לחץ לגירסת הדפסה

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו תקופות שבני ישראל לא מספיק העריכו זאת, הם הרשו לעצמם לחטוא, להתעלם מקדושת המקום ומדרישותיו. אבל אחרי החורבן, הם התחילו להתגעגע, והבינו מה הפסידו. כך אירע בבית ראשון, וגם בבית שני.

בימים האחרונים, עם ההרס שנעשה במתחם מזבח הר עיבל, מסתמנים געגועים אליו, לאתר הכל כך משמעותי ומרכזי בתרבות ובדת ישראל מראשיתה. אחרי עשרות שנים של התכחשות והתעלמות, אולי יחול סוף סוף מפנה, שאת ראשיתו אפשר לראות בענין הציבורי שהתעורר.

כעת מדובר על ספויילר לממצא טקסטואלי מהאתר. כבר זרטל זיהה חתיכות סיד גנוזות, ושייך אותם לסיד שעליו נכתב הטקסט של התורה, לפי המתואר בספר יהושע, וע"פ ציווי ספר דברים. כעת, כאמור, מישהו מדבר על ממצא טקסטואלי.

לא שאני דואג למינימליסטים, אני בטוח שאם נפרוץ למגירה של פינקלשטיין, נגלה שהוא כבר הכין כמה וכמה תירוצי מגרה שיסבירו למה זה לא מוכיח כלום, ואפילו אם היתה ממלכה בשם ישראל במאה ה13 שכללה את יהודה וישראל, זה היה רק פרוטו ממלכה, והכתב שלהם היה פרוטו כתב, והתורה שלהם היתה פרוטו תורה, וכו' הוא אלוף בזה.

ארנון סגל במקור ראשון, כותב:

ד"ר סקוט סריפלינג החופר בתל שילה נטל לפני שנה וחצי מחפירות המזבח בהר עיבל עפר שנאסף מהאתר עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת, ובסינון עכשווי שלו איתר בו ממצא דרמטי. בשלב זה נבצר מאיתנו לחשוף פרטים מדויקים עליו, רק לציין חפץ מתכתי שבסבירות גבוהה מכיל כתב, אולי כתב עברי קדום. מי יודע, אולי אפילו יימצאו שם פסוקים מהתורה.

כתב עברי מהעידן הערפילי שאתר המזבח בהר עיבל מתוארך אליו, סביב 1200 לפנה"ס, הוא תגלית דרמטית שמעולם לא אותרה כמותה. הארכיאולוגיה הארץ־ישראלית חשפה עד היום ממצאים הנושאים פסוקים מהתורה לכל המוקדם במאה השישית לפנה"ס: הקדום שבהם הוא קמע ברכת הכוהנים מאתר הקבר בכתף הינום שגילה ד"ר גבי ברקאי, המתוארך לימי חורבן בית ראשון.

לדעת צבי קניגסברג, שסייע לפרופ' אדם זרטל ז"ל בחשיפת המזבח בהר עיבל, המקדש הראשון של עם ישראל הוקם בהר הזה. 22 פעמים במקרא מוזכר הביטוי "המקום אשר יבחר ה'", ולהבנת קניגסברג הביטוי התייחס לאתר המזבח בהר עיבל עוד הרבה לפני שמישהו העלה על דעתו את קידושה של ירושלים. 21 מהאזכורים של הביטוי הם בספר דברים, ופעם אחת בלבד בספר יהושע.

את המזבח בעיבל גילה זרטל בסקר ארכיאולוגי שקיים באזור מנשה באביב 1980, אולם הוא לא ידע אז לזהות שזהו מזבח. "הכרתי את זרטל רק שנה וחצי אחרי מציאת האתר", משחזר קניגסברג. "הייתי אז יו"ר המזכירות של שבי־שומרון וסייענו לזרטל בחפירה מבחינה טכנית וגם הרבה מעבר לזה". קניגסברג נזעק השבוע לעורר את דעת הקהל לשערוריית הרס אתר המזבח בידי הרשות הפלסטינית הסוללת שם כביש אל הכפר הסמוך עצירה א־שמאליה.

כיום קניגסברג מתגורר בירושלים, המתחרה של עיבל, אבל הוא נותר חסיד גדול של הר הקללה. קניגסברג מציין שבאופן נדיר כמעט כל החרסים שנמצאו באתר בעיבל הם בני "תקופת הברזל 1", כפי שהיא מכונה בעגה הארכיאולוגית, ומתוארכים סביב שנת 1200 לפנה"ס. "זה נדיר", הוא מציין. "בדרך כלל מוצאים בחפירות יישוב רב־שכבתי שמתגלות בו שכבות של חרסים שונים. העובדה שבעיבל זה אחרת רומזת לכך שהאתר שם פשוט נגנז ונשכח מלב אחרי תקופתו".

עיבל הוא כאב ראש איום לאנשי ביקורת המקרא, ולקניגסברג הדבר מסב קורת רוח רבה. ביקורת המקרא הרי טוענת שספר יהושע – כמו כל מה שמתואר בתנ"ך לגבי התקופה שקדמה למאה התשיעית לפנה"ס לא בהכרח היה ונברא אלא נכתב בתקופה מאוחרת יותר, ונגוע עמוקות בפוליטיקה הסבוכה של הימים ההם. והנה צץ בהר עיבל אתר חד־תקופתי, ובו מזבח שכל ילד שלמד מסכת מידות (שנערכה 1,400 שנים אחרי עיבל) מסוגל לזהות.

"העצמות שנמצאו טמונות סביב המזבח הזה הן כמעט אך ורק של בעלי חיים שכשרים להקרבה על פי התורה", מסביר קניגסברג, "וזה שוחט קודם כול את ביקורת המקרא שבנויה על כך ש'המקור הכוהני' כביכול (ספר ויקרא, א"ס) נוצר רק בימי בית שני ואילו 'בראשית' ו'דברים' הם פרי מוחם הקודח של סופרי יאשיהו".

"המזבח נמצא בראש שלוחה שיכולה להכיל קהל עצום", הוא מוסיף. "בפינה הצפונית של המזבח קיימת אבן שטוחה גדולה שייתכן ששימשה לשחיטת הקורבנות. זה מזכיר את פסוקי ספר ויקרא, שם נכתב שהקורבנות נשחטו על ירך המזבח צפונה. בבית שני צלעות המזבח והמקדש כולו היו מכוונות לרוחות השמיים, ואילו בעיבל דווקא הפינות מכוונות במדויק על קו צפון־דרום, אבל העיקרון זהה. בספר דברים פרק כ"ז מצווה עם ישראל לכתוב את דברי התורה על גבי אבנים גדולות שסוידו בסיד. והנה, בתחתית המזבח בהר עיבל מצאנו עשרים לוחות אבן שסוידו ונגנזו שם. ייתכן שבעתיד נוכל לזהות אם קיים כתב על הסיד".

קניגסברג מציין שהמתחם בעיבל כוסה במכוון ולא ביקרו בו לאחר מכן. את הפרטים הקטנים שנכתבו לגביו בספר יהושע לא יכול היה לדעת אלא מי שנכח במקום בפועל בשעת המעמד. לא ייתכן שמישהו בימי יאשיהו, 600 שנים אחר כך, יכול היה להכיר את המקום ולתארו במדויק.

(עד כאן ממקור ראשון, קניגסברג מוסיף גם כמה סיפורי בדים, אותם לא העתקנו, צילום התמונה: שמוליק לוין).

וכדאי ללמוד קצת גם בהרצאתו של הרב בן נון: