, היו צריכות להתקיים צורות מעבר רבות מספור, מדוע אם-כן איננו מוצאים אותן משובצות באין ספור מקומות בתוך קליפת כדור-הארץ?… מדוע אין התצורות והשכבות הגיאולוגיות מלאות כולן בחוליות ביניים אלו? הגיאולוגיה לבטח אינה חושפת כל שרשרת אורגאנית הדרגתית שכזו. ועובדה זו, אולי, מזינה את ההתנגדות המובנת והחמורה ביותר כנגד התיאוריה שלי".
החוליה החסרה
דארווין סבר כי תיעוד המאובנים עד כה אינו מספק וכי כאשר תיעוד המאובנים יגדל, החוליות החסרות תתגלנה. פליאונטולוגים ואפילו אלה התומכים בתיאורית ההתפתחות, ניסו להעלות מאובנים ולבחון אותם במטרה למצוא את חוליות הביניים המדוברות, העלו חרס בידם. מאז החלו החיפושים במהלך המאה ה-19 לא נמצאו חוליות המעבר המבוקשות.
למעשה, החיפוש אחר הוכחה ברורה לאחד מאבני היסוד של האבולוציה, מעלה את הנימוק המרכזי בכישלונה. החיים על-פני האדמה הופיעו בצורת המוכרת כיום ללא הקדמות וללא התפתחות הדרגתית.
דרק אייגר, פליאונטולוג בריטי, אבולוציוניסט מובהק, מסכים למעשה עם הקביעה כי לא היתה התפתחות הדרגתי של המינים. כך הוא אומר: "הנקודה שעולה היא שגם אם אנו בוחנים את תיעוד המאובנים בפרוטרוט, בין אם ברמה של הסדרים או של המינים, אנו מגלים שוב ושוב – לא אבולוציה הדרגתית, אלא התפוצצות אוכלוסין פתאומית של קבוצה אחת על חשבון אחרת".
אין כאן מופע של פליאונטולוג הנמצא בדעת יחיד, אלא חוקרים רבים מגיעים אל המסקנה הזו. כך למשל, הפליאונטולוג מרק צרנסקי, הוסיף בסגנונו: "בעיה עיקרית בהוכחת התיאוריה היא תיעוד המאובנים – סימני החותם של מינים שנכחדו המשומרים בתצורות הגיאולוגיות של כדור הארץ. תיעוד זה מעולם לא גילה עקבות לגרסאות הביניים המשוערות של דארווין. במקום זאת, מינים מופיעים ונעלמים בצורה פתאומית, וחריגות זו הזינה את טיעון חסידי הבריאה שכל המינים נבראו על-ידי אלוהים".
לסיום, אני רוצה לצטט סקר רחב מימדים בנושא אמונה ומדע שנערך לפני 25 שנים בקרב חברי סגל במכללות ובאוניברסיטאות בארה"ב, שהעלה נתון מעניין. מרבית השוללים בריאה ואלוהים באו מתחום מדעי הרוח והחברה בעוד שמרבית המצדדים בבריאה באו מתחומי המדעים המדויקים.
כאשר נשאלו הללו מהחברה והרוח, מדוע? הם השיבו פה אחד: "המדע אמר". בשלוש מילים ניתן לסכם את מבוכת האבולוציוניסטים בעת הזו, אמונה עיוורת במדע. האם מישהו מוכן להוכיח כי המצב בישראל שונה?
ד"ר גבי אביטל, לשעבר המדען הראשי של משרד החינוך. ד"ר להנדסת אווירונאוטיקה וחלל. מרצה באקדמיה לטייס של חיל האוויר, עוסק כיועץ בתחום מדעי הטיסה.
עוד מאמר יפה שלו.