לחץ לגירסת הדפסה

התייחסות לתגובה של דוד, כאן.

ראשית הבהרה, אין איזו אמונה דתית, שבמצרים מעמד האשה היה גרוע ביותר, אדרבה, אין עינם של מאמינים צרה באנשים שעושים דברים טובים. אין בעיה להתווכח האם ההכללה שכתבתי במאמר נכונה או לא, אבל זה לא ויכוח אמוני או משהו.

אכן אתה מעלה נושא של מוסריות התורה, אבל שוב, זה לא קשור למצרים. כמובן אתייחס גם לכך.

הערתך על דברי, היא שכתבתי דברים על 'שאר העמים' בלי לפרט איזה עמים, ובכן מעבר להבאת שני מקורות, לא כתבתי שום דבר על 'עמים', שני המקורות שציטטתי מתייחסים ל'כל ארצות הקדם' (ברקלי), ול'כל שיטות המשפט העתיק' (כהן), וזה אכן כולל את מצרים.

צריכים לדעת דבר מאד מהותי על מצרים, יש פער עצום בין סוג הידע שלנו על מצרים, ובין סוג הידע שלנו על הממלכות המסופוטמיות. ממסופוטמיה יש לנו ספרות חוקית ומשפטית ענפה מאד, כמה וכמה חוקות מפורטות שמרביתן שרדו, כמות גדולה מאד של שטרות ומסמכים משפטיים, ושאר הטקסטים הם מיתולוגיים. במצרים המצב הפוך, יש לנו כמות עצומה של תיאורי חיים, מיתולוגיה, כתובות מלכותיות, ומעט מאד חומר משפטי. אין לנו שום חוקה מצרית, אפילו לא אחת, או חלק מאחת כזו, וגם המסמכים המשפטיים אינם מגיעים לרמה של הידע המשפטי ממסופוטמיה. מה שעושים – מנסים ללמוד מרסיסי תיאורים, על נורמות משפטיות.

במקרה כזה קל מאד לעשות צ'רי פיקינג, ולהציג חיים נפלאים של נשים במצרים… זה מה שעשה אכן מוזיאון Museo Egizio בטורינו לפני כ4 שנים, שם נולד המיתוס של 'הפמיניזם המצרי הקדום', יוצרי התערוכה ליקטו חלק מהעובדות שציינת כאן, שיבצו אותן בציורים מופלאים, ויצרו מהם מסכת של פמיניזם מצרי קדום. לא במקרה היה זה בסמיכות לקמפיין מי-טו המפורסם, וכאילו החנוטים המצריים קמו מקבריהם, ולאחר הפיהוק וקינוח קורי העכביש, פתחו את חלון הפירמידה, וצעקו 'מיייי-טווו'…

(המוזיאון הסתמך בעיקר על עבודותיה של החוקרת הצרפתיה-איטלקית Babeth Étiève-Cartwright שעשתה את הקטיף הראשון של הציטוטים, עד היום חוגגים על זה, ראה למשל את המאמר הזה של שלש מגדריסטים ערבים, המציעים למצרים בת ימינו ללמוד מהזכויות המופלאות של האשה המצרית הקדומה, אוספי הציטוטים עוברים ממאמר למאמר, כמו במאמרים של מחזירים בתשובה… האמת היא שזכויות היוצרים, שייכות, כנראה לתערוכה הזו, שהיתה אחת הסנוניות הראשונות לזהות דמויות א-מגדריות במצרים העתיקה..).

ערוץ CNN סיקר את התערוכה המופלאה שמסמלת את 'התקדמות' הארכיאולוגיה, כשפחה של מדעי המגדר, כאשר המוזיאון הוא הסרסור לדבר העבירה הזה, הכותרת ב12N  היא, "בזמנים שבהם נשים יוצאות למאבקים חובקי עולם בדרישה לזכויות ובמחאה על פגיעה פיזית ונפשית בהן, תערוכה במוזיאון בטורינו מגלה מציאות אידיאלית שנותר רק להתגעגע אליה: מעמדן של נשים היה שווה לגברים במצרים העתיקה, לפני יותר מ-3,000 שנה… שוות וחזקות – ללא צורך במאבק", נשמע ממש כמו הזמנה למחקר אובייקטיבי…

ומה בתכנית?

"מריט חיה לפני 3,400 שנים במצרים העתיקה. היא הייתה אישה אמידה שנהנתה מכל מנעמי החיים שמצרים העתיקה יכלה להעניק למכובדים שלה. הפאה שחבשה הייתה עשויה שיער אמיתי, התכשיטים והתכשירים שלה היו מהיוקרתיים ביותר שיש, ארון הבגדים וארון הקבורה שלה היו ממש "הצעקה האחרונה" של התושבים שלגדות הנילוס…

והיא לא נהנתה רק מעושר: היא הייתה ודאי גם מאושרת כיוון שחיה בעולם שונה כמעט מכל הנשים האחרות בעולם בזמנה – היא חיה בשוויון עם הגברים בחברה…

ההיסטוריון נדהם

ביצירות האמנות במוזיאון ששרדו יותר מ-3,000 שנה ניתן לחזות בבעל ובאישה המצריים – שווים, זו לצד זה – בידיים משולבות. גם המיתולוגיה המצרית מלאה בדמויות נשיות כמו סח'מת אלת המלחמה שראשה – ראש לביאה וגופה – גוף אישה, מרתסגר מגינת הקברים המלכותיים ועוד ועוד אלות. מצרים העתיקה לא האמינה בהפרדה, חלוקה או מעמד בין המינים – בניגוד למצרים של היום.

כאשר ההיסטוריון היווני הרודוטוס ביקר במצרים במאה החמישית לפנה"ס הוא נדהם לגלות שוויון זכויות כמעט מלא בין הנשים לגברים… ונשיאת המוזיאון מספקת פרשנות לביקור הזה: "כנראה שהרודוטוס די התעצבן כשראה מה קרה במצרים כי חשש שהנשים ביוון יזדהו עם הנשים המצריות וירצו גם הן לקבל זכויות שוות".

ההיגיון של ה'מחקר החדש' עובד כך: היתה אשה מאד עשירה, עם הרבה פינוקים, ברור שהיא היתה מאושרת, וכמובן היתה בשוויון מלא בין המינים. והרודוטוס? הוא התעצבן, כי פחד שהנשים ביוון יפתחו במאבק מגדרי, הגיוני מאד.

ובכן, נשים עשירות היו תמיד ובכל מקום, ויש להן הרבה פינוקים, זה לא אומר שום דבר על 'שוויון בין המינים'. התמונה הבאה צולמה במונגוליה ב1913 ע"י אלברט קאהן:

אשה זו נידונה למוות ברעב ובחום, במדבר המונגולי, האם לא היו במונגוליה ב1913 נשים עשירות שהשתמשו באיפור ובתמרוקים? או שהיו להן מהלכים בשלטון?

אבל לא צריכים להרחיק למונגוליה, גם באירופה, בימי הביניים ובראשית העת החדשה, היו נשים עשירות ששלטו בחלקים נרחבים מהארץ, שבכחן וכספן הניעו מהלכים ומלחמות. אבל האשה הפשוטה? היתה נבערת ומנוצלת, נשים הוצאו להורג בכיכרות, נתלו בעוון כישוף, נקשרו לסד, וכמובן לא רק נשים. המעמד העליון, וקל וחומר ציורים של המעמד העליון, אינו מקור לימודי טוב לזכויות נשים בציבור הרחב.

Babeth Étiève-Cartwright מצטטת אגיפטולוג שמתאר את פרעה ואשתו: "אם לשפוט לפי תיאורם ביצירת האמנות הממלאת את קבר המלך בזהב, זה בהחלט היה המקרה [שהם אהבו זה את זה]. אנחנו יכולים להרגיש את האהבה ביניהם כשאנחנו רואים את המלכה עומדת מול בעלה, נותנת לו פרחים ומלווה אותו בזמן שהוא צד", מרגש, בהשוואה ממה שידוע לנו על שליטים עריצים, אפשר לדמיין את הצייר שצייר את המלכה כעורה מדי והוצא להורג, וממלא מקומו שלא הדגיש מספיק אהבה וגם הוא הוצא להורג, האם הציורים האלו משקפים מציאות? והאם הם מלמדים משהו על מעמדה של האשה הפשוטה? האם כשאיזבל תימרנה את אחאב כמו בובה על חוט, זה אומר שכך כל הנשים תימרנו את הגברים בכל הארץ?

היו באמת הבדלים תרבותיים גדולים בין יוון ובין מצרים, ואף בין מצרים למסופוטמיה, אבל אף אחד מההבדלים לא נבע מכבוד לאשה, או מזכויות נשים, פשוט משום שדברים כאלו לא היו קיימים בעולם העתיק, לא היו זכויות לפרט מעצם היותו אדם. הבדלים במעמדות נבעו מדינמיקה של הכחות הפועלים ותו לא. מסופוטמיה היה איזור שהתנהל על פי קודים משפטיים, היו הרבה מחוקקים מפורסמים, כמו למשל חמורבי, שמדגיש בתחילת האסטלה שלו שאת הסמכות הוא קיבל מהאל שמש. במצרים לעומת זאת, לא היה צריך במחוקק, ולא בקבלת סמכות, מסיבה מאד פשוטה, פרעה עצמו היה אל, והוא שלט שליטה אבסולוטית בכל מצרים, ובכל מצרי ומצרי. הוא לא היה צריך ספר חוקים בכדי שהכל יהיה כפוף לרצונו, וגם לא היה לו צורך בהסמכה משום אל.

דפי התעמולה של הפמיניזם המצרי הקדום כביכול, מלאים בציורים על נשים נהנות, נשים מתרחצות, נשים מתאפרות, נשים שיש להן משרתות, כאילו שזה קובע שהחיים שלהן היו מאושרים ולכל הנשים היה מעמד שווה…

נכון הדבר שאכן היה הבדל מנטלי בין האשה בפרס, שהיתה סגורה בבית נשים הרבה פעמים, ואף ביוון, שבסופו של דבר יש בה השפעה הודו אירופית, ובין מצרים ובבל שלא הכירו מציאות כזו. אבל המעמד הנחות של נשים לא נבע מאיזו השקפה של גברים שונאי נשים, כפי שסבורות פמיניסטיות עד היום, הוא פשוט נבע מהקושי והתנאים עמם התמודדו אנשים עד לחברת השפע של ימינו.

לא רק נשים הושפלו ודוכאו, כל מי שהיה חלש, עניים, נכים, מיעוטים, שונים, לא היתה הכרה בכך שלכל אדם יש זכות לכבוד באשר הוא אדם, ולכן התנאים בשטח קבעו, אנשים התקוטטו על לחם, התקוטטו על מחסה, והחזק ניצל את כחו. גברים יותר חזקים מנשים, מה לעשות (לאחרונה דוקא יש גל של נשים חזקות שמנצחות אולימפיאדות לנשים, אבל זה בסה"כ יבוא של גברים מחופשים…), ואי הצדק ההיסטורי השאיר את חותמו על נשים כמנוצלות ומדוכאות, כמובן שאשה עשירה הרבה יותר קשה לדכא, והכסף קונה את הכל, במצרים וגם בכל מקום אחר.

התערוכות או המאמרים שנראים כמו תערוכה, שמציגים, למשל, אלות במצרים, או זוגות של אל ואלה, רק מראות על חוסר היכרות וידע, אלות נקבות היו בכל האומות, הכנענים עבדו לעשתורת, בת זוגו של הבעל, אצל הבבלים מרדוך ותיאמת, ביוון היו המון אלות, אפרודיטי, ועוד רבות. אתה כותב בתגובתך:

"קודם כל יש להעיר שכמעט כל האלילים המצרים מופיעים כזוג של זכר ונקבה, דבר המורה על חשיבות המושג של הנקבה אצלם [בחז”ל במכילתא מתואר הופעת הקב”ה בתואר של בחור או זקן, אבל לא מצינו תואר של נקבה]".

וכי למה זה מורה על חשיבות המושג של הנקבה? להיפך, זה מורה על כך שהאלים של עמי קדם היו אנתרומורפיים, סוג של אנשים, הם היו אוכלים ושותים, מתחתנים, נואפים, משתכרים ביין, וכו'. מכאן ברור שהיו להם בנות זוג. בתורה האל אינו 'גבר', הוא מתואר בלשון זכר, כמו ש'העולם' הוא זכר, בהתאם לברירת המחדל הלשונית בעברית. (בחז"ל יש גם את השכינה, אבל שוב, זה במובן אליגורי ולא קשור לענינינו).

בכל מקרה, חוקרי המגדר כבר הלכו עם זה רחוק, והמשיכו בקטיף דובדבנים, לחפש כל מיני פנינים ממליוני הפפירוסים המצריים, אחת מהן כותבת: "המצרים הקדמונים האמינו מאוד שהיקום מורכב מאנרגיה גברית ונשית, ששניהם היו בעלי כוח שווה", היא ממשיכה שם לתאר כיצד במצרים העתיקה היתה מתירנות מינית, ובסיפורי האלים המצריים יש תיאורים של ניאוף, מבלי לדעת, או בהתעלמות מכוונת, מכך שהמצב היה אותו דבר גם ביוון וברומא.

רשימת הנתונים שלך, התגלגלה איכשהו כנראה מאחת הרשימות האלו שהפיקו מומחי מגדר, חלק מהנתונים פשוט לא נכונים, וחלק הם סתם ספקולציות ואוסף דברים לא קשורים.

האמירה שבמצרים אשה לא היתה צריכה את רשות אביה, לא מסתמכת על איזה חוק מצרי, אלא על דיוקים ופלפולים מתיאורי חיים מצריים. דא עקא שגם ביהדות אשה לא צריכה את רשות אביה להתחתן, רק כאשר היא קטנה, כלומר ילדה פחות מגיל 12, זו גם במצרים אין שום תיעוד שהיתה נישאת על דעת עצמה, ובמדה והיה כן, לא מדובר באיזה חוק מוסרי אלא בחוק על גבול הפדופילי.

האמירה שבמצרים לא היו צריכים טקס נישואין כדי להתחתן, אלא פשוט היו גרים יחד, אינה נכונה, במצרים היו כהני דת שרשמו נישואין, (זה מוזכר אפילו בויקיפדיה), במקור מדובר על כך שלא ידוע על טקס דתי (כמו רב או כומר שמנהל את מהלך הנישואין), אך "החתן ואבי הכלה כתבו חוזה נישואין אשר נחתם בפני עדים ובני הזוג נחשבו אז נשוי". אבל גם אם היה כדבריך, שוב, נישואין הוא מוסד שמטרתו לקבע את הקשר בין איש לאשה ולמנוע ניצול. בחברה רבת מעמדות שאינה חברה חפשית, נישואין מגנים על האשה, אדם לא יכול להכניס אשה להשתמש בה ולזרוק. (דבריך שגם בתורה זו הכוונה שאין שום טקס, חסרי כל בסיס, כבר אצל לבן ויעקב עושים טקס, יש טקס כלולות, ויש ימי משתה, כך זה היה תמיד בכל התרבויות. הרעיון של זוג חברים הוא רעיון מודרני שלא היה נוהג בשום מקום. המלה 'לקיחה' פירושה קניה בעברית קדומה, וכך זה תמיד בלשון המשנה, אלא שברור היה בהתאם לקוד האתי שנהג אז שאשה מתקדשת בביאה, משום שקיום יחסים בין פנויים לא היה דבר מקובל ולכן ביאה פירושה נישואין. בכל מקרה ברור שנישואין חלו בצורה חמורה והחילו איסור של אשת איש ולכן גם הצריכו ספר כריתות).

בכלל, כל האמירות האלו 'במצרים לא היו'… וכדו', לא מבוססות על ידע מהחוקים של מצרים, כי אין לנו חוקים ממצרים כאמור לעיל, אלא רק על השערות מתוך ציורים או תיאורים גרפיים, שזו באמת המומחיות הגדולה של הדוקטוריות למגדר, לפתור חלומות לטובה. ולכן כשאתה כותב 'במצרים לא היה עונש בחוק על בגידה', זו אמירה חסרת כל בסיס, אין לנו מידע איזה חוקים היו במצרים. וכמובן, שזה גם לא חוק שמראה על מוסריות יתרה. בפרט, שכבר Babeth Étiève-Cartwright עצמה מעירה: "יש תיעוד של גורמים ממשלתיים שהתערבו במקרים והורו להמית אישה בגין ניאוף כאשר הבעל הביא את העניין לידיעת הרשויות. באחד המקרים, האשה נקשרה לעץ מחוץ לביתה, כאשר השופטים פסקו שהיא טמאה, היא נשרפה למוות". (גם במיתוס המצרי, אוזיריס נחשב ששכב עם אשתו של סת, ולכן נהרג).

פנינה נוספת שלה: "זנות לא נתפסה כבעיה, וכפי שמציין האגיפטולוג סטיבן סנייפ, "הראיות לזנות במצרים העתיקה הן די קלושות, במיוחד לפני התקופה המאוחרת". לא זוהו בתי בושת במצרים וזנות אינה מוזכרת בכתבים או בהחלטות משפטיות כלשהן".

מה היה מסיק מנתונים אלו האדם הסביר, ש'זנות לא נחשבת לבעיה'? או שאולי להיפך, נתפסה כבעיה חמורה ולכן לא היו בתי בושת, והתופעה לא היתה רחבה מספיק כדי להגיע לספרות, לפחות זו שבידינו? אם זנות לא היתה בעיה, זו לא סיבה שלא תהיה מוזכרת, אם תופעה קיימת היא מוצאת ביטוי בספרות, גם בהנחה שאינה בעיה.

בכלל, במאמרים הפמיניסטיים מתערבב הענין של זכויות נשים, עם השאיפה לחיים ניהליסטיים מלאי פריצות מינית כאידיאל רצוי, הם מתארים את העירום בציורים במצרים, את העובדה של היעדר טאבו מגילוי עריות, נישואין בין אח ואחות היו דבר מצוי, ובפרט בתוך השושלת הפרעונית, (גם קליאופטרה התחתנה עם אחיה), על זה אומרת התורה 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשון', זה לא נובע מזכויות אלא מהיעדר תרבות אמיתית, ומאי הבנה את מוסד המשפחה. אחת הפמיניסטיות מתארת את המצבה בה הבעל כותב 'אשתי, היית היפה ביותר עלי אדמות, אחותי', ומוסיפה שהוא ראה את הנישואין כדבר כל כך טהור וכו', בלי לחשוב על אפשרות שהברנש באמת התחתן עם אחותו… (סברא אחרת אומרת שאחות היתה כינוי לאשה בכלל בשפה המצרית).

במאמר הזה מתוארת העובדה שהיו נשים מוכשרות שיכלו לשמש כפילגשים, לפילגש היו מיומניות שהצריכו כישרון, וכך נראה מהמכתב של אמנחותפ ששולח לנסיך מיליקילו ארבעים פילגשים ללא רבב היודעות גם לארוג ושוות הרבה כסף… שם גם ישנה הרחבה על המעורבות הגדולה שלהם בעניני ניחוש ופתירת חלומות וכו', אך זו נישה טבעית של נשים, כמו בעלות האוב במקרא, והקוראות בקפה במרוקו. ובהמשך הטענה: "אמצעי מניעה היו זמינים לנשים נשואות ולא נשואות", איך יודעים? כי הם מפורטים בפפירוס אברט… אבל אין זכר בפפירוס מי השתמש בהן, אין שום זכר בכלל לנשים לא נשואות שהוצרכו לזה, סתם אמירה בניחוח ליברלי "אמצעי מניעה זמינים לכל", מכח איזו אמירה רפואית בפפירוס מלא סגולות לחשים ועשבים, שלא ברור מה היה מעמדו ואת מה הוא מייצג.

אגב, זכות לאשה לדרוש גרושין במצבים מסויימים, היתה גם בתרבות המסופוטמית לפני מתן תורה, והחוק המסופוטמי היה נורמה רווחת עד שהשתמר בעל פה עם פרטיו גם בתורה שבעל פה שלנו כנוהג רגיל, ראה מלול כאן ("תופעה מתמיהה העולה מדוגמאות אלה ומדוגמאות נוספות היא תופעת הדמיון בין חוקי מסופוטמיה מהמאות 20-18 לפנה"ס לבין ההלכות בארץ ישראל מהמאה הראשונה לספירה. כיצד ייתכן שאנו מוצאים את הדיהם של חוקי אשנונה וח'מורבי הקדומים במשנה היהודית? אם היו חוקים אלה – כמו הכאה על הלחי או יוזמת האישה לגירושין – מצויים במקרא, לא היה מקום להפתעה. היינו טוענים כי המקרא הכיר את חוקי ח'מורבי ואשנונה ואימץ חלק מהם. המשנה ביססה רבות מהלכותיה על חוקי המקרא ופיתחה והרחיבה אותם… אולם התופעה המפתיעה כאן היא כי חוק ההכאה על הלחי וחוק המתייחס ליוזמת אישה לגירושין אינם מצויים במקרא…"), ולכן אין בכך שום יחוד בתרבות המצרית, להיפך, אין לנו חוק מצרי בנושא, אלא רק מדרשי תמונה מודרניים.

לגבי ריבוי נשים, שוב, האמירה שלא היה שכיח במצרים אין לה על מה שתסמוך, מלבד על 'עובדה' כגון הטענה שלא הגיעו לידינו הרבה ציורים של גבר הנשוי לכמה נשים, (עדיאל שרמר, בספרו זכר ונקבה בראם, עמ' 307 טוען כי יש הרבה מקורות לריבוי נשים במצרים, מתוך אידיאולוגיה, בויקי האנגלית ערך נשים במצרים העתיקה נכתב כי לא נדיר שלאדם ממעמד גבוה היו שתי נשים, בכלל כדאי לקרוא שם את הערך שנותן תמונה קצת יותר  מאוזנת,  למרות הזכות המשפטית של אשה כאדם בפני עצמו "מצרים העתיקה הייתה חברה שנשלטה על ידי גברים והייתה פטריארכלית במהותה. נשים לא יכלו להיות בעלי תפקידים חשובים בממשל", הסיבה שהיו פרעוניות, היא האמונה של המצרים בדם הפרעוני המלכותי שנחשב אלוהי, ולכן, למשל במקרה של היעדר יורש למלך, אשתו, שהיתה בת של פרעון, יכלה להיות פרעונית).

לחוקר אמריקאי מסויים, נמאס מהתעמולה על נשים במצרים העתיקה, והוא החליט לכתוב עבודה מקיפה על הנושא, באבסטרקט של העבודה נכתב:

"במצריים העתיקה המגדר שיקף תפקידים שונים לגבר ולאישה מבחינה תיאורטית. בפועל, הנשים נשאו וגדלו הילדים, בעוד הגברים עבדו ולימדו את הבנים שלהם עסקים מהם, סחר וכדומה. הגברים נקברו בקברים בודדים, היו מעורבים יותר במנהל האזרחי והנשים היו תלויות בבעליהם מבחינה חברתית וכלכלית. הנשים דאגו לצרכים היומי של משפחותיהם; כמעין משרתות. ממצאים ארכיאולוגים מלמדים על כניעות האישה ועל תפקידיה המגדריים: אפיית לחם, וחיפוש אחר בעלה. עם זאת נשים נהנו לא מעט מעצמאות בחברה הנשלטת בידי גברים.

ביצירות ספרותיות קולות נשיים הם נדירים. הרוב המכריע של הכותבים היו גברים מרבית הכתבים נכתבו על ידי גברים. כמו כן, ניתן לראות כי באומנות המצרית את כפיפותן של הנשים . באומנות הפיסול, הם מוצגות בצד שמאל (משמאל לגבר- הצד הנחות) , עומדות מעט מאחורי בעליהן , קטנות יותר מבעליהן.

נראה כי במצריים העתיקה, ההבדלים המגדריים היו ברורים והציגו את נחיתותה של האישה ולכן הטענה כי נשים וגברים היו שווים במצריים העתיקה, אינה סבירה , או אינה מדויקת".

(דוד, שים לב שהוא מכחיש כאן את מה שאתה כותב: "בפסלים של תקופת הממלכה הקדומה [2600-2100 לפנה”ס] ניתן לראות שקומת הגבר והאשה זהות ושתיהם יושבים על מושבים שהגובה שלהם שווה גם כן", לדבריו באומנות המצרית הנשים הן קטנות, אבל גם אם נניח שלא היה כך, והיו מציירים אותן באותו גודל, האם לדעתך זה מוכיח משהו על מעמד שוה לנשים? זה ציור של שני בני אדם בגודל טבעי, אז מה? מציור אתה לומד על מעמד וזכויות??? והכללה על כל 'התרבות המצרית'?).

כך או כך, כל ידע שיהיה על מצרים, משקף אנקדוטה, לא היתה במצרים איזו חוקה שנשמרה לאורך אלפי שנות קיומה, הנהגים היו מקומיים מצד אחד השליטה האבסולוטית של פרעה ופקידיו, ומצד שני המנטליות המקומית, תנאי השטח וכו'.

גם שאר דבריך הם סתם צ'רי פיקינג, למשל, אתה כותב: "החכמה נמצאת גם בקרב הנשים: “מחשבה חכמה יותר נסתרת מאבן יקרה, אמנם מוציאים אותה אצל הטוחנות הכפופות מעל הריחיים שלהן” [פטאהוטפ, 2000-2550 לפנה”ס]."

ובכן, אין שום דבר שקשור לנשים בפתגם זה, להיפך, הנשים הטוחנות נחשבות כאן כתחתית החבית, אפילו שם, במקום שבו לכאורה יש רק טפשות, בני אדם שרק מזיזים את הידיים שלהם ותו לא, גם שם ניתן למצוא חכמה. מדובר כאן על נשים, לא כי נשים חכמות, אלא כי נשים היו טוחנות, לא משהו שוויוני במיוחד.

אגב, לא היית צריך להרחיק למשלי פתח-חתפ, הרי הביטוי המצרי הזה מופיע בתורה: "ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים, וכל בכור בהמה", (שמות יא ה). ושם אין הכוונה לכך שהשפחות אשר אחר הריחיים חכמות במיוחד, אלא להיפך. קאסוטו בפירושו לשמות, מוכיח את קדמות התורה מכך שהביטוי האותנטי הקדום הזה מופיע בה.

וראה ויקי שם: "הספרות של מצרים העתיקה אכן כללה תיאורים של נשים כקלות דעת, קפריזיות ובלתי מהימנות. עם זאת, נשים נהנו ממעמד שתואר כנדיר בתרבויות של אותה תקופה… סופרים הציגו לעתים נשים כמקור לאסון ואשמות בחטאים".

וכעת אעבור לנושא השני של דבריך, מוסריות חוקי התורה. אתה מונה שורה של חוקים, ומסיק מהם שהאישה היא 'רכוש', לדעתי זו מסקנה שגויה, אפרט קודם כל בנוגע להלכות שהבאת:

1) מכירת הבת לעבדות ולא הבן.

אין שום היגיון שהילדה תהיה רכוש של האב והילד לא, זה לא מוסבר אפילו בחשיבה פרימיטיבית… הסיבה שהתורה מאפשרת מכירת בת לאמה עבריה, משום שזו דרך עבורה לנישואין עם אדם מבוסס כלכלית, ככתוב מפורש בתורה, המטרה היא ייעוד לאדון או לבנו, בהתאמה של הגילאים.

2) מסירת הבת לנישואין על ידי אביה ולא הבן.

גם כאן הסיבה היא שלא משיאים ילד קטן, אין נישואין של קטן בתורה, הקטנה לעומת זאת ראויה לנישואין, וההחלטה היא בידי אביה – עד גיל 12 כאמור. כלומר, הנושא הוא לא אביה, ברור שהוא זה שמחליט לגבי קטינה, אלא הנושא הוא שקטנה נחשבת ראויה לנישואין. גם זה בהתאם לתנאים ולדינמיקה ששררה בעולם הקדום. התורה לא מעודדת נישואי קטנות, וחכמים אסרו זאת במפורש. התורה רק מסדירה את הדבר.

3) גירושין שלא ברצון האשה.

עונש מוות לאשה ולא לאיש במקרה של בגידה

פוליגמיה מותרת ופולאנדריה אסורה (התכוונת כנראה פוליגניה / ביגמיה).

ברשותך, חיברתי כאן 3 סעיפים לאחד, כי כולם קשורים באותו נושא, מבנה המשפחה, אני מתקשה להבין, האם באמת לדעתך מן הראוי להתיר פוליגמיה? דעה זו אפילו בציבור הליברלי לא השתרשה מספיק, נראה שכוונתך לאסור ביגמיה, וכדעת רבינו גרשום מאור הגולה. אמנם, גם כאן, הסיבה שגבר לקח שני נשים, לא משום שהיתה איזו דעה שלילית על נשים, אלא בעטיים של תנאי השטח, נשים רוצות הגנה, יש יותר נשים מגברים (כי נשים ראויות לנישואין בגיל יותר צעיר, וכי גברים מתים יותר עקב היותם חשופים מחוץ לבית ולעיר), והחזיקו שתי נשים באיש אחד וכו'. כשהשתנה המצב, אין איש מעלה על דעתו לקחת שתי נשים.

אמנם יש כאן ענין נוסף לגבי חומרת האיסור, ניאוף עם אשה נשואה אסור בעונש מוות (לשני הצדדים, ניאוף זה תמיד עם גבר…), משום שבגידה של אישה שונה מבגידה של גבר, אצל האשה בגידה היא סתירה לקשר הנישואין, ואצל הגבר זו רק כניעה ליצר הרע, גם אם הוא אוהב את אשתו בכל לבו, יש לו יצר הרע. אצל האשה זה לא כך, אם היא מאוהבת רק בבעלה, אין לה שום משיכה לבגידה.

מתוך הנחה זו נובע כל הרעיון של צורת הנישואין, הנישואין מתחילים ע"י התחייבות של הגבר לדאוג לצורכי האשה, תמורת התחייבות שלה להיות נאמנת לו. לכן, אם היא תוכל לבטל את הקשר מרצונה ככל שתרצה, מתעמעמת המשמעות של התחייבות לנאמנות, אם היא תחשוק בגבר אחר, היא תכין פיסת נייר, תזרוק לכיוון בעלה, והכל בסדר, עצם האפשרות הזו פוגעת ברצינות ההתחייבות. האשה היא זו שמחליטה על הנישואין, ואם ההחלטה לא תהיה בכובד ראש מתוך הבנה שמדובר על חיים משותפים לנצח, ככל האפשר, היא לא תהיה רצינית, לא תהיה כאן משפחה שיכולה לנהל חיי קדושה, אלא סתם שני אנשים שנהנים יחד, היום כאן ומחר שם, מסירות נפש גדולה לא תהיה שם, יום אחרי שהרומנטיקה תזדקן.

כיום שברור שגם בגידה של הגבר היא פירוק הנישואין, שוב לא תופסים את ההתחייבות כדבר חד צדדי, ולכן ההלכה אוסרת על גרושין בעל כרחה.

4) אין הבת יורשת במקום שיש בנים.

זה דבר שמתחייב מהתרבות הפטריארכלית, שענינה שלטון של האב על השבט, היום כל אדם חי לעצמו ויש לו יכולת לדאוג לעצמו, ולכן אין לו צורך בשבט, מלבד לבילוי חברתי בליל הסדר. בעבר אדם בודד התקשה להסתדר, המשפחה היתה מלוכדת ויחדיו הם ניהלו חיים משותפים, עבודה חקלאית משותפת. הקרקע נקראה על שם האב, והאדם המאושר הוא זה שישב בנחלת אבותיו. העברת הנחלה לבת, שנעשתה חלק ממשפחה אחרת, היתה הורסת את כל המבנה הזה.

(רעיון מעניין כותב רש"ר הירש, הסיבה שבכור נוטל פי שניים, כדי שבמיתת האב לא יתפרק השבט, חיבים להבהיר מיד שיש מישהו שעומד במקומו, ולכן הבכור אינו נוטל בראוי אלא רק במוחזק, כדי שהדבר יקרה מיד במות האב, ולא יחכו עד שיגיעו כספים מהשקעות רחוקות וכדו', זה  משהו שקורה עם המוות, שמבססים את מעמדו של ממשיך השושלת).

האם זה רלבנטי בימינו? שאלה טובה, יש כאלו שנותנים בכל אופן חלק לבת, יש כאלו שעושים תנאי מראש, בכל מקרה לשנות את דין התורה זה לא דבר שבידיים שלנו. אבל הדין בהקשרו בנוי על עיקרון הגיוני (אין האשה מפסידה מזה, שכן בעלה מקבל ירושה יותר גדולה, ואחיותיו לא יורשות).

5) פסול לעדות לאשה ולא לגבר [אמנם אין זה מפורש בתורה אלא נדרש בגמרא].

אם אתה נזקק לגמרא, שם נאמר שהטעם הוא משום שאין דרכה של אשה להסתובב בבתי דינים, וכנודע במקום שיש רק נשים האשה נאמנת (נאמנות מיילדת לזהות הבן, נאמנות להעיד על מה שקרה במרחץ של נשים וכו').

המכנה המשותף של כל הדברים האלו שנשמעים קשים באזנינו, שהם אינם נוהגים היום, האם זה מקרה?

לא, התורה מטרתה לבנות מודל חוקים נצחי, שיהיה רלבנטי בשנת 2022 כמו שהיה רלבנטי בשנת 1312 לפני הספירה, כדי להיות רלבנטי הוא צריך להיות 1) בעל אמירה משמעותית מבחינה מוסרית, 2) רלבנטי ומתאים לחיים של האנשים שישמרו עליו וידבקו בו. חוקי חמורבי, לדוגמא, הינם חסרי משמעות לאנשים בני זמננו, הם מסמך היסטורי מעניין, אבל אין טעם ואי אפשר לחיות לאורם. התורה בנויה כך שעם ישראל חי לאורה אז, וגם היום, וכך לנצח, עד שכל העולם יכיר במלכות ה'.

ולכן התורה לא יכלה פשוט לומר 'אל תמכרו אנשים לעבדים', חוק צריך להיות פרקטי ולהכיר במציאות. העבדות נבעה מאילוצים ותנאים בשטח, אדם העדיף למכור את עצמו לעבד מאשר למות ברעב. אבל התורה מסדירה את העבדות, תהליך שהוביל להכרה שגם העבד הוא אדם, (ראה הרחבה כאן).

והוא הדין בעניני נישואין, המציאות הזו של מכירת קטנה לעבדות, או מסירתה לנישואין, כבר לא קיימים בימינו, אבל זה בזכות ההסדרה של המצבים הקשים האלו, שעשתה התורה לפני שנים רבות, בתקופה שאף אדם לא חשב במונחים כאלו של זכויות הפרט ושל מודל שיביא לתיקון ולשינוי החברה.