ספר ישן שאיננו מצוי, מרתק ומעניין, בויכוחו עם ביקורת המקרא. הספר 'לפשוטו של מקרא' (ת"א תש"ה, זמין ברשת), מאת הרב ד"ר שמואל גרינברג, חניך בית המדרש לרבנים בברלין, (ותלמידו של הבלשן והמזרחן פרופ' יעקב ברט שמתורתו לימדנו בנו בספרו: דורינו מול שאלות הנצח).
הקורא יכול לומר: מה לנו ולמחקרים עתיקי יומין? המחקר התקדם בשבעים השנים האלו כברת דרך עצומה. אך יש לנו להשיבו באכזבה, המחקר לא בהכרח רק 'התקדם', כי הוספת תלי תלים של דברים ומאמרים, לא תמיד הינם ערובה לקדמה. נושא הספר אינו ארכיאולוגיה, אלא פרשנות המקרא, בפרשנות המקרא עוסקים כבר יותר מאלפיים שנה, וחלק גדול ממה שמנחה את הפרשנות זו הגישה של המפרש או החוקר. הפירושים לפיכך חוזרים על עצמם, והרבה פעמים או אפילו ברובם, בא החוקר המודרני ומאמץ לו אחד הפירושים הקדומים ומנסה לבססו יותר מאחרים.
אחת ממגמותיו של המחבר, היא כפי שכותב בהקדמתו:
"המחקרים האלה יש להם כיוון כפול, האחד לתת פירושים חדשים למקומות סתומים וקשים שבכה"ק, שעד עכשיו לא מצאו להם ביאור מניח את הדעת, והשני להוכיח שגגתם העולה זדון של המפרשים והחוקרים, יהודים ולא יהודים, שדרך בקורת המקרא דרכם, האומרים לפרש כל סתום על ידי שבוש הטופס המסורתי, בהצעת הגהות ו'תיקונים' שונים אשר בדו מלבם, בעטפם אותו בטלית המדע ומתודות החקירה המדעית, שמלבד חלול הקודש הם מעלים חרס בידם"
המאמר הראשון בספר עוסק בביטוי "אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה", שנחשב ע"י פרשנים וחוקרים שונים כאנכרוניזם, לאחר שהמחבר סוקר את כל השיטות השונות באריכות רבה, חדשים גם ישנים, ("כל השגותיו של קניג נכונות הן, והן מראות לנו את הנפתולים של המבארים החדשים ופירושיהם המוזרים"), הוא מבסס את הפירוש לפיו זו אמירה שהיתה רווחת לגבי ההר בו נעקד יצחק, מזמנו של אברהם ואילך.
המאמרים גדושים בהרבה ידע ביבליוגרפי על כל נושא בו הוא מעלה, מדברי המפרשים והחוקרים בכל הדורות, וכן בידע כללי שהמחבר מגייס כדי לחזק ולהבהיר את דבריו (ראה בעמ' 78 שמבאר את המקרא ע"פ מה שראה בביקורו בחפירות פומפי).
בעמ' 15 הוא מתפלמס עם א"ה וייס אשר החזיק בדעה "הבלתי יהודית", אודות פירוש קדום כביכול של יהושע לאיסור נטיעת עץ אצל המזבח.
לאורך כל המאמרים מביא המחבר הגהות מפולפלות של חוקרים למיניהם, ומראה כיצד אינם פותרות שום בעיה, ויסודן באי הבנת השפה וההקשר הכללי. ראה לדוגמא בעמ' 124:
אריכות מיוחדת יש לו למחברינו בנוגע לספר ישעיהו, לבאר סתומותיו, בעמ' 157 בא מאמר מעניין בנוגע לסגנונו של "גדול נביאינו", ובו מראה המחבר כיצד דרכו של ישעיהו להשתמש בכינויים שרגילים לזכר, עבור נקבה, וכן להיפך, באופן מקורי ופיוטי, כמו פלילה במקום פליל, אלמון במקום אלמנה, משענה במקום משען, מלונה במקום מלון, כך ב25 כינויים, בשני חלקי הספר באופן שיטתי, ובכך נוגע גם בשאלת אחדות הספר ומחברו.
המאמר האחרון עוסק בשמות קדומים במקרא, אשר כדברי צונץ 'מכילים היסטוריה נסתרת', הוא נוגע בהוראת השמות 'עברי' 'יהודי' ו'ישראלי', ובין השאר בקדמות מגילת אסתר לאור הכינוי יהודי, את הנושא הזה הוא מקשר למצב היהודים באירופה בזמנו, ומסיים בדברי מליצה יפים.
בסוף הספר מובאים מכתבים ותגובות שונות, להלן אחת מהן:
