מלכודת הדבש המערבית
האגדה מספרת על 'מלכודות דבש' שציידים קדמונים הציבו ליצורים אותם חפצו לצוד. המיוחד במלכודות אלו היתה ההרגשה הטובה אותה הרגיש הפרט הנצוד עד לרגע האחרון. ריח הדבש משך אותו אל המלכודת, טעמו המתוק של הדבש עזר לו להעביר את הזמן. גם כאשר רגליו נדבקו לדבש, הוא לא הראה שום רצון לצאת, כי הרי מוקף הוא במזון טעים ומזין. לחבריו המקרטעים בכחות עצמם בחוץ, מלקטים פירורים, התייחס בבוז. הם לא זכו להשתקע בדבש.
הרגשתו של אותו יצור היתה טובה ובצדק. חבריו התאמצו בחוץ, והוא נהנה. אבל לא הוא יזם את מעשיו, הדבש משך אותו עוד ועוד. עד שאיבד את החיים העצמאיים שלו. הוא הפך למזון לבאים אחריו, גופו התפרק לאט בתוך הדבש, רקמותיו התמוססו וייצרו סוכרים חדשים, דמו הרווה את תסיסת הדבש הנוצרת. והוא עצמו הצטרף להיות חלק ממלכודת הדבש הנצחית. מזון למציב המלכודת.
כזה הוא גורלינו בתוך התרבות המערבית. המספקת לנו בילויים והנאות בכמות מטורפת ועצומה. אך נוטלת מאיתנו את עצמאותינו, יודעת עבורינו, מבינה עבורינו, ומחליטה עבורינו. אנחנו נהנים פיזית, אך מרוקנים נפשית (אל דאגה, ישנן טכניקות מודרניות שיגרמו לך להרגיש כאילו אינך מרוקן נפשית).
בתחומים השונים בהם הפרט מוצא את עצמו במאבק מול מלכודת הדבש הענקית שלנו, עוסק האתר הנוכחי. מתוך רצון להגיע לעצמאות מחשבתית, ואולי גם לעצמאות בחיי המעשה, נעשה נסיון ליצור מודלים המאפשרים חשיבה עצמאית בתוך עודף המידע והאופציות.
האדם החל את קיומו כפרט או כאוסף פרטים, והפך במשך הזמן לחברה. המשמעות של חברה היא שיתוף של דרישות וזכויות. האדם אינו פועל לפי האינטרס שלו, אלא לפי האינטרס של החברה. האנשים כולם מצייתים לגוף מופשט שאינו קיים, מה גורם להם לציית לרעיון מופשט שכזה?
זה הוא הדבק של החברה. בהרבה מהחברות הקדומות הדבק היה פחד, הכח שהפעיל המלך, ושלוחיו באי כחו, הספיק כדי לגרום לכולם לציית לדרישות המלך בשם הממלכה. בחלק מהחברות הדבק היה פחד ממיתוסים שונים, זעם האלים, טאבו מסוגים שונים.
הדבק של החברה שלנו הוא מתוק כדבש, לא פחד ממיתולוגיות, ולא פחד מהוצאה להורג. שכנוע בנכונות העקרונות של החברה. טוב לנו בחברה שלנו, באופן כללי כמובן.
לשכנע חברה שלמה, -מליוני פרטים, שטוב להם עם העקרונות הללו, אין זה דבר פשוט. במאות השנים האחרונות נעשו כמה וכמה מהפכות, שיסודן היה בחוסר אמון של הפרטים בטובה של המערכת. ומחוץ לעולם המערבי, עד ימים אלו עדיין מתחוללות מהפכות שכאלו.
הדבק של החברה המערבית הוא הידע, כמות הידע שביד החברה שלנו ככלל היא אינסופית. וכל אדם משכיל מרכין ראש בפני הידע. אני כאדם פשוט לא מגיע לקרסוליו של קטן המשפטנים, לא מבין את כל המאמרים של הפרופסורים למדעי הרוח. לא יורד לעמקם של הניתוחים הפסיכולוגיים המקצועיים. לא הולך להתחרות עם ההישגים של הנוירולוגים בחקר המח והנשמה. וכו' וכו'.
האדם המערבי אינו צריך פחד כדי להידבק לחברה, הוא צריך הערצה לידע ולחכמה של המערכת. הידע הזה הוא מלכודת דבש אדירה, הוא ממתיק לנו את החיים, הוא מאפשר לנו ליהנות מטכנולוגיות מדהימות, הוא מוכיח כל רגע ורגע עד כמה הידע זמין, מקוון, ויודע כל. בלחיצת כפתור אני יודע הכל על כל נקודה על פני הגלובוס, עד כדי צפיה מקוונת דרך מצלמות לויין בכל מקום ואתר. כל סוגי ההנאות ניתנות להשגה בעד כסף מערבי.
קל הרבה יותר להתכחש לדבק המסורתי, הפחד, המיתוס. שהרי זה תלוי באמונה בולטת ומוכרת. גם אם כלפי חוץ מצייתים לצו המלך, הרי בנפשו האדם חפשי, ומבין בודאי שאיום בעונש לא הופך אותו לאדם אחר. ואילו הדבק המבוסס על מידע ותוכן עשיר ומגוון, חודר לנפש פנימה, האדם מאמין באמת שמערכת המידע נושאת בחובה אמת. שכל הידע הזה מנווט נכונה ומה שאנו מוציאים ממנו הוא אכן מוצדק ומנומק.
איה האיש הפשוט שיהיה מסוגל להתכחש לדבק הזה? לטעון: החברה המערבית שוגה בשגיאות קשות, הנורמות שבה גרועות לנו, מזיקות, היינו נהנים יותר בחיים לו חיינו בצורה אחרת. האם אפשרי הדבר בכלל?
לדעתנו אפשרי הדבר, ברצוננו לעשות סדר בים המלל והמידע. להראות את המודל על פיו נבנות מערכות המידע, ואת נקודות התורפה של כל מערכת מידע הכופה את עצמה עלינו כמלכודת דבש מתקתקה, או אולי מוטב לומר מכבש דבש.
השחרור ממלכודת הדבש הוא תהליך פסיכולוגי, כדרך של גמילה מהתמכרות, מתלות, מתסמונת שטוקלהם של האדם הפשוט המזדהה עם העצמה של הררי המידע. נתבונן כל פעם בנקודה אחת קטנה, הממחישה לנו כיצד עובדת השיטה.
האדם עולם קטן, והאנושות אדם גדול. חלק גדול מההחלטות בחייו של האדם אינן רציונליות, הוא זורם לתוך אוירה מסויימת שאליה הוא שואף. טיעונים הגיוניים לא תמיד עוזרים. הרבה אנשים אינם יכולים להסביר האם שוות להם שעות עבודה כה רבות ומאמץ כה גדול כדי להרויח סכום מסויים אותו ישקיעו ברכישה של פריט יוקרתי שיוכיח בסך הכל כמה שהם התאמצו עבורו. וכך גם האנושות כולה, דעות נישאות על גלי האופנה, נוצר מומנטום המוליך את החברה לזרום עמו, למחאות חברתיות, להצבעה למועמד מסויים, כשאין שום שימוש בטיעונים. ולהיפך, אדם שינופף במחקר או בטיעונים רציונליים לא ישפיע כלל.
המשחק הפוליטי אינו משחק של טיעונים ושל שימוש רציונלי בנתונים, אלא משחק פסיכולוגי. כולנו יודעים שאת הקמפיינים ואת ההחלטות החשובות ביותר על חיינו מנהלים משרדי פרסום, אנשים שמקצועם הוא לנטרל את החלק הרציונלי ולפנות אל הרגש ואל התת מודע. אלו לא רק גורמים לנו לקנות קוקה קולה במקום פפסי, אלא גם להחליט את ההחלטות הקיומיות לכולנו.
כל זה מתבצע בתוך מסך עצום של דבש. הכל דמוקרטי, הכל שפיט, הכל נושא לדיבור. מאות אלפי תכניות וכתבות, כל אחד יכול להיחשף לכל הצדדים. אבל ההחלטות שלנו כחברה מתקבלות על בסיס טעם הדבש, ולא בהכרח על בסיס רציונלי.
כולם יודעים כיום שסיגריות מסוכנות לבריאות, אבל לא כולם יודעים שבמשך עשרות שנים הפעילו חברות הטבק מעגלי השפעה עצומים, מכבשי כח וכסף, שמנעו את הצגת האמת האובייקטיבית לציבור הרחב. מחקרים ממומנים 'הוכיחו' שהסיגריות בריאות, או לחילופין שאין בהן נזק משמעותי. עולם המדע והמחקר הרפואי הציג תמונה שקרית, כתוצאה מאינטרסים כלכליים של חברות. משפטנים ומלומדים פעלו בשירותם והפיצו את המצג השקרי בכל הבמות המכובדות ביותר. ועדיין, עד היום הזה, מאבקים משפטיים ו'מדעיים' מתנהלים ע"י חברות אלו, כפי שניתן לראות בפרסומים של ד"ר עמיחי בר סלע ועוד לוחמי חופש מסוגו. אינטרסים יכולים לשחק בחיים שלנו, המערכת גורמת לנו לאפשר לאחרים לחשוב בשבילינו. (ראה עוד על ה'מדע' של מומחים משפטיים, המדע של חברות התרופות, –המשך, עודף המידע, אשליית הידע).
מייקל שרמר הספקן של סינטיפיק אמריקן כותב:
כשהחלו להצטבר ראיות מדעיות לכך שסיגריות גורמות לסרטן ריאות. בתזכיר מ-1969 מופיעה ההצהרה הזאת מפיו של מנהל בחברת הטבק בראון אנד ויליאמסון: " המוצר שאנו משווקים הוא הספק. זהו האמצעי הטוב ביותר העומד לרשותנו בתחרות מול 'מכלול הראיות' המושרשות בדעת הקהל." באחת הדוגמאות, מני רבות, על הדרך שבה נזרע הספק, אמר מנהל בחברת הטבק פיליפ מוריס לוועדה של הקונגרס האמריקני: "כל דבר יכול להיראות מזיק. גם רוטב תפוחים מסוכן אם אוכלים אותו יותר מדי."
תעשיות אחרות חיקו את הדגם של תעשיית הטבק. כפי שאמר פיטר שפרבר, שתדלן ותיק של תעשיית הטבק: "אם אתה יכול 'להעביר טבק' אתה יכול לעשות כמעט כל דבר ביחסי ציבור." נראה כאילו כולם פועלים על פי אותו תסריט ומפעילים את אותם תרגילים, כגון: להכחיש את הבעיה, לצמצם את היקפה, לדרוש עוד ראיות, להסיט את האשמה, לבחור רק את הנתונים המתאימים לכם, "לירות בשליח", לתקוף את החלופות, לשכור מדענים ידידותיים לתעשייה, להקים ארגוני קש.
הקולנוען הדוקומנטרי רוברט קֶנֶר נתקל בשיטה האחרונה כשצילם את סרטו "מזון בע"מ", שיצא ב-2008. וכך הוא מספר: "נתקלנו ללא הרף בארגונים כגון 'המרכז לחופש הצריכה' שעשו ככל יכולתם כדי למנוע מאתנו לגלות מה מצוי במזון שלנו." קנר כינה אותם בשם ארגונים "אורווליאניים" מפני שארגוני הקש האלה נראו כמו צוותי חשיבה ניטרליים, ללא כוונות רווח, המעוניינים לחשוף את האמת המדעית, אבל למעשה הם ממומנים על ידי תעשיות תאוות רווח הקשורות לבעיות שאותם הארגונים האלה חוקרים לכאורה.
קחו לדוגמה ארגון אמריקני ששמו "אזרחים למען בטיחות אש." זהו ארגון קש שנוסד ומומן באופן חלקי על ידי חברות כימיקלים וטבק כדי לטפל בבעיית הדלֵקות בבתים פרטיים, שנגרמו על ידי סיגריות בוערות. קנר גילה את הארגון הזה בעת שצילם את סרטו "סוחרי הספק" שיצא ב-2014 ומבוסס על ספר באותו שם, מ-2010, מאת ההיסטוריונים של המדע נעמי אוֹרֶסְקֵס ואֶריק קונוֶוי. (אני מרואיין בסרט.) כדי להטעות את המחוקקים ולהסיט את תשומת הלב הציבורית מן הקשר שבין סיגריות לבין דלֵקות בבתים פרטיים, שכרה תעשיית הטבק את שפרבר כדי שיעבוד בשיתוף עם ההתאחדות הלאומית של הממונים על כיבוי אש במדינות ארה"ב במטרה לקדם את השימוש במעכבי בעירה כימיים ברהיטים. וכך נכתב במזכר נוסף: "משימתך היא לעשות את העולם שסביב הסיגריה לחסין-אש." ומיד נשטפו הרהיטים האמריקניים בכימיקלים רעילים.
שרמר עצמו הוא ספקן, אחראי על המדור 'קולו של הספקן', המטיל ספק באמיתות שונות, אבל גם לו יש דעה, והוא דוחה בשתי ידיים את אלו שמטילים ספק בדברים שלדעתו הם נכונים… נכון שכולנו יודעים כיום שסיגריות מזיקות, ולכן גם חברות הטבק פנו לאסטרטגיות אחרות, אבל עדיין במלכודת הדבש של ים הנתונים, תמיד ניתן לבלבל בין מי שמציג את 'האמת' ומי ש'סתם מטיל ספק'.