המהלך של חלוקת הממלכה והיווסדות עגלי הזהב, מתואר בנביא בפרטות.
ובד"כ רגילים אנחנו לראות בס' מלכים שמחלק לפי מטרת חיבורו, לבאר את החורבן, שהחורבן נעשה בעוון ירבעם בן נבט, המלך שהלך בדרך ירבעם הוא אשר עשה הרע, והמלך שלא הלך בדרכו הוא הטוב. והחרבן משום שגבר הרע של ירבעם.
אמנם דוקא בתיאור איך שנעשה הדבר, אין הפרדה כ"כ בולטת. אנחנו יודעים שהגזרה נגזרה ע"י אחיה השילוני. ומה שירבעם נכשל בעצת הילדים זה רק כי היתה סיבה מאת ה'. אבל גם אחרי הפילוג, כשרחבעם רוצה להילחם, שמעיה הנביא מונע אותו. הרי שיש כאן יותר מהגזרה של הפילוג, אלא שאין להפר אותו, למרות התוצאות החמורות שלו.
וירבעם מתחילה יושב בשכם, שהיא עירו של הסבא יוסף, ומשום מה יוצא משם והולך לפנואל, שהיא העיר שיעקב ראה בה פני אלהים, ובהמשך הולך יותר לאחור, לבית אל שבה כבר היה אברהם. אלא שהוא רואה שאם העם יעלו לירושלים הם יימשכו לאדוניהם לרחבעם, ואז 'והרגוני', זה פיקוח נפש. ולכן 'ויוועץ', מעצמו לא היה עושה שום דבר, אלא שהתייעץ כנראה גם עם מי שאינו ראוי, ואז בנה את העגלים.
לא רק שהוא הלך פתאום לאחור, בדרכי האבות, הוא גם דימה עצמו לאהרן, וקרא לבניו נדב ואביה, והרי אהרן עשה את העגל כאשר נעדר משה, ובודאי היה לירבעם הסבר למה כנגד משה העגל היה חטא, אבל כנגד רחבעם אינו חטא. וכמו שיש כרובים במקדש, כך יכול שיהיה עגל במקדש, ובלבד שלא יהיה נגד מי שה' בחר בו, אבל כאן אחיה השילוני בחר בירבעם, ואמרו חז"ל שטעה וחתם, דהיינו שירבעם הבין ממנו שמסכים לו לכל דבר שיעשה (ובהמשך מתואר שקמו עיניו משיבה, ומזכיר את יצחק, שתמך בעשיו בלי שכבר ראה), ועיבר חודש חשוון בחשוון (ואינו מופקע כ"כ כי גם חזקיה עיבר ניסן בניסן, וי"א שמתאים יותר לאקלים בממלכת ישראל שיותר קרה ולכן האסיף נגמר יותר מאוחר), וכאילו משדר שרוצה להחזיר הכל לאחור, ואינו רוצה להיות מתקדם כמו דוד שכבר מימש את אחרית הימים כאן ועכשיו. בודאי האמין גם הוא בדין עיר הבחירה המבואר בתורה, אלא שהחליט שלא הגיע הזמן, ואין מנוחה ונחלה.
ובאמת רואים בזמן השופטים שהיה ענין מאד חזק בישראל נגד המלוכה, ואפילו גדעון שהיה איש פשוט, היה ברור לו שאין לאדם מה למלוך על ישראל, ה' ימשול בכם, ובקשת המלך היתה חטא. ומשטר השופטים היה יחיד במינו בעולם. וכנראה משה רבינו הכניס את זה מאד חזק, גם אם זה לא כתוב בתורה מפורש. שאין לרכז את הכח ביד בשר ודם. התורה היא המרכז, וכל אחד נמצא רק בתפקיד שלו, הכהן, הנביא, הנשיא, השופט, ואין לערבבם. וכשעשו כן בית חשמונאי כלו מאליהם.
ואמנם בני ישראל מרדו גם בדוד כמה פעמים, אבל עדיין היה ה' עמו, והכירו בזכותו להיות מלך ונביא, וה' דחה את בנין הבית לשלמה, אולי כדי להוריד מכחו, שלא יהיה גדול כדוד, ושלמה כן ריכז סביבו את כל הכח ונהג כאילו כבר באה אחרית הימים ולכן הביא את כל הנכרים לירושלים שידעו את ה'. אבל לרחבעם לא הסכינו כך.
חזי' בנביא שרצון ההפרדה והחזרה לאחור של ישראל, יש לו מקום, וגם בהמשך, כשיבשה ידו של ירבעם, הנביא מתפלל עבורו וה' מרפא את ידו. וכאילו נותנים לירבעם עוד כח שיעשה איתו מה שצריך. וגם איש האלהים, מתחילה הנביא השני מכחש לו, ואח"כ מכיר בכך שהטעה אותו ומנסה לכפר. כאילו אנשי ישראל פסחו על הסעיפים אם להוציא את הדבר הטוב שיש בהיפרדות שציוה הנביא. והענין שעולה מסיפור האריה הוא שדבר ה' הוא חוק העולם, ואם ה' שולח נביא, יש צורך לעשות בדיוק מה שאומר. ולא להשתמש בזה לצרכיו. והנביא אומר "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה", נראה שה' עמד והמתין לו שישוב ויתקן והיה לו יעוד שהיה קרוב אליו. ועדיין כשאשתו הולכת עם התינוק, הנביא אומר שהילד הזה ספדו לו וקברוהו, כי נמצא בו דבר טוב.
וגם חזי' בנביא שסומך למעשה זה את דברי אליהו ואלישע, שמחוללים נסים כיוצאי מצרים. ויש דבר טוב בניתוק הזה מהריכוז ומאחרית הימים ומניהול כל ישראל. הם נביאים בודדים כמו האבות, נוסעים והולכים, ואליהו חוזר לסיני. אלישע יכול לדבר אל המלך, כי שמו גדול הוא וגם אל שר צבא ארם יכול לדבר. אבל אין הוא נמצא בחצר המלך ומנהל את המדיניות, כמו שמצאנו בישעיהו, ובנביאים שהיו אצל דוד. ולא דבר ריק הוא שאין אליהו ואלישע מתערבים כלל בחטא העגלים או הבמות.
וההימנעות הזו, יסודה בהכרת גודל המשמעות של יחוד המקום. הנה העולם מעורב מטוב ורע, וגם האדם מעורב מטוב ורע. ויש לו זמנים שנמשך אל הטוב ולהיפך. זמנים שמרגיש בחוש מציאות ה', ולהיפך. הרצון לטוב מביא את האדם לקבוע חוקים לטוב, אבל באמת אין להם קיום, כי הרע שמעורב מקלקל אותם. הם נעשים מנותקים וצבועים. ואילו התורה אומרת להפריד בין טוב לרע, ולכן אומרת את האמת, זה לא ריאלי, לבקש מהישמעאלים לא לגנוב, או מהאדומיים לא לרצוח, זה לא ריאלי. אין טעם לנסות. אם הם רוצים שיקבעו לעצמם דינים ויקיימו אותם לפעמים, שזו הנצרות. אבל לתקן תיקון שמצטבר, רק באומה שיש בה למען אשר תצוה. שיכולה למסור נפשה לחבר את הטוב בטוב.
דרך משל הקשר בין איש לאשה, יש זמנים שרוצים בקירבה יתרה, ויש זמנים שלהיפך. האם צריכים להכריז שהם תמיד זוג יונים? זה מה שמוביל לניתוק ולצביעות. ולכן אומרת התורה שכך גם בטבע, אין הקשר מתאפשר כל הזמן, ולכן מחברים טוב בטוב, כשמסתיימת המניעה הטבעית אז הזמן לקירבה. שבאה עם כל הכח המתחדש.
וכך בין ישראל והשכינה, לכל אדם יש זמנים שאינו מתאים להיות קרוב ובמדרגה גבוהה. ויש זמן שמתעסק עם הפך קרבת האלהות, עם הטומאה והגשמיות. ואת כל הזמנים שבהם רחוק מן הטומאה, ישמור לזמנים שיכול להתעלות רוחנית. ונתחדש גם חידוש המקום, שבזמן הזה יבא למקום הקדוש, שענין הקדושה הוא היפך הפחיתות, כלומר שיכול לבא שמה רק אם יתרחק מהפחיתות. וע"י ריכוז הכחות האלו הולך התיקון ומצטבר בעם ובעולם.
הקביעה שיש עיר אחת והצורה שהיא מתנהלת היא המקום היחיד שבו יכול להצטבר הכח הרוחני לתיקון, היא ממש אחרית הימים, זה ריכוז של הכל בידי מנהלי ירושלים. וירבעם ודעמיה לא נתנו אמון בריכוז הזה. הם רצו עוד זמן לעבוד, ולהגיע לשם רק כשיתקדמו הרבה יותר.
וזה מתחבר עם ההתעלמות של שומרי המצוות מהר הבית. שלא מחפשים איך להתקרב ולעלות למקום המותר בעיקרון. כי מרגישים שלא הגיע הזמן, וגם אם תהיה אפשרות לשחוט שם כבש, לא יהיה בזה את התיקון של הקרבנות ועבודת ה'. מחכים למשהו יותר רציני וחזק. אמנם צריכים להיזהר לעשות הכל ע"פ התושבע"פ, שלא ליפול בחטא ירבעם שעיכב את הגאולה.