לחץ לגירסת הדפסה

הארכיאולוג אדם זרטל, גילה מתחמים מקבילים בתכנונם ובבנייתם, הקשורים בראשית התנחלות בני ישראל, כך מתאר ד"ר דרור אידר:

למעלה משלושים שנה סוקר הארכיאולוג פרופ' אדם זרטל את אזור הנחלה המקראית של שבטי מנשה ואפרים, מעמק יזרעאל בצפון ועד קו יריחו-תל אביב בדרום. מטר אחר מטר הוא מדדה על קביו שקיבל לאחר פציעה קשה במלחמת יום כיפור. עד כה גילה למעלה מ-1,500 יישובים, כ-85 אחוזים מהם חדשים לגמרי למדע; כ-450 מהם מתוארכים לתקופת הברזל הקדומה – החל מהמאות ה-13 וה-12 לפנה"ס, עם כניסתם של השבטים הישראלים הקדומים לכנען.

קשה להפריז בחשיבות הגילויים הללו; הם משנים את תפיסת ההיסטוריה של תקופת המקרא ואת הבנתנו באשר לראשית ישראל ודתו. המהלך שזרטל עושה בכל גילוייו המדהימים שונה מהרגיל: זרטל הולך מהריאליה הגיאוגרפית והטופוגרפית אל המקרא, שם הוא מחפש תובנות והארות לממצאים בשטח.

באחד הימים גילו זרטל וצוותו ליד מושב ארגמן אתר מוזר בצורתו ובממצאיו (יותר נכון במיעוט ממצאיו). האתר, כ-14 דונם שטחו, נראה להם בתחילה בצורה של סנדל ושנים מאוחר יותר, כשהחלו לחפור באתר וניקו אותו, התברר שהבונים הקדומים שיוו לאתר צורה מדויקת של כף רגל, כולל אצבעות הרגליים והעצם הבולטת בצד. החרסים שנמצאו בתשתית המתחם הצביעו על תקופת הברזל הראשונה, כלומר סוף המאה ה-13 וראשית המאה ה-12. רוב החרסים היו מהסוג ה"ישראלי" שככל הנראה שימש את השבטים הישראלים בראשית התנחלותם ממערב לירדן.

האבנים שתחמו את האתר המוזר נותרו בגובהן המקורי הנמוך. לא מדובר בביצורים וגם לא במכלאות צאן; המקום גדול מאוד בהשוואה למכלאות צאן שהתגלו מאותה תקופה. היעדר המבנים בתוך המתחם, והנדירות היחסית של חרסים ועצמות בעלי חיים מלמדים שהמקום לא שימש למגורים. ובעיקר צורתו, לא ישרה או רבועה – אלא כף רגל. זוהי תופעה יחידאית בכל האזור; אין למצוא דוגמתה באותה תקופה בשום מקום במזרח: לא בסוריה, לא בעבר הירדן ולא במצרים.

גם מבחינה טופוגרפית אין היגיון במתחם כזה – רמה שטוחה מתחת למדרון סלעים גבוה. אלא אם כן מניחים ברמה גבוהה של סבירות שמדובר באתר פולחן דתי ואם כן – יש לבדוק מה המשמעות הסמלית של כף הרגל. המדרון הסלעי מכיל מעין "ספסלים" טבעיים רחבים ויכול להכיל אלפי צופים המתבוננים במתרחש ב"כף הרגל", מעין פרוטו-תיאטרון שהנוף של עבר הירדן – הרי הגלעד והרי מואב, מעבר יבוק וגשר אדם – משמש לו תפאורה.

סביר להניח שמדובר באתר כינוס. אתרי כינוס דתיים נפוצים בעולם בתרבויות שונות. אפילו אצלנו, חישבו למשל על ההילולה במירון, או על אתרי כינוס בהודו וכדומה. אבל מדוע "כף רגל"?

מתחם כף הרגל היה מרוצף, כנראה, בחלקו או ברובו, ובנייתו מעידה על קהילה מאורגנת עם מנהיגות בעלת אידיאולוגיה שכלכלתה ואורח חייה היה נוודי בשלב זה. המקום שימש לטקסים דתיים, תפילות וגם לאירועים חברתיים – זו הייתה חברת נוודים בשלבים ראשונים של מעבר להתיישבות קבע. בחברה כזאת נפגשים אחת לזמן מה במקום מוסכם. כאן נפגשו נערים ונערות, בוצעו שידוכים, נקשרו קשרים חברתיים והתנהל מסחר.

עבודת הבנייה הרבה ותחזוקת האתרים האלה לא יכלו להיות פרויקט של משפחה או אפילו חמולה, אלא של קולקטיב רחב. התגליות הללו מצטרפות לתגליות נוספות של זרטל, המחזקות את התפיסה המקראית של ארגון חברתי ומנהיגות במאה ה-12 לפנה"ס. נדרש קהל רב כדי להקים ולתחזק לאורך זמן מפעלים כאלה. הדבק החברתי של הקהילות הללו היה, בראש ובראשונה, אתרי הפולחן שלהן. נוסיף לכך את הארכיטקטורה המשותפת של המתחמים והחרסים הזהים ונקבל מושג על ראשיתו של ישראל כעם.

עיצוב האתר נבע מאידיאולוגיה דתית שביטאה רעיון. כף הרגל קשורה ישירות לתפיסת העולם שבספרי דברים ויהושע, לפיה מדרך כף הרגל מבטא בעלות על הארץ החדשה. גם אם מקור התפיסה הזאת היה במצרים, הרי ששם הופיע הדבר בביטויים ספרותיים ואמנותיים, אבל לא בצורת אתר, ובוודאי לא אתר דתי. זרטל מניח שעם הכניסה לכנען הוחלט, בהנהגה הדתית והפוליטית של האוכלוסיה החדשה, לעצב את אתרי הפולחן שלהם כך שיבטאו את הבעלות והשליטה על הארץ החדשה. יש כאן ביטוי מקורי עמוק של קבוצה אתנית הנבדלת מזו הכנענית, עניין הדוחה בבירור את הניסיונות לאַחֵר את ההתגבשות הדתית-לאומית של השבטים החדשים ולקשור אותה לכנענים. בעיקר מוכיחות התגליות הללו של ראשית ישראל את הבסיס ההיסטורי הקדום של המקרא.

כניסת שבטי ישראל הייתה, ככל הנראה, באזור הזה של גשר אדם, קרוב מאוד לאתר "כף הרגל" ליד ארגמן. זאת נחלת מנשה, וכאן הייתה ה"ירושלים" הראשונה שלנו. לאחר מכן עובר המרכז דרומה יותר אל שילה בנחלת אפרים. עם חורבן שילה עובר המרכז ליהודה ולירושלים. אפשר לומר שהעם המשיך בנדודים מאות שנים נוספות עד למלכות הקבע בירושלים.

האתר בארגמן (צילום רון גפני עבור news1)

זרטל עצמו מתאר:

"כף הרגל" משמעות רבה ועמוקה בטקסט המקראי, ואפשר לחלק אותה לארבע קבוצות עיקריות:

1. בעלות על טריטוריה;
2. קשר בין העם לארץ-ישראל באמצעות כף הרגל;
3. הכנעת האויבים ע"י כף הרגל;
4. דימוי המקדש לכף רגליו של האל.

בעלות על טריטוריה

א. "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם" (דברים י"א, כד)

ב. כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה" (יהושע א', ג; וכן ביהושע י"ד, ט)

ג. "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב', ה)

כף הרגל, מושג שנתפרש עד כה כמטפורי, נתפסת כאן כסימן בעלות אלוהי. הדבר מתקשר יפה עם התפיסה המפותחת, לפיה מקום המקדש הוא מדרך רגלי האל (קבוצה 4). מובאה ג' מדברת על אדום ואיסור ההתישבות שם, ומכאן שהמושג הוא בעל משמעות מיוחדת לישראל.

קשר בין העם לארץ-ישראל באמצעות כף הרגל

א."ולא אסיף להניד רגל ישראל מעל האדמה אשר נתתי לאבתם רק אם ישמרו לעשות ככל אשר צויתם ולכל התודה אשר צוה אתם עבדי משה" (מלכים ב כ"א, ח)

ב. "ולא אוסיף להסיר את רגל ישראל מעל האדמה אשר העמדתי לאבתיכם רק אם ישמרו לעשות את כל אשר צויתם כל התורה החוקים והמשפטים ביד משה" (דברי הימים ב ל"ג, ח)

ג. "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן יהוה לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כ"ח, סה)

בדיון בספר דברים נתפסת הגלות, בניגוד לארץ-ישראל, כמקום שבו לא יהיה מנוח לעם.

הכנעת האויבים ע"י כף הרגל

השקפה זו, שלא כקבוצות הקודמות, אינה מקורית והיא מקובלת בכל ארצות המזרח הקדום.

א. "אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם יהוה אלהיו מפני המלחמה אשר סבבהו עד תת יהוה אתם תחת כפות רגליו" (מלכים א' ה, יז)

ב. והיו מלכים אמניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארצה ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני יהוה כי לא יבשו קוני" (ישעיהו מט, כג)

ג. "ידבר עמים תחתינו ולאמים תחת רגלינו" (תהלים מ"ז, ד)

וכן ביהושע י', כד; שמואל ב כ"ב, לט; ישעיהו ס, יד; תהלים ח' ז; מלאכי ג', כא, ועוד.

דימוי המקדש לרגל/ הדום רגליים

השקפת עורכי המקרא כאן היא מקורית לחלוטין ונובעת, כנראה, מקיומן של "כפות הרגל" הקדומות.

א."כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדו לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד" (ישעיהו ס, יג).

ב. "כה אמר יהוה השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי-זה מקום מנוחתי" (ישעיהו סו, א)

ג. "ויאמר אלי בן אדם את מקום כסאי ומקום כפות רגלי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל" (יחזקאל מג, ז)

(וכן בשמות כ"ד, י; תהלים צ"ט, ה; ק"י, א; קל"ב, ז; איכה ב, א; דברי הימים א כ"ח, ב).

המקדש נתפס ככף הרגל של האל – תפיסה חדשה לגמרי.

תהיה הפרשנות אשר תהיה, מה שברור הוא שמדובר בתרבות חדשה בארץ המאורגנת מתוך אידיאולוגיה אחת ומכנה משותף לאומי ציבורי המאפשר בניה שיטתית של מתחמים כאלו לפי אותו רעיון.