המעשה בס"ס שמואל נראה מתמיה. מדוע הסית ה' את דוד ואיך קרה כדבר הזה. מדוע לא שם לבו על דברי יואב, והיכן היו הנביאים. ומה חטאו הצאן, ומה הענין שיבחר לו אחד משלשה דברים.
והנה הנביא בחר לסיים במעשה זה את ספר שמואל. ומלכים פותח בימי זקנתו של דוד כאשר כבר לא היה בכחו לשנות אלא רק להנחיל צוואתו.
וספר שמואל כבר הגיע לידי סיכום וכבר נסתיים בשירת דוד על כל הנצחונות, וברשימת הגבורים. ושוב חוזר מעשה זה.
ויש מהמפרשים שקשרו את 'ויוסף אף ה' לחרות בישראל', הוא על מלחמתם עם אבשלום ומרידתם בדוד.
ונראה מזה שבאותו הזמן לא היה מצב ישראל כראוי.
והנה דוד היה משיח ה', ובשונה משאר השופטים שמעשיהם היו מקומיים והרגישו שבענוותם אינם ראויים להנהיג ולשלוט ורק באותו מקום שבו הזדמן להם שם פעלו. דוד לקח על עצמו את אחריות כל האומה. וזה שבני ישראל לא נמשכו אחרי מלכותו היה זה באחריותו.
ואמנם הוא רצה לבנות בית מקדש, והנביא מנעהו. ואעפ"כ, היה לו לעשות מרכז רוחני. שיחבר ויאחד את כל העם. ואפשר שזה בכלל מה שציוהו הנביא, שלפני הבניה בפועל צריכים איחוד רוחני שיהיה בסיס למקדש ולמקום אשר יבחר.
ונראה שההסתה של דוד היתה ע"י שנמנע ממנו הדרכת הנביא. ודוד בכל שלב ושלב שאל באורים ובתומים ובנביאים, וכאן מנע ה' ממנו הדרכה. כי המטרה היתה שיבנה את המלכות בעצמו.
ודוד חשש על המצב המדיני, ומחמת שמתו רבים במלחמת אבשלום או בימי הרעב, רצה לפקוד ולדעת כמה יש בכל עיר ומקום כדי להיות מוכן למלחמה. וכאילו זה ממשיך את רשימת הגיבורים שהיו מוכנים לכל עת וזמן. ויתכן שדוד הכיר בכך שלאפרים יש הנהגה רוחנית שונה, ורצה לאחד את העם מבחינת צבא, כי ראה שזה מאחד בפועל. וחשב שעד שאין בית מקדש, אין טעם לנסות לאחד, והנח להם שיעבדו בבמות כמנהגם. ולכן גם בתחילת ימי שלמה לפני בנין המקדש מופיעות הבמות כאילו הן חטא. כי היה מן הראוי לעקור עבודתן ולהתכונן לעבודת המקדש.
ולכן התייחס דוד לדין התורה כמה שמתאים להנהגה רגילה, אבל כל מה שצריך לקיום הצבא והמדינה, לא ע"ז דברה התורה, כי חשב שתפקידו כמשיח ה' הוא לדאוג לזה. והראהו ה' להיפך, שאם היה מתמקד בליצור מרכז רוחני, לא היו צריכים לדאוג על מספר האנשים.
ובאמת הקצף היה על ישראל, שהם לא הכירו בבחירת דוד, ולא נהו אחריו להסתופף בירושלים ולהקריב בה קרבנות, אלא המשיכו את הבמות ברחבי ישראל, וגם בנימין הקריבו בגבעון. ומכיון שבימי דוד החיבור לא היה מספיק עמוק, גם בימי שלמה לא התאחה לגמרי, ולכן נפרד. ולכן ספר שמואל מסתיים בזה, כי זרע הפירוד היה כבר כאן.
ולכן מי שנענשו הם ישראל, אבל נתינת הבחירה לדוד היא כדי שידע שהוא האחראי והוא הבוחר ולפי מעשיו יקרה מה שיקרה לעם. ובאמת דוד לא בוחר אחת מג' האפשרויות, אלא רק שולל את האפשרות של אויב, למרות שמבחינה רציונלית לא כתוב כמה יהיה הנזק, אלא רק לנוס שלש חדשים מפני אויב. דוד רק אומר שנפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, ולא בחר בין הדבר לבין הרעב. כי כל שהוא ביד ה' אינו מתערב, ובאמת היה בידו לעצור את הנגף מירושלים. ע"י שבנה מזבח ואיחד לכל הפחות מה שהיה בידו סביב המזבח.
וגם שלמה קיבל אפשרות לבחור, בדיוק כדי ללמד דבר זה עצמו, שגורל העם יהיה ביד המנהיג. וגם הוא בחר להיות ביד ה' ולקבל את חכמת ה', מאשר לקבל דברים מוחשיים שנצרך להם.
ואם נשווה את תחילת שמואל, בו איש אחד מהרמתיים צופים ולו שתי נשים, ואחת אין לה ולד – עד שנפקדה, מסתובב מעיר לעיר, והוא תופס מקום כ"כ צדדי בחיים של העם, וצריך לרדוף אחריהם, וגם משכן שילה כבר לא מרכזי כ"כ בחיי העם. לסוף הספר, בו איש אחד, שהוכתר ע"י בנו של אלקנה, רק דור אחד קדימה, הוא משיח ה' וכל מעשה קטן שלו הוא מרכז העם, וסטיה קטנה שלו מביאה הרס וחורבן, וכן להיפך. וגם לו שתי נשים, ואשה אחת לא היה לה ולד, כי כחה היה כח שאול שהוא עצום וגדול אבל לא מתאים להיות משיח לדורות, והאשה השנית היה לה ולד והוא שלמה המלך שהקים עולה של מלכות בית דוד.
תמונה ראשית: נבי סמואל, צילום: , מקור: ויקיפדיה