לחץ לגירסת הדפסה

כפי שאנו יודעים, אין בעולמינו חופש מחשבה אמיתי, המחשבה ממוסדת ומתועלת דרך גופים שונים, הידע העצום של עידן הידע אינו ידע חפשי אלא זורם דרך מסגרות חברתיות שונות. אדם שיציג דעה המנוגדת למה שנחשב לידע "ברור", יחסום בפניו את הדרכים בעולמינו. מה שמוגדר בפשטות כמקארתיזם מודרני. (ראה גם: העורך הראשי של מעריב: "אנחנו חיים תחת דיקטטורת מחשבות מטורפת, בתרבות, בתקשורת, במשפט'").

כפי שמדגישה דלית סוטר במאמריה (ראה למשל: האם זו נאורות ? הג'יהאד הפמיניסטי והמרקסיזם), יש קשר הדוק בין ליברליות, מרקסיזם, וחזון השלום או כל חזון אוטופי אחר. הנסיון לסדר את העולם ולתקן אותו בעזרת רעיונות וחזונות, מביא את קבוצת בעלי החזון והידע, להפעלת כח רב של כפיה ואלימות כדי לכפות את מה שנראה בעיניהם כחזון האוטופי התורן הראוי, ולסתום פיות של מי שחושב אחרת (ראה גם: פרופ' מארק ברנדט, האם הליברלים באמת פתוחים?).

נפתח בדוגמא קטנה בהקשר ל"מדעי" האקלים שהם איזה שהוא חזון אפוקליפטי הנכפה על החברה בשם המדע, וכך מדריך כומר בכנסיית האקלים את נערי המקהלה שלו (באתר הידען, איך לא?):

"העצה הטובה ביותר שלי לכל מי שעוסק בקידום המודעות הציבורית בנושא מדע האקלים, בכל נושא מדעי אחר, היא: אל תתמקדו במכחישים. הם חלק קטן בלבד מן האוכלוסייה, ורובם גברים לבנים מבוגרים. מרביתם, כך נראה, מתרכזים כיום בעיר וושינגטון. אנשים שמגיבים באופן רגשי כל כך עושים זאת מפני שהם הגדירו את הזהות שלהם סביב ההכחשה הזאת. למעשה, ההכחשה נעשתה חלק בלתי נפרד מהם, כמו לבם או כליותיהם. אם תבקשו מהם לשנות את דעתם, הם יראו בכך איום של ממש. יש בהחלט מקום להתייצב כנגדם בדיונים ציבוריים, ולומר להם: "הפסדתם בעימות. והרי הראיות." אך זאת, לא במטרה לשנות את דעתם, אלא כדי להראות לכל האחרים שהתשובות בידינו".

איך לומר? נשמע כמו סיעור מוחות לפני פשיטה מיסיונרית על שבט פרימיטיבי של "גברים לבנים מבוגרים", כנראה קבוצה נחשלת ביותר, גם גברים, גם לבנים, ועוד מבוגרים, משמע – יודעים משהו על החיים, אין טעם להתעסק איתם, מן הסתם כולם בוושינגטון באיזה הוסטל שמאשפז אנשים כאלו (שפעם נחשבו לעלית של החברה), חפשו לכם נשים שחורות צעירות בניו אורלינס, איתן זה ילך בקלות…

כדי שלא לקפח את יושבי ישראל, למרות שכבר הבאנו דוגמאות למכביר, נביא גם ציטוט קטן של יעקב אחימאיר:

 מה דעתך על תרבות הפוליטיקלי-קורקט שמשתלטת על השיח?

"יש בתופעה הזו הרבה מאוד צביעות. לא יכול להיות שבאוניברסיטת ברקלי יזדקקו לגדודי משטרה כדי למנוע מאנשי שמאל רדיקלי להפריע לנאום של בן שפירו, רק כי הדעות שלו לא מוצאות חן בעיניהם. זה מזכיר את היחס כאן… וסתימת הפיות למי שחורג מהקו של האליטה

צריך להיות ברור לנו שאנו נמצאים בחברה, בה סותמים פיות מחד, ומטיפים בצורה מתוחכמת מאידך, אנו מתמודדים מול מנוע רב עצמה של תקשורת שדואגת לכסף שלה ולאינטרסים שלה, ולשם כך היא קונה אחיזה בכפיה במוחותינו, אנחנו לא באמת חופשיים.

מישהו שאל ברצינות את גופי המדיה, האם הם מרגישים קשורים לאיזה שהוא יסוד מוסרי, בלי קשר לקוד האתי העיתונאי שענינו כללי הדיווח, הכוונה לדבר האמיתי, לטוב ולרע בעולם, איך יתכן שהמדיה הזו בשביל כסף מביאה אותנו לפשיעה ולסטיות?

את זאת שואל הפסיכולוג הקליני רועי סמנה:

אני לא חושד בגופי התקשורת, הגלובליים או המקומיים, שיש להם איזו אג'נדה נסתרת לעודד אותנו לגילוי-עריות או לפרברסיה אחרת. האג'נדה היחידה שלהם, והגלויה לגמרי, היא לייצר כסף. ואכן, הנתונים בשטח מעידים: סקס (עם קרובי משפחה) מוכר. בבדיקה שערך אתר הפורנו הגדול בעולם נמצא שמילות החיפוש הפופולאריות ביותר ב-2016 עבור הגולשים האמריקאים באתר היו "אם חורגת"***, ולא רחוק מהן, במקום השלישי, "אחות חורגת"****. …..

מאחר ואמצעי התקשורת נלחמים על תשומת ליבנו, מתמודדים מול אינסוף ערוצי המידע הפתוחים בפנינו ברשת, הם עושים שימוש נואש ברטוריקה היפרבולית ובחומרים סנסציוניים, וכל המקצין הרי זה משובח. ביון מדבר על השימוש בהיפרבולות***** כדרך לעורר אצל המיכל מוטיבציה להכיל ולעבד את הרגש המושלך אליו. הגזמת הרגש נעשית כדי למשוך תשומת לב ולהגיע אל האובייקט, אך אם האובייקט אטום ודוחה עוצמת הרגש המבוטא הולכת וגוברת. התעסקות עם הצד האפל שלנו, ה'צל' במונחים יונגיאניים, מושכת לא מעט תשומת לב ותשומת לב שווה, כאמור, כסף. המחיר האמיתי, עם זאת, הוא ההקהיה השיטתית שאנו, הצופים, עוברים. זו שגורמת לנו, כדברי המבקרת של 'הארץ', לעודד "את מימוש המתח המיני בין אחיין לדודתו". זו שעלולה לעוור אותנו למשמעויות ולהשלכות הקשות של יחסי גילוי-עריות (גם אם הם בין אנשים בוגרים, גם אם הקשר המשפחתי אינו ביולוגי), יחסים המושתתים כמעט תמיד על ניצול של פערי גיל, מעמד ומגדר.

כמו אימו הפתיינית של הפרברט-לעתיד, כך מפלרטטת התקשורת עם הגרעין הפרברטי שלנו, מטשטשת את הקו בין המותר והאסור, ולאחר מכן, צדקנית שכמותה, מיתממת ומדווחת בפנים מזועזעות על מקרים נוראיים של אונס, ניצול מיני ופגיעות בתוך המשפחה, כשהיא מתענגת על תיאורים סמי-פורנוגרפיים של האירועים המחרידים. "ומיד אחרינו – הכוכב הבא לאירוויזיון. המשך צפייה מהנה".

בקצרה, אין דבר שהוא באמת בשליטתינו, אין באמת חופש, 'מומחים' מגוייסים להפיץ תעמולת שקר שכופה חזון אוטופי, כך בדוגמא של ד"ר אפרים דוידי, כפי שמראה בעז ארד:

לתשומת ליבם של עורכי המדורים ב וואלה! חדשות TheMarker Online ובתאגיד השידור כאן שהפכו אותו לפרשן "מומחה" בנושאי דרום אמריקה וונצואלה. רוצים לסייע לעצור את קמפיין השקרים? שתפו.

 

במאמר עליו הוא חתום בוואלה עסקים (22 באוגוסט 2010): "הממצאים מצביעים על כך שבעיית הרעב בישראל חמורה כנראה אף יותר מאשר בארה"ב, שם אוספים זה כעשור, בצורה שיטתית, נתונים על מצב הרעב. כך למשל, נמצא כי ב-1995, יותר מ-11 מיליון אמריקאים סבלו מחוסר ביטחון תזונתי ברמה של רעב ו-23.5 מיליון תושבים נוספים נמצאו במצב של חוסר ביטחון תזונתי (פוטנציאל לרעב). בשנים האחרונות מצוקת הרעב באמריקה מוסיפה להחמיר – בעקבות המשבר הקפיטליסטי."

בערוץ 11 של תאגיד השידור כאן בתכנית "חמש מקורי" (28 ביוני 2017): "אין רעב בוונצואלה". "המשבר בעיקר בגלל ירידת מחירי הנפט"… זאת אגב בדיוק הטענה של הדיקטטור המקומי מאדורו שמאשים את מחירי הנפט בהרס לו הוא אחראי. לצפייה בוידאו כאן.

דוידי גם מצוטט בכתבה על המשבר בדהמרקר (18 באוגוסט 2017): " לפי ד"ר אפרים דוידי מאוניברסיטת תל אביב, בוונצואלה, כמו במדינות אחרות בדרום אמריקה, מקור הבעיה הוא המשבר הכלכלי שנבע מהסתמכות כמעט בלעדית על יצוא של חומרי גלם (בעיקר נפט), שמחירם צנח."

דווידי כנראה סובל מקווי קשר לקויים עם אדוניו הרעיוניים כפי שמעידה פנייה של מאדורו לעזרת האו"ם בעקבות המשבר בבתי החולים והתמוטטות המערכת הרפואית במדינתו…

אוהד עטיה (Ohad Attya ) לא יכול היה להישאר אדיש לשקרים ופנה לממונה על תלונות הציבור בתאגיד השידור בתלונה על כך שהאיש משקר לציבור ומוצג כמומחה בתוכניתם. התלונה נענתה דרך הממונה על קבילות הציבור, אורלי ממן, במייל שהעביר את דברי העורך הראשי (ללא ציון שמו) המצדיקים את שידור הדברים ללא ביקורת: "…זו הייתה דעתו של ופרשנותו של אדם מבוגר, מלומד, עם תואר אקדמי בנושא שנחשב לפרשן קבוע בנושא."

לפי ויקיפדיה העורך של של התכנית הוא גיל טבת.