ס' שמות כעובדה היסטורית: ב ספר שמות משתמש בספר בראשית שהיה לפניו

להדגמת אמינות ואמיתות המסורת, ולסתירת הרעיונות המחלקים את התורה לחלקים שונים לפי תקופות שונות קדומות ומאוחרות, באים בזה כמה מאמרים המפרטים את הנתונים בנוגע לספר שמות: א) מבנה ספר שמות כספר אחד אחיד ומתוכנן, ב) ספר שמות משתמש בספר בראשית שהיה לפניו, ג) ספרי התורה הבאים משתמשים בשמות שהיה לפניהם, ד) הנביאים משתמשים בספר שמות כלשונו.

הדברים מצטרפים להוכחות ההיסטוריות ליציאת מצרים, קריעת ים סוף, ומתן תורה, המתוארים בחלקו הראשון של ספר שמות. ולסתירה מוחלטת של בקורת המקרא הולהויזנית.

(ישנם מאמרי משנה נוספים, שילונקקו במקומם בתוך המאמרים האלו לפי הצורך. חלקים מצוטטים מתוך פירוש לשמות וכוללים הפניות לפירוש).

 

חלק שני: ספר שמות משתמש בבראשית  

שמות א'

הפרק אחוז היטב בספר בראשית, וענינו מוכיח כי הוא תחלת ספר שני לבראשית. החל מהתקציר שיש בראשו לבראשית מו' ולשונותיו (וגם הסתמכות מפורשת על פירוט בראשית, כמו 'שבעים נפש'). דרך תיאור הריבוי של "פרו וישרצו וירבו" הלקוח ממעשה בראשית והברכות שלאחריו ("פרו ורבו שרצו" בראשית ט' ז'). וגם בא לקיים את ההבטחות לאברהם: "והפריתי אותך במאד מאד" (בראשית יז' ו' ועוד רבים). "ויענו ויעבידו" האמור כאן הוא כנגד ההבטחה לאברהם "ועבדום ועינו אותם" (בראשית טו' יג'). "וכן יפרוץ" כנגד "ופרצת" (בראשית כח' יד').

שמות ב'

פרקינו בנוי על רמזים לספר בראשית. החל מ'ותרא אותו כי טוב הוא' המזכיר את 'וירא אלהים את האור כי טוב', וכלה בתיבה המצילה את הצדיק מן הפורענות, תוך רמז לפרשת נח, כפי שהתבאר לעיל. וכמובן ש'ויזכור את בריתו אברהם יצחק ויעקב' אינו מובן אלא למי שמכיר את כל עניני האבות שבספר בראשית (וכן הצורה 'ויזכור ה" כגורם לישועה, מצויה רבות בבראשית כמו 'ויזכר אלהים את נח' ועוד רבות בתורה).

גם הצורה בא מגיע משה ומתיישב על הבאר, חוזרת על המוטיב של מציאת רבקה על הבאר, וכן יעקב הפוגש את רחל על הבאר. כיעקב, מגלה משה גבורה ומושיע את העתידה להיות אשתו, וכרחל הוא מתחסד וטורח ומשקה את הצאן בעצמו. (כיעקב גם הוא בורח מרודפו בן ביתו המבקש להרגו). להלן השוואת הלשונות:

"ויבקש להרג את משה ויברח משה.. וישב על הבאר.. שבע בנות ותבאנה.. להשקות צאן אביהן.. ויקם משה ויושיען וישק את צאנם.. ויואל משה לשבת את האיש ויתן את צפרה בתו למשה" (שמות ב'). "ומשה היה רעה את צאן יתרו" (שמות ג').

"מתנחם לך להרגך.. וקום ברח לך.. והנה באר.. בתו באה עם הצאן.. והשקינו הצאן.. ויגש יעקב ויגל.. וישק את צאן.. וישב עמו חדש ימים.. ברחל.. טוב תתי אותה לך" (בראשית כז' – כט'). "ויעקב רעה את צאן לבן" (בר' ל' לו').

משה כגולה יחידי לוקח את בתו של כהן מדין, כיוסף הגולה היחידי שלקח את בתו של כהן און (בראשית מא' מה'), וגם הוא קורא את שם בניו על שני האספקטים של הגלות: גר הייתי בארץ נכריה, ואלהי אבי בעזרי. כיוסף שקרא: הפרני אלהים בארץ עניי, נשני אלהים מבית אבי.

שמות ג

בדברים הקצרים שבפרק הזה רמוזות נבואות בראשית, וההבטחה להתגשמותן. "וארד להצילו" מסתמך על "אנכי ארד עמך ואנכי אעלך" (בראשית מו' ד'). ולשון שנאמר במשה מקביל ללשון נבואת יעקב, כמו שהתבאר בפירוש. "פקוד פקדתי" הוא כנגד פקוד יפקוד של יעקב ויוסף (בראשית נ' כד' כה'). ההבטחה 'לא תלכון ריקם', באה לקיים את ההבטחה לאברהם 'יצאו ברכוש גדול' (בראשית טו'). 'והכתי את מצרים' בא לקיים את האמור 'את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית שם). משה נקרא בשמו שני פעמים ומשיב הנני', כאברהם וכיעקב. גם תיאורו של משה כרועה את צאן חותנו, ממשיך את מעשי יעקב, שהיה רועה את צאן חותנו.

שמות ד

יש קשר מסויים בין פרשת הסנה ובין פרשת העקדה (בראשית כב'). בעקדה נאמר:

"ויהי אחר הדברים האלה.. ויאמר אליו אברהם אברהם ויאמר הנני..  לך לך אל ארץ המוריה.. קח נא את בנך.. ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו ואת יצחק בנו.. על אחד ההרים אשר אומר אליך..".

"ויהי בימים הרבים ההם.. ויאמר משה משה ויאמר הנני.. לכה ואשלחך.. אל ארץ זבת חלב.. ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבו על החמור.. ואת המטה הזה תקח בידך.. אל הר האלהים".

בשתי הפרשיות, לאחר יחוד הזמן, וקריאה מיוחדת, יש ציווי להליכה, ולקיחה, רכיבה על החמור עם הבנים. והר מיוחד שה' בחר להתגלות בו. המונחים "הנה האש והעצים.. המאכלת" שבעקדה, מזכירים את הסנה הבער באש ואיננו אוכל, אצלינו. אפשר שהסנה בהר האלהים בו התגלה ה' באש, דומה לסבך שבהר המוריה, בו זימן אלהים איל. גם בעקדה מדבר ה' בנוכח, ובנוסף ישנו גילוי של  מלאך ה', וגם בסנה.

גילוי ההר על ידי אברהם הוא על פי הדיבור, (בדומה ל 'הארץ אשר אראך'). לא התבאר כיצד נראה לו, אבל הכתוב 'וירא את המקום מרחוק', טומן סימן כל שהוא, ומזכיר את ראיית האש בהר על ידי משה. בכלל משותף מוטיב הראיה: " וירא את המקום מרחוק.. אלהים יראה לו השה לעולה.. וישא עיניו וירא והנה איל אחר.. ויקרא שם המקום ה' יראה אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה". ובפרשת הסנה: "וירא אלהים את בני ישראל.. וירא מלאך ה' אליו.. אסורה נא ואראה.. ראה ראיתי את עני עמי". וענין ה' יראה הוא התמדת הראיה, בדומה לאהיה אשר אהיה. וכן ייתכן שבהר ה' ייראה, הוא ביטוי עתידי שה' שוכן בהר וממתין לעמו להיראות ממנו שם, וקשור גם להר סיני שהיה הר האלהים כי ה' המתין שמה. ותחת ה' יראה שכלל כל ראיית ה' עד הברית, בא אהיה אשר אהיה שהוא המשך יותר נגלה. גם באופן אישי הביטוי 'ידעתיו' נאמר רק באברהם (ברא' יח' יט') ובמשה (שמות לג' יב').

אבל ישנו גם ניגוד בולט: באברהם נאמר "עקב אשר שמעת בקולי", (בדומה לאמור בברית 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה', שם מבקש אברהם אות ומקבלו עד כדי אמונה). ובמשה נאמר 'וייחר אף ה' במשה'. אברהם במקומו  ובשעתו הלך אחרי ה' באש ובמים ועקד את בנו ללא אף שאלה קטנה, ומשה נוטל על עצמו אחריות של עם שלם ומכביר בשאלות עד המקסימום האפשרי. ועל זה אמרו באגדה 'דימה משה עצמו לאברהם, אמר לו ה' אל תקרב הלום' (ב"ר נה' ו'). אברהם חי את קשר האל בצורה הטבעית שאצל האדם הגדול היא מקסימלית, אבל משה פותח עידן של עם שלם הבא לחסות תחת כנפי השכינה, ולשם כך יש צורך בכללים ומדרגות רבות.

אמנם יש בזה גם בחינת השוואה, כי גם לאברהם נאמר 'אל תשלח ידך': דע לך שאין להקריב את הילד עצמו, ודי בזה שאתה הראית נכונותך. אבל הדרך הנכונה היא לדאוג לקיום והתפתחות העם, ולא להקריב אותו. משה היה צריך שאשתו תשלח את הצור לחתוך בגוף בנה כי הוא לא עשה זאת,  ואילו אברהם היה צריך שיעצרוהו מן השמים שלא לשלוח את המאכלת בגוף בנו, ואשתו, לו היתה יודעת היתה פורחת נשמתה. אברהם הרים עצמו למדרגות מעל הטבע האנושי, אבל משה הרים עם שלם למדרגה היכולה להשתמר ולהיקבע בו לדורות. ולכן לקדמונים לא נאמר 'אל תקרב הלום' ולא 'של נעליך', כי לא נקבע הדיבור לשיטה עד שיהיו בו מדרגות והגבלות, הזוכה זוכה עד בלי די, ושאינו זוכה אינו שייך לענין. לאחר מתן תורה נעשה גילוי שכינה משותף לעם כולו בצורה הדרגתית ופרושה על כל הזמנים והמקומות הסובבים את המוקד של גילוי השכינה.

מעשה המילה שעורכת צפורה לבנה, מתבסס על הציווי למול, המוזכר בבראשית יז' ט'.

שמות ו

הפרשה הזו רומזת לבראשית, 1) באמרה 'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי', ענין ההתגלות לאבות בשם זה מתואר בספר בראשית בכמה מקומות כפי שציינו בפירוש. 2) פסוק ד': וגם הקימותי וכו' לקוח מתוך ברית בין הבתרים (בראשית יז' ז'). 3) מנין שני לוי ובניו רומז כנראה להקבלה לשני יעקב.

שמות ז- י

ראשית יש לציין את התייחסות פרשת המכות כולן לנבואה שבברית בין הבתרים (בראשית טו'): "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול.. ודור רביעי ישובו הנה". נבואה זו נאמרה לאברם באופן כללי מאד, ואין שום השפעה מכל התיאורים כאן עליה, הביטוי הסתמי 'דן אנכי' הוא ידיעה חשובה מאד לאברם, אבל אדם שיודע באמת מה קרה במצרים, וקרא קצת בספר שמות, לא היה מסתפק בצמד מלים פושר שכזה, אלא מזכיר יד חזקה וגדולה אותות נוראים מכות גדולות וכו'. וכן היציאה ברכוש הגדול, מודגשת בתיאור בשמות מפן אחר: הדגשה חוזרת ונשנית בלשון בקשה ודרישה שיקחו תכשיטים ושמלות, אין הדגשה שמדובר במשהו שווי ערך ורכוש גדול וכו', אלא רק כקיום הבטחה עתיקה של יציאה ברכוש. כך גם בענין השנים, בשמות מבואר כמעט במפורש שמימי יוסף ולוי עברו פחות מארבע מאות שנים, ואעפ"כ הפסוק משתדל לתאר את התקופה כולה כארבע מאות שנים, לבאר בזה את הנבואה שנאמרה לאברם.

כמעשי אבות סימן לבנים מתואר בבראשית: "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים.. ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו" (בר' יב' יז'). מה שהתקיים כאן בכל העם, וגם כאן המכות קרויים נגע: "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה" (יא' א').

שמות יב

חוק  עבד מקנת כסף (מד') מסתמך על דין המילה ביליד בית (בראשית יז' יב').

בנוגע לברית בין הבתרים, ראה פירוש לפסוק מ'. ויש להוסיף שביטויי ה"לילה" בפרשתינו (ויהי בחצי הלילה.. ויקם פרעה לילה.. ויקרא משה ואהרן לילה) קשורים ל'ויחלק עליהם לילה' האמור במלחמת המלכים.

ייתכן אף שיש קשר בין יציאת מצרים ליציאת סדום ע"י לוט (בראשית יט'). לוט יורד לסדום מרצונו, מתוך שאיפה לשפע כלכלי, הנהר הפך את העמק לגן ה' "כארץ מצרים" (יג' י'). בדומה ליעקב ובניו היורדים מצרימה בה הנהר בירך את הקרקע ונוצר שפע של מזון. לוט שהיה במחנה אברהם, מידרדר רוחנית ומשתלב בחברה הסדומית, כבני ישראל שהפכו לרובד בחברה המצרית.

לוט קיבל תזכורת בדוגמת מלחמת ארבעת המלכים, בו הוא מופקר ליד הגורל האכזר, ואברהם הוא זה שמציל אותו בדרך מופלאה (המתוארת בישעיהו מא' באריכות). אבל לוט אינו נהפך לעבד ה', לעומת אברהם ומלכי צדק העולים לירושלים (או למקום בקרבתה) ואוכלים ומברכים את ה', כאשר אברהם נותן לכהן את מעשרותיו (בראשית יד'). לוט חוזר לסדום ונטמע בה.

זעקת הנאנחים בסדום עלתה השמימה, כמו זעקת העבדים במצרים. לוט, שלא היה צדיק גדול, זוכה להיבדל מסדום על ידי מצוה אחת, הכרוכה בסעודה שהוא עורך בביתו, בסעודה נאכלות מצות (אולי מחמת החפזון שלא הספיק להכין דבר אחר              ), הוא מסתגר בביתו, וה' מכה את בני העיר שבחוץ ('וישלחו המלאכים את ידם' בדומה ל'יד החזקה'). בפרשת לוט מודגש מאד השורש 'יצא', המלאכים מוציאים את לוט כמעט בכח עם עלות השחר, 'ויחזיקו המלאכים בלוט', בדומה ל'ותחזק מצרים'. לוט יוצא בחפזון והמלאכים מאיצים בו, ואסון טבע עצום מכסה על כל אנשי סדום ('משחית את העיר', בדומה ל'משחית' שבמצרים), הטובעת כולה ביום המלח.[1] לוט עצמו מהסס, הוא לא בטוח שברצונו ללכת אחרי מלאכי ה' (בדומה לבני ישראל),[2] ללוט עצמו אין הרבה זכויות, וחלק גדול מזכותו הוא קרבתו לאברהם, זכות אברם ותפילתו (יציאת מצרים התקיימה כשפרעה הודה 'ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים', ולהצלת לוט קדם הדיון של אברהם על הצדיקים בסדום הראויים להינצל ולא להיספות עם הרשעים). בדומה לבני ישראל במצרים, שהשתלבו בחברה המצרית, שהיתה מרושעת ושפלה בדומה לסדום, וללוט המשתלב בחברתה (עד כדי הצעתו המוזרה להפקיר את בנותיו. שבאופן סוריאליסטי, התקיימה בהן במערה על ידי בעל ההצעה המגונה). זכות האבות היא שגרמה לה' להוציא את לוט מסדום, ואת ישראל ממצרים. וקיום מצוה אחת מצדם, הראה שעדיין יש לזכות האבות קיום רוחני.

פרשת לוט באה בתורה בבראשית מיד אחרי ההבטחות הגדולות לאברהם: ברית בין הבתרים, בשורת הולדת יצחק. וההבדל בין אירועי סדום לבין אירועי מצרים, ממחיש את תכליתה של התורה ושל בחירת ישראל. לוט ניצול  בזכות הקשר לאברהם, אך לא היתה לו שום תכנית שתוכל ליצור מן ההצלה שלו סדר עולמי טוב יותר. לוט אינו שואל את המלאך: "מה רוצה ה' ממני שאעשה עבורו, אחר שטרח להצילי". לוט נדד עם בנותיו במדבר, והתוצאה של כל הצלתו היתה חרפת עמון ומואב.

שמות יד-טו

ביג' יט' נאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם". וזו אכן לשונו של יוסף המובאת בבראשית  נ' כה'. הכתוב אינו צריך לפרש כלל מי הוא יוסף, ואימתי השביע, כי ספר בראשית גלוי וידוע לפני הקורא.

ראה בסיכום שמות יב' בנוגע להקבלה בין יציאת לוט ליציאת מצרים. ואפשר שהכתוב:

"ויהי באשמורת הבקר, וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן, ויהם את מחנה מצרים" (יג' כד'), נושא את הצליל של:

"וישכם אברהם בבקר.. וישקף על פני סדם.. וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן, ויהי בשחת אלהים את ערי הככר" (בראשית יט' כח').

קשה שלא לראות בלשון הכתוב בברית בין הבתרים, המדברת על גלות מצרים והיציאה משם: "ויהי השמש באה ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (יז' יז'). מקבילה של עמוד הענן ועמוד האש. תנור העשן ולפיד האש מסמלים את ה' העובר בברית. וגם כאן ה' עבר בין גזרי ים סוף[3] יחד עם בני ישראל בעמוד אש וענן. (המשך ההקבלה ראה בסיכום פט"ט, על 'אנכי ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים').

ואף הכתוב כאן:

"ויגד למלך מצרים כי ברח העם.. ואת עמו לקח עמו.. וירדף אחרי בני ישראל.. וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם" (יד' ה' – ט'). משתמש בלשון בראשית:

"ויגד ללבן.. כי ברח יעקב ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו.. וישג לבן את יעקב" (בראשית לא' כב').

בנוגע לקשר לפרשת העקדה (בראשית כב'), ראה הערה לפסוק לא'.

הוצע לראות קשר גם בין פרשת המבול לקריעת ים סוף:

המבול	קריעת הים
"בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת אל התיבה"	"ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" (שמות יב, נא)
"ויבואו נח ואשתו… אל התיבה" (שם ז, ז).	"ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שם יב, כה)
"נבקעו כל מעינות תהום רבה" (שם ו, יא).	"ויבקעו המים" (שם יב, כא)
"תהום רבה" (שם) "ויסכרו מעינות תהום" (שם ח, ב).	"תהומות יכסיומו" (טו, ה). "קפאו תהומות בלב ים" (טו, ח).
"ויכוסו ההרים הגבוהים" (ז, יט).	"תהומות יכסיומו""נשפת ברוחך כסמו ים" (טו, י).
מכל אשר בחרבה מתו (ז, כב) חרבו המים מעל הארץ (ח, יג).	"וישם את הים לחרבה" (יב, כא).
"ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישוכו המים" (ח, א).	"ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (יד, כא).
"ויזכר א-להים את נח ואת כל החיה" (ח, א).	"וישמע א-להים את נאקתם ויזכר את בריתו" (ב, כד).

 

פרשיות יציאת מצרים

בנוגע ליציאת מצרים ישנן הקבלות רבות בין שמות לבראשית, המוכיחות כי שניהם תוכננו יחדיו, על כך הארכנו במאמר: בראשית ושמות כיחידה מתוכננת אחת.

שמות טז-יז

הדרך לחורב בעקבות בראשית

 

בדרך לחורב	בראשית
והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו.. לשמר מצוותי ותורותי (טו' כו', טז' כח')	וישמר משמרתי מצוותי חקתי ותורותי (כו' ה'). "תורותי" רק בשתי מקומות אלו, ראה לעיל סיכום הפרשה.
והוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה (טז' טו') והוא כזרע.. (טז' לא')	הנה נתתי לכם את כל.. זורע זרע.. לכם יהיה לאכלה' (בראשית א' כט')
ויהי בערב.. בבקר.. ויהי ביום הששי (טז' יג' והלאה)	ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א' לא')
וישבות העם ביום השביעי (טז' ל')	וישבת ביום השביעי (בראשית ב' ב')
הנני ממטיר לכם  (טז' ד')	כי לא המטיר ה'.. (ב' ה')
ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר (טז' יד')	ואד יעלה מן הארץ.. פני האדמה (בראשית ב' ה')
ולא שמעו אל משה.. ויקצוף עליהם משה (טז' כ')	המן העץ אשר צותיך לבלתי אכול ממנו אכלת (בראשית ג' יא')
ראה פירוש לטז' ד' על המן כלחם גן עדן, וביטול קללת אדם הראשון דוקא במדבר. ומכאן חזון הנביאים שהמדבר יהפוך לגן עדן: אתן במדבר שיטה וכו', (שטים הם העצים שמהם בנו את המשכן). שנסמך לנסי הפרשה (כדלהלן: הפרשה בנביאים).	בזעת אפך תאכל לחם (ג' יט')
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח וגבר עמלק (יז' יא')	והיה כאשר תריד ופרקת עולו (כז' מ')

 

שמות יח

דברי משה 'אלהי אבי בעזרי', נסמכים על ברכת יעקב 'אל אביך ויעזרך' (בר' מט' כה'). ואף השם אליעזר מקורו בימי בראשית (טו' ב').

 שמות כא –כג

ייתכן שהאמור "לא ימשול למכרה" (כא ח), מתייחס לכתוב "והוא ימשול בך" (בראשית ג טז)

האמור (כג כ): "הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי", נסמך על ההבטחה ליעקב (בראשית כח טו): "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך",  (ובהמשך מו ד: "אנכי אעלך גם עלה"), לפני מותו הוא מודיע לבניו על ההבטחה: "הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם" (מח כא).  וראה עוד בסיכום על פי"ד בנוגע לפסוק יט.

המשך יבא

הערות:

[1] חכמים אמרו 'פסח היה'. ראה בזה לעיל הערה לפסוק לט'. וראה להלן בסיכום פט"ו בנוגע להקבלה הלשונית בין חרבן סדום לקרי"ס.

[2] כנראה גם בני ישראל השאירו אחריהם במצרים עברים רבים שלא דבקו בהם ולא זכו להיגאל. כלוט שהשאיר אחריו את חתניו, ואף את אשתו שלא האמינה במלאכי ה'. בדומה ללוט שנאסר עליו להביט לאחור, נאמר לבני ישראל 'כאשר ראיתם היום את מצרים לא תוסיפון לראותם עד עולם'. אדמת סדום קוללה, ועל בני ישראל נאסר לרדת למצרים.

[3] תהלים קלו' יג': "לגוזר ים סוף לגזרים".