לחץ לגירסת הדפסה

משלי וקהלת – ספריו של שלמה המלך

מחקר המקרא הקלאסי, הפקיע את ספרות החכמה מכלל היחוסים המסורתיים. כמו כל התחום, הסתמכה שיטת עבודה זו על נתונים של המאה ה19 ועל סכימות מלאכותית ששורטטו בידי חוקרים גרמנים באותה תקופה.

עם הזמן התברר שאין שום בסיס לאיחור ספרות החכמה באשר היא חכמה, אך הכבוד האבוד של הגישה המסורתית, שפשוט מייחסת את ספר למי שהיא מייחסת, לא הושב. ספרות החכמה נחשבת לאוסף משפטים ומלים שסופרי כל הדורות עשו בו כרצונם.

להלן מספר מקורות:

"התפישה לפיה יכולה הצורה הספרותית לשמש אמת מדה לקביעת קדום ומאוחר בספרות החכמה העברית איבדה את מאחזה עם גילוי הוראת אמנמאפאת, ממסמך זה עולה כי שלשה דגמי החכמה: הפתגם הפרוזאי, הפתגם הבנוי בתקבולת, והנאום הזעיר, התקיימו זה לצד זה לפחות שלש מאות שנה לפני התגבשותה של ספרות חכמה בישראל", (פרופ' זאב וייסמן, מבא למקרא, יחידה 11.5.2.1. וכן: גרינץ, ספר משלי – פרקי מבא, ירושלים תשכח', פרק שביעי).

"שיטת הבקורת העליונה המופרזה אבד חינה גם בעיני המטפלים בה. החוקרים עצמם אחרי התרכזות עצומה בפיצול המקורות ונקרנות מתמידה, עיפו ממלאכתם זו והקרקע הוכשרה לסיסמא חדשה. סיסמה זו באה מקצתה מתגליות הארכיאולוגיה ומקצתה מן ההכרה שהמסורת גם היא עובדה שיש להתחשב אתה, יחס הביטול לכל המקובל שהיה בו יותר משמינית שבשמינית של אנטישמיות התחיל פג אצל רוב החוקרים. התפתח הרגש שהטכסט המסורתי הוא דבר וודאי, ביחוד כשנתאשר כמה פעמים על ידי תעודות אחרות, ושכל הצעה לשינוי או להשמטה היא בגדר הספק", (ר, גורדיס, מבא לספרות החכמה, ספר השנה ליהודי אמריקה, ו' עמ' 118).

על קהלת

"שיטה רדיקלית ביותר הובעה על ידי וואן דרפאלם גרץ וביקל, שעל  פיה היה הספר כתוב על גליונות בודדים, כל אחד מכיל 525 אותיות בדיוק, אלא שקרה אסון והגליונות נתערבבו, וככה יצא הספר מקוטע ומבולבל! חוקר חשוב כזיגפריד הכיר בספר קטן זה של 222 פסוקים רשמי תשעה מחברים, חכמים, חסידים, ואפיקורסים, ונתן לכל אחד את חלקו כיד בינתו הטובה עליו.. ככה מצא יאסטרוב בספרו הנחמד לא פחות ממאה ועשרים שינויים והוספות בספר קצר זה", (ר, גורדיס, מבא לספרות החכמה, ספר השנה ליהודי אמריקה, ו' עמ' 117).

• "במאה ה19 רווחה הדעה כי ניכרת בקהלת השפעתה של הפילוסופיה היוונית, חוקרים רבים מצאו דמיון בין קהלת ובין דעותיהם של חכמי הסטואה והאפיקוריאנים, אולם בעקבות גילוים ופרסומם של חיבורי חכמה מקבילים לקהלת מן המזרח הקדום נוכחו רבים מן החוקרים כי את רוב התופעות שנחשדו כיוניזמים ניתן להסביר לאור המגע עם החכמה המזרחית הקדומה", (מבא למקרא, פרופ' זאב וייסמן יחידה 11.2.4.1).
• "במאה ה19 התגבשה במחקר התפיסה כי ספרות החכמה המקראית הופיעה רק בראשית ימי בית שני.. ואולם מן הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו החל מן המאה ה19 עולה כי תפיסת האסכולה הבקרתית בחקר המקרא המניחה שספרות החכמה מאוחרת לתורה ולנבואה איננה נכונה", (שם יחידה 11.3).

קויפמן הוכיח את קדמות משלי מכח ההשוואות לספרי אמ"ת. ראה במאמר זמנו של ספר תהלים, בהקשר לתהלים ואיוב.

בכל אופן בודאי ברור מכל המשלים הרבים הנוגעים בעניני המלוכה כי הוא שייך לתקופת המלוכה שבימי הבית הראשון:

• "ספר משלי, שפתגמי המוסר שלו מכוונים כנראה לפי כל מתכונת הספר – לחינוך מלכים" (אנצ"מ ערך אוצר).

בקובץ אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה[1], אנו מוצאים:

"כבוד מלכים חקור דבר.. ולב מלכים אין חקר.. הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד"

"מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון".

ובקובץ זה אנו מוצאים:

"עזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם"

"נוצר תורה בן מבין"

"מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה"

"מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו".

"אבן שלמה רצונו" – "אבן שלמה תהיה לך" (דברים כה).

אל תלשן עבד אל אדוניו (משלי ל י, מדברי אגור) – לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כג טז).

ראה גרינץ (ספר משלי – פרקי מבא פרק שביעי) כי נטיית החוקרים לראות את כותרות ספר משלי כאותנטיות, וקובץ זה שהעתיקו אנשי חזקיה הוא המאוחר שבחלקי משלי.

• "מדובר על הבן סורר והמורה במלים המזכירות את לשון התורה, גם בכמה כתובים בס' משלי, וביחוד מודגש שם (כג יט-כב, כז כ, ל טו-טז) שהוא סובא וזולל ועינו לא תשבע" (אנצ"מ ערך בן סורר ומורה).
• במשלי כב' כח' בא דבור דומה לזה שבדברים יט' יד' אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך (אנצ"מ ערך גבול).
• במשלי כט' כד' אלה ישמע ולא יגיד, רומז לדברי התורה (ויקרא ה א) "ושמע קול אלה.. אם לא יגיד" שהוא ההשבעה לכל היודע עדות לבא ולהגיד (אנצ"מ ערך גנבה).

אין ספק שמשלי הוא ספר קדום, מתקופת המלוכה, וגם הוא משתמש בתורה.

בן סירא שהיה בתקופה הפרסית, מחקה את משלי שלמה, וספרו לא נתקדש.

• "מושג החכמה שהוא (ב"ס) מדבר עליה שאול הוא מס' משלי ואיוב.. אך הוא מפרש את הרעיון המקראי ומוסיף עליו.. הוא מחקה את ספרי המקרא ביחוד את ספרי משלי ותהלים ואיוב", (אנצ"מ ערך בן סירא עמ' 165).

ספר משלי, אינו סתם אוסף פתגמי חכמה, אלא יש בו שיטה מיוחדת וחדשה, שיטה הרואה את החטא כטפשות וכפרי איוולת. דרך זו המייחסת את התורה ואת המוסר הדתי כחכמה, ואת השמיעה בקול ה' כפרי עיון וחכמה, היא מיוחדת לספר משלי. ומתאימה למסורת כי שלמה המלך היה חכם מכל אדם. עד שלמה לא מצאנו את התורה והציות לה' מציינים אלא את התום והיראה מן ה' (איוב הוא ירא אלהים וסר מרע), הרשע הוא הערום. אבל לא כהשגה של חכמה ודרגה שכלית עליונה. ומענין שדוקא קהלת הוא הספר היחידי המשותף לשלמה בהגדרות אלו:

• "המשל המקראי מרבה לדבר בגנותם של הכסיל והאיולת.. דברים חריפים האמורים על יתרונו של החכם על הכסיל באו גם בס' קהלת.. נמצאנו למדים שהניגוד שבין החכם והכסיל אינו רק נושא נפוץ ביותר בספרות החכמה הישראלית אלא אף נושא אשר גרם להתלבטות ולהתפתחות במחשבת המקרא. ומאידך גיסא בספרות החכמה של העמים אין הניגוד שבין החכם והכסיל נזכר כלל, מכאן שדמותו של הכסיל היא אפיינית ואף מיוחדת לספרות החכמה הישראלית. ועובדה זו ראויה לתשומת לב דוקא משום שאין לה כל שייכות להשפעתה של אמונת ישראל על המשל הישראלי" (אנצ"מ ערך משל).

על ספרות החכמה שכתב שלמה מסופר במקרא: "ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורחב לב כחול אשר על שפת הים ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויהי שמו בכל הגוים סביב וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים ויבאו מכל העמים לשמע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו", (מ"א ה יב). התיאור המופלג הזה בודאי נותן מקום לחשוב שנשאר ביד ישראל בימי המלוכה משהו מכל הנושאים המקיפים האלו אשר שלמה "דיבר עליהם", מקצת משלשת אלפי משליו, ומשיריו.

• "אין טעם מספיק לשלול את המסורת ההיא כולה ולהניח שהספר לא נוצר מיסודו של שלמה, הסיפור שבס' מלכים על שלמה כעל חכם וממשל הוא בלי ספק היסטורי.. בימי שלמה שגשגה חכמה זו ושלמה היה מיוצריה ומלקטיה", (תולדות האמונה הישראלית ח"ה עמ' 577).
• "התשובה של המסורת העתיקה שהוא היה שלמה המלך המפורסם בחכמתו ובמשליו המרובים, ואין לנו שום טעם לפקפק באמיתותה של מסורת זו. וכן אין כל טעם לפקפק במסורת שני הקבצים בספרנו המיוחדים לשלמה מכילים פתגמים של המלך החכם", (מ.צ. סגל, מסורת ובקורת עמ' 609).

הפתרון לכינוי "קהלת" (וכן לעובדה שהספר נקרא קהלת. אך עי' מ"א ח א), כמו גם לכמה וכמה מן הכפילויות, הסתירות הבוטות, והספקות הפשטניים, בספר זה. נעוץ בכך שבספר זה לא כתב שלמה את דעתו ישירות, אלא דרך תהיה וליקוט (הַקְהָלָה), ספר קהלת מלא בפתגמים ומשפטים שהיו רווחים בספרות החכמה, וקהלת בן דוד אינו אלא מוסיף ביניהם הערות ותהיות, הוא מציג פתגמים סותרים זה בצד זה, ומראה כיצד רבים ממקובלות החכמה מעוררים שאלות יותר מאשר משיבים תשובות. בצד פתגמים ידועים מסתתר "אמר הקוהלת". וחלק גדול מההכללה של "הכל הבל" מתכוין לעמל הפה של החכמים למיניהם שהוא הוא "הבל".

• "זיגפריד מנה תשעה שותפים ביצירת הספר (קהלת) וביניהם קבוצה שכללה מספר בלתי מוגדר של מחברי גלוסות.. מסתבר יותר שאלו הן מובאות.. השימוש במובאות שכיח בספרויות המקרא ובספרויות של המזרח הקדמון בכלל, ואמצעי זה ממלא תפקיד מרכזי בספר קהלת.. מקצת מהאמרות השמרניות קשורות מבחינת אופיין ותחבירן בסימנים ברורים לסגנונו של קהלת ולתפיסותיו המיוחדות", (אנצ"מ ערך קהלת עמ' 76).
• "החדשים סוברים שהדעות המתנגדות (בקהלת) הן מידי סופרים מתנגדים.. האמת היא שהחוקרים הלו טועים בגישתם אל מגילתינו.. הם מבקשים בה עקביות קפדנית לפי ההגיון הלועזי, אולם עקביות קפדנית זו היא זרה לסובייקטיביות של הישראלי בכלל ושל מחברנו בפרט", (מ"צ סגל, מבא המקרא י-ם תשכז' עמ' 708).

חז"ל (ב"ב יד) ייחסו את כתיבת ישעיה משלי שה"ש וקהלת לחזקיה וסיעתו, וברור שסיעה זו פעלה גם אחרי מותו, שהרי ספר ישעיה מפליג לאחר מות חזקיה, וישעיה נהרג בידי מנשה. ולכן אפשר שהמוצאים בספרים אלו "סימני איחור" כל שהם יש להם על מה לסמוך, אבל קדמותם של עיקרי  ספרים אלו ברורה באמת. א. מרקוס שיער כי קבוצה זו של "סיעת חזקיה" הם שלוחיו של חזקיה שנרתמו להצלת כתבי הקדש השונים שהיו מצויים ברשות ממלכת ישראל המתמוטטת מול אשור, ובזה הוא מסביר הבדלי סגנון מסויימים שנחשבו כ"מאוחרים", בפרט בקהלת.

• יש לציין לדברי קהלת (ז כ) "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", היוצאים מפיו של שלמה "כי אין אדם אשר לא יחטא", (מ"א ח' מו').

קדמותו של משלי מוכחת ממקבילות רבות בספרות העתיקה, המראות כי משלי דומה הרבה יותר לספרות המקובלת בימי קדם מאשר לספרויות החכמה בהשפעת היוונית מימי הבית השני:

• "הפתיחה "בני" לספרות החכמה מקובלת במזרח הקדום", (אנצ"מ ערך משלי עמ' 554)
• "לפי כל מה שנוכחנו עלינו לראות את ספר משלי כספר קדום מזמן בית ראשון", (י.מ. גריניץ, החכמה בישראל ובעמים, בתוך "עיונים במקרא", ירושלים תשכד').

משלי אמינפופה המצרי שנתפרסמו ע"י בדג' ב1923 הינם משלים מצריים אליליים, וביניהם נמצא קובץ יחיד מונותואיסטי המקביל בצורה מפתיעה לכל הקובץ "הט אזנך ושמע דברי חכמים" (משלי כב יז י כד כב), הקובץ הינו קובץ מונותואיסטי יחיד, ואינו שייך לכלל הספר. לכן שיערו חכמים כי כי הוא מושפע ממשלי, כפי המסופר במקרא על קשרי התרבות של שלמה עם מצרים. (תרביץ א ספר ד עמ' 7. ראה תולדות האמונה הישראלית ב 633).

• "אין לקבל את הדעה המפליגה שמשלים שבמקרא הושפעו ממקורות מצריים" (אנצ"מ כרך ג' עמ' 132).
• "קשה להניח שהיתה המצרית ידועה בחוג החכמים מבני ישראל שעה שזה כבר שקעה שמשה של האימפריה המצרית.. במשלי אמנמפאת משמשות כמה מלים עבריות" (כרך ה' עמ' 560, להסבר ברור לא הגיע הכותב שם).
• "חוקרים רבים רואים באמנאפופה פרי השפעת הנבואה.. דוקא דרך הציורים והפיוט המצוי כאן הוא חדוש במשל המצרי, וכמו ספר משלי ובכלל ספרי המקרא, השקפתו מופנית לעולם זה ואף פעם אינו מזכיר משפט מתים לפני אוסיר", (י.מ. גריניץ, החכמה בישראל ובעמים, בתוך "עיונים במקרא", ירושלים תשכד').
• "אפשר היה לאנשי חזקיה שהעתיקו את הקובץ 'גם אלה משלי שלמה' להביא אתם לצען מצרים ולחנס (ישעיה ל 4) פתגמי חכמה של ישראל ולהפיץ אותם בין סופרי פרעה וחכמיו, האגיפטולוגים מעידים שספרו של אמנפופה הוא יחיד ומיוחד בספרות המצרים ברוחו הדתי והמוסרי, ושהוא מתקרב באמונתו לאמונת היחוד של ישראל. ולכן אפשר מאד שאמנפופה למד כמה מפתגמיו מפי חכמי ישראל, (מ.צ. סגל, מבא המקרא, עמ' 615).
• "חרוז בלתי אישי אפייני לפתגם החכמה בצורתו הראשונה והמקורית בישראל, יש להעיר שמשלי המוסר של המצרים הקדמונים נאמרו כמעט כולם בלשון 'אתה' ואפילו בקבצים היותר קדומים.. עובדה חשובה זו מוכיחה את מקוריותה של חכמת הפתגמים בישראל", (מ.צ. סגל, מבא המקרא, עמ' 610).

משלים דומים ומקבילים לספר משלי נמצאו כבר במשלי אחיקר שנמצא ביב מן המאה הה' לפנה"ס. לדעת מ"צ סגל המעתיק היהודי יצר את הדמיון שבאחיקר, ובכל אופן משלי בודאי כבר היה קיים. גם בס' בן סירא מרומז ס' משלי על כותרתו ובה הספר מיוחס לשלמה המלך.

מכיון שמשלי שייך לתקופת המלוכה, ואינו אוסף חכמתי בעלמא, אלא יוצר שיטה חדשה, ומיוחס לשלמה, אין שום סבה שלא לקבל את יחוסו לחכם מכל אדם – שלמה. שגם הוא יצר חכמה חדשה ברוח התורה.

ולגבי קהלת אין לנו אלא להראות כי כבר בן סירא בראשית התקופה ההלניסטית ייחס את קהלת לשלמה:

• "בספר בן סירא רומז המחבר בדבריו בשבח אבות עולם לכמה מספרי הכתובים ביניהם תהלים שהוא מיחסו לדוד (מז ח ט) משלי וכנראה קהלת שהוא מיחסם לשלמה (שם פס' יד יז) הוא מזכיר גם את איוב, והוא משבח את זרובבל יהושע בן יהוצדק ונחמיה היינו שהכיר את ספרי עזרא ונחמיה", (אנצ"מ ערך כתובים).
• "בן סירא הכיר את ספר קהלת והתייחס אליו כאל שאר כתבי הקדש, יתר על כן בקמראן נתגלו קטעים מספר קהלת שזמנם נקבע לשנת 150 לפנה"ס בקירוב", (אנצ"מ ערך קהלת עמ' 71).
• "יודעים אנו שבן סירא שכתב בערך 250 לפנה"ס השתמש הרבה ברעיונותיו ובביטויו של קהלת", (מ.צ. סגל, מבא המקרא, עמ' 716).

ומכאן בטל כל יחוסו המאוחר מסבות של חשיבה הלניסטית, שהרי ברור כי המחשבה ההלניסטית לא הגיעה ארוזה בקופסאות עם צבאו של אלכסנדר, וגם כמה שנים אחריו עדיין לא היה הלך החשיבה בישראל 'הלניסטי'. קדמותו של קהלת לבן סירא, הופכת את הקערה על פיה. דוקא הלך החשיבה שאינו מתאים לתקופת הבית השני הוא הוא המוכיח שהתקדש משום שהיה קדום הרבה יותר.

• "יסודות ארמיים בס' קהלת הם מרובים.. השפעת השפה היוונית בעייתית יותר.. רוב הדוגמות של של השפעות יווניות משוערות, ניתן להסבירן בלי להזדקק להשערה זו", (אנצ"מ ערך קהלת עמ' 72).
• "במאה ה19 רווחה הדעה כי ניכרת בקהלת השפעתה של הפילוסופיה היוונית, חוקרים רבים מצאו דמיון בין קהלת ובין דעותיהם של חכמי הסטואה והאפיקוריאנים, אולם בעקבות גילוים ופרסומם של חיבורי חכמה מקבילים לקהלת מן המזרח הקדום נוכחו רבים מן החוקרים כי את רוב התופעות שנחשדו כיוניזמים ניתן להסביר לאור המגע עם החכמה המזרחית הקדומה", (מבא למקרא, פרופ' זאב וייסמן יחידה 11.2.4.1).
• "במאה ה19 התגבשה במחקר התפיסה כי ספרות החכמה המקראית הופיעה רק בראשית ימי בית שני.. ואולם מן הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו החל מן המאה ה19 עולה כי תפיסת האסכולה הבקרתית בחקר המקרא המניה שספרות החכמה מאוחרת לתורה ולנבואה איננה נכונה", (שם יחידה 11.3).
• "תגליות כמו איוב הבבלי וקהלת הבבלי שמוצאם הוא מהמאה הטו' והיד' לפסה"נ וגם שירת הכנר המצרית אף שאין להעמיד אותם בשורה אחת עם יצירות גאוניות כספרי איוב וקהלת העברים, הוכיחו שספרות החכמה היא עתיקה הרבה יותר מתקופת הבית השני במקורה וששרשיה נעוצים בקרקע שמי טהור ואין צורך לבקש לה רשמי השפעה ביון.. החוקרים האלה דחו את שיטת ההשמטות בספר קהלת וניסו במקום זה לגלות את סגולות מחשבתו וסגנונו באופן שהרבה "סתירות" פרחו מאליהן".. כך הולך המדע ומחזיר את עטרת המסורה ליושנה שראתה בשלמה וחזקיהו ובני דורם יוצרי ספרות המשל העברי.. השימוש בסגנון מסורתי להבעת רעיונות הנוטים מן המקובל והשימוש בציטאטות לסוגיהן לא הוכרו על ידי המפרשים ועל כן לא הבינו כראוי את אופים המיוחד של ספר איוב וקהלת ואחדותם", (ר, גורדיס, מבא לספרות החכמה, ספר השנה ליהודי אמריקה, ו' עמ' 118 והלאה).

ביחס להשפעות נכריות כביכול אומר גורדיס:

• "נראה לנו שכל השאלה של השפעה נכרית על החכמה הישראלית לא הובעה בצורה נכונה. כל יתר חלקי ספרות המזרח הם קדומים הרבה יותר מספרות ישראל.. אין לנו שום הוכחות שהספרות האכדית בכתב היתדות מבבל והספרות המצרית בכתב ההירוגליפים שבהם נכתבו ספרי החכמה היו ידועים בארץ ישראל בסוף ימי הבית הראשון או בימי הבית השני. ולא זו בלבד יש יסוד לטעון שכל ענין השואת חומר ספרותי מופרך הוא מעיקרו.. ביחוד מתחזקת עמדה זו כשאנו שמים לב להבדלים ולא רק לדמיונות. את חומר הספרות המזרחית בכלל אין להעמיד בשורה אחת עם ספרות החכמה הישראלית מנקודת היופי והעומק.. קהלת הבבלי מפאת תקופתו היקף מחשבותי וסגנונו הקלוש אין להעלת על הדעת שהשפיע במשהו על הספר התנכ"י. והוא הדין לרוב התעודות שנתגלו בשנית האחרונות (גורדיס, שם).

ועל הדעות שבספרות החכמה הוא כותב:

"העובדה שסופרי החכמה לא קבלו (?) את האמונה בעולם הבא גלויה לכל.. גם את דעות הנבואה שנתקבלו בעם אין זכר בספרות החכמה, גם האמונה ביום ה' של עמוס ישעיה וירמיה, וכן התקוה לאחרית הימים שהתפתחה אצל ישעיה מיכה ירמיה ויחזקאל, אינן באות לידי ביטוי בה.. כן חשוב להעיר שסופרי החכמה הדוגלים בשם קיום ברית הנשואים וטהרת חיי המשפחה אינם מזהירים נגד נישואי תערובת שהיתה שאלה בוערת במשך כל ימי הבית השני למימי עזרא ועד ימי המתיונים, כפי שמוכח מספרי עזרא נחמיה מלאכי ורות (?) ודברי יוסף בן מתתיהו על בני טוביה", (גורדיס, שם).

ברור כי חוסר העיסוק (לא חוסר האמונה!) בכל הנושאים עליהם מדברים הנביאים מוכיח כי ספרות החכמה קדמה לנבואה. וכן ראה קויפמן ח"ה עמ' 586 והלאה כי בספרות החכמה שבתנ"ך אין כלל אופי לאומי ישראלי בשונה מספרות החכמה של הבית השני.

"אפשר שזמן אסיפת הפתגמים שבו בקבצים קטנים התחילה קרוב לימי שלמה.. זמן קדום כזה מתאים יפה לרוח הכללית השוררת בפתגמים של קובץ שני זה, השקפת עולם של הפתגמים היא נוחה ואופטימית. החיים הם שלוים והולכים להם לאטם.. אין אנו שומעים בפתגמים אלו על עושק העם בידי שרים רשעים, והפתגמים מדברים על המלך בכבוד ובהערצה.. זה מתאים יפה לדורות הראשונים של המלכות", (מ.צ. סגל, מבא המקרא, עמ' 611).

"בספרי תהלים משלי ושיר השירים יש קוי דמיון מענינים חשובים לסוגים המקבילים בספרות השומרית", (אנצ"ע ערך שומר עמ' 628). לאחר ימי דוד ושלמה כבר שקעה ממלכת שומר לבלי שוב.

נ.ב.

לגבי דברי סגל שם המאחר חלקים גדולים מהספר:

[1]ומענין כיצד מציג את הדבר דובנוב: "ע"פ המסורת נרשם שם שלמה מלך ישראל ע"ג קובץ המשלים שבמקרא, אע"פ שבגוף הספר מיוחסים המשלים ל"חכמים" סתם (כג, כד) והעתקתם ל"אנשי חזקיה מלך יהודה" (כה א)" (דברי ימי עם עולם, שמעון דובנוב). אך לשון הפסוק הוא "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה"..