מצוה קדה"ח ניתנה בארץ מצרים, ראשונה למצוות שקודם מתן תורה: קדה"ח, מצוות הפסח, קדוש הבכורות באדם ובבהמה, ותחומין (שבת).
בתקופה זו לא ניתנו להם לאוים עצמאיים (אף שיש לאוים הטפלים למצוות הפסח, וכן איסורי שבת, אבל אלו נובעים ממעלת העשה), כלומר איסורים כגון איסורי מאכלות, וכדו'. כי העשה בדרגה יותר גבוהה מהלאו. מניעת הלאוים נצרכת להגיע לדרגה של העשין, אבל העשין הם היוצרים את העם. (ולכן נתינת השבת קודם מתן תורה מוצנעת, אף שרמוזה בפרשת המן, התורה לא יכולה לכתוב את הלאו קודם מתן תורה, כמו שנת' בסוג' דבני קטורה וגיד הנשה שהאיסור חייב להיות ממתן תורה).
ר' יצחק שאל שהיה ראוי להתחיל את התורה ב'החדש הזה לכם', ואין כאן רק מצוה ראשונה, אלא גם משהו שמחליף את סדרי בראשית, שהרי עד יצי"מ יש סדרים אחרים וזמנים אחרים, והחדש הזה לכם "ראש חדשים", הוא כמו בראשית, התורה גם לא כותבת באיזה חודש נאמר, כדי שיוכלו להבין בעתיד, כי בזה היתה מקלקלת את כל האמירה, שתולים את ראש חדשים בשם הבבלי או בעונת השנה (והוא להיפך, מתאימים את העונה ל'ראשון').
החדש הזה לכם קובע לישראל מציאות אחרת ונפרדת לעולם, וזה היה אפשרי רק בזמן שישראל בארצם ונפרדים, ולכן באמת בשיבת ציון לא נשמרה היחודיות הזו לגמרי, והפסיקו למנות למניןיצי"מ כמו שהעיר הרמב"ן. הרמב"ן עשה מזה מצוה, אבל בפשטות אין זו מצוה מדברי סופרים לזכור שיבת ציון (וכמו שהעיר הרי"פפערלא), אלא כמ"ש הירושלמי שעלו מבבל, שהתפרדו והתבלבלו והדבר הזה לא זוקק מהם, ואין זה חטא כל שאין מנין אחר, ואולי הנביאים לא רצו לכתוב 'הראשון' כי היו מפרשים שהוא תשרי, וגם זה התבלבל ולכן השתמשו לכה"פ בשמות.
באמת יש מחלוקת ראשונים במהות מצוה זו, הרמב"ם מכניס בה עיבור שנים וקביעת חדשים, כל קביעת התאריכים. והרמב"ן מחלק לשניים. וכן ישנה שי' ר"ח המובא ברבינו בחיי על התורה שמן הדין ר"ח נעשה בחשבון וכמו שעשו במדבר שהיו עננים ולא ראו הירח (הראיה כמובן לא מוכרחת), וכל ענין העדות נעשה כנגד הצדוקים שלא האמינו בחשבון ורצו לראות הירח בעצמם. ומביא ראי' ג"כ מדוד שידע מראש שיהיה ר"ח והיה בל' שהרי היה גם יום החדש השני.
ולכאורה נשמע תמוה מאד שיעשו כ"כ הרבה המצאות כנגד הצדוקים, ואם העיקר החשבון היו יכולים להחזיק בפשטות בהא שהעיקר החשבון, ולא להסכים לצדוקים ולעשות כל העסק הגדול מהעדויות ומהשליחים והסימונים ע"י אבוקות ושנתקלקלו הלויים בשיר, וכמה בלבול יש באי ידיעת החגים ור"ה מראש, הכל כדי להסכים לצדוקים? ועוד שכ"כ הרבה דורות עסקו בזה ביבנה ואח"כ כשכבר לא היו בעולם צדוקים!
ואולי יותר נכון שבאמת עיקר הלוח הירחי שמשי הוא ע"י הראיה, והרי אמרו בר"ה יא. על ימי אברהם "אותה שנה מעוברת היתה", דהיינו שהיתה זו תרבות של אנשים שהבינו לעקוב כל פעם ולהתאים את הירח והשמש, (ויש שאמרו שבית דינו של שם עיבר שנים, והיינו הך, וכי היה שולח שלוחים כל חודש? וא"א ללוח ירחי שמשי בלי קביעת חדשים), וכשחיים בטבע ממילא חוגגים באמת ב' ימים ראש חדש, והוא מצב ספקי, ואולי אם היה נראה החודש לכל העולם מוקדם ביום הראשון ממילא לא היה טעם לחגוג יומיים, והיה תמיד לפי הענין. וכמובן שכשמשהו לא ברור שואלים את הזקנים. ואם יש ספק צריכים לחקור עדים וכו'. אבל כשאין פילוג ואין פירוד, הכל הוא ג"כ הסכמת בית דין הגדול ובהוראתו. ולכן החידוש של התורה הוא כן בחלק החשבוני, בפיקוח על זה, בקביעת החדש הראשון, ובדאגה שיצא באביב.
ולכן גם כשאומר ר"ח שהעיקר חשבון, כוונתו לומר שאין הראיה באמת קובעת, ואין נוצר "דין" ממציאות הירח, אבל ודאי שהחשבון המקורי והטבעי הוא מתחשב במציאות ובמה שרואים. ורק בבית שני נוצר פירוד ופילוג, ורצו יותר אחידות מצד אחד, ומצד שני היו שהשתייכו לתרבויות אחרות במדהמסויימת ודרשו לעשות אחרת מאחרים, עד שבשלב מסויים התגבשו לכתות נפרדות, וכשיש מחלוקות ונאבדה ההסכמה הטבעית, חייבים לקבע את זה בכללים יותר ברורים. ועדיין תמיד שמרו על הכללים של אתם אפילו מוטעים ושמאיימים על העדים וכל הדוגמאות שמראות שבאמת העדות אינה אלא כלי ליצירת הסכמה והכרה, אבל לא בירור מציאות.
הרעיון של ראש חדש, קשור למהותו של החדש, בד"כ בחודש שיש בו חג, ההכנות מתחילות מתחילת החדש, מה שתורגם אח"כ גם לדרוש בהלכות החג, כשהיו הולכים לנביא חדש ושבת, או שקוראים במקדש מקרא חדש ושבת, היה ענין מיוחד בתורת אותו החדש. וגם בחדש שאין בו מועד יש בו הלכות, כמו הלכות בציר, זריעה, אסיף, גז, וכדו'. ולכן שאלו על סיפור יציאת מצרים 'יכול מראש חדש', שבחדש זה יספרו כי בלילה אחד אולי לא מספיק להקיף הכל.
וגם בחג השבועות, שהתורה לא קובעת לו תאריך, היא מזכירה את מתן תורה "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", שההגעה למקום מתן תורה היתה ב"חדש השלישי", והכל נחשב כאירועים של תחילת החדש.
ויש חדוש נורא בתוס' ר"ה כא. שלוי איקלע לבבל ואמר להו בסים תבשילאדבבלביומא רבא דמערבא, ולא העיד כי לא שמע מפי ב"ד, וכ' התוס' היאך הניחם לאכול איסור כרת ודאי, ותי' אתם אפי' מוטעים. ואינו מובן כלל, הלא אין זה אלא בב"ד שקובעים, אבל בני בבל תלויים בא"י ורק לא שמעו עדות (והמנ"ח דחק בזה טובאוכעי"זבטו"א, דשייך שיקדשו למפרע לפי הר"מ, אבל עדיין הלא איכא ספק ואיך התעלמו מדבריו), ונראה מדבריהם שעד שלא באים השלוחים ההנהגה הטבעית היא קיום המצוה של החדש הזה לכם והיתר הוא. -הסיבה שזו ההנהגה הטבעית שאין אלול מעובר, כי בסוף השנה תמיד נמצאים בחסר של יום, כי יכול לקרות שהירח נראה מוקדם ולא ראוהו מפני העננים או סיבה אחרת, ולכן החדש האחרון חסר.- וכן נראה ברשב"א, ובתו' שבת יב. לכאו' מבואר לא כן, דחשבו תקלה, ויש ליישב דאחר שיבואו השלוחים ייחשב בדיעבד תקלה. והטו"א כ' שתמיה מאד על דבריהם וח"ו לומר כן. והרי צריך סמוכין והקובע בחו"ל לא עשה כלום – אבל הכל איכא למדחי, דעד שבאים השלוחים יש לזה תוקף, כי סו"ס צריכים לשמוע לזקניהם בכל מקום.
עוד דבר מעניין חזי' ברמב"ם, כפי שהבין המנ"ח דגם החישוב של עיבור השנה צריך להיות בא"י, והוא "סוד העיבור" דהיינו התכנסות להתעבר (ולא הכוונה לדבר סוד שלא מגלים), ויל"פ שהחישוב הוא ההתרשמות של החכמים מן המציאות, והתרשמות זו עצמה תלויה במציאות של א"י, ואין לעשות אותה מלאכותית כחשבון מרחוק המגיע מחו"ל, ולכן הקפידו כ"כ על עיבור שנים בחו"ל וכמו שהתייחסו לירבעם שבדה חודש מלבו, שזה תחילת הפיצול באחדות ישראל, שכל אחד מעבר איזה חודש שירצה, וירבעם כנראה הקפיד שיהיו תמיד חדש אחד שונה מיהודה ובזה לא יוכלו לחגוג יחד, ואין לך פרוזדאות חזקות מזה (וגם כמה שאלות בסינכרוניזציה של מלכי יהודה וישראל נפתרים בזה).
החדש הזה לכם – הראה לו דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש. נלמד מ"הזה", הרמב"ם כ' הראהו במראה הנבואה, ורש"י פי' שדיבר עמו רק ביום ולכן הראהו לקראת שקיעה, והר"מ כנר' מיאן מחמת המציאות שא"א לראות מולד בזמן שקיעה, ובפשטות הכוונה כזה ראה לא משום שנתקשה, אלא שהראהו הדבר, כדרך אות ומופת שמראין אותו, כשם שאני מדבר איתך עכשיו בתחילת החדש, ואתה רואה את הדבר שהוא מתחיל, כך תמיד יהיה התחלת החדש תלוי בכך שנראה. ויותר נראה שהכוונה כאן שוב כנגד המפקפקים, לבאר את המציאות הפשוטה שכבר משה רבינו כשנאמר לו "החדש הזה" איך ידע מתי מתחיל החדש? אלא הסתכל וראה את הלבנה, בהוראת ה', וכך התחיל הכל, ולכן כך ראוי לו להמשיך. ולכן הפלוג' בעניני תאריך היא מהותית וחייבת להיות מוכרעת ואחרי שהוכרעה א"א לשנותה.
אפי' מוטעין דרשו בגמ' מאתם, ויש דרשא (בתו"ש) מ'לכם', והוא בודאי במשמעות לכם, שתלוי בישראל, וה' פונה למשה ואהרן יחדיו בזה, וכן "אשר תקראו אותם במועדם", נראה שצריכים להכריז כל פעם ושיהיה במועד, וזה "מקרא קודש", שקוראים לכולם להיאסף ממלאכתם, ולצורך קודש, כי יש גם מועדים של חול.
ומעניין שכל המצוות שנאמרו במצרים, נרמזו כבר בבראשית, בבריאת העולם מוזכרים המאורות לאותות לימים ולמועדים, ופרשת השבת בסוף הבריאה, וכן ענין הבכור מודגש רבות בבראשית, החל מהבל שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן, הקרבנות מוזכרים אבל הפסח עצמו לא מוזכר, לא נאמר אלא "תועבת מצרים כל רועה צאן".
ומרע"ה עצמו מתייחס לזה בדברים ד: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחתוהשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה'אלהיך אתם לכל העמים תחת כל השמים:ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה", הרי מקשר בין היחס לצבא השמים ובין יציאת מצרים, שצבא השמים חלקו לכל העמים, אבל אתה שיצאת ממצרים צריך להתייחס אליהם אחרת. והרי כבר בבריאה נאמר שצבא השמים ענינו למועדים ולאותות. ואין הכוונה שנחלקו לעמים כדי לעבדם ח"ו, אלא רק שהם משתמשים בכ"ז לניחושים ועוננות (ובזמננו לניחושים ועוננות על העבר והעתיד של העולם), וכפי שאומר ירמיה שכנודע נסמך תמיד על דברים: אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגויםמהמה". (ירמיהו, י', ב')", ואנחנו רואים בסדר שלהם ביטוי לרצון הבורא. אנשי הלוח הירחי מעוננים ורואים בשמש אותות זרים (בני המדבר אוהבים את הירח, בלילה, וביום סובלים מהשמש, ומעונות השנה לא אכפת להם כי הם נודדים ולא זורעים וחורשים), ורוב בני המזרח עבדו לשמש. ואנשי הלוח השמשי רואים בירח אותות זרים, כידוע שבאירופה המכשפות ואנשי הזאב תלויים בירח, והשמש אצלם היא העיקר, (גם משום שהם בארצות קרות ותלויים בה יותר).
ולכן יש בקדה"ח גם מלחמה נגד האלילות, ההפיכה של הירח שמסתכלים עליו ורואים "רק" את הזמן שהקב"ה קבע לנו, היא הכרזת מלחמה על מצרים לא פחות מאשר קשירת הצאן לכרעי המיטה, וא"כ כל המצוות האלו קשורות במצרים, קדה"ח והפסח הם הכרעת אלהי מצרים, כנודע השמש היה 'רע' האל העליון של מצרים, כמובן הבכורות שייכים למלחמה במצרים, ואף השבת, הרי היא מנוחה לעובד ולעבד, וכבר עליה נלחם משה במצרים כפי שאמרו חז"ל.
עוד יש לציין שקדוש החדש, שהוא בעצם מקדים לפסח ולחגים בכלל, מתאזן עם חוק השבת. ברגע שהחגים יש בהם גמישות מסויימת ולא קבועים באופן ברור שכל אחד יכול לחשבם מראש, אלא תלויים במקראי קודש, זה מאבד את היציבות והרציפות, וזו מתחזקת ע"י השבת שהיתה חלוקה חדשה בעולם של ימות השבוע, הבבלים היו מחלקים ג"כ באמצע החודש, אבל לא ע"י ספירה של שבע, וזה אות לבריאת העולם, לסדר הרצוף והברור של העולם ותכניתו, ואילו החגים הם החלק בו ישראל יוצרים ובוראים ולכן אפי' התאריך בידם.
ויש גם קשר בין השבת לבכור, כמו שיום א' בשבוע הוא של ה', זכר לכך שהוא ברא את הכל, כך גם מכל נכס יש חלק לה' כי הכל ממנו. הבכור הוא הראשון, את ההתחלה נותנים לה', אבל בימות השבוע אנו נותנים את האחרון, להבדיל מהנכרים שנותנים את הראשון, כי אצלינו השבת היא מנוחה, אחרי שבוראים ויוצרים כי זה תפקידינו לעבדה ולשמרה, ואילו אצל הנכרים השבת היא חופש ואינה באמת מנוחה אלא חגיגה. ואין הוא לה'. סנדיי הוא יום השמש והשבת הנוצרית נקבעה ע"י קונסטנטינוס כיומו של אל השמש. היום בו סברו שמשיחם קם לתחיה. לעומת זאת ביטלו הנוצרים את המתנות והחובות לתת מהנכסים לה', והם נותנים צדקה כפי רצונם, כמין זכר למעשי האל, נתינה שהיא בסוף, ולא בהתחלה כחובתינו.
וזה מעניין שהישמעאלים גנבו את התוכן היהודי עצמו, הם טוענים שישמעאל נעקד, הם דורשים את ירושלים והארץ לעצמם, הם משנים את הטקסטים עצמם כדי להניח את עצמם במקום בני יצחק ויעקב. ואילו הנוצרים גונבים את התוצאות, הם טוענים שהם יותר טובים, שהם מגיעים ליראת ה' ולאהבה, ואין להם בעיה עם הטקסטים, או אפילו עם ירושלים, הם עושים את זה בפריז ובלונדון. הם טוענים שהם חכמתכם ובינתכם, ושהם מתקני עולם. וכך גם היחס לישראל בפועל, הישמעאלים פשוט ממציאים ומשקרים דברים שהיהודים כביכול עשו, והנוצרים או שמאמינים לשקרים האלו, או שמשנים את קנה המדה ותובעים מאיתנו תביעות ב"דקוּת".
אבל המצרים לא היה להם דבר מכל זה, כי הכח שלהם היה כ"כ חזק שפשוט התעלמו מהישראלים, לא ראו אותם מעבר לכח עבודה, וכמו שאמר שלא ידע מי ה', וגם כל המכות לא הספיקו לערער את הבטחון בכח העצום של האימפריה וחוקיה וכלליה, וחשב שמהכל יתאושש. ולכן זו היתה סתירה למתן תורה, כי כח כ"כ גדול שאין בו שום מקום לקשר של אדם עם הבורא או לדבר עצמאי ורוחני מעבר, זה שיא האלילות, לתת כח הראוי לאלהים– לבשר ודם. ולכן כח מפילים בכח, וה' הוציאם ממצרים בכח, אבל האידיאולוגיה המצרית לא היתה חזקה כ"כ ברגע שנשבר כחה, והתורה כבר מכינה תרופה לכל האידיאולוגיות הבאות בתור.
התרבות של ימינו יותר מתוחכמת, הכח העצום שלה הוא בכמויות המידע והטכנולוגיה, זה משתק יכולת חשיבה עצמאית. הכל בנוי על תכנון מראש ועל שליטה בכל העולם, זה יכול לעבוד רק בתאריך הלועזי. התאריך העברי מרפה את הידיים, כי כל חודש בודקים בלוח מתי יוצא, כך שעד היום המצוה הזו מוציאה אותנו עם רגל אחת בחוץ. וגם המזלות, אף שכל אחד יכול לבדוק את תאריך הלידה שלו, מ"מ המזלות הם לירחי חמה, זה לא שלנו, והרבה לא יודעים באיזה מזל הם. ה"אשר חלק" ממשיך לעבוד עם היום, וכדלעיל שבאמת המזלות והכוכבים משמשים סמל להבדלי השקפות איך להתייחס אליהם.
חז"ל החשיבו את קדוש החדש ל"היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים" (שבת עה. איזוהי חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות), ויש להבין מה כ"כ מיוחד בחכמת החישוב מזלות, והרי גם הבבלים וחכמי קדם היו בקיאים בזה, ובודאי היה ידוע הדבר לחכמינו ונביאינו שהזכירו חכמים ותוכנים.
והנה לשיא החכמה נחשב באומתינו שלמה המלך:
"ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים:ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויהי שמו בכל הגוים סביב:וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף:וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים:ויבאו מכל העמים לשמע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו".
גם כאן מציין הנביא את חכמתו בעיני העמים, ומוסיף עוד מאפיין, שדיבר על הרבה דברים, אפילו רחוקים, הרמש, האזוב, כולם היו בכלל חכמתו.
וחכמת שלמה הלא היא כתובה בספריו, ויש להתבונן בספר משלי, מה יחודו משאר חכמי קדם, והנה ההבדל העיקרי בין החכמה המצרית הקרובה ביותר למשלי (אמנפופה), היא שהמצרי מדבר אל הפקידים ואל המלכים, ומשלי מדבר אל כל איש ואיש. וזה דומה לדיבור אל הרמש והאזוב, חכמה שכוללת הכל.
ובאמת הלא היו הרבה חכמים באומתינו, ונתייחד שלמה בכך שמכיון ששאל חכמה קיבל עמה גם עושר וכבוד. והיינו שחכמתו לא היתה רק חכמה עיונית אלא מעשית, שהביאתו לשלוט על כל העולם, ואף על הבהמה והעוף והרמש.
ובאמת יחודיותו של ספר משלי, היא בחיבורו בין חכמת התורה לבין החכמה האנושית. כשמשה רבינו מציע את התורה ליהודי פשוט, הוא מדבר אליו בחכמת התורה, שזו אהבת ה' וקירבתו וה' דורש טובתינו, והוא גם מוסיף שזו חכמתינוובינתינו בעיני העמים, אבל לא עושה את החיבור הזה עצמו. מי שלא מאמין לא ישתכנע מזה. משה הרי מדבר לאותם שהיו במעמד הר סיני, ולא היה צריך לשכנע אותם במציאות ה' ובמתן תורה.
שלמה המלך, כשהכיר את טבע העולם והמציאות, הוא פועל להיפך, הגם שהוא מודיע בתחילת דבריו שבלי יראת ה' אין טעם לדעת ולחכמה, הוא מייסד את דבריו על חכמת המציאות, ובעוד התורה מדגישה שהחטא יחזור וינקום בחוטא, והארץ תקיא אותו או שיכרת. שלמה מתאר את הרע לכשעצמו שאינו משתלם, הוא מחבר את החטא לכסילות, לעוני, לאשה זרה שסופה מפח נפש. אחד הביטויים הקיצוניים בזה הוא: "רועה זונות יאבד הון" (כט ג), שנשמע לא מתאים, זו הבעיה? שזה עולה לו הרבה כסף?
ובאמת בתקופת שלמה כך התנהג עם ישראל והעולם כולו, שהאמת היתה ניכרת, ולא היה שייך שיהיה צדיק נעזב, ובאמת החטא והכסילות התאחדו, שלא כמו בהנהגת הסתר פנים שהדברים מצטברים ומאריך אפיה וגבי דיליה והארץ מקיאה אחרי ונושנתם. אבל שלמה הוא זה שיצר את זה ע"י הנהגתו, מה שלא היה בתקופות קודמות וגם לא הבאות אחריו. ובזמנו לא יתכן שאדם כמו דוד המלך יהיה נרדף או ששמעי בן גרא יקללו.
רק מי שמבין את כלל החכמה יכול להבין את הקשר בין התנהגות הרמשים, ובין האזוב, ובין בני האדם. על טבע המציאות רבים מדברים, אבל לא מבינים איזה דרך מובילה את האדם לשלמות, ודרך זו נודעת רק ע"י הבנת כלל טבע המציאות. ולכן מה ששלמה עושה הוא לחבר את החיים דהיינו הפרנסה והנישואין עם האמת, שיש דרך אמיתית איך להתנהג והיא מביאה להצלחה, ומשל האשה הזרה חוזר הרבה פעמים, עד שבסוף הספר בא תיאור אשת חיל שהיא משל לשיא השלמות וההצלחה. כי שלמות האדם השלם משתקפת בכך שזכה לאשת חיל.
והאמת היא שהחיבור בין האמת שבתורה לבין ההצלחה בחיים הוא הקצה האחרון של החכמה, מה שאנו מקוים שייראה בימות המשיח, ואולי מה שהיה ראוי להיות בגן עדן לפני החטא. אבל ברוב הזמן אין חפיפה בין הדברים. רק כשמגיעים לשלמות רואים שזה חופף. ולכן בשביל להבין את הדרכים בהם ההצלחה מתחברת עם החכמה צריכים להשיג את כל שערי החכמה.
בפשטות חכמת החדש היא הנצחיות והשליטה על הזמן, כאשר כל תרבות מחוברת לזמן ולמראה העיניים ולכן מתבלה ובסופו של דבר נשחקת, והתורה מחוברת לדברים שמעבר לזמן, ולכן לא נשחקת עם כל התהפוכות. האיזון שבין השמש לירח ובין החשבון למראה העיניים, הוא התחשבות בכל המרכיבים והיכולת ללהטט ביניהם, הוא משאיר אותנו מעל ומעבר לזמן הרגיל של כל העמים, ולכן הוא חכמתינוובינתינו בעיני העמים, ונותן לנו את היכולת להתחבר לתרבות ולחכמה שבמציאות, אבל גם לא להישאב אליה ולהתכלות איתה אלא להתחבר הלאה לדברים המתחדשים, שזו הסגולה של חכמי היהודים בכל הדורות. ולכן תמיד עמדו היהודים בראש המהפכות המדעיות והחברתיות.
והקשר בין חכמה זו לחכמת שלמה, שדבר זה אפילו בגלות, כשישראל אינם מצליחים כאומה ואין המצוות מובילות לפרנסה ולאשת חיל, הוא דוגמא לפוטנציאל שאגור בהנהגת התורה, ויוצא לפועל אפי' אחרי הרבה דורות. החכמה והבינה בעיני העמים הן רק סימן לכך שיש כאן חכמה גדולה צפונה, שכשיתאפשר לה לפרוץ, היא תיראה כמו משלי שלמה.
העקרונות של משלי מדגישים את יסוד הזרות, כדבר שתמיד בא על חשבון המטרה. אדם חושב שאם הוא הולך לאשה זרה, זו רק שגיאה שהחסרון שלה הוא באותו זמן, ואינו מבין שזה יורד לו מהחשבון, שזה מתחיל תהליך שחייב לשנות אותו במדהמסויימת. משלי גם מדגיש הרבה פעמים שלא לחתום ערבות סתם, ושוב לכאורה זה ענין טפל. אבל הרעיון הוא אותו דבר, שהתחייבות זרה מגיעה על חשבון ההתחייבות האמתית. היסוד של החטא הוא המחשבה שהדבר קטן ומקומי וניתן לתיקון כשנרצה, וכך חשב אדה"ר שהוא רק נוגס בפרי וזה שטות ויוכל להמשיך הלאה. והתורה מגחיכה את התשובות שלו שבעצם חושב שה' כביכול לא מבין. והתגובה הטרגדית היא רצח הבל, כאשר גם קין הולך בדרכי אביו ורק חשב שחותך חתיכה מגרונו, וכאילו לא יכל להבין שיש כאן מוות שא"א לתקן. וגם כאן היה חסר התחשבות בכל המרכיבים. האלילות היתה פיצול, ולכן הצדיקה חטא.
ולכן ספר משלי מותאם לכל אדם, כי זה ג"כ חלק מהרחבת הגבולות, שבעצם כתובים כאן דברים לאנשים פשוטים שנהנים מהפתגמים ומהתוכן הפשוט. אבל הכל קשור לחכמה שהיא מקור בריאת העולם כמו שמאריך לבאר בפ"ט. שבכל הדברים הנראים לא קשורים יש חכמה אחת שקודמת להם ולכן בהכרח שהמפתחות להכל קשורים זה בזה. וכבר הזכרנו בשיעורים קודמים שיש משהו מקשר בין התנהגות החיות ובין התנהגות בני אדם, וכן בין התנהגות החמרים בטבע במאקרו ובמיקרו.
ואצל חז"ל חכמת שלמה הוא שעשה את התורה ככפיפה שיש לה אזנים, שתיקן תקנות שנצרכות לדורות להחזיק את התורה, והבין שיש לו זכות לתקן דברים נפרדים לגמרי כמו ערובין ונטילת ידים ושניות לעריות, ועל זה יצתה בת קול "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". גם תקנות אלו נגזרו ממצב ישראל בימי שלמה שהיה לראשונה מאוחד, ולא היה טעם להוסיף דברים חדשים ונפרדים לגמרי בתקופה בה העם נפרד לשבטים שאין להם מרכז רוחני אחד. דהיינו כשהתורה מאוחדת ומושלמת יש לה את הכח לגדול ולהיות יותר חזקה לדורות. גם זו יציאה מהתחום של חומש דברים. והתחשבות בכל המרכיבים של חיי הרוח והדת.
כך בדיוק סגולת ההלכה עצמה, שלפי החשיבה המקובלת בעולם, הוראות מפורטות איך לחתוך סלט או איך לגרד בראש, הן ההיפך מחכמה. אבל דוקא הדיבור על הרמש ועל האזוב הוא ביטוי החכמה, שמגיעה עד לשלמות בכל הפרטים, וכן להיפך, שמוצאת את הדרך להגיע לשלמות דרך הפרטים האלו. תקנות דרבנן הן היכולת לדבר על הרמש והאזוב שהתורה לא דברה עליהם. וגם הדבור על אשה זרה וערבות הוא מגופי התורה, ההתמכרות להנאת הרגע והמחוייבות, הם דברים שמדחיקים אותם.