האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

מתן תורה בהיסטוריה – התורה עצמה

צוות האתר

צוות האתר

העדויות ההיסטוריות להתרחשותו של מתן תורה בסיני בשנת ב' תמח'
image_printלחץ לגירסת הדפסה

עדות היסטורית למתן תורה, אנו מוצאים בכל סוגי הספרות והכתבים שנכתבו בישראל אי פעם, הן מתמונת העולם של כותבי הספרים, והן מהרקע ההיסטורי העולה מכולם. העדות אחידה ומונוליטית ומוכיחה כמאה עדים שכל החומר הכתוב בישראל, הרב והעצום בכמותו ובמקורותיו המגוונים, נכתב לאחר מתן תורה.

(לאירוע ההתגלות עצמו ראה במאמרים: מתן תורה בהיסטוריה – ההתגלותקריעת ים סוף כחלק ממלכות ה' בעולם)

לברית הזו שנכרתה בסיני, יש יחודיות היסטורית בולטת. מקור החוקים, הוא ציוויו של ה', אין כאן רק מספר דברים שה' דרש, אלא תכנית חוקית, משפטית, דתית,  ומוסרית, לכל העם ל'חוקת עולם'. אין מקום לחוקים נוספים או אחרים בצד חוקי התורה, וגם אין התחום המוסרי או שבין אדם לחברו יוצא מן הכלל, הסמכות היחידה היא דברי משה מפי ה', וסמכות זו היא שדורשת גם שלא לגנוב או שלא לחמוד.

כל חוקי העמים מאז ומעולם היו מדיניים, או פולחניים, סיפוק רצונו של השליט או האל, או שמירה על הסדר החברתי, מעולם לא היה חוק מוסרי, שאינו בתחום האכיפה והשיפוט, אלא מופנה אל האדם עצמו כחוב מוסרי לאל. איסור על חמדת רכוש חברו, איסור לקיחת ריבית, איסור לנקום וליטור, לקלל חרש, לחסום שור בדישו, לשנוא את האח בלב, לא לתעב מצרי שהיית גר בארצו, לא ללכת רכיל, לאהוב את הגר, גם כשמכים את הרשע לא להכותו מכה רבה, ועוד חוקים רבים ששייכים לתחום שלא היה קיים כלל עד מתן תורה. מחוייבות האדם לאל להיות מוסרי וצודק. ואף היות האל עצמו מוסרי וצודק (הרחבה להלן בפרק: יחודו של המשפט הישראלי).

אם בכל העמים האחרים מלבד בישראל, היו מקורות רבים ומגוונים לחוק, הרי שבתורה נעלמים כל המקורות האלו ומושבתים לגמרי: אין המלך מחוקק ואין לו שום סמכות לשנות את דברי ה', אין שום נביא רשאי לשנות משהו מחוקי התורה, אין מטרת החוק למלא רצון של מישהו מלבד ה'.

גם החוקים שבאים למלא את ציווי ה', אין בהם אף אחד שמיטיב לה', או עושה משהו שה' צריך לו. כל המעשים והחוקים הם ציוויו, לטוב לנו, כחלק מהברית שכרת עמנו.

אין זה אוסף של קריטריונים בלתי תלויים, אלא היבטים של מהות הברית בין ישראל לה', אם עד עתה לא היה שום רעיון, ולא היתה שום ישות, שיש לתלות בה הכל. ברית סיני שינתה זאת. כל האמונות, כל החוקים, כל תפיסות העולם, הידועות לנו עד ברית סיני, מורכבות מריבוי, גם האלים והחזקים אינם מהות החיים של העמים העובדים להם, אין שום אמונה באל מסויים סותרת עובדת קיומו או פעולתו של אל אחר, לפי כל העמים כולם (המיתוסים של מאות עמים מצויים אצלינו[1]) גם האל עצמו נוצר והוא בעל צרכים, ואף עשוי למות, הגורל חזק מן האלים עצמם (ופרומתאוס אומר: "מגורלו לא יוכל להימלט גם זאוס"). הפעולות הטובות או הנעימות, אינן דבר אחד עם האלהות, אין האל בהכרח טוב או צודק, אלא בעיקר חזק, וגם חזקו תמיד מוגבל הוא, וצריך הוא אף למעשי בני האדם עבורו.

החל מברית סיני ראו בני ישראל את הכל תלוי בישות אחת, אלהי ישראל הוא  יוצר העולם כולו, הוא אלהי האלהים, הוא התגלמות הטוב המוסר והצדק, ולכן גם המשפטים שבין אדם לחברו הם ציוויו. מסיבה זו גם אין סמכות לשום מקור חוק אחר מבלעדי דבריו ותורתו, ויחיד הוא אף בכך שמיוחסים לו כל החוקים כולם שנאמרו מפיו מלה במלה.

הקשר עם אלהי ישראל אינו רק של ציות, אלא של ברית רגשית, בדברות מציג ה' את 'אוהביו' מול 'שונאיו', הקשר הלאומי עם האל הוא קדוש, ולכן גם הארץ קדושה, ושתי התכונות האלו יחידות הן בכל התרבויות.

המלך אינו מחוקק ואין רצונו חלק מהאידיאל של העם, הנביא מעצם היותו מתנבא, אפילו אין הוא בעל מעמד מדיני, נמצא מעל המלך בעיני העם, ויכול הוא לעלוב במלך, כפי שאנו רואים בכל התקופות, החל משאול, וכלה במלכים האחרונים.

ראה דברי ד"ר ברקלי: "בחוקי התורה ואפי' בחוקים העתיקים ביותר התמזגו היסוד המוסרי והדתי עם היסוד המשפטי והיו למזיגה אורגנית אחת תופעה שאין למצוא דוגמתה בחוקי העמים האחרים: בבל, אשור, וחת.. אי קיום מצות התורה ואפילו אלו שבין אדם לחברו נחשבים בעיני האלהים כהפרת ברית זו, ועובדה זו שהחוק הפלילי והמצוה המוסרית באים בתורת משה כרוכים זה בזה, היא היא המאפיינת את החוק הישראלי" (סכום חוקי התורה עמ' 49).

יצחק היינמן כותב: "אין בתורה הבדל בין התוכן של המלה משפט ובין ביטויים מעין חוקים מצוות עדות, ואף זו ראיה לכך שהפרשיות החוקיות שבתורה אינן מבדילות על הרוב בין סוגי המצוות (כדרך חוקי החתים, ושלא כמשנה) ובמקצתן פונות הן אל לב הקורא יותר מאשר ספרי המצוות של חמורבי וזאליבקוס, תפקידי המחוקק והמחנך מעורים זה בזה, ואמנם ראו בצדק את אפיה העיקרי של חוקת התורה במזיגה זו בקשר בל יינתק זה שבין הדת והמשפט" (אנצ"מ ערך אסור והיתר).

הנרי פרנקפורט כותב: "דתות המזרח הקדמון לעומת הדת המקראית דומות עלינו נטולות צורה וסותרות את עצמן, חסרות הן אותה אחדות שניתנה בה בדת המקראית מכח שנים מגופי סימניה, ואלה הם: שיסודה בהתגלות של אל יחיד, שבשורה בפיה.. דתות המזרח הקדמון דעתן נתונה על הצבור ולא על היחיד יראתו של היחיד לא נכללה במפרש בדת המאורגנת והמגמה המוסרית הנמרצת של המקרא אין לה שום דמיון בדתות הללו.. האליליים לא ראו סבה להאמין שדינם של האלים בהכרח שהוא דין צדק, ומכאן שבמיסופטומיה כמו במצרים לא נחשבה העבירה לעוון אלא למשגה והיו רואים אותה כמעשה בורות לא כמעשה רשע". (אנצ"מ ערך דתות, המזרח הקדמון).

י"ש ליכט אומר: קשר הדוק זה שבין התחומים המוסרי והדתי הוא מעיקר תכונתו של המקרא, ומכאן נתייחד למוסר מקומו המרכזי במקרא כולו. לפיכך השפיע המקרא השפעה מכרעת על עיצובו של המוסר בתרבות עמי אירופה בכללה, בין במישרין ובין בעקיפין ע"י הוראת המוסר שנתפתחה על יסודות מקראיים בספרים החיצוניים ובברית החדשה" (אנצ"מ ערך מוסר עמ' 728).

שמואל ליונשטם אומר: "משפט התורה אינו מפריד בין תחום המשפט החילוני לבין תחומי המוסר והדת, בזה נבדל הוא מכל שראר חוקי המזרח הקדמון.. עקרון זה נעוץ באפיו הדתי של המשפט המקראי ואין לו זכר בשאר דיני המשפט הקדמון הפליליים שהם חילוניים" (אנצ"מ ערך משפט עמ' 631).

יצחק היינמן: אחד מחדושי האמונה היהודית היא הקשר הנפשי עם האלהות, "הפועל ידע (דעת אלהים) מורה מלבד יתר משמעיו אף על מושג קרבה נפשית לאלהים, הקרוב ביותר לאמונה במובנו בזמן החדש. מוצא אתה, כי העברי קורא אל אלהיו בתוספת כינוי הקנין, או אל אלהי אבותיו בניגוד גמור ליווני ולרומאי" (אנצ"מ ערך אמונה). צורת ביטוי זו החל מימי האבות, דרך משה, יהושע, וכל התנ"ך כולו!

"ניכרת האהבה לה' ביחוד בקיום מצוותיו. את ערך האהבה לה' מדגיש קודם כל ס' דברים.. בעצם אין ס' דברים אלא מנסח ניסוח בהיר יותר רעיון המציין את דת המקרא כולה. שירת דבורה קוראת את מעריצי ה' בשם אוהביו (שופטים ה לא) עשרת הדברות מבטיחים שכר לאוהבי ולשומרי מצוותי (שמות כ ו). אברהם הנאמן לכל מצוות ה' נקרא אוהבו (ישעיה מא ח) והמשורר משתעשע במצוות ה' אשר אהב (תהלים קיט מז)".

עוד אומר היינמן: "בדתות היחוד מושג החטא הוא מגופי סימניה של תפיסת תפקידו של האדם בעולם.. ואינו כן בדתות האליליות שמקצת האלים סובלים או אפילו דורשים מעשים רעים, מכאן דין שיעמוד מושג החטא במרכזה של תפיסת החיים", (אנצ"מ ערך חטא).

מאיר בן שמאי כותב: "רעיון קדושתה של ארץ ישראל בא לידי ביטוי בכל ההיקף של הספרות המקראית.. בטויים כאלה קבלו בישראל הוראה חדשה שהרי לפי המושג הישראלי כל הארץ כולה היא של ה' ואין ארץ ישראל אלא הארץ הנבחרת מבין הארצות" (אנצ"מ כרך א' עמ' 741, ראה בהמשך כי בעמים קדושה של אדמה היתה ראיית האדמה כמין אלהות בעלת כחות הראויה לפולחן).

התפיסה הזו היא פרי מהפכה רעיונית, הנטיה הרגילה של בני זמננו לחפש שלבים של התפתחות בהיווצרות כל השקפה שהיא, עולה כאן בתהו, כי אפילו אם היינו מניחים שהיתה התפתחות, הרי זו קדמה לכל הספרות שנוצרה בישראל אי פעם, ושוב מקדימים אנו את ההתפתחות למתן תורה. ואף עצם הדעה הקדומה הזו שתפיסות כאלו נוצרות ע"י התפתחות, אין לה על מה שתסמוך, האמונה האלילית שררה אלפי שנים בעולם ללא שום התפתחות, היו ניואנסים שונים והבדלים, אבל לא 'התפתחות', אפילו אחנתון שאף שהאמין באל גשמי בעל צורה, ההולך לישון בלילה וקם בבוקר, בעל מצוקות וכפוף לחוקי הגורל, עשה אותו לראש האלים, לא היה שום שלב בהתפתחות כל שהיא, אין אנו רואים את האמונה המצרית מתפתחת או משתנה בעקבותיו (לפי התיארוך המקראי, אחנתון חי אחר יציאת מצרים, ואין מעשיו אלא אנומליה באלילות, השפעה זמנית של אירועי יציאת מצרים. ראה: תיארוך יציאת מצרים, ו: מה באמת אומרים הממצאים הארכיאולוגיים?). למעשה גם הנצרות והאיסלם לא עברו שום התפתחות והתפשטו בבת אחת, מעולם לא היו שלבי ביניים בהיווצרות של דת מונותואיסטית.[2] כך גם הדת הפרוטסטנטית נוצרה באירוע חד פעמי על ידי פרסום מסמך בתאריך ידוע. ראה על כל זה באריכות: פרופ' קויפמן: המונותואיזם נולד לראשונה בישראל, משה אישיות היסטורית.

ולא רק דתות, אלא כל מהפכה אידיאולוגית, או לכל הפחות בדרך כלל, באה בדרך של מהפכה כוללת. ניתן להראות רקע לביאתה של המהפכה, מצוקות שגרמו להתקבלותה, אבל לא שלבים בהיווצרות המהפכה עצמה. כמו שאת עליית הנאציזם אנו מסבירים במצוקת התעסוקה בשנות ה30, בהשפלה הגרמנית בסיום מלחה"ע הא', באנטישמיות ישנה, בהשפעה מהגותו של ניטשה ועוד. אבל המהפכה עצמה קרתה באופן של מהלך יזום וסוער עם תכנית לשינוי והפיכה, ועם תאריך היסטורי מדוייק בו פרצה בעצמה. כך בדיוק במהפכה הקומוניסטית, ובכל מה שידוע לנו על שינויי אידיאולוגיה או הולדתן של אידיאולוגיות חדשות ומרחיקות לכת. כל התופעות שניתן לפרשן כסימנים מקדימים, כרקע שסייע להתקבלות, אינן במקום המהפכה הבאה בבת אחת, ופועלת בכח האידיאולוגיה (או לפעמים בכח הזרוע, וכמובן ישנו תהליך של התקבלות המהפכה, להיטלר לקח כמה שנים להגיע לשלטון, אבל מתחילת מאבקו הוא בא בשם מהפכה מושלמת. התקבלות הנצרות ארכה תקופות ארוכות במקומות שונים, אך מזמן התעצבות הברית החדשה האידיאולוגיה היתה מוגדרת באופן כללי, התהליך היה התקבלותה).

התפתחות, מתאימה לשיקוף שינוי תנאים שאין בהם אידיאולוגיה ואינם חלק ממה שנתפס בעיני האדם כמהות החיים. יצור הכלים יכול להשתכלל ולהתפתח עם הזמן (גם בתחום זה אין להניח שבכל התקופות שררה התפתחות, ולהקיש מהגישה שלנו לנושא העוסקת בפיתוח ובשימור התפתחות), דרכי כתיבה וסגנון יכולות להתפתח באופן איטי, וכך הלאה. האידיאולוגיה של האדם, יכולה כמובן להשתנות ולהיות מושפעת, אבל שינוי מהותי בה אינו חל באופן איטי, גם אם יש שינויים בהשפעת הנסיבות, אין הם באים בכיוון של התפתחות ולפיכך אינם מצטברים. האידיאולוגיה 'מתקנת' את עצמה, אם במקרה מישהו משקיע יותר בעבודה מופשטת ופחות בתמונות ופסלים, בדור אחר קם אדם אחר ומפתח דוקא יותר פסלים ותמונות. אם אין אידיאה של מהפכה ברקע, אין הצטברות של פרטים. שינוי מהותי בא על ידי מהפכה. שחרור העבדים במאה ה19  למשל, לא בא בדרך איטית, נכון הדבר שהניצול של העבדים הושפע ישירות מהתנאים, ריבוי שדות הכותנה בדרום אמריקה הביא לצורך בעבדים, ולשם כך ננקטו פעולות חטיפה, ואילו מדינות אחרות שלא היו צריכות עבדים, לא הרבו להשתמש בהם. אבל מחזוריות כזו היתה תמיד, אפשר לראות בהיסטורית תקופות בהן עבדים היו מרכיב מרכזי של הכלכלה והחברה, כמו באימפריה הרומית, ותקופות בהן לא היו העבדים משמעותיים (כמו בבבל של ימי חמורבי, ראה ד"ר אבי ורשבסקי, חוק וחברה במקרא, 2005). ביטול העבדות ואיסורה כאידיאל, גם אם מאד צריכים אותם עבור הכלכלה, נעשה ע"י מהפכה ומלחמה. כל הסימנים המקדימים למהפכה זו, אינם אלא רקע, אך לולי המלחמה והמהפכה, היו שוקעים הסימנים האלו אל תוך המחזוריות הטבעית, כמו ששקעו בנשיה דברי סנקה הרומי שגם העבד הוא בן אדם כמונו ילוד אשה וגם לו מחשבות ורגשות.

מהפכה אידיאולוגית אינה יכולה להמשיך באופן טבעי את החיים שלפני המהפכה, כמובן שבאופן סמלי מהפכנים ראו את עצמם ממשיכים של קיסרים שונים, או מייסדי דתות שראו את עצמם ממשיכי נביאים ומשיחים. אבל בפועל, חייב לעבור קו גבול ברור והיסטורי בין הסיפור שלפני המהפכה, ושלאחריה. כמו הנצרות שסימנה את כל מה שלפני ישוע כ'ברית הישנה', כך גם ביהדות חייב להיות  גבול שהוא 'לפני מתן תורה'. והגבול הזה בולט בהיות בני ישראל במדבר סיני. כל הטקסטים המיוחסים לאחר מכאן, כולם נוצרו ברוחה של המהפכה האידיאולוגית הזו, לא באופן שניתן להתאימו לאחר מכן, אלא מראשית יצירתם.

הקישורים לכל מיני רעיונות ומנהגים שהיו קודם מתן תורה, דומים להסבר המצאת החשמל ע"י הוכחות לקיומם של חוטים וסלילים לפני המאה ה18, או להסבר המצאת האטום בהוכחות לקיומו של אורניום מאז ומעולם.

כל התורה והנביאים ואף הכתובים, משקפים את העובדה שאלהי ישראל הוא הכל, הוא הישות האחת שממנה בא העולם, הוא מושל בכל העמים והממלכות, הוא מעל כל האלהים, הוא מקור הטוב והצדק והמוסר, הוא המעניש כל יצור חי שיחטא לו מכל אומה ולשון, וכן להיפך. הוא האל שבני ישראל קשורים עמו בקשר של אהבה, הוא האל המקדש את ארצו ואת עמו להיותם ממלכת כהנים וגוי קדוש מכל העמים. התפיסה הזו המובעת בפשטות בעשרת הדברות, היא הלוז של כל ספרות הנבואה, גם ברבדים הזניחים לכאורה ביותר, כל הקשר בין ה' לישראל מוצג רק באופן זה.

יחזקאל קויפמן כותב: "האמונה באל אחד שהיא יסודה ושרשה של דת ישראל נתגלתה בעולם רק פעם אחת ובעם אחד – בעם ישראל. אמונה זו שונה בעצם מהותה מאותה האמונה שהיתה נחלת כל העמים אשר על פני האדמה – אמונת הריבוי או האלילות. היא לא נוצרה מתוך האלילות ואין לתפוס אותה כדרגה עליונה של התפתחות האמונה האלילית. בשום מקום על פני האדמה לא נוצרה אמונת יחוד, שום עם לא הגיע לידי מונותואיזם מתוך התפתחות פנימית. כל העמים המונותואיסטיים קבלו את אמונת היחוד מן החוץ – מדת ישראל. ובשום מקום לא נתבצע המעבר מאלילות למונותואיזם בדרך ההתפתחות המודרגת אלא בדרך המהפכה החד פעמית שהביאה לידי שבירת אלילים ניתוץ מזבחות חרבן מקדשים… ישראל הוא הצעיר שבכל העמים ולפני שנוצר כבר היה ה' בעולם.. בחריצות רבה השתדלו חוקרי המקרא לגלות בספרות המקראית עצמה עדויות לדרגה לא מונותואיסטית של דת ישראל… הראיות האלה הן ברובן המכריע מדומות הן עומדות על משפטים קדומים על דרשנות וביחוד על טשטוש מושגים… יש להניח שעם ישראל ודת ישראל נתהוו בזמן אחד, דת ישראל היא מן הדתות המהפכניות שהתהוותן קשורה בשלילת הדת הקיימת… כלכל הדתות האלה יש לה גם ראשית וכן יש לה גם מייסד. התהוותה קשורה בהופעת אישיות יוצרת – משה. להתהוותה יש רקע סוציאלי והסטורי מסויים, שבטי ישראל ישבו כמה דורות כגרים בארץ מצרים… בסיפור הסנה מופיעות איפה לראשונה ובבת אחת כל אותן התופעות ששימשו מסגרת הסטורית לפעולת דת ישראל בכל הדורות מפני זה יש לראות סיפור זה כעדות הסטורית על ראשית התהוות דת ישראל".

י"מ גריניץ אומר: "ולהויזן הרשה לעצמו להיות גלוי לב יותר מתלמידיו, והוא הודה, שלאחר הכל, אין באמצעיה של הבקורת כדי להסביר מדוע נשאר מואב עם כמוש מה שהיה, ואילו ישראל הלך בדרך שונה לחלוטין אע"פ שלפי שיטתו פעלו שניהם בתנאי מציאות דומים. לפי האמת הדרגות של הדת – בסדר ההתפתחותי – דרגות מדומות הן, שלא היו מעולם במציאות. במציאות קיימים חזיונות כאלה בנפרד, זה ליד זה, והמעבר מדרגה לדרגה הוא פרי ריפורמה מכוונת, או פרי כורח מבחוץ, העמים שהם מונותואיסטים כיום, כולם ללא יוצא מן הכלל, במישרין או בעקיפין – תלמידי היהדות הם, ולרוב גם לא הגיעו לכך מרצונם החפשי", (יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 124).

יצחק היינמן: "אשר לשאלה אם תורת האחדות של עם ישראל ואבותיו עברה שלבי התפתחות שונים משיב המקרא גופו.. האחרונים לא ראו שום הבדל של עיקר בין אמונתו של אברהם לאמונתם של עצמם. בדרך כלל לא ראו בתורת האחדות בישראל משום חידוש מהפכני של אנשי המדע כמו שהיה הדבר ביוון אלא תלו אותה במסורת האבות (שמ"ב ז כב, ישעיה מד ה).. החוקרים כי התפתחות אטית ומודרגת עברה על אמונה זו.. בימינו גוברת כנראה הנטיה לחזור ולשוב אל התיאור העולה מתוך המקרא גופו, אייכרודט אינו מוציא את האפשרות שכבר משה הורה את תורת האחדות, לדעת אולברייט ובובר לא בא ישעיה השני אלא לפרש את שכבר היה מקופל בעשרת הדברות", (אנצ"מ, אחדות האלהים). [3]

איסור פסל ומסכה, הוא דבר לא טבעי, אין לו שום בסיס ושום הסבר מתוך הקרקע עליה צמחו כל האומות, אין מדובר במשהו שקשור לפוליטיקה, או ביחס לאלהות מסויימת, אסורה כל תמונה של כל פריט מתחת הארץ ומקצה העולם. מדובר בשינוי קיצוני והתנגדות למה שהיה חלק עיקרי מהחיים והתרבות של כל אומה ולשון, בכל מקום שניגש לאתר קדום יזדקרו לנו הגילופים והחיטובים, הצורות והתמונות, רובן לא שימשו כלל לעבודת אלילים. על כל כד מעוטר, ועל כל משקוף דלת, בתחתית הרצפה, ובזויות התקרה, צורות, תמונות, דמויות מן המיתוס. מי יכריז מלחמה על כל זה סתם כך? והרי אפשר להיות ישראלי נאמן לאלהיו, ואף לא לעבוד שום אל אחר, גם אם ישנן צורות מגולפות בכלים או בקירות. נוסף לכאן חטא הבמות שהנביאים החל מהושע נלחמו בו בחימה שפוכה, איזו התפתחות יכולה להביא עם ללחום בעבודת אלהיו בשמו שלו עצמו? מדוע ולמה עשו את המלחמה בבמות לעיקר הדת? האם לא צדק רבשקה כשאמר 'וכי תאמרון אלי אל ה' אלהינו בטחנו? הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו ואת מזבחותיו!".

כפי שראינו בקטע הקודם הפסל המסכה והצורה נתפסו כאיסור מראשית ימי ישראל,  פסל מיכה הוא סיפור שנזכר לדורות, אין בו שום ענין מלבד העובדה שישראלי עשה לו פסל, ואם היו עוד כמוהו לא היה כאן שום דבר לציון. על פרשת ירבעם ראה בסיכום פל"ד. ההגשמה והצורה מיוחסים לאל, אך אין שום מקרה בו נמצאה הגשמה לאלהי ישראל, לא בשום כתוב משום תקופה, אפילו לא כתיאור חטא, ולא בשום ממצא ארכיאולוגי. לא היה שום שלב בו נתפס אלהי ישראל כבעל צורה והגשמה. אין כאן תוצאה של עיון מופשט, הכתובים אינם מדברים בסגנון הרמב"ם במורה נבוכים החותר לכך שהאל אינו אלא רוחני ומופשט בהסתמך על שיקולים הגיונים פילוסופיים, הכתובים מתארים את ה' עולה ויורד, עובר ובא, ואף את מרכבתו והתגלותו (ואלפיים שנה אחר מתן תורה מתווכחים הרמב"ם והראב"ד אם הגשמת האל היא כפירה בעיקר או שהיא נחלת רבים וטובים), אבל מעולם לא היה בעבודתו מוטיב של צורה והגשמה. בנביאים קשה להבדיל בין עבודה זרה לעבודת ה' על ידי צורה או שלא במקומה, הם שופכים את חמתם על שניהם באופן שווה, בכינויי גנאי ובלעג (כמו: בית אל – בית און), על העבודה לאלהי ישראל!

התפיסה המובנית הזו המפליאה: הגשמת ה' / צורה = אלילות, היא דו סטרית, שכן גם לכיוון ההפוך מעידים כל הכתובים מכל הזמנים שאין האלילות אלא צורה, כפי שהאריך להראות קויפמן (תולדות האמונה הישראלית ח"א, פירוט בקטע הבא), היחס הזה ארוג ביסוד החוק הסיפור והתוכחה בכל הכתבים בישראל, הפטישיזם והאלילות חד הם, אין הנביא רואה באלילות מיתוס, אין הוא מתייחס כלל לסיפור האלילי, כי כל מה שקשור בצורה ובהגשמה פולחנית הוא תועבה.[4]

גם השמות התיאופוריים המתועדים בכל מגילות היוחסין העתיקות, ומתאימות לכל הידוע לנו על השמות ביחס לתקופה אותה הם מתעדים, מלמדים על אמונת היחוד באלהי ישראל בלבד החל מתקופת מתן תורה, כמפורט לעיל בסיכום פרק ו' "משה מתמנה למנהיג ושליח" בהערת שוליים.

כשבוחנים את מצב החוק בישראל בכל התקופות, מעיד הדבר כאלף עדים על מתן תורה. לכל אומה היה מחוקק, שבשמו פעלו הרשויות, וכל אומה שהשאירה זכר ארכיאולוגי, השאירה גם קבצי חוקים. באף  מדינה בתבל לא היה האל מחוקק, כי מעולם לא נטען שהאל מגלה באופן מסודר ותמידי חוקים מפורטים ונצחיים המקיפים את כל החיים. המחוקקים בד"כ היו המלכים או אישים מדיניים דומים. ואילו בישראל, מעולם לא יוחס חוק בשום ספר לאדם כל שהוא, מלבד למשה מפי ה'. גם כאן תקף העיקרון שאין פרטים מצטברים לכיוון מסויים, מבלי שתהיה אידיאולוגיה מאחוריהם, ולפי התיאוריות שבמשך הרבה שנים נכתבו החוקים כבכל אומה ולשון, הלא בהכרח שחוקים אלו נוצרו בידי מחוקקי העם, המלכים, או הנביאים, אך עובדה היא שאין שום חוק מיוחס למלך ונביא,[5] ומעולם לא נשנה חוק בישראל שלא בשם ה' ביד משה במדבר, זה מוכיח שמעת היות החוקים היו הם חוקי ה' למשה בחורב. 'וידבר ה' אל משה לאמר', זו תבנית החוק הישראלי מראשיתה. (אריכות ופירוט, בפרק: יחודו של המשפט הישראלי).

כך המלוכה בישראל מעיקר היתה כפופה בפני הנבואה (שמואל משפיל את שאול בציבור, נביאי דוד מוכיחים אותו, אלישע מדבר אל המלך כרצונו, אחיה השילוני מדבר אל המלכה קשות, ועוד רבים מאד. בשום ממלכה בעולם לא היה יכול אדם להחציף פנים למלך, מלבד נביאי ישראל), כי הנביא יודע את דבר ה' שהוא המחוקק היחיד לישראל, אך לא רק שהמלוכה נוצרה באופן יחודי שכזה, אלא שהמלוכה עצמה נתפסה כדבר בלתי נצרך, המשטר הראשוני  של ישראל היה משטר החוק ללא  סמכות בשר ודם. משטר השופטים לא התבסס על שום שלטון, גם השופטים עצמם, כאשר קמו, לא היו אלא שופטים ויודעי החוק, אבל אין זכר לכך שכפו חוקים ומנהגים או שהיתה להם סמכות. בצורה זו כאשר מדי פעם קם שופט משבט אחר, וביניהם ישנם מרווחים של שנים רבות, ברור שלא היה שום שלטון מרכזי ושום מערכת אכיפה וגבית מסים וכדומה. ואעפ"כ היה מצע משותף לכל השבטים הנפרדים האלו, שכן כל פעם שופט משבט אחר התקבל על כל העם כשופט, וכולם יחד הם 'עם ה' כאמור בשירת דבורה. משטר יחיד במינו בתולדות האנושות, משטר החוק האלהי, שתושביו דחו את המלוכה בעיקרון, ("ויאמרו איש ישראל אל גדעון משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין, ויאמר אלהם גדעון לא אמשל אני בכם ולא ימשל בני בכם ה' ימשל בכם", שופטים ח כב[6]) רק אחרי כשלש  מאות שנים, כאשר התרופפה המשמעת העצמית לחוקי ה', הפך משטר זה למתכון לאנרכיה.

קויפמן אומר: "משטר השופטים הוא יחיד במינו בהיסטוריה האנושית. שבטי ישראל לא נחלו אותו ממצרים ולא מעמי כנען ולא משכניהם העמים העברים. הוא מושרש בנבואה השליחית. אולם הנבואה השליחית באה לעולם עם התגלות דת ישראל, והיא מגילוייה המובהקים ביותר. במשטר השופטים הנבואה היא נושאת השלטון המדיני הלאומי. משטר זה הוא איפה אחד מגיבושיה העתיקים של דת ישראל בתהליך שאיפתה לבנות לה את עולמה המיוחד. זהו נסיון לברוא מלכות אלהים ריאלית ברוח האידיאה הישראלית. משטר השופטים הוא מפני זה עדות מונומנטלית לפעולת המעמקים של דת ישראל בנפש העם באותה תקופה", (אנצ"מ ערך דת ישראל כרך ב' עמ' 747).[7]

פרופ' יעקב ליוור כותב: "ההשקפות שהתהלכו בעולם העתיק על המלכות שוות כולן בתפיסה אחת שהן קובעות זיקה בין המלך לבין האלהים, אם שהן רואות את המלך כאל או כבנו של אל, כבא כחו וכמודיע רצונו של האל או כעבד האלהים וכבחירו.. במצרים נחשבה המלכות כיסוד המרכזי של סדר הבריאה וכמהות האלהית, המלך הוא אל ממש.. במיסופוטמיה שליט העיר נחשב כנציגו של האל.. תפקידו לקיים את רצון האלים ולסדר את פולחנם.. בבבל המלך נוטל חלק בראש בפולחן.. בכמה מן השושלות הקדומות שבמיסופוטומיה היו במלכים רובם או מקצתם כותבים את שמותיהם עם כנוי האלהות.. לפי תפיסת המקרא אין המלך מקור המשפט, החוק והמשפט אינם נתפסים כאדיקטים של המלך. מקור המשפט הוא תורת ה' שניתנה ביד משה עבדו.. אין גם ידיעות במקרא על חקיקה מלכותית" (אנצ"מ ערך מלך עמ' 1083 – 1092).

צבי אדר: "לא היה המלך בישראל בניגוד לידוע לנו על המלכים אצל עמים אחרים באותה תקופה, שליט כל יכול המושל בנתיניו אזרחיו כרצונו, אלא אף הוא נתון היה למרותו של החוק האלוהי הכללי" (ברקלי סיכום חוקי התורה שם עמ' 64). (בנסוח דומה: הערכים החנוכיים של התנ"ך, צ, אדר. עמ' 178).[8]

היינמן כותב: "אין לראות את הדבר כמקרה, שבין ספרי המצוות שנחשפו בארצות המזרח הקדמון, לא נמצא אף אחד שהודגש בו מוצא על אנושי. בתיאורי בריאת העולם של המזרח הקדמון לא מצינו שום אל המופיע כמצוה את הבריות, כמו בבראשית א כט, ב יז.. בדיני חמורבי לא נאמר במפורש שהאל הוא שקבע את פרטי המצוות. אדרבה, שוב ושוב מתפאר חמורבי בחכמתו. אבל משה אינו מצטיין בחכמתו דוקא (שמות יח) אלא בקרבתו היתירה בלבד לאלהים (דברים לד י) ולא אחת הוא נאלץ לשאול את ה' על פרטי המצוות (במדבר טו לד, כד ז) על כל פנים המוצא האלהי הודגש במקרא במפורש גם במצוות עצמן לפרטיהן וגם בשלשת קבצי החוקים שהתורה מעידה עליהם:  ספר הברית, ספר הקדושה, וקובץ החוקים של ס' דברים האמונה באל מחוקק תופסת איפה במקרא מקום חשוב יותר מאשר בכל ספר חוקים אחר הידוע לנו מן המזרח הקדמון.. ההתגלות כמחוקק נחשבת במקרא לא פחותה מן ההתגלות כבורא", (אנצ"מ ערך מצוה).

ליונשטם  כותב: "לא היה זה מדרכם של האלים המיסופטומיים לגלות במישרין את רצונם לבני אדם כדרך ההתגלות והנבואה בישראל, לפיכך לא יצוייר במיסופטומיה דין שהוא מצוותו של אל שניתנה לעם במישרין" (אנצ"מ ערך משפט עמ' 609). "עקרון זה נעוץ באפיו הדתי של המשפט המקראי ואין לו זכר בשאר דיני המשפט הקדמון הפליליים שהם חילוניים" (שם עמ' 631).

קאסוטו: "המסורת המשפטית של המזרח הקדמון לעל ענפיה היהת מסורת חילונית ולא דתית. מקורות המשפט היו מצד אחד הנוהג ומצד שנירצוינו של המלך, בכל קובצי החוקים אנו רואים שאין המשפט נובע מרצונם של האלים" (פירוש לשמות עמ' 180).

הנביאים מדברים רבות על ברית ה' ועל תורתו, אך כמעט ואינם טורחים לפרט על מקור הסמכות הזו מלבד שם ה', אם היה שלב בו היו מקורות סמכות שונים, כמו ספר שכתב אחד הנביאים או המלכים, התגלות שהיתה במקום מסויים, חוק שנאמר בהזדמנות מסויימת בתקופת השופטים או המלכים, הרי היינו מוצאים זכר היסטורי לדבר. סוף סוף הנביאים דברו רבות על חטאים ועברות הסוטים מחוקי ה', ולא יתכן שלו היתה מציאות של מקור סמכות אחר בשלב מסויים, שלא היינו רואים לה איזה זכר.

(לא רק יחוס החוקים, אלא כל סגנון ותוכן החוקים ענינו הוא זמן המדבר, הצופה אל 'כי תבואו אל הארץ', בסיכום פט"ו 'הנביאים ויציאת מצרים' כבר ראינו (בהערה) כיצד המאורע האחרון בהיסטוריה שחוקי התורה מתיחסים אליו הוא יציאת מצרים, ואין זכר לשום מאורע אחר, לא בחגים, לא בעבודת הקרבנות, לא בנימוקים מוסריים למשפטים, ולא בשום צורה אחרת. לו היו מתגבשים חוקים קודם שהיה ברור ענין מתן תורה הבלעדי בסיני, הרי היינו מוצאים בקבצי החוקים או בנביאים גם סוג אחר של חוק, מאוחר לכניסה לארץ.[9] ועל כך ועוד אבחנות היסטוריות הקובעים את זמנה של כל התורה קודם הכניסה לארץ, ראה בסיכום פרשת משפטים).

הנחה פשוטה היא שיש לה' תורה וחוקים ידועים שעל העם לקיימם, ושכרת עליהם ברית עם בני ישראל.

יהושע, שנוצר תחת האוירה של נאומי משה וספר דברים, נכתב כממשיך את רוח ספר התורה, ומסתמך על הספר והכתיבה באופן בולט פעמים רבות, החל מראשיתו: "ככל התורה אשר צוך משה עבדי.. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו" (א' ז'). ועוד רבים: "כאשר צוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה.. משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל.. כאשר צוה משה עבד ה'..  ואחרי כן קרא את כל דברי התורה.. ככל הכתוב בספר התורה לא היה דבר מכל אשר צוה משה אשר לא קרא יהושע" (ח' לא'), "שמרו מאד לעשות את המצוה ואת התורה אשר צוה אתכם משה עבד ה'" (כב' ה'). "ככל הכתוב בספר תורת משה לבלתי סור ממנו ימין ושמאל" (כג' ו').

שופטים פותח בתיאור המלאך המזכיר לבני ישראל את הברית ואת חובותיהם: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבכים.[10] ויאמר אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבתיכם ואומר לא אפר בריתי אתכם לעולם. ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתצון ולא שמעתם בקלי מה זאת עשיתם. וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים ואלהיהם יהיו לכם למוקש" (שופטים ב' א').

הוא מצטט את הדברים שנאמרו בברית סיני: 'לא תכרת להם ולאלהיהם ברית' (להלן כג' לב'), 'מזבחותיהם תיתוצון' (להלן לד' יג'), 'לא אגרשנו מפניך בשנה אחת' (להלן כג' כט'), 'השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ פן יהיה לך למוקש' (להלן לד' יב'). (הסיום 'והיו לכם לצדים' על פי במדבר לג' נה': 'והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם', וכנראה לשונו של שופטים מושפעת גם מיהושע כג' יג': 'והיו לכם לפח ולמוקש.. בצדיכם')

שופטים מתאר את הברית והתורה: "הדרך אשר הלכו אבותם לשמע מצות ה' לא עשו כן.. עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם ולא שמעו לקולי.. השמרים הם את דרך ה' ללכת בם כאשר שמרו אבותם אם לא" (ב' יז'). "מצוות ה' אשר צוה את אבותם ביד משה" (ג' ד'). בפרק ו' ט' שוב מוזכרת הברית שנכרתה ביציאה ממצרים, ושתי הדברות הראשונות (מצוטט לעיל, הפרשה בנביאים).

בשמואל (ב' כב') מובאים דברי דוד: "שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי: כי כל משפטיו לנגדי וחקתיו לא אסור ממנה". וכשהעם רוצה מלך, אומר ה' "לא אותך מאסו, כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם" (ש"א ח' ז'). ה' שימש כמלך בפועל של העם, והם צייתו לרצונו ולחוקיו שהיו בידיהם. עוד בשמואל א' יב' יד': "אם תיראו את ה' ועבדתם אתו ושמעתם בקלו ולא תמרו את פי ה' והיתם גם אתם וגם  המלך אשר מלך עליכם אחר ה' אלהיכם. ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה'". בספר שמואל מוזכרות עשרות מצוות מן התורה לפרטיהן, והן מובאות כדברים פשוטים, שלא צריכים שום אסמכתא: "הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם" (ש"א יד' לג'), מנין יודעים שאכילה על הדם היא חטא לה'? זה חלק מחוקיו ומשפטיו של ה' ודרכו, הידועה לכל. אם היו הדברים באים מפי כהן השואל בה' וכדומה, הרי כל כהן היה יכול לקבוע חוק אחר, ושוב היה צריך להיות החוק מיוחס לכהן או לנביא שאמרו, שהרי אין להעלות על הדעת שכל הכהנים והנביאים הסכימו תמיד לחוק כללי שהתעדכן והיה ברור לכל שהוא חלק מרצון ה' חוקיו ומשפטיו.

מלכים גם מתאר את אותה מציאות: "ושמרת את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם" (מ"א ב' ג' ד'). "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו" (מ"ב י' לא'). "ואת בני  המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה" (מ"ב יד ו). "שמרו מצותי חקותי ככל התורה אשר צויתי את אבתיכם.. וימאסו את חקיו ואת בריתו אשר כרת את אבותם..  ויעזבו את כל מצות ה' אלהיהם .. ואת החקים ואת המשפטים והתורה והמצוה אשר כתב לכם תשמרון לעשות" (מ"ב יז'). "שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה" (מ"ב כג כה).

הושע אומר: "ותשכח תורת אלהיך" (ד' ו'). "עברו בריתי ועל תורתי פשעו" (ח א). "אכתוב לו רובי תורתי" (ח יב).

עמוס אומר: "על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו" (ב' ד').

ישעיהו אומר: "האזינו תורת אלהינו" (א' י'). "מאסו את תורת ה' צבאות" (ה' כד'). "עברו תורת חלפו חק הפרו ברית עולם" (כד' ה'). "לא אבו שמוע תורת ה'" (ל' ט'). "יודעי צדק עם תורתי בלבם" (נא ז).

התורה מוזכרת בתהלים פעמים רבות, כבר מראשיתו 'בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה' (א' ב'), ועוד עשרות פעמים, ובפרט בפרק קיט.

ירמיהו מזכיר את "תפשי התורה" (ב'  ח'), "דברי לא הקשיבו, ותורתי וימאסו בה" (ו יט), וכן אומר: "תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו" (ח' ח'), "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" (ט יב). "ואת תורתי לא שמרו" (טז יא). "תורתי אשר נתתי לפניכם" (כו ד). "נתתי את תורתי בקרבם" (לא לב). "ולא שמעו בקולך ובתורתך לא הלכו" (לב כג). "ולא הלכו בתורתי ובחוקתי אשר שמתי לפניכם ולפני אבותיהם" (מד י).

יחזקאל אומר: "כהניה חמסו תורתי" (כב ו). "ואת תורתי ואת חקתי" (מד כד).

דניאל אומר: "כל ישראל עברו את תורתך.. תורת משה עבד האלהים.. כאשר כתוב בתורת משה" (ט' יא').

זכריה אומר: "ולבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשנים" (ז' יב').

עזרא  היה "סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלהי ישראל", ובספר מצוטט מסמך רשמי של המלך שיש לציית למה שיורה עזרא מתוך התורה, מסמך כזה לא היה נכתב לולי שהיה קונצנזוס לאומי סביב התורה כמחייבת את היהודים. קריאת ספר התורה בפני כל העם מתוארת בעזרא ובנחמיה ח.

מלאכי "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים" (ג' כב').

בדברי הימים (ב יז ט) מתוארים שליחי המלך יהושפט מלמדים את התורה: "וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה' ויסבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם"[11].

על המלך היו מניחים בעת המלכתו את 'הנזר והעדות' (מ"ב יא יב, בהמלכת יואש), העדות היא כנראה החלק מספר התורה שנוגע למלך, ועליו נאמר 'והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזו, והיתה עמו' (דברים יז יח).[12]

עדות כל המקורות מכל הזמנים מכוונת, למציאות ספר התורה, ליחודיות חוקתו המכוונת את כל החיים עד שה' נחשב מלך בפועל, ומינוי מלך כאילו דוחה את מלכות ה', אין צורך בשום חוקים של מלך כהן ונביא, ואכן אין הם מחוקקים, אלא רק עוסקים בציווי ה'. להיעדר כל תפיסת אלהות אחרת ושונה בישראל, מלבד זו שלאחר מהפכת היחוד.

על השפעתן הגדולה של עשרת הדברות, עד המשפט העברי בן זמננו, ראה מאמרו של אליקים רובינשטיין: "עשרת הדיברות באספקלריית הדורות ובראי המשפט הישראלי". וראה גם: פרופ' נחום רקובר: היחודיות שבחוקי התורה וההשלכות על המשפט העברי בן זמננו

הערות:

[1] וקויפמן (תולדות האמונה הישראלית ח"א) סוקר אותם אחד לאחד בפירוט ובמקורותיהם, בנוגע לנקודה זו.

[2] היות ובטקסטים שלפנינו אין שום עדות ל'שלב' שאינו מונותואיסטי, הרבו החוקרים במאה ה19 לשנות ולהכניס אל תוך הטקסט את התיאוריות הללו, ואף ראו את השערותיהם אלו כוודאיות, לפי הסכימה שהיתה מקובלת אז ביותר שכל תופעה ואף תופעות אנושיות מקורן בהתפתחות שיש ביד המחקר האידיאלי לשחזרן. כיום לא מקובל להתייחס לרעיונות כאלו כמוכחים, ואף אם ישנן השערות על זכר אטימולוגי או עניני לתופעות קדומות שאינן תואמות לתפיסה המונותואיסטית, הרי שמדובר בזכר מתופעות שקדמו למתן תורה. יש באמת אבסורד בהנחות היסוד של הבקורת בת המאה 19, שגם החלקים שבתורה שמתארים את מה שקודם למתן תורה, שייכים בעצם לתקופה מאוחרת, ואינם קודמים לתורה עצמה, ומתוך כך הוכיחו נגד הסכימה המקראית של מתן תורה. למשל: אם האבות הקריבו על מזבחות, זה מוכיח שאין איסור בבמות, אם אברהם נשא את אחותו בת אביו, זה מוכיח שלא נהגו איסור בכך, והאמור בויקרא הוא מאוחר, וכך הלאה. והרי זה דרוש הבנוי על המערכה.

ממצא יחיד מעורר שאלות הוא הכתבת בכנתילת עג'רוד המזכירה את 'יהו ואשרתה', שנראה כאילו כותבה ייחס קשר בין ה' ובין האשרה, אלא ששאלות אלו אינן קשורות לאמונה הישראלית, שכן כתובת זו נמצאה מחוץ לישראל וכנראה שייכת לנכרים שקבלו על עצמם את דת ישראל למחצה ולשליש, וכמובן גם אם היתה כתובת כזו נמצאת בירושלים (בעקובת כנתילת עג'רוד, יש משחזרים נוסח כזה גם בכתובת שנמצאה באיזור חברון, אף שאין הוא לפנינו כך), אין היא מעידה על שלב באמונת העם, אלא על שהיה מישהו שחטא גם בעירוב כזה, כפי שאנו יודעים שמנשה מלך יהודה מתוך רצון להתקרב לאומות המאיימות על ישראל שילב סינקרטיזם במקדש שלמה. ולמהות הקשר המוצג בכתובת בין ה' לאשרה, לפי שמואל אחיטוב ומרדכי כוגן, הכוונה לעץ אשרה שעמדה אצל מזבח ה', וכפי שהם אומרים, לא יתכן לפרש 'אשרתה' כתואר יחוס של האלה אשרה, שכן אינה תואר אלא שם (אפשר לומר 'אברהם ידידו', אבל לא לומר: 'אברהמו'). וראה גם דברי  יונתן כהן כאן שהכינוי 'לאשרתה' אינו מתאים בעברית ליחוס של שם נסמך, כשם שבת זוגו של המלך במדה ושמה הוא אסתר למשל לא נקראת 'אסתרו', ושהכתובות עצמן מתייחסות לאל כיחיד.

קויפמן האריך להראות כיצד לא רק האלילות עצמה אינה קיימת ברובד הבסיסי הדתי, אלא גם אין בעבודת ה' שום סרך או סממן מאגי, להבדיל מהמצב הקודם בו הכשפים והמאגיה היו חלק מהפולחן, בישראל אין שלב כזה, כבר שאול משמיד את האובות, אבל אלו היו עיסוקים של חוטאים, ומעולם לא היו חלק מעבודת ה'.

[3]ראה שם בהקשר לפסוקים והמליצות "שדשו בהם החוקרים עד כדי בחילה" כדי להביא ראיה לכך שלא כל ישראל החזיקו באמונת האחדות, שאין ללמוד מהם דבר.

וראה גם אופנהיימר (אוטופיה ומציאות במחשבה המקראית, בתוך: שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום עמ' 10 ואילך) "המקורות על כריתת הברית אמנם עוטים הילה אגדית אלא שאין זאת פיקציה ספרותית שהמציאו דורות מאוחרים, כי אם אירוע היסטורי של ממש שאירע בקדמות הימים, מעשה בו המליכו שבטי ישראל, כולם או מקצתם את ה' אלוהיהם למלך עליהם והתחייבו לשמור מצוותיו ולהיות לו לעם… קדמות הברית וקדמות רעיןו מלכות אלהים וביאור אופיה האנטי מונרכי מתפרשים הן ע"פ זיקת ההקטעים הנוגעים בדבר לתרבות החוזים החיתיים של סוף האלף השני הן על פי העובדה כי העדויות הספרותיות הישירות על מלכות האלהים אצורות בקטעי הפיוט הקדומים ביותר כשירי בלעם, שיר הארון, שירת דבורה, המסגרת של ברכת משה, וכן מאמר גדעון ומשל יותם".

[4] המושג "סגנון ישראלי" בבניה, בפיסול, אינו קיים (קויפמן עמ' 679). אנו מכירים סגנונות יצירה ופיסול מכל העמים מלבד ישראל. הארכיאולוג י. אהרוני קובע: "אבותינו לא הצטיינו מעולם באמנות הפלסטית ובאמנות הציור, ודאי בגלל איסורי התורה" (עיונים בספר ירמיהו, כב). בזמן הכיבוש אנו מוצאים את אבותינו משחיתים פסלים וחפצי אומנות בזעם, במקום לבזוז אותם, וכך משלחתו של הארכיאולוג אמנון בן תור מצאה בשכבת החורבן של חצור המיוחסת לכיבוש הישראלי שרידי פסלים וצורות (כנענים ומצריים) שנופצו והושחתו בכריתת איברים (בד"כ הראש והידיים).

המומחית לאמנות רנטה רוזנטל קובעת: "בתקופה הישראלית ניכרת ירידה רבה במגוון הצורות והיסודות העיטוריים וברמת הביצוע והערך האמנותי", (אנצ"מ ערך תכשיטים עמ' 557). וכן: "בתקופה הישראלית חלה לראשונה ירידה באיכות הטכנית של הגליל (לחותמת) בו בזמן נעלמים גם סימנים מצריים רבים ובמקומם באות דמויות פשוטות מעולם החי כגון צבאים עומדים זה מול זה", (אנצ"ע ערך גילוף).

החטאים שבימי המלוכה ובפרט בממלכת ישראל, היו הידרדרות, כפי שכותב הארכיאולוג ד"ר י. מייטליס: "אין כמעט אתר מימי הבית הראשון שלא התגלתה בו צלמית כל שהיא, בניגוד לאתרים מימי השופטים", (לחפור את התנ"ך עמ' 242). הארכיאולוג נחמן אביגד אומר: "חישבו ומצאו שחותמות חסרי קישוטים מרובים ביהודה ואילו בישראל מצויים יותר החותמת המקושטים", (אנצ"מ ערך חותם).

בין כל הצלמיות והפסלים שנמצאו באיזור ישראל לא נמצא אפילו אחד המגלם אל זכר, אלא אך ורק נקבות, ומשמעות הדבר כי מעולם לא נעשתה שום צורה או פיסול לאלהי ישראל, (עם ועולם בהוצ' משרד החינוך, 2000, מ. כוגן).

"מבחינה היסטורית אין למצוא בעם ישראל מקרה של הגשמה של אלהי ישראל, אף עגלי הזהב של ירבעם לא ייצגו כנראה אלא הדום לרגלי אלהים. בחפירות הארכיאולוגיות לא נמצאו שום תמונות של אלהי ישראל, הלשון העברית המקראית היא הלשון המפותחת היחידה בעולם שאין בה המונח 'אֵלָה'", (אנצ"ע ערך הגשמה).

י"ש ליכט אומר: "תפישה מקראית זו הרואה בשמש ובירח שני תופעות דומות זו לזו היא היסוד העיוני ליצירתו של השם הכולל והמופשט: מאורות.. השם עצמו, וכן התפישה שביסודו מיוחדים להשקפת העולם הישראלית. שאר עמי המזרח הקדמון ראו בשמש ובירח אלים חשובים, ולפיכך נהגו שלא לכרכם יחד, כדי להודיע כחם של השמש לעצמה ושל הירח לעצמו. השקפת העולם הישראלית, הכופרת באלהותם של איתני הטבע, מפקעת עצמה בזה מדרך המחשבה המיתית ונוטה לדרך של הסתכלות בתופעות הטבע ולדרך המחשבה ההגיונית" (אנצ"מ ערך מאורות השמים).

מאיר פלסנר כותב: "המגע עם תרבויות בבל ומצרים כמעט מחייב שיהודי קדם ידעו יותר מדברים פופלאריים בלבד, גם לפני חרבן שומרון. בכל זאת אין אתה מוצא אפילו את ההבחנה בין כוכבי הלכת וכוכבי השבת. אפילו כוכבי לכת בולטים כצדק ומאדים אינם נזכרים במקרא", (אנצ"מ ערך כוכב).

[5] השופט חיים כהן אומר: "אמרתי שנצטווינו לציית לנביאים ולכל מה שהם אמרו, ואני מצטער תמיד שהנביאים כמעט ולא השתמשו בסמכות החקיקה שלהם ולא הוסיפו חוקים ומשפטים על הטפותיהם המוסריות". (חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד 1998, בהוצ' משרד הבטחון), צער שוא הוא, שכן כל התורה היתה לפניהם, ועליה אין להוסיף. אך יחודה של התופעה, שאנשי רוח ענקים כמו הנביאים, שמהם הנהיגו את העם, כמו נביאי המלך דוד, ישעיהו שהנהיג את חזקיהו, לא יכלו לחוקק שום חוק? האמנם להגותם הגדולה לא היתה שום השלכה במציאות? לא ייחסו שום חוק דתי לשמואל הנביא, לאליהו הנביא, לדוד המלך עצמו, לשלמה החכם, הייתכן?

[6]באופן לא מפתיע, הצופים בעולם דרך שבלונת התתפתחות, מחקו סיפור זה מן הספר, וראה באנצ"מ ערך גדעון (כרך ב' עמ' 444) כי הדעות שרעיון מלוכת ה' החל לנצנץ רק אצל הנביאים האחרונים נדחה בזמנינו לאחר מחקריהם של בובר וקויפמן, ודוקא תגובתו של גדעון קשורה לרעיון היסודי של ספר שופטים. קויפמן הראה שההתנגדות למלוכה המוזכרת בשופטים ובראשית שמואל, היא השלב הקדום והאותנטי, שכן החל מבחירת דוד כל הנביאים רואים את המלוכה כעיקר קדוש וכהתגשמות רצון ה'. (וכן הושע לא התנגד למלוכה, אלא למלכי ישראל שעבדו לעגלים).

[7] עובדה זו ראויה לציון במיוחד, שאין שום קשר בין המשטר אותו פגשו בני ישראל בכנען, לבין המשטר אותו הקימו הם, מה שמלמד שישראל לא נולד מתוך קשר עם הכנענים אלא מתוך מלחמה עמם.

"מן הראוי לציין שבני ישראל למדו אך מעט מצורת השלטון של תושבי הארץ הקודמים, הכנענים, עכ"פ בשום זמן לא נסו לחקות את צורת השלטון של המדינה-העיר שהיתה נהוגה בארץ במשך הרבה מאות שנים" (ברקלי, סיכום חוקי התורה, עמ' 62).

[8] בכלל היה מעמד המלך נמוך מבשאר העמים, כמו שנראה בפרק זה, ובפרק: יחודו של המשפט הישראלי, עובדה שאין להסבירה אלא בהנחה הפשוטה שחוק האל הוא מעל המלך.

"מתכונותיה המהותיות של המלוכה הישראלית, שנציגה המלך לא היה אל בעצמו (כמו במצרים) ולא נציג מובהק של האלהות על פני אדמות (כמו במדה מסויימת במיסופוטמיה) שסמכותו הבלעדית נובעת מעובדה זו, ועל כן לבושו, וכיסוי ראשו בכלל, היו אסורים שם על בני תמותה פשוטים. בישראל היה השליט בחיר העם שלא נבדל במלבושו מיתר העם, אלא במדת פאר ויוקר נוספת", (אנצ"מ ערך כתר ועטרה).

[9] וזה ממה שסותר בעליל את הבסיס לתיאוריות המקורות השונים, שאין שום זכר לטקסט כלשהוא שאפשר לשייכו לאחד המקורות לפי סימניהם השונים, ושיתאר אירוע שמאוחר לכיבוש הארץ, אם באמת היו נוצרים המקורות האלו שנים לאחר הכיבוש, מדוע לא תיארו את כל מעשי השופטים הנביאים והמלכים, ואם היו תיאורים כאלו משל המקורות י' א' וכ', איך וכיצד אין בספרי הנביאים שום זכר ורמז לטקסטים כאלו? הייתכן שבכל מה שקשור לקודם הכיבוש נתקדשו הטקסטים ונעשו לתורה המוסכמת על כל העם, ובכל מה שקשור לאחר הכיבוש נכחדו ואין להם שום זכר? כל סגנון התורה, התוכן ההיסטורי והחוקי, מתאים רק לתקופה שאחר הכיבוש, וכל הסגנון והתוכן של שאר הספרות מתאימה רק לתקופה שאחר התורה.

[10] התיאור הסתום של עליית המלאך 'מן הגלגל אל הבוכים', מבלי שום הקשר מה היה בגלגל, ומדוע בכו, וגם באיזה הקשר באה נבואה זו, וכן היחודיות שבאמירת הדברים ע"י מלאך, ולא ע"י נביא כבהמשך (אף שייתכן שמלאך זה היה כינוי קדום לנביא, כמו 'וישלח מלאך ויוציאינו ממצרים', במדבר כ' טז'), מלמדים שאין מדובר בעריכה ובמסגרת, אלא להיפך בקטע קדום ששופטים משתמש בו.

[11]  "ארגון השיפוט המלכותי התרחב בהקיפו ובסמכויותיו בימי יהושפט.. ועוד הקים יהושפט בית דין עליון בירושלים.. זיקתו של ארגון זה אל הארגון הקדום יותר המיוחס לסוף ימיו של דוד מתבררת מתוך הזכרת הערים הבצורות, שביצורן היה ממפעלי המלך החשובים ביותר. אין טעם סביר להטיל ספק בנאמנותו ההיסטורית של תיאור זה.. וכבר ציין אולברייט שהתואר הארכאי נגיד ליהודה הנמצא כאן בלבד מוכיח את נאמנותו ההיסטורית של הכתוב" (אנצ"מ ערך משפט עמ' 630).

"הרשימה הזו שמקודם ראוה החוקרים כדרוש מאוחר, נראית כלקוחה ממקור היסטורי עתיק" (אנצ"מ ערך חינוך).

[12] החוקרים  של ימינו נוטים לפרש עדות זו שהיא מסמך כתוב שמפורטים בו תנאי ברית המלכות שעל המלך לקיימם כשבתו על כסא מלכותו.. משפט המלוכה שהיה לפני ה' במקדש" (אנצ"מ ערך מלך, עמ' 1099).

3 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
8 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
אליהו
אליהו
4 years ago

דבר מה עקרוני לא ברור לי: מה מונע מאותה מהפכה רוחנית להתהוות מתוך מקור אנושי ולא אלוהי? קחו לדוגמה את התרחיש הבא: נניח ומשה בדה את דיני התורה מליבו בהשראת אלמנטים מדת כנענית כלשהי (שכשלעצמה הייתה מוכרת לבני עמו), והציג את חידושיו בתור "גילויים" ולא בתור ההמצאות שהינם (או חידושים, או העלאה על כתב של רעיונות שלא תועדו עד כה- בכל אופן, הפואנטה ברורה). לא רק זאת, אלא שמתוקף מנהיגותו יכול היה לכפוף את העם להמצאותיו בכוח הזרוע- כלומר, אותם שהתנגדו לבדיות שבדה-אותם דאג לדכא, ואילו את אלו שקיבלו את חידושיו ללא עוררין (מתוך תאבת שררה), אותם קידם וחיזק. הרי שבמצב כזה, במרוצת מספר דורות בודדים, ניתן היה לייצר נראטיב של "מתן תורה מסמכות אלוהית", בלי שיהיה מי שיערער: הרי כל הדורות הבאים חונכו על פי אותה דוקרטינה דוגמטית נוקשה שאכן היה "מעמד מתן תורה". דברים מסוג זה אינם נדירים במרוצת ההיסטוריה, הרי בעצם המאה ה20 אנו עדים לשטיפות מוח מסוג זה ועוד במאה הזו אמצעי התיעוד הטכנולוגיים עולים עשרות מונים על אלו של תקופת התנ"ך, ומקשים עוד יותר לייצר "שקרים אמינים"- ואף על פי כן, הצליחו אומות שונות ומצליחות עד היום, במשטרים דיקטטוריים שונים, לייצר נראטיב עמיד של היסטוריה אלטרנטיבית. שאלתי אם כן היא פשוטה: ההסבר שסיפקתי כאן אולתר תוך כמה דקות, וכפי שברור- ניתן לייצר וריאציות רבות שלו, שהמשותף להן הוא אחד: אין צורך במקור אלוהי. כל ההסברים האלה הם פשוטים למדי, בעלי אינספור דוגמאות אחרות מהיסטוריית העמים, וחוסכים את הצורך ליישב אינספור סתירות מדעיות בין המקרא לבין העולם הממשי. לא סביר יותר שהסברים מסוג זה הם הם המציאות?

אליהו
אליהו
4 years ago

1. מעיון קצר באתרכם, נדמה שבכל פעם שאתם נתקלים בסוגיה קשה להסבר- אתם מפנים את הקורא "לסדרת מאמרים" במקום לספק תשובה ברורה. אין לי זמן או חשק לקרוא עשרות מאמרים. אשמח אם תסביר לי בקצרה כיצד ההסטוריה האלטרנטיבית של היהדות שונה מהיסטוריה אלטרטיבית של הבודהיזם, שינטו, נצרות, איסלאם, המיתולוגיה היוונית, המיתולוגיה הנורדית, או עוד אלפי דתות אחרות ברחבי העולם. ואם זה לא מספיק, אין צורך אפילו להתמקד בדתות: לכל קבוצה אתנית בהיסטוריה יש נראטיב היסטורי חלופי ובדיוני למחצה. במה שונה היהדות במובן זה? שוב, אני מצפה לתשובה חדה וברורה ולא לבליל של מלל שנועד להטביע כל חשק לויכוח. זאת לא מלחמת התשה אלא פולמוס לוגי.

2.שנית, אני לא מבין את הסיפא של דבריך: איך זה שהתנ"ך הוא ספר משפיע מתקשר לכך שרבים ניסו לשנות את ההיסטוריה? אתה טוען שהתנ"ך עמד באותם שינויים היסטוריים בגלל אמינותו? הטיעון הזה תקף גם לגבי הברית החדשה? הקוראן? הסוטרות הבודהיסטיות? הארי פוטר? מה לגבי הספר מוצא המינים? נדמה שהוא הצליח לחתור תחת הנראטיב המופיע בתורה, לא? (גם אם הוא שגוי לגישתך, ומייצר "היסטוריה אלטרנטיבית"). אותו דבר נכון לגבי "המניפסט הקומינסטי" או "הספר האדום". בקיצור, הפופולריות של ספר לא מעידה על האמינות שלו.

3. לגבי נבואות- אותה הערה בסעיף 1: אין לי זמן לקרוא עשרות מאמרים על האופן שבו נבואות שניתנו בזמן התנ"ך התממשו בתנ"ך. גם במלחמת הכוכבים ניתנה נבואה עם הולדתו של אנאקין סקייווקר, שהוא עתיד להביא לאיזון בכוח, והיא אכן התממשה עם חזרתו מהצד האפל והבסת הקיסר. זה לא אומר שמלחמת הכוכבים היא המציאות. במקום לשמוע על אותן נבואות שהתגשמו לכאורה בתקופת התנ"ך, אשמח לשמוע האם ישנן נבואות שלא התגשמו, והאם ישנן נבואות הנוגעות לימינו אנו. לגבי האחרונות, אצפה לנבואה ספציפית הנוקבת בזמן מוגדר ובפרטים מדוייקים, שההסתברות לנחשם אקראית תהיה נטולת סיכוי. אינני מעוניין במיני הבטחות ערטילאיות שונות שניתן לפרשן במיליון דרכים- אני רוצה ניבוי קונקרטי: אחרת, התנ"ך לא עומד במבחן הניסוי ואיננו טוב יותר מהקוראן, הברית החדשה, הספרים הסיינטולוגים וכו'. אגב, להמחשת סוג הניבויים שאני מעוניין בהם, אתה מוזמן לפתוח ספר פיזיקה- שם נאמר במפורש כיצד עתיד להתנהג גוף תחת כוחות מסויימים. בדיקה מעשית תוכיח שאותה "נבואה" היא אכן נכונה. אני מצפה לאותה רמת דיוק, אם עלי לשנות את כל אורחות חיי ולזנוח את דרכי עד כה. לא אסתפק באולי ובערך- אחרת עדיף לי לאמץ כבר את דת הג'דיי והנבואה אודות האיזון שצפוי בכוח.

אליהו
אליהו
4 years ago

1. דיון "מאמרים" איננו דיון רציני. אם אינך יודע לנסח את גישתך בצורה פשוטה וברורה סימן שאינך מבין אותה די צורכה. על כל מאמר שכתבת בזכות אמיתות התנ"ך יש מאות מאמרים שאומרים את ההיפך הגמור- ועניין זה ודאי ברור לך. אילו הייתי מפנה אותך לרשימה של 30 מאמרים- היית טורח לקרוא אותם ולהתייחס אליהם ברצינות? ודאי שלא. זה מגוחך. זכור לי במעורפל שאפילו אחד מהכותבים באתר כתב משהו בסגנון הזה, אני לא זוכר באיזה פוסט. בכל מקרה, אם ההסבר להבדל בין היסטורית עם ישראל להיסטורית שאר העמים הוא פשוט כפי שאתה טוען, אנא הואל בטובך לסכם אותו כאן לטובת מאותגרי היכולת שכמותי. כמו כן, אצפה שתסביר כיצד השוני בהיסטוריה הישראלית (שהרי שוני קיים בין ההיסטוריות של כל שני עמים שונים), רלבנטי לסוגיית אמיתות התנ"ך וודאות מעמד הר סיני- מפני שזה לב עניין. השוני כשלעצמו לא רלבנטי לדיון אלא בהיותו מוכיח את אמיתות התנ"ך.
2. אני לא בטוח שהבנתי הטענה שלך. תקן אותי אם אני טועה- אתה טוען שהתורה אמיתית כי מקיימת שני תנאים: היא מתיימרת להיות אמיתית וכן כי היא פופולרית למרות שמתיימרת להיות אמיתית? (היינו, אילולא הייתה אמיתית והתיימרה להיות אמיתית, לא הייתה פופולרית) ספרים רבים מקיימים את התנאים האלה- כשהמובילים בהם הם כמובן הברית החדשה והקוראן (אגב, הפופולריות של התנ"ך היא בסך הכל פועל יוצא של הברית החדשה. ללא הפופולריות של הנצרות אף אחד לא היה טורח לעיין בתנ"ך). ספר נוסף שמתאים לתיאור הזה הוא הספר מוצא מינים, שלטענתך- כמכחיש אבולוציה- הוא ספר שקרי . למרות חוסר אמיתותו (בעיניך) הוא פופולרי ומשפיע ביותר. איך אתה מסביר זאת? הרי הוא מקיים את שני התנאים שציינת ולפיכך חייב להיות אמיתי, לא?
3. אני חוזר על בקשתי מההודעה הקודמת. אנא ספק דוגמה לנבואה שהתגשמה. מספיק להתחמק ולברוח לאותם "מאמרים"…. אם יש לך דוגמה קונקרטית, אתה מוזמן להביא אותה כאן. איך יכול להיות שספר שנכתב לכאורה בהשראת בורא העולם, מי שרואה את העבר ההווה והעתיד וכל אירוע שמתרחש בהם- פעוט כאדיר, לא יכול לספק ולו נבואה אחת, קטנה שבקטנות, עם ערך ממשי? הנה דוגמה לנבואה שהייתה מניחה את דעתי: בשנת 1987 התגלתה במפתיע סופרנובה בשמיים. לא הייתה לתנ"ך שום מניעה לציין את התאריך והמיקום המדויק שבהם תתרחש. אילו הייתה נחזית אותה התרחשות מראש, אין ספק שהדבר היה מעמיד מדענים רבים במבוכה. מדוע, אם כן, פסח אותו בורא יודע כל על ההזדמנות המופלאה הזו לשכנע המונים באמיתות התנ"ך? זאת כמובן סתם דוגמה מיני רבות. התנ"ך יכול היה לספק נספח של אירועים אסטרונומיים/גאולוגיים/אקלימיים מסודרים לפי תאריכים. מדוע לא עשה זאת? אלוהים לא רוצה שנאמין? איך, לפי גישה זו, תסביר אם את עצם השימוש בנבואות כדי לשכנע אנשים להאמין?

בנימין
בנימין
2 years ago

מדוע צוות האתר משיב בצורה כל כך פוגענית? זו לא דרך התורה ולא קידוש השם. גם אם נניח שאליהו שאל בצורה לא לגמרי הוגנת אפשר לענות בנחת, מדוע לענות בשורת עקיצות שכזו?

8
0
Would love your thoughts, please comment.x