לחץ לגירסת הדפסה

הקשר, לדידו של פרופ' זאב בכלר, נעוץ בתורתו של גרמני מפורסם אחד: עמנואל קאנט, בכתבה שפורסמה בגלילאו ב2005, בשני חלקים, פורס בכלר את ההקשר הרחב בהשתלשלותו ההיסטורית. נאציזם, הצלע השלישית המכוערת, שניצבת בתווך מבחינה היסטורית ורעיונית, בין שתי הצלעות המכובדות לכאורה, נאורות ופ"מ, מוסתרת בלהטי נוסחאות ובלעגי נרטיבים, ע"י נושאי דגלן של השתיים. היא לא תוצר אקראי, או רק התגלמות של רשעות, היא גם זיקוק של רעיונות. השלכות 'סודיות' של תורת קאנט.

להלן בכלר:

הפילוסופיה של עמנואל קאנט עיצבה את תמונת העולם המודרנית, ולמרות שבפני עצמה נכשלה כישלון חרוץ, היא יצקה את יסודות החשיבה הגזענית הנאצית בכך שהנהיגה את רעיון בניית העולם על-ידי המושגים והשפה, רעיון אשר מטעמים נסתרים הפך 150 שנה אחריו לשיא התגלית והעומק של הלהג הפוסט-מודרני. על מייצגה של הנאורות שהפך למחריבה. 

ב-1954, במלאת 150 שנה למותו של קאנט, פרסם ש.ה. ברגמן (יחד עם תלמידו נתן רוטנשטרייך) את תרגומו לביקורת התבונה הטהורה (להלן בת"ט), הראשון בסדרת תרגומי שלוש ה"ביקורות" של קאנט, (שיתרן, ביקורת התבונה המעשית (בת"מ), וביקורת כח השיפוט, (בכ"ש) פורסמו במהלך שלושים השנים הבאות).

להשקת אבן דרך זו בחיים האינטלקטואלים של המדינה הצעירה, פרסם ברגמן הרצאה בשם "בדידותו של הסובייקט בביקורת התבונה הטהורה." במאמר זה טען ברגמן שמפעלו הפילוסופי של קאנט היה תחילתה של שקיעת האדם המודרני לתוך בדידות רוחנית נטולת תקווה והחזרתו אל כלא המערה וצלליה המרצדים, כפי שצייר אפלטון במשלו הנצחי. ברגמן היה אז בן 72, הוא קיבל חינוך אקדמי כקאנטיאן, ומאחריו עמדו אז כ-50 שנות מחקר בפילוסופיה של קאנט וממשיכיה המודרנים. מתוך פרספקטיבה רחבה זו היה המאמר מסקנת חייו בדבר כישלונה המובנֶה היטב של הפילוסופיה של קאנט, הפילוסופיה שביססה ובנתה את תמונת העולם המודרנית, ושלטה בה שלטון מלא מאז.

דבריו של ברגמן מיצו גם את הקיום המיוסר שבו חיה המסורת הקאנטיאנית מן הרגע שספריו של קאנט פורסמו ועד היום. מסורת זו היתה מודעת לאבסורד העמוק והברור של רעיונה המרכזי, הבינה היטב את מסקנותיה הקטלניות, מרדה בהן ללא הפסקה, אך נשארה כבולה אליהן ללא תקווה. לא שתי מלחמות העולם, לא השואה ולא יתר השמדות העמים שהפכו לתופעה חוזרת במאה ה-20, ואף לא עידן הטרור החדש, לא שינו מאומה בלפיתה הסופנית של פילוסופיה זו על תרבות המערב. היא ראתה ביאוש גמור את הזוועה המגולמת בה מתגשמת והולכת, כמו בחלום אימים, שלב אחר שלב עד לאפילה הסופית. וגם אז לא הצליחה להשתחרר אלא יצאה והמציאה נוסחים חדשים, ניאו- ופוסט- ורטרו- קאנטיאניים, הממשיכים להלך קסמים וכישופים על תרבות החשיבה האומללה שלנו.

התרבות – קאנטיאנית אפריורי

ככל שהדבר לא יאומן, תרבותנו היא קאנטיאנית אפריורי, כלומר, בין שנחפוץ ובין שלא. בשלב הראשון של מפעלו הפילוסופי, שבו התחיל ב-1782 כשפרסם את ביקורת התבונה הטהורה, הרס קאנט את מושג האמת האובייקטיבית, הן במדע והן במוסר, ואילו בשלב השני, והמכריע הרבה יותר, הוא בנה את הצידוקים החדשים, המדויקים והמפורטים ביותר עד היום, לכל הדעות הקדומות והאמונות התפלות שהוא החשיב כחיוניות לאושרו של האדם.

כאן הוא יצק את יסודות הפוסט-מודרניות של ימינו בכך שהנהיג את רעיון בניית העולם ע"י המושגים והשפה, רעיון אשר מטעמים נסתרים הפך 150 שנה אחריו לשיא התגלית והעומק של הלהג הפוסט-מודרני. על בסיס זה הוא ניגש ישירות אל הצידוק הלוגי החמור של האמונות שנחשבו לתפלות ע"י הוגי הנאורות, כמו נפרדות הנפש, חירותה ונצחיותה בעולם הבא, וקיומו של אלוהים על כל תכונותיו ותאריו המסורתיים. בכך הפך קאנט למבשרה של תקופת החשיכה והדרדור התרבותי והפילוסופי שהחלה עם מותו בראשית במאה ה-19 ונשארה מתוחזקת עד ימינו ע"י ממשיכיו.

הבדידות שעליה הצביע ברגמן היתה הסובייקטיביות הגמורה שרעיון האפריורי הקאנטיאני גרר בעקבותיו. כי אם יסודות חשיבתנו ותרבותנו הינם מושגים ועקרונות ודעות ואמונות הקודמים לכל ניסיון אפשרי, הרי שהם בונים אותו וקובעים את כלל צורתו וכתוצאה מכך גם את כל תכניו. האדם לכן קודם לעולם הסובב אותו משום שהוא בורא עולם זה על פי עקרונותיו, וכפי שעוד נראה, הוא בונה אותו יש מאין. העולם על פי קאנט הפך לחלק מנפש האדם, והאדם הפך לכן ליצור בודד לגמרי. האקזיסטנציאליזם של המאה ה-20 עם תשוקתו החולנית אל החרדה והמוות וההרס העצמי כביטויי האותנטיות של האישיות, ובעקבותיהם התסביך הפוסט-מודרני של הכחשת הכול, הינם רק פרפורי ההרעלה שלקו בה האינטלקטואלים כתוצאה מהתמכרות לקאנטיאניות.

אך מה שהיה טראגי בתוכניתו של קאנט לצידוק כל חשיכה תרבותית אפשרית, היה שמערכת הטיעונים שלו הובילה באופן בלתי נמנע למסקנה שחשיכה סובייקטיבית זו הינה ממהותה וגדולתה של התבונה. זאת מכיוון שהוא התכוון להציגה את יסודות תרבותינו כהכרח אפריורי, כלומר, בלתי תלוי בניסיון וקודם לכל ניסיון. כי מכיון שמעמד זה מאפיין גם את האמונות התפלות, פירושו הוא שיש בנו מושגים ודעות שהם חלק הכרחי לטבע האדם, ולכן האפריורי הוא אוסף מעין-גנטי של מושגים ודעות ואמונות תפלות של המין האנושי, ומשום שהכרח בכך, טוב שכך.

הביקורת כצידוק וסוף ההיסטוריה

ה"ביקורת" הנזכרת בכותרות שלושת הספרים המרכזיים של קאנט, משמעותה מיוחדת במינה, כמשמעות מרבית המושגים בשפה הפרטית שקאנט הנהיג, ובכך היא מסמלת את ראשיתה של מסורת חדשה בפילוסופיה, מסורת של יצירת רעיונות דרך מניפולציות לשוניות. כי ה"ביקורת" כלל אינה ביקורת אלא ההפך, היא צידוקם השיטתי והמדוקדק של העקרונות הבסיסיים ושל בניין העל הבנוי עליהם.

זו פותחת בחשיפת ההנחות אשר בלעדיהן אין קיום לשלושת עמודי התווך של התרבות – האמת, היופי והטוב. גילוי האמת על העולם הוא עניינו המסורתי של המדע, הערכת היופי היא מה שמקיים ומאפשר את האמנות, ואילו הבנת הטוב היא מה שמאפשר את המוסר ועמו את החברה. ולכן עוסקות שלוש ה"ביקורות" בחשיפת המושגים (שלהם קרא ה"קטגוריות") וההנחות הנגזרות מהם (שלהן קרא ה"עקרונות") ההכרחיות לקיומם של המדע, האמנות והמוסריות.

אלא שמבלי להכיר בכך כיוון קאנט את החשיפה הזו על פי המדע, האמנות והמוסריות כפי שהכיר אותם בימיו. כך, העקרונות אפריורי של המדע, אותם הציג, היו אלו של הפיזיקה הניוטונית והגיאומטריה האוקלידית שעליה היא בנויה, ועקרונות המוסריות, שלמענם טען, היו אלו של הנצרות הפרוטסטנטית שבה חונך. לו היה קאנט חי ויוצר כיפני בחברה היפנית של זמנו, סביר שהיה מוכיח את הכרחיותן של קטגוריות ועקרונות אפריורי שונים לחלוטין. אלא שעיקר יומרתו היתה לאוניברסליות של מחקרו, ולכן היתה זו יומרה לצידוק כל מה שמהותי לכל תרבות אנושית אפשרית.

מטרה צידוקית זו באה לביטויה הצלול ביותר בַּשם שקאנט העניק להנחות שניתוחיו חשפו : עקרונות (ולא הנחות) א-פריורי. בתואר הזה ביקש להכריז לא רק על כך שעקרונות אלו קודמים כתנאי הכרחי לכל ניסיון אפשרי ולכן אמיתותם אינה תלויה בשום ניסיון אפשרי, אלא אף שהם מהותיים לשכל האדם ולכן אינם נקנים עם הניסיון. זהו המובן בו העקרונות הכרחיים לאדם עד כמה שהוא בן תבונה, ולכן הם גם היחידים האפשריים בכלל, במובן שהם אינם ניתנים להחלפה. במילים אחרות, השתמע מן האפריוריות הזו שתרבות זמנו היא לא רק שיא ההיסטוריה אלא גם סופה. במובן זה היתה הפילוסופיה של קאנט הראשונה במסורת ההזויה של הכרזות על סוף ההיסטוריה.

הכרח, אקטואליזם, והספקנות החדשה

הרעיון שמה שהתקיים עד כה ומה שקיים עכשיו כאן ועבורנו ממצה את מה שאפשרי ולכן את מה שממשי, וכי לכן הוא גם הכרחי, הוא עיקרון בסיסי של האקטואליזם. עיקרון זה היה ליבתה של הפילוסופיה של אריסטו, אשר ממנו הוא הסיק שאין לאידיאות של אפלטון ממשות נפרדת מן האדם, והוא היווה את ליבתה של הפילוסופיה של שפינוזה, אשר ממנה הוא הסיק את זהותם של אלוהים והטבע והאדם. קאנט היה האקטואליסט הגדול השלישי בהיסטוריה של הפילוסופיה, והגיע למסקנה דומה – משום שכל מה שאינו נוכח לאדם בחושיו או דמיונו אינו יכול להיות מעניינו של האדם כלל, ולכן מכל הבחינות המעשיות הוא אינו קיים עבורו אפילו אם הוא קיים בפני עצמו, הרי שלאף אחד מן העקרונות והמושגים א-פריורי אין ממשות נפרדת מן האדם.

אלא שעמדה זו לא הביאה אותו למסקנה שבדיוק לכן העקרונות האלו זמניים בלבד וישתנו עם השתנות האדם והתקדמות המדע. להיפך, מכיוון שככל אקטואליסט רשאי היה לראות כאדם היחיד האפשרי רק את האדם של זמנו (כשם שראה את מדע זמנו), נטה מושג הא-פריורי להוביל אותו לעמדה שהעקרונות והמושגים הא-פריורי הכרחיים לאדם באופן מוחלט. מצב זה לא ישתנה גם בהמשך, כאשר החקירה תעבור מן המדע אל המוסר, כפי שנראה.

קאנט, שהיה בנו של רצען סקוטי שנדודיו הביאו אותו לקניגסברג שבפרוסיה, העיד שהוא "התעורר מתרדמה דוגמטית" כאשר קרא על טיעונו של הפילוסוף הסקוטי דיויד יוּם, אשר חקר כדרכם של אנשי הנאורות מהו מקורם של כמה מושגים מרכזיים למחשבתנו ודיבורנו, כמו הסיבתיות, הנפש, העצם והמוסריות. יום הציג טיעון אקטואליסטי פשוט אשר חיסל את ממשותם של כל אלה, ותמציתו – מכיוון שהם אינם תופעות שאפשר לצפות בהן בחושינו, נובע שאין כאלו חיות מכול וכול. הסיבתיות, לכן, אינה אלא רגש חזק של ציפייה, הנפש אינה אלא הגוף, ואין מתחת לתופעות שום ישות קבועה שהיא זהותם של הדברים המופיעים. במילים אחרות, כל הרעיון שיש בעולם קשר סיבתי נפרד מן האדם, או יש נפש נפרדת מן הגוף, או יש עצם השונה ממופעיו, אלו הן דעות קדומות ואמונות תפלות שהתרגלנו להאמין בהן.

טיעונים דומים היו ידועים ומקובלים במסורת האקטואליסטית מאז מייסדה של המסורת הזו, אריסטו. בתמונת הטבע של אריסטו אין נפש נפרדת מן הגוף האורגני, אין עצם נפרד משינוייו התופעתיים, והיא לא נזקקה כלל להכרח הסיבתי. מושג החוק כקשר הכרחי הונהג לראשונה רק במהפכה המדעית במאה ה-17, ומה שאיפשר את הופעתו של מושג חוק הטבע החדש כהכרח סיבתי חמור היתה תמונת הטבע הנוצרית שבמרכזה האל שברא את העולם יש מאין בכוחו האינסופי . חוקי הטבע הפכו בתרבות הנוצרית להחלטותיו ולציווייו של האל הזה ולכן הם ציינו קשרים הכרחיים בתוקף רצונו וכוחו, כך ששום סטייה מהם אינה אפשרית כלל במהלך הטבע הרגיל. רק במסגרת תמונת הטבע הזו יכלה להתקיים משמעות ברורה למושג החוק וההכרח הסיבתי, וזה היה הטעם למתמטיזציה הטוטאלית של הפיזיקה והטבע שהתרחשה במהפכה המדעית במאה ה-17.

מהפכה זו היתה, לכן, ביטוי למסתורין המהותי של הטבע, מתלותו המוחלטת והמסתורית באלוהים הכול יכול האינסופי המתקיים כסיבתו הנפרדת והבוראת ללא הפסקה, דרך נסתרוּת מהויותיו וישויותיו הממשיות השונות (שהם חוקי הטבע, המרחב והזמן המוחלטים,הכוחות ורכיביהם המתקיימים במלוא הדיוק למרות נסתרותם בתופעות), ועד למופלאותיה של המתמטיקה החדשה על גדליה האינפיניטסימליים ויכולתה לסכם אינסוף גדלים כאלו. את המסתורין המהותי של המהפכה תימצת גליליאו כאשר הסביר שהמדע שלו "מבאר את הפלא ע"י הנס" .

אינסופיות האל, הקשר הבריאתי שלו לטבע, ממשות החוקים והרכיבים הנסתרים והנס של המתמטיקה – אלה אפיינו את המהפכה המדעית כביטוי לתמונת עולם הפוכה לאקטואליזם, תמונה שאני נוהג לכנותה פוטנציאליזם, וכדאי לכן להצביע על התיזה הבסיסית שלה: דברים יכולים להישאר סמויים לחלוטין, ולכן פוטנציאליים בלבד עבור חושינו, ועם זאת ממשיים במוחלט, כלומר, בנפרדותם מאיתנו. קל לראות מדוע המהפכה המדעית, שנבנתה על הפוטנציאליזם הזה עם קשריו הדתיים והמיסטיים העמוקים, סיגלה לעצמה בנחת את הספק ואי-הוודאות בהכרה האנושית את העולם.

הפוטנציאליזם משתמש בתמיהות כאלו כדי לחזק את עמדתו בדבר הנסתרות המהותית של הקפיצים וגלגלי השיניים הסמויים של העולם. הספקנות הנגזרת מכך לא היתה נושא לדאגה אלא מסקנה ברורה מן הרגעים הראשונים של המדע החדש אצל קופרניקוס ונשאר, עד שיאו אצל ניוטון, סינתזה של מדע ואי-רציונליות, אמונה דתית וספקנות שיטתית.

—

קאנט מעולם לא התיימר להבין את המבנה המושגי הזה של המהפכה המדעית. לפוטנציאליזם העומד ביסודה קרא "דוגמטיזם", ומרדו ב"דוגמטיזם" היה לכן מרדו נגד מהות המהפכה המדעית. הפילוסופיה של קאנט ועימותיה עם המדע,

 מה שהפך את הספקנות המובנית והישנה של המהפכה המדעית לפתע לתגלית עבור יוּם ולזעזוע אשר העיר את קאנט מ"תרדמתו הדוגמטית" היתה העובדה שבסיס "הדוגמה" הזו מת – במשך מאה השנים אחרי שניוטון חיבר את העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע (1687) פעלה תנועת הנאורות לסלק את אלוהים מעולמו של האדם, ועם פרישתו איבדה "הדוגמה" הפוטנציאליסטית את כל אונה. תהליך הסילוק הזה החל כבר ע"י שפינוזה, אשר עוד, לפני ששמע על ניוטון, מרד במהפכה המדעית ע"י שבטל את נפרדותו של אלוהים מן העולם, הוא נמשך דרך ברקלי אשר תקף את הפיזיקה הניוטונית על כך שהפוטנציאליזם שלה מדיח לספקנות, ומרד אקטואליסטי זה הגיע לשיאו כאשר יוּם טען שנסתרותם של הקשר הסיבתי, של העצם, ושל הנפש, מוכיחה שאלו מושגים חסרי הוריה ממשית ולמעשה אינם מציינים אלא רגשות ורפלקסים נלמדים.

בכך היו שפינוזה ויום (ואפילו הבישוף ברקלי) נציגים מובהקים של תנועת הנאורות, שתקפה לא רק את המסתורין והנסתרות של המדע אלא בעיקר את הספקנות הנובעת מהם. מטרתה של הנאורות היתה כינונה מחדש של הוודאות שאבדה במהפכה המדעית, כדי שתמלא את החלל הרוחני שנותר אחרי מותו של אלוהים. במשך המאה ה-18 החלה עבודתם המאומצת של מתמטיקאים ופיזיקאים לסלק את המסתורין מן המתמטיקה של ניוטון, ואת כל הישויות הנסתרות (מרחב, זמן, כוחות, וחוקים) מן הפיזיקה שלו.

הפילוסופיה של עמנואל קאנט עיצבה את תמונת העולם המודרנית, ולמרות שבפני עצמה נכשלה כישלון חרוץ, היא יצקה את יסודות החשיבה הגזענית הנאצית בכך שהנהיגה את רעיון בניית העולם על-ידי המושגים והשפה, רעיון אשר מטעמים נסתרים הפך 150 שנה אחריו לשיא התגלית והעומק של הלהג הפוסט-מודרני. על מייצגה של הנאורות שהפך למחריבה

זהו ההקשר שבו התחילה הרלטיביזציה של הפיזיקה, שתישא את פריה עם תגליותיו של איינשטיין כמאתיים שנה אח"כ. הרלטיביזציה הזו התמצתה בטענה שכל ישויות הפיזיקה קיימות אך ורק מתוך יחסן אל "הצופה", או אל "מערכת ייחוס" (תורת היחסות), או אל "מערכת מדידה" (מכניקת הקוואנטים), ולכן אין להן ממשות נפרדת מן האדם.

ודאות בחיים דרך האמונה

קאנט היה, מצד אחד, שיאה ופריה הבשל של הנאורות בכך שפתרונו לספקנות היה טיעונו שמערכת הייחוס היחידה בעולם היא האדם, וכי כל העולם על כל תופעותיו ועצמיו ותנועותיו, קיימים לא סתם בזכות חושיו ושכלו של האדם, אלא כחלק בלתי נפרד מהם. אפילו רעיונו הסהרורי שחוקי הטבע הכלליים (וכן חוקי המתמטיקה) הם חלק מן הנפש האנושית משום שהם חוקים אשר שִׂכלו של האדם ברא וכפה על תחושותיו כדי שייווצר "טבע", היה לכן למעשה רק סתימת סדק הספקנות בסכר שהקימה הנאורות. הוא הביא בכך את הנאורות לשיאה, אם כי גזר בכך גם את מותה כנאורות.

כי מטרתו האמיתית של קאנט בהפיכת העולם ליציר-שכלו של האדם היתה יותר מוודאות המדע – מטרתו הסופית היתה ודאות בחיים דרך האמונה, ולכן כיוון מאמצים להכנסתו מחדש של אלוהים לתוך עולמו היומיומי של האדם. על כך הוא הכריז בלשון ברורה כאשר הודיע לקוראיו שהוא נאלץ להגביל את תחומו הלגיטימי של המדע על מנת לפנות מקום לאמונה (בת"ט: 21 ) ולצורך זה, בעודו מממש את דרישתה של הנאורות לוודאות, הוא יצר גם את המכשיר המתוחכם לעיקור מלחמתה באמונות התפלות, המכשיר אשר מעתה ישמש את המאה ה-19 וה-20 לצידוקן של כל האמונות התפלות המסורתיות, להנהגתן של חדשות על פי צורכי השעה, ולהפיכת כל התרבות (המדע, ההיסטוריה, הפוליטיקה והחברה) לערימת אמונות תפלות חדשות.

 כיצד אוכל לטעות בדבר מה שאני עצמי בניתי ?

הוא החל בתגלית ששינתה את המודעות הלוגית לתמיד, והיא של סוג חדש של טענות אשר לא היה ידוע לפניו, ומאז הוא משגשג תחת דישון מאומץ של ויכוחים ומחלוקות. קאנט טען שעקרונות המדע הם טענות מיוחדות במינן, משום שהם אינם ריקים מתוכן כמו הטענות ה"אנליטיות" שהנשוא שלהן כלול בתוך הנושא, אך למרות שהם "מרחיבים" (כי הנשוא שלהם נמצא "מחוצה" לנושא שלהם), הם מהווים טענות לא-אינפורמטיביות.

עקרונות המתמטיקה והמדע הם לכן סוג חדש, שלישי, של טענות, אך במקום למצוא להן שם שלישי שיציין שהן אינן אנליטיות וגם אינן אינפורמטיביות, השתמש קאנט באותו שם שבו כינה טענות אינפורמטיביות – "סינתטיות", ולמרות שכדי לציין את ייחודן הצמיד את התוסף – "אפריורי", היתה זו בחירת שם מבלבלת כדרכו, שהטעתה את קוראיו לחשוב שכוונתו שהן אינפורמטיביות ולמרות זאת אפריורי .

קל לראות שאין זה כך, כי הוא המציא את המין החדש הזה של טענות כדי שיוכל להציל את הידיעה והמדע מן הספקנות, ולאחר שגזר בדרכים שונות את כל ההנחות הבסיסיות ביותר של המדע ושל המתמטיקה, והוכיח שהן מן הסוג השלישי הזה, סינתטיות אפריורי, הוא הכריז, שבכך הוכיח את ודאותו של המדע וכך בנה "פתרון שלם לבעיית יוּם". אך ברור לכן שהן אינן טענות אינפורמטיביות כי הוא הבהיר לכול שבעניין זה הוא אמפיריציסט גמור, כמו יום לפחות, וכי עמדתו הנחרצת היא שאין אפשרות כלל שנכיר ידע אפריורי, משום שכל אינפורמציה על העולם היא בהכרח אמפירית. מכאן נבע בבירור שהעקרונות הסינתטיים-אפריורי היו עבורו לא-אינפורמטיביים.

"פתרון שלם זה לבעיית יום" נראָה כך: מכיוון שעקרונות המדע דומים לטענות אנליטיות בכך שהם ריקים מאינפורמציה, הרי שהם גם ודאיים כמותן. ועם זאת, מכיוון שהם דומים לטענות אינפורמטיביות בכך שהנושא שלהם אינו מכיל את הנשוא, הרי שהם אינם סתם כפל מילים. מה שנשאר לו להראות עוד היה הפלא הגדול – איך עקרונות כאלו, שקיומם פרדוקסלי משום שאינם ריקים אך גם אינם יכולים להיות אינפורמטיביים, הם כלל מן האפשר כתיאורים אמיתיים של עולמנו?

במילים אחרות, איך מתרחש הפלא הזה שבמהלכו נוצרת התאמה ודאית והכרחית בין עקרונות אפריורי לבין העולם הפיזיקאלי? זו היתה השאלה הראשית והקשה ביותר שדרשה פתרון לצורך התשובה השלמה לספקן. תשובתו של קאנט היתה לכן לב המהפכה שלו, ומאז היא לב המודרניות.

אידיאליזם הזוי

רק שני תנאים הכרחיים יכולים לערוב לוודאות התיאורים שנושאים העקרונות הללו. הם חייבים להיות סובייקטיביים בלבד, כלומר עקרונות או תיאורים שאינם מתכוונים להעתיק ולתאום שום דבר הקיים בנפרד מהם בעולם, כי אחרת יהיה בהם ספק. ומכאן נובע התנאי השני, והוא שהחוקים היחידים הקיימים בעולם הפיזיקאלי נוצרים רק ע"י העקרונות הסובייקטיביים שלנו וכתוצאה שלהם, כלומר, העקרונות יהיו ודאיים ועם זאת תואמים את המציאות הנראית רק אם הם עצמם יהיו מקור העולם הזה ויוצרו.

וכאן, על סף הטירוף הגמור, עצר קאנט והסביר שהאפריורי אינו יוצר את הכול ממש, אלא הוא יוצר רק את "צורתו" של העולם, ואילו ה"חומר" שבו טובע האפריורי צורה זו הוא שטף התחושות הכאוטי שאנו קולטים בחושינו באופן פסיבי מן "החוץ". העולם החיצוני הזה הוא אזור דמדומים שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין אותו ( כי הוא חסר צורה) וקאנט ולו קרא "העולם (או הדבר) כשלעצמו", כדי שלא יואשם ב"אידיאליזם הזוי".

ולכן, בלשונו של קאנט, טענות סינתטיות אפריורי, כמו חוקי הטבע הכלליים ומשפטי המתמטיקה, הם מן האפשר, לא רק משום שהן ריקות מכל תוכן ואינן אלא צורה בלבד, אלא בעיקר משום שנפש האדם שופכת את כל תערובת התחושות שהיא קולטת בחושים לתוך צורתה או תבניתה הסובייקטיבית וכך מעניקה לתחושות היוליות אלו מבנים, כמו חוקיות, סיבתיות, עצמיות, תנועה, ועוד. כל אלו הם ה"צורות" שצרים ומהווים את הטבע והתופעות, אשר הינם לכן תוצרי ה"סינתזה" או החיבור שנפש האדם עושה מן הצורות הריקות שהיא יוצרת על פי הכרח טבעה, ומן החומר הנמסר לה ע"י תחושותיה. בנפרד מן הנפש והסינתזה שזו מבצעת אין ממשות לעולם התופעות, שקנט כינה "הטבע".

חשוב ביותר לראות כאן שמכיוון שהעקרונות אפריורי אינם מכילים תכנים אלא הם צורות ריקות בלבד, הם אינם יכולים להיות אמצעים לפענוח ופירוש הטבע. וזהו הטעם לכך שהם מעל לכל ספק, כי במקום לפענח את הטבע ולחשוף את נסתרותיו, שהן פעולות המלוות בהכרח ע"י הספק, הרי חוקי הטבע הכלליים אפריורי הם למעשה רק חוקי הבנייה שעל פיהם בונה לו האדם את הטבע כולו. אך לא יכול להיות ספק באמיתות חוקי בנייה אם הבניין אינו צריך ואינו יכול להתאים לשום דגם קודם, כשם שלא יכול להיות ספק באמיתות חוקי משחק או באמיתות האירועים המתוארים בספרות הבדיון.

חוקי המשחק

מכיוון שרק האדם קובע בעצמו ולעצמו מהם חוקי כל משחק שהוא משחק, הרי שחוקי כל משחק הם טענות סינתטיות אפריורי מובהקות, ומקור ודאותן הוא בכך שהן חלות אך ורק על יצורים שאנו בראנו על פיהן. קאנט טען שהטבע וחוקי הטבע הינם יצירי נפשו של האדם במובן דומה ליצירי הבדיון וחוקי המשחק, מלבד ההבדל שחוקי הטבע הכלליים הינם חלק מטבע הנפש ואילו חומר הגלם שבו הם צרים את צורותיהם נרשם איכשהו בחושים ואין לאדם שליטה עליו.

הטבע וחוקיו הם היצירה הפיקטיבית של נפש האדם, הם ישויות פיקטיביות שאינן מתקיימות בנפרד מן הנפש. אין מרחב, ואין זמן, ואין סיבתיות, ואין עצמים, ולכן גם אין חומר ואין תנועה – בנפרד מן הנפש והשכל האנושי. כל חוקי המדע וחוקי הטבע, ולכן הטבע כולו, אינם אלא יצירי נפשו של האדם והם מהווים חלק ממנה, ולכן עולם הטבע הוא מין פיקציה שהאדם יוצר לעצמו, אם כי בכורח טבעו כי מושגיו "נתונים ע"י כטבע השכל"(בת"ט: A729-B755). העובדה הזו, " שאני עצמי יצרתי" את כל מושגי, היא מקור הוודאות הגמורה שקאנט העמיס על כל העקרונות אפריורי.

כי מה שמכריע כאן בחשיבותו היא העובדה שמושגים אלו שייכים לטבע הנפש, וכך הינם צורה סובייקטיבית חסרת תוכן לחלוטין המעניקה לעולם את ממשותו התופעתית עבורנו בדיוק בגלל ריקותם.

על הריקוּת הזו הכריז קאנט כאשר כתב ש"מושגים ללא תוכן הם ריקים" (בת"ט: 74A), כי ה"תוכן" הזה היה עבורו אך ורק תוכן אמפירי ואילו מושגי השכל הטהורים הם אפריורי, כלומר נטולי תוכן כזה.