לחץ לגירסת הדפסה

כמדי שנה, מתעורר הויכוח, האם באמת החשמונאים נלחמו ב"תרבות יוון" הנוראה, או שזו היתה סתם מלחמה בין שני עמים על שליטה במזרח התיכון?

(ראה גם: "השנה לא הדלקתי נרות", על מסורת של מאבק והכחשתו…

מנפצי המיתוסים: חנוכה כותבים בק' ופך השמן – המצאה של ליכודניקים

המלחמה של חנוכה)

יתכן שאנטיוכוס היה סתם שמנדריק, שלא הסגנון שלו לקרוא אריסטו אפלטון ושקספיר, והמניע העיקרי של הסכסוך היה כסף. אבל בפועל, מה שקרה, זה שיהודים ויוונים חככו מגניהם זה בזה.

התרבות היוונית היא תפיסה שונה של המציאות משאר בני האדם בעולם, עד המפגש בין תרבות יוון לשאר התרבויות, היו היוונים יחידים בעולם בתפיסתם זו. ולא פלא שהתייחסו לכל שאר האומות בעולם כ'ברברים'. כיום התפיסה הזו הפכה ל'תפיסה המערבית', התפיסה החזקה והמובילה בעולם, גם אם לא בכמות (רוב העולם הוא 'העולם השלישי'), אזי במרכזיות, ובעצמה.

גם מלחמת התרבות בין דתיים לחילוניים, על ערכי הצניעות למשל. לא נובעת מכך שהחילוני הממוצע צופה בנטפליקס בריאליטי קאנט סארטר וניטשה, או מעריץ מושבע של קבוצת דיויד יום וברטנארד ראסל. היא נובעת מהתנגשות בין התפיסה המערבית שמתבטאת בהשקפתו של החילוני, ובין התפיסה השמית המתבטאת בהשקפתו של היהודי הדתי.

נכונה העובדה שיש הרבה חפיפה בין התפיסות. ממש כפי שאמר סבא נח: "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם", תהיה נקודת חיבור בין היופי של יפת, ובין האמונה של שם.

נבואתו של נח מעט עמומה, האם יפת ישכון באהלי שם, או שמא אלהים ישכון באהלי שם?  האם הכוונה לשניהם, יפת ישכון באהלי שם, ועל ידי זה הוא גם ירגיש את האל השוכן שם?

הקונפליקט הזה בין ההשקפה השמית, ובין ההשקפה המערבית, קורע את העולם המערבי עצמו כבר שנים רבות. כלומר, העמימות הזו מייצגת את המציאות. ליפת יש כמה אופציות, והוא עדיין לא סגור על עצמו.

התנגשות היוונים עם החשמונאים, היתה נקודת המפגש הראשונה בין יפת לבין שם. הרומאים שהיו ממשיכיהם וממלאי מקומם של היוונים, נכנסו על אותה משבצת, והנוצרים גם הם המשך ישיר של השתלשלות תרבויות, עד האירופאים של ימינו. מדובר בשלבים שונים של אותו מאבק על דמותו של האדם. המאבקים האלו נעים כזרם חילופין בין שני קטבים של מאבק: יש תקופות שהמאבק מתרחש בכח הזרוע (כלומר המערב מכה את היהודים), ויש תקופות שאינו אלא מאבק רעיוני, (כלומר המערב מלבה אנטישמיות ושנאה), שבא להצדיק את הרשעות כלפי היהודים. בסופו של דבר המאבק הרעיוני מתנקז לעוד הפעלת כח מערבית מול היהודים.

נכון שמה שהפריע לחסידים הירושלמים, לא היה בהכרח פילוסופיה אפלטונית, אלא יותר התיאטרון בו מתעמלים בעירום, והסגידה לפסלי אלים. אבל יש קשר הדוק בין התרבות שהולידה את הפילוסופיה הזו, ובין הסימפטומים שלה.

האדם בעת העתיקה, לא התיימר אף פעם לדעת יותר מדי. אנשים לא חשבו שהם יודעים או יכולים לנסח מה הוא טוב, ולקבוע כללים מה טוב לעשות. לא חמורבי ולא פרעה, ואף לא גיבורים או גיבורי תרבות, בשום תקופה מחוץ למערב, לא העלו על דעתם שאפשר לקבוע סט של כללים שהם יהוו מה שטוב ונכון לעשות. חמורבי היה מוכן להגיד מה יקרה למי שהשור שלו נוגח אשה, הוא לא חשב שביכלתו לגזור את התשובה מאיזה כלל מופשט ו'נכון'.  הוא אף פעם לא שאל האם החסידות רצויה לאלים מפני שהיא חסידות, או שהיא חסידות מפני שהיא רצויה לאלים. כי הוא לא חשב שהוא יכול להגדיר 'חסידות' ובודאי לא לדעת אם היא טובה ולמה, או מה רוצים האלים בהגדרה מופשטת.

עד היום דתות המזרח לא מתיימרות לדעת מה קורה בכלל בעולם, הם רק מציעות נגיעות בדברים עליונים, גבוהים, טובים, יפים. אבל לתת איזה כלל על איזה מעשים הם טובים ואיזה רעים, כלל מה יש בעולם, להתיימר להבין, לדעת, לחלוש, לא ולא. להיפך הרוח העולה מדתות המזרח היא שהכל הוא מסתורי, אנחנו יודעים מעט מאד, וההכרה הזו היא חלק משמעותי באמונה וברוחניות.

אצל היוונים הגישה הטבעית שלהם היתה, שיש לאדם יכולת לדעת על העולם, הרבה ואולי הכל, שיש יכולת לדעת מה טוב ומה רע, גדולתה של אתונה אינה אלא ביטוי להנחת היסוד הזו. יתכן ואף סביר שכשרונות ברמה של אריסטו ואפלטון היו לרוב במצרים ובבבל, ואולי אפילו בכנען או בארם, אבל צורת החשיבה, שאדם מוכשר יכול לדעת ולהבין את העולם, היקום, וגם את הרוחניות (ולכן הוא מנסה לעשות זאת). פשוט לא היתה קיימת.

הגזרות של אנטיוכוס על המצוות, היו ביטוי להבדלי ההשקפות. הפקידים היוונים שניהלו בפועל את הפחווה יהודה, ראו שמשהו במצוות של היהודים שונה, בשום מקום היוונים לא יצרו עימות מול חוקים מקומיים. כי הגישה שלהם היתה מעשית ומציאותית, תמיד חוקים התמזגו ונטמעו, אמונות ואלים הפכו ושינו שמות ואופי, הכיבוש תמיד התמקד בהפעלת הכח, וכל השאר קרה מעצמו. אצל היהודים היתה תופעת נגד לא מוכרת, חוסר הנכונות שלהם  לסבול משהו מהתרבות השונה, העובדה שהם לא התלהבו גם מהדברים הנייטרלים לכאורה כמו מרחצאות, גמנסיון, וכדו', והשתוללו על כל פסלון, עוררה אצל היוונים את התובנה, שהחוקים של היהודים הם הבעיה. היומרה שלהם לדעת מה טוב ולדעת הכל על העולם, היא זו שהתנגשה ביומרה היוונית. לדעת הכל באמצעות השכל, ולא באמצעות אמונה בגילוי אלהי.

היוונים לא היו ברברים כמו השמים, המלחמה שלהם היתה תרבותית ומתוכננת. והם גם לא הרגו אנשים בעינויים (בדרך כלל) ולא השליכו אותם לאריות. הם פעלו לפי כללים הגיוניים. להבדיל מפרעה או חמורבי או כל מלך שמי קדום, שפעל בשם הטבע, וחשב שאם הוא מלך אז האלים רוצים בכך, והעם שמולו אינו שונה מלהקת ביזונים שהוא רוצה לצוד ולאכול. פעלו היוונים לפי כללים הגיוניים. והתרבותיות הזו שימשה כגורם מצדיק, זכותם לעשות דברים בשם ההגיון והצדק, בדיוק כמו הרומאים שבאו אחריהם, שעשו מה שרצו כאן כמה מאות שנים, בשם ההגיון התרבות והכח.

המאבק הזה הוא בהחלט רלבנטי. והוא הויכוח העיקרי בין דתיים ללא דתיים בזמננו. אם היו תקופות בהן הויכוח היה מה אפשר להוכיח, או על תקפותן של תיאוריות כמו ביקורת המקרא, כיום זה לא הנושא. ישנה איזו הבנה ששום תיאוריה היסטורית איננה טכנולוגיה שניתן לבחון אותה. הויכוח הוא על הזכויות, האם לאדם מאמין יש את הזכות להאמין שמה שהוא עושה תואם לכללים של טוב ורע, האם יש לו הזכות לחיות באמונה שהידע שלו על העולם הוא הנכון, ובהתאם לכך לתכנן את חייו כקבוצה? או שמא הכללים שנוסחו ע"י הוגי הדעות במערב, הם אלו שיש לכפות עליהם. והאמונה שהידע המערבי על העולם הוא הנכון, היא האמונה שלפיה יש לתכנן ולכלכל את החיים, גם בציבור הדתי.

האדם המערבי, פונה אל הדתי, ודורש ממנו לצמצם את הדת לתחום האמונה, סגוד לאלהיך, עבוד אותו איך שנראה לך. אבל זו רק אמונה וענין שברגש. אל תתיימר לדעת על העולם יותר מאיתנו, אל תתיימר להעדיף את חוקי האמונה שלך על פני כללי הטוב והרע הידועים ל נו. אם כך תעשה, אין לנו שום בעיה איתך, כשם שאין לנו בעיה עם כל שאר הכתות, הסדנאות, הטיפולים, ההרצאות על רוחניות ,וכו'. ברגע שתחנך את ילדיך בלי ללמד אותך על אבולוציה, בלי להכין אותם לתואר אצלינו באקדמיה, או שתפריד בין גברים לנשים, נילחם בך. נעצב את האמונה שלך כתאומה של שאר האמונות בעולם, לא מעבר.

אז על זה היה ונטוש המאבק.

אבל, העולם התקדם מאז. היוונים נלחמו בעזרת פילים. כיום אנשים שמייצגים את הדת המערבית החדשה, הסוגדת לטבע, שולחים את טלפיהם לעולם השלישי, הנמצא בתנאים דומים לאלו של יון לפני אלפיים שנה, ומשבשים שם את החיים. הגזרה החדשה מבית מדרשו של אנטיוכוס המודרני, לבטל את הטיולים על גבי פילים בקמבודיה, "שימוש בפילים למטרות עבודה ועסקים אינם מקובלים עלינו", הסיבה היא ש"הפיל הוא חיה עדינה מאד"… קמבודיה היא  מדינה, שאיכרים חורשים את שדותיהם בעזרת שור, רוכבים על חמור, וכמובן משתמשים בכלבים למרעה ולשמירה (איך זה עדיין מותר במערב?), אבל כשקמבודי מסכן רוצה להתפרנס מתיירים באמצעות רכיבה על פיל, זה כבר "שימוש בבעל חיים למטרות עבודה", זה אסור, לשחוט בעלי חיים כדי להתפרנס ממכירת בשרם זה בסדר עדיין, גם ליצור עורות. לך תבין הגיון של אנשים מערביים שכופים את הדת שלהם על עולם שלישי ואומלל, שיש לו דאגות יותר חשובות. תוחלת החיים בקמבודיה כ60 שנה, קמבודיה היא  מרכז סחר עולמי בבני אדם ובקטינים, למטרות עבדות וניצול מיני, הכלכלה שלה מפגרת אפילו אחרי השכנות לאוס וויאטנם, אחת ההכנסות היחידות היא תיירות, ובאיזה שהוא מקום יש קשר ישיר בין תוחלת החיים (של היצור העדין הנקרא 'אדם') ובין הכנסות כאלו שמשפרים את רמת החיים, התברואה, הבטחון האישי, ורמת התזונה. אז מה כל כך חשוב בלהגן על הפילים העדינים שם? לא יותר טוב להשקיע את האנרגיה הזו בלעזור לתושבי המדינה באיזו שהיא דרך הגיונית?

חוץ מהשינוי כיוון בנוגע לפילים, מה עוד השתנה אצל היוונים בדורות שחלפו?

השאיפה לאמת ולטוב וליופי הלכו יד ביד במדה מסויימת. היוונים עסקו גם באידיאל היופי, בדיוק כמו שחיפשו את הגדרת ה'טוב' וה'אמת', הם ניתחו מבחינה פילוסופית מה נחשב ליפה, (שזה בהחלט לא פחות יומרני). בתקופת הרנסאנס חזר המערב לאותה נקודה, וניסה שוב להגדיר את שלשת הערכים האלו בכח השכל.

אלא שכאן קם לו מתחרה חדש: הנצרות, שהתיימרה להחזיק בדבר אל אבסולוטי. היומרה הזו הטילה צל על הנסיונות האנושיים להגדיר את הערכים האלו. והקונפליקט הפנימי בין המערב לבין הנצרות הוליד ריבוי של זרמים בנצרות מחד, ויצירות חדשות בפילוסופיה ובמדע מאידך. הדת הנוצרית ניסתה לשלוט במדע, והפילוסופיה והתיאולוגיה היו מעורבבות בהרבה מצבים.

ההפרדה הגמורה בין שני התחומים, התעצבה רק במאה ה19 ואילך. ומול הערכים המוחלטים של טוב ואמת של הדת, פיתח המערב את הטוב היחסי והאמת היחסית. אך ראה זה פלא: גם באמנות התפתח יופי 'יחסי', אמנות שלכאורה אין בה כלום, לא תוכן ולא יופי, ואעפ"כ יחסית לאנשים ש'מבינים' יש בה המון.

על הטירוף שבאמנות המודרנית, הרחבנו כמה פעמים, אבל יש לשים לב אל היחס בינה לבין היופי המסורתי שעליו נאמר 'יפת אלהים ליפת',  כדי לשים בצד ערכים מוחלטים, שמו במערב בצד גם את ערך היופי, חסל סדר אסתטיקה, חיתוך הזהב, וכל מיני מושגים מיושנים. כעת עצם העובדה שמישהו מייחס ליצירה 'אמירה', מכניס אותה לתחומי היופי. בדיוק כמו שנעשה בתחום האמת הרלטיביסטית.

פרופ' ארתור פונתינאן מאוניב' ויסקונסין בספרו (For the Love of Beauty” 2017″)  מסביר כיצד הדרך שבה אנחנו חושבים על “אמת” באמנות, ובחיים בכלל, קשורה בקשר ישיר לדרך שבה אנחנו חושבים על יופי ומגדירים אותו.

בריאיון למאיה מזרחי הוא אומר:

“מצב המחשבה המודרני בנושא האסתטי מונע כל אפשרות של הבחנה באיכות. אני טוען שזה הוביל לכך שאי אפשר היום להבדיל את הציוויליזציה שלנו מזו של הברברים…

אם אדם אחד אומר ‘טוטליטריזם הוא טוב, אני אוהב את זה’. ואדם אחר אומר, ‘לא, בחירות חופשיות הם דבר טוב’ כי הוא מכבד את הרוח האנושית, אז אני חושב שיש לנו בחירה אמיתית כאן – של איכות. חוסר היכולת שלנו לומר שתרבות גבוהה היא טובה יותר מבנאליות מעידה על התמוטטותה של התרבות.

אנחנו חיים בתרבות שבה איכות היא סובייקטיבית. לכן אנחנו סובלניים לסטנדרט של כולם, אבל לא מסוגלים באמת לתמוך בזה בציבור בשם הסובלנות. זה מלכוד אמיתי. כישלון היכולת שלנו לשפוט איכות הוא שיקוף של הרלטיביזם…

מטרת האמנות במערב המודרני, וגם באסיה היום, היא לספק בידור או תרפיה או תעמולה. אם אמנות אינה יכולה לספק לנו תובנות על משמעות החיים, אז כל מה שהיא יכולה להיות זה בידור, תרפיה או תעמולה. הבחירה בין אסתטיקה ליופי משנה באופן רדיקלי את הדרך בה אנו כותבים את ההיסטוריה של האמנות. היא גם משפיעה באופן בסיסי על הדרך שבה אנו מבינים את המציאות ואת החיים".

אין שום ספק שזה משפיע על הדרך בה מבינים את המציאות, אם אנשים משלמים סכומי עתק על פסולת, זה מטיל ספק בשפיות שלהם ושל החברה כולה. לאחרונה התבשרנו על פסגה נוספת. בכב' איר תשעט נמכרה יצירה בשם "התמדתו של הכאוס",בסך של 1.345 מליון דולר. היצירה כללה מחשב נייד בו הותקנו ששה וירוסי מחשב הרסניים ביותר, היצירה תוארה כ"קטלוג של איומים היסטוריים". זה אפילו לא דבר שניתן לראות, מחשב משומש שנראה כמו כל מחשב, ואתה משלם על זה שיש בו ששה וירוסים. מתי יתחילו למכור וירוסים ונגיפים אמיתיים במליוני דולרים?

כמו בעולם האמנות,[1] כך גם בשאר יצירות התרבות, ד"ר עדו נתניהו במאמרו על האינטרפרטציה, כותב:

"בעולמנו אין “שקר”, וזה מן הטעם הפשוט – וכולנו כבר שיננו לעצמנו את הכלל הזה – שאין בעולם המודרני אמת כלשהי, לפחות לא מאז תורת אי-הוודאות של הפיזיקאי הייזנברג. הכל הוא “יחסי”, וה”אמת”, שממילא אינה יכולה להיות אמת, היא פונקציה של זווית הראייה של המתבונן, או של מי שמתאר עובדה זו או אחרת (שגם היא, כעובדה, ממילא אינה קיימת). ועל כן כל “אמת”, כולל בעולם המוחשי, היא לא פחות מאשליה. ואם הדבר נכון לגבי עצמים גשמיים, קל וחומר שהוא נכון לגבי יצירת אמנות שמישהו הגה ממוחו. הרי ביחס אליה, ודאי שאין כל אמת מוחלטת!

אין צורך צריך להיות חוקר ספרות או מומחה לפילוסופיה – ואיני לא זה ולא זה – כדי להבין שהגישה היחסית הזו לאמת, שחדרה כבר מזמן לתודעה הפופולרית שלנו כאמת בפני עצמה, מונחת בבסיס התיאוריה הספרותית, השוללת את עצם הרעיון, שטקסט כלשהו יכול להיות מובן מתוך עצמו או אפילו שיש לו משמעות עצמונית. תיאורייה זו טוענת שבמידה שקיימת משמעות לטקסט – לא רק טקסט של מחזה, אלא כל טקסט כתוב – היא נמצאת רק במוחו של הקורא, ומשמעות זו תלויה באין-ספור משתנים, כגון מוצאו של הקורא, מינו, מצבו הסוציאלי, דרכי ראייתו הייחודית, וכו’ וכו’, והיא גם תלויה במה שאנו, הקוראים, יודעים על מוצאו, מינו, וכו’ של הסופר עצמו. ה”אינטרפרטציה” של כל אחד מאיתנו הופכת אפוא להיות העיקר.

הגישה הזו כבשה את העולם האקדמי, במערב לפחות, בשליש האחרון של המאה שעברה. אמנם בימינו, חשיבות האמת היחסית כנושא למחקר ספרותי אקדמי נעשתה אולי שכיחה פחות, אבל כדרך הסתכלות על החיים, בין אם האמנותיים, הפוליטיים, המשפטיים או החברתיים, היא חדרה עמוק לתודעה הכללית והפכה כמעט לאקסיומה. למעשה, היא משפיעה על כל פן ופן בתרבותנו ובהווייה האינטלקטואלית של עולמנו…

בין השאר כתב נורדאו רבות על אמנות. וכך אמר:

ההדיוט (בענייני אמנות) יעריך את מה שספר ההדרכה, עם מִדרַג הכוכבים שלו, מכתיב לו כראוי להערצה. הוא משכנע את עצמו שהוא מרגיש את מה שהוא מבין שחובתו, כאדם משכיל, להרגיש; ובסופו של דבר, הודות לשכנוע עצמי, הוא באמת מרגיש זאת”

אני תוהה: האם הוא באמת מרגיש זאת? אבל אז אני נזכר שנורדאו כתב את זה לפני יותר ממאה שנה, ולא היה עֵד למה שנעשה היום בתחומי הספרות, האמנות הפלסטית והתיאטרון. כי האם ייתכן, גם בהתחשב בכל מידת השכנוע העצמי שהיצור האנושי מסוגל להפעיל על עצמו – והיא רבה מאד – שמישהו באמת “מרגיש” רגש אמיתי למראה, נאמר, בד לבן ממוסגר במסגרת זהב ועל הבד כתובה למשל המילה “הלאה!” בצבע…שחור? (שוב המצאה שלי, אבל לא שונה במהותה ממה שאנחנו רואים כל הזמן.) או כשבתערוכת אמנות לֵילית ייחודית בגגות של עיר גדולה (במקרה הזה איני ממציא) אותו מישהו יעלה לגג בית-חולים, ובין המיצגים שעל משטח הזפת הוא יראה מיטת חולים ישנה ולידה מוצב עמוד אינפוזיה, כשאלה מוארים לסירוגין בשני פנסים שמתחלפים ביניהם – האם הוא יחוש התפעמות כלשהי מיצירת ה”אמנות” הזו?

הרי היצירות הללו אינן באמת נוגעות בנפשנו או מטלטלות את מחשבתנו. בדברים אלה אי-אפשר לרמות, ודאי לא כשזה נוגע לנפש. ועל כן לפעמים קורה לנו, כשאנו עומדים על אותם הגגות או נמצאים בחללי המוזיאונים המקודשים, שאנו מעזים לשאול, אפילו בקול רם, “מה פתאום מציגים את הדבר הזה?”. “כי זה אומר משהו!”, נוזפים בנו. “מה?”, אנחנו שואלים.  “מה שתרצה! לא עלינו לומר לך!”.

ועוד שילמו על זה.  מכספנו.

אם יש תיאטרון האבסורד, זהו זה. ואם לומר את האמת, אנו, קהל הצרכנים שבא לתערוכות הללו או הולך לראות הצגות תיאטרון בלתי מובנות בעליל (ואצל מבקרים מסויימים אלו “נחשבות” במיוחד) או הצגות שבהן המחזה המקורי סורס עד שהפך לבלתי מובן או לחילופין לפשטני להחריד – אנו עצמנו לא פחות אבסורדיים מאותן תערוכות והצגות.

זהו המצב שאליו הגיעה האמנות של ימינו, שבה האמנות וה”אינטרפרטציה” הן היינו הך. זהו מצב שבו יצירה יכולה להיות לא יותר מאשר “אמירה” או לפעמים בליל של “אמירות”– כמו איזה לוח עמוס בסטיקרים המכריזים כרזות נבובות.

כן, אני יודע – מביני דבר יגידו שאני סתם ריאקציונר ובור שאינו יודע אמנות אמיתית מהי. “אינך רואה את הגדולה של היצירה הזו?”. לא, איני רואה שכיסוי רצפת הקומה העליונה במוזיאון ישראל באלפי גרעיני חמנייה מקרמיקה מסין – ולא משנה מה ההסבר הנלווה למשטח הגרעינים הזה – הוא אמנות שראוי שיציגו אותה, גם אם יש באולם שומרים לובשי מדים המשגיחים לבל ניגע בקצות נעלינו בשולי יצירת הפאר, כדי שחס וחלילה לא נפגום בה במשהו…

“מי אתה שתחליט מהי אמנות?” באה מיד השאלה.

בסדר, אני מקבל. נכון, לא אני מחליט. “אבל אם אמנות”, בור שכמוני לא יכול להתאפק מלהוסיף, “אזי בדרגתה הנמוכה ביותר”.

“ומה לגבי תיאטרון?”, מתריסים בפני. “אינך רואה ששינו את צ’כוב לטובה כדי ש’ידבר’ אלינו?”. “לא”, אני עונה, ובתיאטרון לפחות אני מבין משהו. “איני רואה. וחוץ מזה, לא צ’כוב הוא שמדבר אלי”.

כי מה שאני רואה מכל זה הוא דבר אחר לגמרי. אני רואה השתלטות של מומחים ומבקרים על הגדרת האמנות והכפפת דעתם עלינו. ההכפפה הזו אינה נעשית בכוח, כמובן. היא קורית בדרך הטבע, מכיוון שאנו נוטים לקבל את הדעה האחידה של המומחים. הרי הם המומחים, נכון? ואנחנו לא. בעניין זה הנה עוד ציטטה מהדוקטור לרפואה נורדאו:

האם לציבור יש זכות לשפוט עבודת אמנות, או האם עליו לוותר על דעתו ופשוט להתבטל לפני פסק הדין של המומחים?… בנושאי אמנות, אם בכלל, רק האדם היחיד – אף פעם לא קטגוריה (נורדאו מתכוון כאן לקבוצות של אנשים, כגון קליקה של ציירים או מבקרים) – יכול לטעון על עצמו שהוא בדרגת ‘מומחה'”

כמה נכון. ידע תיאורטי, גדול ככל שיהיה, אינו הופך מבקר, או “מומחה”, לבעל טעם טוב דווקא, שכן טעם הוא עניין לגמרי סובייקטיבי. כמו שנורדאו גם מדגיש, מומחה או מבקר יכול להיות בעל ידע רב מאיתנו בנושאים שונים הקשורים לתחום שלו – בין אם בהסטוריה של האמנות, דרכי יצירתה, השפעתה, וכולֵי. אבל טעם? כמי, שכמו כולנו היה חשוף במהלך חייו לדברי אמנות רבים ומגוונים, למה עלי לקבל את דעת המומחה שמה שאני רואה על הבמה, או על רצפת המוזיאון, או על גג בית החולים הוא מפעים, כשהוא לא?"

נתניהו מאריך עוד בדוגמאות מכל התחומים, המשמעות של הדברים היא, שה'אמת היחסית', שלילת ההיגד של הדת היהודית (והנוצרית) שיש אמת אלהית מוחלטת, שיש טוב ורע מוחלטים, מובע לא רק בצורה של פילוסופיה, אלא משתלט על כל תחומי החיים, ההצפה של אמנות מודרנית, פרשנות מודרנית לספרות, הצגות מודרניות שלאדם השפוי הן  חסרות משמעות, כל אלו הן זרועות של תעמולה, לטשטש את המוחלטות, את האמת, וגם את היופי. בעולם שכזה יש מקום לאמירות הפרדוקסאליות של אורוול. כיעור הוא יופי, ריבוי שקרים הוא אמת, מימוש הדמוקרטיה היא קץ הדמוקרטיה, ביטול החוק וצפצוף עליו הוא שלטון החוק, וכך הלאה. הסתירתיות לא מפריעה, היא רק מוסיפה יופי לתמונה, ויופי הרי זה ענין של כיעור כידוע…

במאמר "המעגל הסודי של האמנות המודרנית", באפוק טיימס, מוצגת דעתו של פונתיאנן בהרחבה, אחרי הצגת הגיחוך שבאמנות המודרנית:

אליה אינה הקול היחיד המעלה את הבעייתיות ביצירות האמנות העכשוויות. ברשתות החברתיות ניתן לראות מגמה של ריבוי סרטונים ופוסטים התוהים האם יתכן שהאמנות המודרנית היא הרבה אורות וצלצולים. האמן רוברט פלורקזק (Robert Florczak) החליט לערוך לתלמידיו, בוגרי אוניברסיטת סן פרנסיסקו לאמנות, מבחן מיוחד. הוא הציג בפניהם ציור של ג’קסון פולוק וביקש שינתחו את הציור ויסבירו מדוע הוא טוב. התלמידים הציגו תשובות מנומקות ואינטלקטואליות, רק כדי לגלות שהציור שהוצג בפניהם היה קלוז אפ של סינר הציור של פלורקזק. “אני לא מאשים אותם”, אמר המרצה בסרטון שהוקלט עבור ערוץ ^[3]Prager University. “קרוב לוודאי שהייתי עושה אותו דבר. כמעט בלתי אפשרי להבדיל בין שניהם”.

חידונים דומים שרצים ברשתות החברתיות מבקשים מהציבור לזהות איזה מהציורים צויר על ידי ילד ואיזה צויר על ידי אישיות מוכרת. באחד הסרטונים^[4] רואים אדם היוצא לרחוב עם ציור שצייר ילד, ומבקש מעוברי אורח להגיב על “היצירה”. מרבית האנשים שנעצרים מתייחסים לנושא ברצינות ומנתחים את הציור מתוך כבוד לאמן המדומה, רק בגלל שנאמר להם כי מדובר באמנות אמיתית.

הכותבת מתארת בפירוט רב את עלייתה של האמנות המודרנית המופשטת, ומוסיפה שלב מפתיע הקשור בהתפשטותה:

"הציבור האמריקני, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, עדיין לא אהב ואפילו תיעב את האמנות המודרנית. עובדה לכך היא תערוכה שאורגנה ומומנה על ידי מחלקת המדינה האמריקנית ב-1947. תערוכה נודדת בעולם בשם “קידום האמנות האמריקנית” שנתקלה בהתנגדות ובזעם רב בקרב הציבור. הנשיא טרומן סיכם את הדעה הרווחת כשאמר: “אם זאת אמנות, אז אני הוֹטֶנְטוֹטִי” (בן לעם נוודים ורועי צאן), כותבת ההיסטוריונית והעיתונאית פרנסיס סטונור סאנדרס ^[21](Frances Stonor Saunders).
חבר קונגרס אחר הצהיר: “אני רק אמריקני מטומטם ששילם מיסים המאפשרים לממן זבל מסוג זה”. בעקבות זאת, הסיבוב העולמי של התערוכה בוטל.

למרות זאת, אמנים כמו ג׳קסון פולוק, מארק רות׳קו ו-וויליאם דה קונינג שהובילו את זרם “האקספרסיוניזם המופשט”, הפכו בתוך מספר שנים לשם דבר בקהילה הבין-לאומית, וניו יורק החלה להחליף את פריז כבירת האירועים והתערוכות. התחושה הייתה טובה ומעצימה, של קהילה אינטלקטואלית בועטת ויוצרת שקמה ב״תפוח הגדול״. האמנים הצליחו כלכלית והגלריות והמוזיאונים שגשגו. ציור של ג׳קסון פולוק נמכר בסוף שנות ה-50, לאחר מותו בתאונת דרכים, ב-30 אלף דולר – סכום חסר תקדים לאמנות עכשווית באותה תקופה.

ההיסטוריונית פרנסס סטונור סאונדרס ישבה בסוף שנות ה-90 באחת הספריות הגדולות של לונדון וניסתה להבין מה גרם לאמנים האלה להתבלט, למרות שהציבור לא קיבל את אומנותם. היא קראה מאות מאמרים בניסיון להבין איך צמחה ושגשגה האמנות המודרנית. תוך כדי חיפושים היא נתקלה במאמר שכותרתו משכה את תשומת ליבה: “אקספרסיוניזם מופשט – נשק של המלחמה הקרה".

סאונדרס גילתה שבמשך 20 שנה, בין שנות ה-40 לשנות ה-60, שירות הביון האמריקני – הסי-איי-איי – דחף ומימן באמצעות קרנות ועמותות שונות את האמנים האמריקנים ואת האמנות המודרנית ברחבי העולם. הארגון הקים מחלקה ייעודית “לתרבות ואמנות” ועמד מאחורי אלפי ספרי אמנות, בתי ספר לאמנות, מגזינים, ועידות, קונצרטים, תערוכות וסמינרים. מדוע? הוא ראה באמנות המודרנית כלי במלחמה הקרה שניהל נגד הסובייטים. הרעיון היה להוכיח שארה”ב מקדשת את חופש הביטוי ואינה קובעת מה אסור או מותר לכתוב, לומר או לצייר. במאמץ השתתפו בעלי הון. לאמנים ולמשתתפים לא היה מושג מי עומד מאחורי היוזמה הזאת".

למרות שברור ששרשי עלייתה של האמנות המודרנית אינה רק בCIA, אלא בניתוץ המוחלטות במערב בכלל, מפתיע לראות שישנה גם פעילות מודעת הבאה מתוך הבנה, שעליית קרנה של אמנות מודרנית, תורמת לבלבול הכללי של הציבור, שמרגיש כי אין הוא מבחין בין טוב לרע, וזקוק למומחה מטעם השלטונות כדי לעשות זאת… אז לא תודה אנטיוכוס אנחנו נסתדר. הדלקתי נר וזה מספיק יפה.

הערות:

[1] גם בתחום האמנות הקלאסית, כבר לא מדובר על דירוג לפי יופי, אלא על התייחסות אייקונית לעצם השיוך הפיזי של יצירה למכחולו של איש מסויים.

פרופ' נח צ'רני במאמרו על זיוף אמנות, קובע: אנשים לא מבדילים בין זיופי אמנות לבין אמנות, מה שגורם בעצם לכך שזיוף אמנות היא אמנות לעצמה, למרות שמבחינת שוחרי האמנות זה לא כך:

"אופיה האיקוני של היצירה מציע להם חיבור עם ההיסטוריה, תחושת מסע בזמן, ומעורר כבוד דומה לזה שחשים עולי רגל רוחניים אשר סוף סוף זוכים לכרוע ברך לפני שריד דתי".

לכן זיוף עתיקות הוא פגיעה באמנות רק אם הזיוף משמש להונאה, מבחינה אמנותית אין באמת הבדל.