האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

עיוותי חשיבה דוקא באקדמיה?

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

איך זה שדוקא באקדמיה, מעוז החשיבה והקידמה, פושים עיוותי חשיבה רדיקליים שאחד הסימפטומים שלהם הוא שנאה עצמית?

על השאלה הזו עומד פרופ' שלמה שרן (מביה"ס לחינוך אוניב' ת"א),  במאמרו: "הנגע מבית: אסון הרדיקליזם היהודי באקדמיה",  (נתיב 2008), לדברים הוא מקדים את הפתגם המפורסם של גורג' אורוול: "צריך להשתייך לאינטליגנציה כדי להאמין בדברים כגון אלה. אדם מן השורה אינו יכול להיות כסיל עד כדי כך״… ובכן, אנחנו לא יכולים לקבל סתם כך את ההנחה שה'סמולנים' הם טפשים שקרנים וכדו', יש לתופעה זו גורמים עמוקים הרבה יותר, שמפילים בפח גם אנשים מוכשרים וחכמים בצדדים מסויימים של חייהם.

המאמר עוסק רבות גם בצדדים הפוליטיים, שפחות חשובים לענינינו, נעתיק מתוך דבריו חלקים העוסקים בתשתית הרעיונית של האקדמיה, ובקשר בינה לבין עיוותי החשיבה הרדיקליים:

נרטיבים במקום היסטוריה:

אימוץ של יחסיות בנקודת המבט ההיסטורית-חברתית ובחקר העניינים ההיסטוריים והחברתיים, מציגה את הנחת היסוד לפיה לכל יחיד, קבוצה או אומה, יש נקודת מבט והשקפה משלהם על אירועי העבר, העשויים ליצור את עברם ואת זהותם ההיסטורית. אירועים אלה הם בעלי אופי של נרטיב, כלומר, האופן שבו הם רואים את הדברים, יותר מאשר אמת ״אובייקטיבית״. לגבי מקצתם, הנרטיב היהודי-ציוני של מדוע וכיצד הופיעה ישראל אינו לגיטימי יותר מן הנרטיב הערבי הטוען כי הקמת ישראל המיטה אסון (נאכבה) על הערבים, ללא קשר למשמעותה עבור היהודים. האקדמאים האנטי-ציונים מאמצים את ה״נרטיב״ הערבי כשלהם או כנרטיב יחיד הניתן להצדקה בעיניהם. מכאן נובע כי פעולות של הגנה עצמית מצד ישראל מעמיקות את האסון של הערבים…

ישראל כמדינה אתנית

מדעי החברה, בעיקר סוציולוגיה ומדע המדינה, מושפעים מאד מרעיונות מרקסיסטיים והם מתמקדים בשייכות למעמד חברתי, שליטה חברתית, מבנה הממשלה, הפרולטריון או המעמדות הנמוכים וכו'. לגבי רבים העוסקים בתחומים אלה, הרעיון של מדינה אתנית הוא בלתי ידוע או בלתי קביל…

במדינות אתניות רבות יש אוכלוסיות של מיעוטים בין תושביהן. זו אינה תופעה חריגה אלא נורמה. כמעט כל המדינות הנזכרות לעיל הן דמוקרטיות, בצורה זו או אחרת ובו-בזמן הן מדינות אתניות. כמה מהן לא תענקנה אזרחות לאנשים ממוצא אתני שונה. יפן היא דוגמא בולטת למדיניות זו: מי שאינו יפני לא יכול להיות אזרח של יפן. עם זאת, העולם אינו מטיל ספק באופייה הדמוקרטי של יפן. ישראל מעניקה אזרחות ללא-יהודים המבקשים זאת. גינויה של ישראל על-ידי האנטי-ציונים כ״אתנוקרטיה״ שבה הרוב היהודי מקיים הגמוניה על הערבים, מאשים את ישראל בקיום חברה יהודית אתנית-תרבותית-דתית.

כאמור, הגמוניה כזו נהוגה ונפוצה בקרב מדינות העולם, בין שהן בעלות משטר דמוקראטי או לא. אולם מדינה אתנית יהודית נחשבת על-ידי האנטי-ציונים הישראלים כמפעל גזעני חרף העובדה ש״הגדרה עצמית״ היא העיקרון של וודרו וילסון (בשלהי מלחמת העולם הראשונה), שעליו התבססה הצהרת בלפור אשר העניקה את פלשתינה כבית לאומי ליהודים (פרומקין, 1989). השקפות אלה של אקדמאים אנטי-ציונים בישראל חושפות אותם כיהודים אנטישמיים. בר-סמכא בישראל בנושא האנטישמיות, מנפרד גרסטנפלד (2007) ציין:

הציבור הרחב מאמין כי מוסלמים הם סכנה פוטנציאלית והם מאיימים על החברה המערבית, ולעיתים גם על חברות מוסלמיות אנטי-ציונות היום דומה מאד לאנטישמיות. האנטי-ציונים מקבלים את זכותם של עמים אחרים לרגשות לאומיים ולמדינה בת הגנה. אולם הם שוללים את זכותו של העם היהודי לתודעה לאומית משלו המתבטאת במדינת ישראל ולהגן על ביטחונה של המדינה. הם אינם שופטים את ישראל על-פי אותם קני מידה המשמשים לשפיטת מדינות אחרות. הפליה כזו נגד יהודים מכונה אנטישמיות.

רעיה אפשטיין (2003, עמ' 119) מציינת, בתובנה מאירת העיניים האופיינית לה:

הכנסייה החדשה (של ליברליזם חילוני אירופי – ש.ש.) ירשה מקודמתה (המרקסיזם/קומוניזם סובייטי – ש.ש) את ההזדהות המוסרית עם הרוצחים של אש״ף ואמצה את אותה אנטישמיות במסווה של אנטי-ישראליות שבה דגלה הכנסייה הקומוניסטית הקודמת.

מניסיוני ידוע לי כי רבים בארצות הברית אינם מודעים לעובדה כי יש מדינות אתניות בניגוד לחברה הרב-אתנית של מדינתם, וכי מספרן של מדינות כאלה רב למדי. לגבי האמריקאי הממוצע, ארצות הברית היא האב-טיפוס של מדינה. מעניין כי ההתפתחות האחרונה באוסטרליה שם זרם המוסלמים המהגרים אליה עורר את הממשלה להבהיר את הגבולות של עקרון הרב-לאומיות ולהדגיש את אופייה האנגלי והפטריוטי של התרבות והחברה האוסטרלית. לעומת זאת, באירופה, ״…אנטישמיות מתגלה בברית האירופית-מוסלמית החותרת לחיסול האופי היהודי של מדינת ישראל״. (אפשטיין, 2003, עמ' 125; ראה בת יאור, 2002, 2004).

ביקורת או גינויה של ישראל לדעתם של אקדמאים אנטי-ציונים קיימת ככל הנראה בתוך כמעט ריק. הם מתעלמים כמעט לחלוטין מאירועים בתחום הבינלאומי ומהתנהגותם של הערבים, בין שהם מתקראים בשם פלשתינים ובין בשמות של מדינות ערביות אחרות במזרח התיכון (עיראק, סוריה, ירדן, ערב הסעודית וכו'). לפעמים אירועים כאלה מתגנבים פנימה בשוגג. האקדמאים האנטי-ציונים הישראלים טוענים כי מה שאומרים ועושים היהודים בישראל ומחוצה לה, פורץ ממעמקי הדעה הקדומה והשנאה שלהם ולא בתגובה לפעולות או להכרזות של הערבים. הקורא את הפרסומים שנכתבו על- ידי חברי קבוצה זו נדהם נוכח התעלמותם מכל הסבר אפשרי להתנהגותם של יהודי ישראל כלפי הערבים כתגובה לאירועים המתרחשים בסביבה. בעולם מסוג זה היהודים אינם מגינים על עצמם או על מדינתם אלא פורעים פרעות באוכלוסייה הערבית החפה מפשע וחסרת הישע. כל ״חוקי״ הפעולה והתגובה מושעים על-ידי האנטי-ציונים לטובת המקורות ״הפסיכולוגיים״ של דעה קדומה הנטועים במעמקי נפשם הנחושה מבחינה היסטורית וגנטית של היהודים. אכן טען האמרמן (Hammerman) כי התוקפנות היהודית נגד הערבים הפלשתינאים נובעת מרדיפה מושרשת שתחילתה בימי התנ״ך. לאור פעולות התוקפנות נגד ישראל והיהודים שבוצעו על-ידי קבוצות ומדינות ערביות – ונמצאות מחוץ לתפיסתם של האנטי-ציונים הרואים בהן התנגדות לתוקפנות היהודית/ישראלית נגד הערבים – אין כל הסבר ממשי להתנהגותה של ישראל מלבד כפעולה מוזרה מתוך דחפים ביולוגיים. אם שוללים את הפנורמה של מאורעות היסטוריים (ולא רק את התנהגותה של קבוצה אחת במקום מסוים) כזירה העיקרית וכמניע להתנהגות אנושית, יש למצוא מפלט בביולוגיה, בגנטיקה ובמאפיינים פסיכולוגיים תורשתיים. מובן מאליו כי האנטי-ציונים מטפחים השקפה גזענית מובהקת לגבי יהודים, ישראל וציונות גם בשעה שהם מוקיעים את ישראל כגזענית.

השאלה מדוע הרדיפה מושרשת ביהודים ואינה נובעת מן הסביבה, כמתואר בבירור במגילת אסתר, אינה נדונה כלל. אכן, מנקודת מבטו של כותב המאמר, אחד המאפיינים המדהימים והמצערים של היהודים הוא כי – נוכח רדיפה אינסופית במשך הדורות ובאופן שאי אפשר להסבירו – היהודים בטחו וממשיכים לבטוח במארחיהם הלא- יהודים בארצות גלותם הרבות, כולל יהודי גרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20 (וולקוב, 2002 Volkov). באותה מידה מדהימה העובדה כי מנהיגיה היהודים של ישראל נותנים שוב ושוב אמון בהסכמים עם הערבים. בגידות חוזרות ונשנות באמון לא השאירו בתודעתם את רישום האיוולת של דרכיהם. מצב זה שורר עד היום; 40 שנה של טרור והכחשת שואה על-ידי מחמוד עבאס כשותפו הקרוב של ערפאת; רצח של אלפי יהודים, בגידה, הונאה ערמומית ושחיתות פומבית, כמעט אינם משפיעים על מנהיגים יהודים-ציונים של המדינה. על איזו שנאה ״מושרשת״ לערבים הפלשתינאים מדברים האנטי-ציונים?

השימוש במונח ״שנאה״ על-ידי אקדמאים אנטי-ציונים ישראלים מדגיש שוב את אטימותם למאורעות בעולם המוסלמי. האם האנטי-ציונים קוראים ספרים? האם קראו את ספרה האחרון של בריג׳יט גבריאל (2006) Because They Hate: A Surivor of Islamic Terror Warns America (כי הם שונאים: ניצול הטרור האסלאמי מזהיר את אמריקה), או את ספרו של דורי גולד (2003) Hatred's Kingdom (״ממלכת השנאה״), על התרבות הוואהבית הקנאית של ערב הסעודית ותמיכתה בטרוריזם העולמי נגד המערב? חברי קונגרס וסנטורים רבים מארה״ב מתנגדים ליוזמה האמריקאית החדשה (30 ביולי 2007) לתת לערב הסעודית נשק חדש בשווי של 20 מיליארד דולר, מאחר שמדינה זו היא המממנת של אנטישמיות וטרוריזם בכל רחבי העולם.

האנטי-ציונים אכן מציגים את הדברים בהיפוך המציאות (פלאוט, 2007). פסיכואנליטיקאים כאנה פרויד (1936) היו מכנים תופעה זו ״התהוות תגובה״ שבה אדם מתגונן נגד מחשבותיו או דחפיו על-ידי העברת משמעותם אל ניגודם. מאחר שהכוונה המקורית טעונה ברגשות בלתי נסבלים, כגון דחפים תוקפניים נגד מישהו או משהו, יש צורך להפנות תוקפנות זו למקום אחר. האנטי-ציונים אינם יכולים להכיר בשנאה הערבית כלפי היהודים וישראל. הטרוריזם העולמי והקנאות האסלאמית הממומנת על-ידי סעודיה אינם מציאותיים אלא רק פרי דמיוננו. לפיכך, השנאה הערבית הופכת מ״שנאתם כלפינו״ במציאות האובייקטיבית, ל״שנאתנו כלפיהם״ במציאות המיוחסת ליהודים ולישראל על-ידי האקדמאים היהודים האנטי-ציונים כאן.

תופעה זו, היא ללא ספק ייחודית או לפחות בלתי רגילה באופן יוצא מן הכלל: חלק משמעותי מן האינטלקטואלים של מדינה דמוקרטית טוענים כי השנאה האכזרית המובעת בפומבי ומופצת על-ידי מדינות ערביות – כולל מצרים שבה פרסום חומר אנטי-ישראלי ואנטישמי (כגון ״הפרוטוקולים של זקני ציון״) אין לו אח ורע בכל מקום אחר בעולם – היא לאמתו של דבר תגובה לשנאה של ישראל ושל היהודים כלפיהן. כיצד אפשר לעוות את המציאות בצורה כה גסה ולהפכה לשקר ענק עודנה תעלומה, בלי להתחשב בחתירתנו למצוא לה הסברים פסיכולוגיים/פסיכיאטריים. אכן, אין מדינה שהייתה משלימה עם התנהגות כזו מצד חלק כלשהו מקרב אזרחיה בעת מלחמה. מי טוען בארה״ב כי האמריקאים שונאים עיראקים? אף לא אחד מן הקיצונים שבמתנגדי ג׳ורג' בוש אינו טוען זאת, ודאי שלא כהסבר להתקפות העיראקים על חיילים אמריקאים ובריטים בעיראק. האנטי-ציונים, מסיבות השמורות עמם, מאמצים את התעמולה הערבית על קרבה ועל כרעיו!. דבר זה מציב אותם בשורה אחת עם מדינות ערב מחד גיסא, ועם מדינות אירופה מאידך גיסא, נגד מדינתם שלהם. אולי הדבר מעניק להם תחושת הגנה מפני האיומים של אותן מדינות נגד ישראל.

דניאל בר-טל (2007) בנה קריירה מכתיבה אודות הסטריאוטיפים השליליים של היהודים בנוגע לערבים, במיוחד אלה המשתקפים בספרי לימוד, וכיצד ילדים יהודים מפנימים דימוי זה. יש לחפש היטב כדי למצוא בפרסומיו מחקר כלשהו על הסטריאוטיפים לאי השנאה של יהודים/ ישראלים בעיני ילדים ערבים ועד כמה עמוקה וחודרת היא השנאה ליהודים ולישראל שאותה מטיפים בבתי הספר הערביים/ הפלשתינאים ובספרי הלימוד (שרן, 1999). לאחרונה הציגה התקשורת הבינלאומית לציבור את התוכן והדמויות של משחקי וידיאו ערביים שמטרתם המוצהרת היא לטפח שנאה לישראל וליהודים בקרב ילדים דוברי ערבית. אלפי משחקי וידיאו כאלה נמכרים מדי יום במדינות ערביות שונות, כולל לבנון שבה הם מיוצרים על- ידי חיזבאללה. משחקי וידיאו אלה לילדים הופכים את כל נושא הסטריאוטיפים השליליים בספרי הלימוד של ישראל לבדיחה חולנית. שום תיאור מילולי שנון אינו משפיע על נפשם של ילדי בית ספר בעוצמה של תמונות נעות בסרטי וידיאו. תופעה זו כולה, והתנהגותו של העולם הערבי בכלל כלפי היהודים וישראל, פשוט אינם קיימים במחקרו של בר- טל אודות תפיסות הערבים בספרי הלימוד הישראלים.

בר-טל וטייכמן (2005) חקרו הצגה של ערבים בציורים של ילדים ישראלים. הם לא עשו כל מאמץ להשוות בין ציורים של ילדים ישראלים לציורי ילדים ערבים המציגים יהודים ישראלים. אין נקודת ״0״ כפי שנמצאת במדחום, אשר לעומתה יכול בר-טל או כל פסיכולוג להשוות התנהגות של מישהו ולקבוע כי יש בה סטייה כלפי מעלה או כלפי מטה מן ה ״נורמלי״. יש להקים מערכת נורמות אשר לעומתה ניתן להשוות ולהעריך התנהגות מסוימת. אם התנהגותם של ערבים כלפי יהודים, או הצגת יהודים/ ישראלים בספרי לימוד ערביים, אינה נמדדת או נשקלת, באיזה מסד נתונים או אמת מידה ניתן להשתמש כדי

להשוות אל הצגת הערבים בציורי ילדים יהודים? השוואה זו נדרשת על-ידי כל עיקרי המחקר הפסיכולוגי הבסיסי, שאם לא כן אין תוקף לתוצאות. עלינו גם להיות סקרנים ללמוד כיצד ילדים ערבים ישראלים מתארים יהודים ישראלים לפני ואחרי ההתוודעות למונח ״נאכבה״ בספרי הלימוד שלהם. מחקר זה נדרש אחרי כל ההמולה שעורר המעשה הבלתי ניתן להבנה של יעל (יולי) תמיר, שרת החינוך של ישראל, כאמצעי לקידום ״שלום…עכשיו״!

ידוע לנו רבות אודות האופן שבו ערבים בוגרים מציגים את היהודים והישראלים בציוריהם ובקריקטורות שלהם (סתיו, 1999). האם עלינו לצפות כי ציורי הילדים הערבים יהיו שונים משמעותית מציורי החברה הבוגרת? ילדים, בכל מקום, השומעים מבוגרים הדנים במאורעות נוראים המבוצעים נגד מדינתם על-ידי מדינה או קבוצה אחרת יתארו, קרוב לוודאי, באור שלילי את אנשי אותה קבוצה. ציורי ילדים בארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה הציגו בדרך כלל דמויות של ה״אויב״, הגרמנים והיפנים, באופן שלילי ביותר בלשון המעטה. האם אין ציורים ותפיסות כאלה משקפים סטריאוטיפים? ודאי שכן. הביאו בחשבון את העובדה כי המחשבה האנושית בדרך כלל אודות אנשים, קבוצות ומדינות, ואף מחשבות אודות מדינתכם, משתמשות בסטריאוטיפים כאמצעי קוגניטיבי בסיסי לחלוקה לקבוצות של מספר רב של אירועים המתרחשים בסביבה ובתוך הנפש האנושית. למרות הדה- קונסטרוקציוניסטים הצרפתים, אין להבין את העולם כאוסף עצום של אירועים מוגבלים המנותקים זה מזה. מחשבה אודות קבוצות אנשים מתאפשרת על-ידי חלוקה לקבוצות וסטריאוטיפים. אם לא כן היינו מצטמצמים למחשבה על יחידים בלבד ויכולתנו המנטלית לעסוק בקבוצות או במדינות הייתה נפגמת.

ההיסטוריה בת זמננו עדה לגידול כלל עולמי בשימוש בסטריאוטיפים שליליים המתייחסים לערבים מכיוון שבעשור האחרון מדינות רבות, בעיקר אך לא רק במערב, היו נתונות לטרוריזם ערבי או מוסלמי בצורות שונות.

אמצעי התקשורת מביאים אל בתיהם של אנשים בכל רחבי העולם תמונות של אסונות שבוצעו על-ידי טרוריסטים מוסלמים מארצות שונות, כולל טרוריסטים המכונים ערבים פלשתינאים. שוב ושוב העולם עוסק בסיפור אחר של חטיפה על-ידי קבוצות של טרוריסטים מוסלמים, בישראל, ברצועת עזה, בלבנון, באיראן, באפגניסטן ובמקומות אחרים שבהם הקורבנות משמשים לסחיטה כספית או פוליטית, לעינוי ולהוצאה להורג באמצעות עריפת ראש. עד עתה, לא זו בלבד שהשימוש בסטריאוטיפים בנוגע לטרוריסטים הוא מקובל ונפוץ, אלא שאנשים הורגלו לצפות כי הטרוריסטים יהיו מוסלמים, בין שהטרוריזם מתרחש בספרד, בבריטניה, בארה״ב, בישראל, בלבנון, באינדונזיה, בהודו, באפגניסטן, בפקיסטן או במקום אחר. הדבר משקף כיצד חברות מערביות רבות תופסות וחושבות אודות העולם האסלאמי במונחים מציאותיים שאינם צומחים מתוך דמיונות או שנאה ״מושרשת״. מספר ניכר של מוסלמים מבצעים את פעולות הטרור האלה.

כמה ראשי מדינות חוזרים ואומרים כי רוב המוסלמים הם אזרחים שומרי חוק. עצם העובדה כי בכירים בממשלות חשים בהכרח לצאת בהכרזות מסוג זה מצביעה על כך שהציבור הרחב מאמין כי מוסלמים הם סכנה פוטנציאלית והם מאיימים על החברה המערבית, ולעיתים גם על חברות מוסלמיות. אין אנו יכולים לתלות את האשמה על סטריאוטיפים אלה בדעה קדומה, אלא דווקא בפחדים ובחשדות ממשיים המבוססים על ניסיון קודם. העובדה כי קבוצות אסלאמיות מצהירות על מסירותן לג'יהאד מדגישה את עוצמת התפיסה של הנטינגטון אודות ״התנגשות הציוויליזציות״. חוקרי פסיכולוגיה, היוצאים בהאשמות כי ספרי הלימוד של ישראל כוללים סטריאוטיפים שליליים אודות ערבים, ועורכים השוואות בין ספרי לימוד עבריים לבין ספרי לימוד שנמצאו בגרמניה הנאצית, מוציאים מכלל תחום מחשבתם את ההקשר הכלל עולמי שבו אנו חיים, על כל מעשי האיבה והטרור שהתרחשו לאחרונה. זאת, כמובן, נוסף על האנטישמיות הבוטה והדוחה של דניאל בר-טל עצמו המתבטאת ללא בושה בקביעה כי ספרי הלימוד של ישראל דומים לספרי הלימוד הנאציים. ברור שבכך נרמז כי ישראל עצמה דומה לגרמניה הנאצית.

נראה כי כמה אנשים שוכחים כי הסטריאוטיפים האנטישמיים בחברה הגרמנית ובספרי הלימוד שלה בתקופת מלחמת העולם השנייה הופיעו זמן רב לפני הנאציזם. לא הסטריאוטיפים הם שהובילו להתפרצויות של אנטישמיות ולרדיפת יהודים, אלא רדיפת היהודים והאנטישמיות שרווחו בחברה הגרמנית במשך כל המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הן שיצרו את הסטריאוטיפים בספרי הלימוד האירופיים, לפני ובמשך השליטה הנאצית בגרמניה ובחלק ניכר של אירופה (ויטל, 1999 Vital). ההיסטוריה האנטישמית של גרמניה החלה בתחילת ימי הביניים, כפי שיידון להלן. סטריאוטיפים של ערבים בפלשתינה/ישראל הושפעו מרדיפת יהודים על-ידי ערבים שהתבטאה בהתקפות של יריות, רצח, ומהומות, במשך כמאה שנה (ישראלי, 2002, 2003, 2006).

בשעה שדעות קדומות אודות השחורים בארה״ב שקעו בצורה ניכרת, צלו המאיים של הטרוריסט הערבי עלה ותפס את תשומת הלב של העולם החופשי. אין ספק כי מוסלמים שומרי חוק במדינות רבות נפגעים קשה מן הדימוי המפחיד של המוסלמים תומכי הג'יהאד הממיטים טרור על המערב. אולם מאז בלם קארל מרטל את הכיבוש המוסלמי של אירופה בטור בשנת 732 לא היה המערב מאוים באופן כה מוחשי על-ידי האסלאם. יתרה מזאת, סטריאוטיפים אינם דומים לדעה קדומה ולאיבה אף שהם יכולים להתלוות לרגשות כאלה, כפי שהם יכולים להתלוות גם לרגשות אחרים כלפי אנשים, קבוצות או מדינות מסוימים. קביעות כי הסינים הם חרוצים, הגרמנים מקפידים על פרטים, השבדים או האירים שיכורים רוב הזמן והיפנים צייתנים – כל אלה אף הם סטריאוטיפים (הגם שאינם בהכרח שליליים) המאפשרים לנו לחשוב על הקיום החברתי והלאומי בעולמנו. ״חוקרים״ באוניברסיטת תל אביב כמו בר-טל וטייכמן (2005) רוצים לשכנע את העולם ואת היהודים עצמם שהם חדורי שנאה.

התקת השנאה הערבית ליהודים אל שנאה של יהודים כלפי ערבים מעניקה לאנטי-ציונים דימוי עצמי של מי שמגן על אנשים מקופחים ונרמסים, וכמי שמאשים את התוקפנים, שהם אחיהם ובני ארצם היהודים ואשר מהם מבקשים האנטי-ציונים להתרחק. העברת שנאתם ליהדות ולישראל אל שנאת היהודים לערבים מציגה גם מנגנון הגנה שלדעת אנה פרויד מכונה בשם ״הזדהות עם התוקפן״. דרך זו של התייחסות לדחפים של עצמך נחשבת ל ״מזיק ביותר בדינמיקה״ של החיים הפנימיים (דור שב, 1998). היא מאפשרת לאנטי-ציונים לטעון כי התקפות הטרוריסטים הערבים על יהודים הן מוצדקות. לגבי האנטי-ציונים, הערבים מפעילים לכאורה טרוריזם בעיקר כדי ״להשיג את מטרותיהם הלאומיות או להביע את ייאושם העמוק״ המעניק לפעילותם הטרוריסטית שיעור קומה מוסרי (אורי אבנרי, ג'ף האלפר, נווה גורדון, לב גרינברג ואחרים).

אידיאולוגיה – ולא עוני – מצמיחה טרוריזם

אחר שנים כה רבות של טרוריזם ערבי בחלקי עולם שונים, אפשר לתמוה כיצד מתעקשים כמה אנשים לדבוק ברעיון כי טרוריזם נובע מ״ייאוש״ שמשמעותו העיקרית בעיניהם היא לעוני, להיעדר ניידות חברתית, או לחסך רגשי או כלכלי כלשהו. ההרס שנגרם לארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001 וסדרת הפצצות שהופעלו על-ידי מחבלים-מתאבדים באפריקה, בספרד, באנגליה, בלבנון, נוסף על שנים רבות של התאבדויות רצחניות בישראל, ממחישים ללא צל של ספק כי טרוריזם מונע על- ידי אידיאולוגיה ולא על-ידי עוני. העוני מצמיח פשע ולא טרור. הטרוריסטים המוסלמים הם אנשים משכילים מן המעמד הבינוני, מקצתם בעלי תואר בהשכלה גבוהה, כגון הרופאים שביצעו את פעולות הטרור בגלזגו ביולי 2007, או אלה שחטפו את המטוסים שתקפו מטרות בארצות הברית ב-11 בספטמבר, 2001. הייאוש של הערבים הפלשתינאים נובע מאי-יכולתם להשמיד את ישראל, ולא מן העוני המשווע כביכול. אולם אין מרשים לראיה כלשהי לגישה הזאת להבנת הטרוריסטים להתגנב אל השקפת עולמם של היהודים האנטי-ציונים בישראל. יש בכך לא רק כדי להעיד על דעה קדומה אצל האנטי-ציונים לטובת הערבים אלא על העובדה כי הנרטיב ההיסטורי שלהם משועבד לקנאותם ״הדתית״ לאנטישמיות ולאנטי-ציונות. אפיון זה ממש חל על הביקורת שכתב לאחרונה אריאל הירשפלד (האוניברסיטה העברית) על סרט ישראלי שבה הוא מפגין כישרון יוצא מן הכלל לסילוף הרגשות והכוונות של יהודים (במיוחד יהודים ״דתיים״) באופן מגוחך לחלוטין, בעודו מביע אמפתיה עמוקה ביותר לקורבן הערבי (בסרט המסוים) של חוסר הרגישות של היהודים ואדישותם למצוקה הערבית. גישתנו בנושא הטרוריזם המוסלמי נתמכת על-ידי מחקר מעמיק ומקיף ביותר שנערך על-ידי ממשלת ארה״ב עוד לפני ההתקפה על בניני התאומים בניו יורק (הודסון, 1999).

הערבים הפלשתינים משקיעים את מיטב כוחם, מרצם, זמנם וכספם, ובמיוחד את מיליארדי הדולרים שנתרמו ל״עם״ הפליסטיני על-ידי ארצות הברית, האיחוד האירופי, ערב הסעודית ואיראן, ובאופן עקיף יותר גם על-ידי רוסיה, בבניית צבאותיהם, ברכישת נשק ובתשלום לטרוריסטים. מחמוד עבאס, ראש ארגון הטרור פת״ח ו״נשיא״ הרשות הפלישתינית, שילם לאחרונה את משכורות אנשי החמא״ס בעזה (יולי-אוגוסט 2007) לאחר קבלת 650 מיליון דולר מישראל כ״החזרי מס״. (האם ארה״ב מעבירה סכומי עתק של כסף לקנדה ולמקסיקו אשר אזרחיהן חוצים את גבולותיה כדי לעבוד בארה״ב? מספר רב של צרפתים מאלזס- לורן עובדים בגרמניה. האם גרמניה מחזירה את הכספים המנוכים ממשכורותיהם לצרפת?) הרשות הפלשתינית אינה עוסקת בתכנון ובפיתוח כלכלי פן תהיה עצמאית מבחינה כלכלית ולא תזדקק עוד לצדקה מחוץ לארץ. היה ביכולתה של הרשות הפלשתינית להיות עצמאית כמה וכמה פעמים, עם סכומי עתק שאספה מאז הסכמי אוסלו ב-1993.

עובדה רלוונטית ביותר לדיון זה היא כי האקדמאים האנטי-ציונים מקוננים על מצוקת הערבים הפלשתינים בלי להזכיר כלל מה נעשה ב״סיוע״ הכלכלי האדיר בהיקפו שנפל לחיקם בשפע רב יותר מן ה״מן״ שנפל משמיים כאשר בני ישראל נדדו במדבר. ייתכן כי מה שלקוי ברשות הפלשתינית הוא אותו הליקוי הרווח במדינות רבות בעולם הערבי-מוסלמי: שקיעה באיבה כלפי אחרים, קיום צבא גדול כדי להגן עליהם מהתקפה של אויבים פרי דמיונם (הנטינגטון, 1996, עמ' 258-256) והיעדר ניכר של תשומת לב לפיתוח עצמי בתחומי החיים החברתיים-כלכליים. העובדה כי הקביעה הקודמת היא הכללה או סטריאוטיפ שאינה חלה על כל המדינות המוסלמיות (כגון קטאר או דובאי לדוגמא) אינה גורעת ולו במעט מתקפותה כתיאור סביר של התנאים השוררים במדינות ערב הגדולות במזרח התיכון, לרבות ערב הסעודית העשירה בנפט, המייבאת עדיין את רוב מזונה מחו״ל כי אינה טורחת לטפח את החקלאות שלה. ומדוע תעשה זאת? הרי קל יותר להפיק את עושרה מן הנפט או מנכסים, תעשיות וניירות ערך הנקנים במדינות אחרות – מאשר לעבד את האדמה. האקדמאים האנטי- ציונים שקועים לחלוטין באמפתיה שלהם לערבים המעוורת אותם מלראות את הגורמים הרבים המחזיקים את המצב הפוליטי-כלכלי של הערבים הפלשתינים ברמה פרימיטיבית. התעלמות מהיבט זה של הסביבה, בדומה להתעלמותם מן הגורמים המכתיבים את הצורך של ישראל בהגנה עצמית, ובדומה להתעלמותם מן השנאה העמוקה עד אין קץ של רוב שכניה הערבים של ישראל, נוצרים ומוסלמים, מאפשרת ליהודים שונאי עצמם להמשיך ולגנות את ישראל ואת היהודים כתורמים ל״עוני״ של הערבים הפלשתינים.

עם ידידים כאלה

כדברי הפתגם: ״אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה״. המרגל למען סוריה, אודי אדיב מ״מצפן״, גדל בקיבוץ גן שמואל של ״השומר הצעיר״, שהיה בימים ההם חממה קומוניסטית, שם התגורר שמחה פלאפן (Flappan) – קומוניסט פרו-ערבי, מייסד ועורך של כתב העת New Outlook – משנת 1930 (1993 ,Rael Jean and Erich Isaac). המרגל אורי דייוויס, לשעבר איש ״מצפן״, לשעבר תושב יהודי של סחנין, כיום באנגליה, ו״המחוקק״ הערבי (קרי מסית) ג׳מאל כארסלי (Karsli) הופיעו בצילום, שלובי זרוע, עם האנטי-ציוני הישראלי ושונא ישראל, אילן פפה לשעבר מאוניברסיטת חיפה והיום יושב באנגליה ומלמד באוניברסיטת אקסטר (Exeter). מרגלים לטובת הערבים, אידיאולוגיה קומוניסטית המיועדת לערער את ישראל, והאקדמאים האנטי-ציונים מסוגו של אילן פפה, פועלים בתיאום מלא. כולם נאבקים למען אותן מטרות הרסניות במשך עשרות שנים, מאז הוצגה התבנית של קומוניזם, פרו-ערביות וריגול למען מדינת אויב (ברית המועצות) על-ידי משה סנה בתחילת שנות ה-50 (לורד, עמ' 44). צריכים גם לקחת בחשבון את הכנס בשם ״קפיטליזם בן זמננו: ארה״ב, אירופה והמזרח התיכון בתחילת המאה ה-21״ שהתקיים באוניברסיטת בן-גוריון ב-2006. הכנס היה התקפה מרקסיסטית על ארה״ב והקפיטליזם, לרבות הקפיטליזם בישראל. בין המשתתפים היו נווה גורדון, אורן יפתחאל, דוד ניומן, אורי רם, ושלמה סבירסקי, המטיף הוותיק של הכנסייה המרקסיסטית האורתודוקסית, ואחרים מרשימת האנטי-ציונים שלנו. קנת לוין (2005, 2007) תיעד באופן מבריק את החוב האידיאולוגי של האנטי-ציונים הישראלים למסורת ארוכה במדעי החברה של חשיבה ״ביקורתית״ פוסט-מודרניסטית, ניאו-מרקסיסטית שנבחנה ותועדה בקפידה על-ידי אופירה סליקטר (2005).

האנטי-ציונים מתרועעים גם עם נציגים מן הימין הקיצוני בארצות הברית ולא רק עם השמאל הקיצוני, דהיינו קבוצות ניאו-נאציות שעמן נמצא נועם חומסקי בברית (2005 ,Alexande 1993; Neuwirth). אלן דרשוביץ, פרופסור למשפטים בהרווארד, כתב על נווה גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון: ״הוא נכנס למיטה עם ניאו-נאצים, מכחישי שואה ואנטישמים. הוא דוגמא נתעבת של יהודי וישראלי שונא עצמו.״ ההתחברות של אנטי-ציונים וניאו-נאצים הולכת בדרכה של האנטישמיות הערבית שנסללה על-ידי חאג' אמין אל-חוסייני במלחמת העולם השנייה, כפי שנדון לעיל. האנטישמיות היהודית בת זמננו הרחיבה את אופקיהם והיא כוללת קומוניזם כיסוד אידיאולוגי לרעיונותיהם, כך שהם מפתחים תערובת תוצרת בית של האדום והשחור, פסאודו קומוניזם וניאו-נאציזם. אילו עלה הדבר בידם, הייתה ישראל נודעת עד מהרה כמקום היחיד עלי אדמות המצליח לקיים גולאגים ומחנות ריכוז גם יחד, בלי שהם קיימים במציאות.

לאמתו של דבר, שיעור קצר בהיסטוריה יכול להוכיח כי הגולאג שימש כתקדים שממנו פיתח היטלר את מחנה הריכוז. הקומוניסטים היו מוריהם של הנאצים לטכנולוגיה של רדיפת המונים (1941-1965 ,Viereck). אלפרד רוזנברג, המייסד העיקרי של האידיאולוגיה הנאצית, היה אחת הדמויות המרכזיות ברוסיפיקציה של התרבות הגרמנית. כמובן, גרמניה לא הייתה זקוקה לתקדים הרוסי כדי לרדוף יהודים. הרי בסופו של דבר, הקתוליות כבשה את גרמניה 600 שנה לפני התגלותו של לותר בשלהי המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, ולותר הוא ללא ספק אחד מגדולי האנטישמים בהיסטוריה המערבית שלפני העידן המודרני. גרמניה נותרה במידה רבה קתולית עד היום הזה. שורשיו של המיזוג בין קומוניזם לנאציזם בשנים הראשונות של המאה ה-20 (Viereck, עמ' 272-266). ראויה לציון העובדה כי היטלר אפיין את תנועתו החדשה כסוציאליסטית: סוציאליזם לאומני! הוא ושותפיו הקרובים, בעיקר אלפרד רוזנברג, היו מושפעים מרוסיה יותר מכפי שמקובל לחשוב. מי היה מרהיב עוז לשער כי האנטישמים היהודים-ישראלים שלנו יגשימו מחדש, ביודעין ובלא-יודעין, את השילוב הקטלני במיוחד ליהודים, כלומר, את המיזוג האידיאולוגי של האנטישמיות של השמאל הקיצוני עם זו של הימין הקיצוני?

מאין באו?

מאלו מקורות צמחה האנומליה של יהודים-ישראלים אנטי-ציונים/אנטישמיים? מי או מה טיפח אותם?

בעיית המקורות מטרידה תחומים אקדמיים רבים, ורק לעיתים נדירות מתמזל מזלנו ללמוד את האמת. כיצד אני, אתה, הוא או הם נעשינו למה שאנחנו? כדי למצוא תשובה משכנעת לשאלה זו, קשה או בלתי אפשרית ככל שתהיה ביחס להתפתחות של יחידים, הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי כאשר השאלה נשאלת לגבי קבוצה או מדינה. רבים סבורים כי אילו רק ידענו את התשובה היה ביכולתנו לתקן מצב נתון מסוים ולמנוע את הישנותו. דבר זה מוטל בספק רב. אף-על-פי-כן, הסקרנות מעוררת אותנו לחפש פתרון, בין שנמצא אותו ובין שלא נמצא.

כפי שצוין לעיל, כמה מן היהודים הישראלים האנטישמים דוגלים באמונה הקומוניסטית. במשך תקופת המנדט הבריטי על פלשתינה ובשנים הראשונות לקיומה של ישראל, מקור אחד לתופעה זו הוא השפעת האידיאולוגיה הקומוניסטית על צעירים בפלשתינה/ישראל, או למצער, השפעתה של אידיאולוגיה סוציאליסטית שמאלנית. זו הייתה האידיאולוגיה המוצהרת באותו זמן על-ידי קבוצות פוליטיות ומפלגות כגון ״השומר הצעיר״ ומפ״ם, וכן על-ידי המפלגה הקומוניסטית עצמה. יש עדיין מפלגות קומוניסטיות בישראל, כגון מפלגת חד״ש שחבריה הם בעיקר – אך לא רק – ערבים. עם חברי הכנסת של חד״ש נמנים דב חנין מאוניברסיטת תל-אביב וד״ר אחמד טיבי, ידידו הקרוב ויועצו של יאסר עראפת. מידע אודות ילדותם של האנטי- ציונים היהודים-ישראלים אינו נגיש בנקל כך שאופיין של חוויותיהם המוקדמות, במונחים של חשיפה לרעיונות קומוניסטיים הכוללים השקפות אנטי-לאומיות ואנטי- ציוניות, אינו ניתן לשחזור עתה. טניה ריינהארט המנוחה (נפטרה בניו-יורק בתחילת 2007), אחת הדמויות החשובות ביותר בקרב האקדמאים האנטי-ציונים, תלמידתו של נועם חומסקי ופרופסור לבלשנות באוניברסיטת תל-אביב, נולדה וגדלה בחיפה. הייתה חברה בקבוצת נוער קומוניסטי ונשארה קומוניסטית כל חייה. סיפור חייה משלב רקע קומוניסטי עם חשיפה לניאו-נאצים ולטרוריזם ערבי באמצעות נועם חומסקי (יש לזכור כי חומסקי ביקר אצל נסראללה בלבנון במאי 2006, ראה 1993 ,Seliktar, 2006, Alexander) ייתכן שתולדות חייו של אילן פפה דומות במידה רבה לאלה של טניה ריינהארט. יוסי שוורץ מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת תל אביב מצהיר בפומבי על האידיאולוגיה המרקסיסטית שלו. קימרלינג נחשף אף הוא כנראה בשנות חייו המוקדמות לאידיאולוגיה קומוניסטית.

החוברת עשירת המידע והתובנה של אמנון לורד (1988) כמעט שאינה מותירה מקום לספק כי בארץ ישראל לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, האגף השמאלי הקיצוני של התנועה הציונית (מפ״ם-״השומר הצעיר״) הדגישה במיוחד את נאמנותו לברית המועצות ולקומוניזם, וראה את המדינה היהודית כמכשיר פוטנציאלי לטיפוח ולהפצת הדוקטרינה הקומוניסטית. האמונה הקומוניסטית של ״השומר הצעיר״ לפני הקמת המדינה ב-1948 ואחריה, ונאמנותו העזה לסטאלין ולברית המועצות, עוררה את זעמו של בן-גוריון שגינה אותם בסדרת מאמרים שפרסם בעיתונות היומית (לימים נאספו מאמרים אלה ופורסמו כחוברת: ריב, 1953). בשנות הארבעים, קבוצות הנוער שהשתייכו ״לשומר הצעיר״ בתוך פלשתינה ומחוצה לה, כולל הקבוצות בארצות הברית, צעדו ברחובות ושרו בקול רם: ״הפועל צועד קדימה לקראת הדרור, לקראת המהפכה!״; על היהודים לבוא לפלשתינה מן הגולה כדי לחיות בה כיהודים קומוניסטים. לא היו להם כל קשרים עם ארגונים יהודים לא-קומוניסטים או עם בתי כנסת בקהילה היהודית הרחבה יותר. כאשר המציאות של הניסיון היהודי-קומוניסטי במדינת ישראל החמיצה או לא הייתה לטעמם (קרי, קומונה סוציאליסטית לפי כללי האידיאולוגיה) שבו רבים אל ארצות מוצאם היישר מן הקיבוץ ללא תחנות ביניים בערים הבורגניות תל אביב וחיפה, וכמובן לא בגטו הדתי בירושלים. בנפשם, הם לא התיישבו בישראל כמדינה היהודית אלא בהתיישבות הקומוניסטית של הקיבוץ.

איזו השפעה השפיעה האידיאולוגיה הדתית הקומוניסטית על היהודים בפלשתינה ואחר מכן בישראל? כניסה לסוד העניינים של התנועה הקומוניסטית הייתה יכולה להתקיים באותה צורה ברוסיה או בגרמניה שבהן שימשו קיצונים יהודים ככוהנים ונביאים של הקומוניזם. חמישה מתוך עשרים ואחד חברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה היו יהודים: סוקולניקוב, סברדלוב, טרוצקי, יוריצקי וזינובייב. לקמינייב היה הורה יהודי אחד (Vital, עמ' 703). נוסף על המנהיגות של התנועות הקומוניסטיות בכמה מדינות אירופיות, הקיפה האידיאולוגיה הקומוניסטית חלקים גדולים של יהדות מזרח אירופה (1999 ,Vital). לימים הגיעו קומוניסטים יהודים רבים לפלשתינה, שם החדירו את הדוקטרינה לנוער שלהם והשפיעו השפעה ניכרת על כמה מוסדות של יהדות פלשתינה, לרבות ה״הגנה״ (לדוגמא, יצחק שדה) באמונותיהם החברתיות-פוליטיות (לורד, 1988). לחברות בתנועה הקומוניסטית היו השלכות נרחבות רבות על כל השקפת עולמם של אנשים אלה, על חברויות, נאמנויות, ערכים ומטרות חיים. כל אלה השפיעו על חייהם של כמה מן האנטי-ציונים שנדונו במאמר זה ועל חייהם של יהודים רבים בישראל.

מאמר זה אינו יכול לטפל באופן יסודי באידיאולוגיה הקומוניסטית ובהשפעתה על היהודים, הציונות וישראל, אולם הארה של כמה רעיונות יסוד המשפיעים ישירות על הדיון כאן היא רלוונטית. קוראים הרוצים להרחיב עוד בנושא זה מופנים אל מקורות אחדים המטפלים בו בהרחבה (דותן, 1996; אפשטיין, 2003; Isaac, Rael and 1993 Erich; לורד, 1988; שילוח, 1991; 1999 ,Vital, ראה בעיקר עמ' 754-703; יריב, 1953).

האידיאולוגיה המרקסיסטית-קומוניסטית, ברמה התיאורטית, מתנגדת לחשיבותה של לאומיות נפרדת ומתמקדת ב״אחדות״ על-לאומית של מעמד הפועלים או הפרולטריון. תורה ניאו-משיחית החוזה את גאולת הפועלים מ״כבליהם״ באמצעות מהפכה אשר תתקן את עוולות המהפכה התעשייתית והשעבוד שהמיטה על ההמונים אשר אינם נהנים מפרי עמלם. אחוות האדם הנבואית תתגשם על-ידי פירוק הגבולות הלאומיים בשעה שנציגי הפועלים הבינלאומיים יתפסו את מקומה של מדינת הלאום הקפיטליסטית, כפי שמטיף הסוציאליזם.

ישראל אינה המדינה היחידה הסובלת מלחץ ההתקפות מצד אידיאולוגים מרקסיסטים מעולם האקדמיה. שטף של פרסומים בארצות הברית מתארים ומתעדים בקפידה את ההשפעות של אקדמאים ניאו-קומוניסטים ומרקסיסטים באוניברסיטאות רבות על החינוך ועל מדיניות הרשויות. האקדמאים טוענים, בין היתר, כי ארצות הברית היא ״מדינה מדכאת, התגלמות הרייך השלישי״ (הורוביץ, 2007, עמ' 93) תוך הקבלה למה שכותבים ואומרים כמה פרופסורים ישראלים אנטי-ציונים על ישראל. (ראה גם הורוביץ, 2006).

עיקר אמונה בסיסי זה של סוציאליזם קיצוני הובע כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 על-ידי אהרון שמואל ליברמן (1880-1845) עורך של ״האמת״ (פראבדה!), כתב העת הסוציאליסטי הראשון בעברית שהופיע ברוסיה. הוא כתב:

לגבינו הסוציאליסטים אין כל חלוקה לאומות או לגזעים…״ הז׳יד״… הוא אזרח העולם: שום מדינה בעולם אינה יכולה לכבול אותנו אליה על-ידי פטריוטיזם מיוחד כלשהו…(אנו) יכולים להיות רק סוציאליסטים עולמיים… (שילוח, עמ׳ 23; Vital עמ׳ 411-410).

רעיונותיו של לנין על קמילת המדינה הם המשך ישיר לרעיון זה שקדם ללנין בחמישים שנה.

המכנה המשותף האמיתי היחיד של החברים היהודים בשלוש המפלגות המהפכניות הגדולות, הבולשביקים, המנשביקים והסוציאליסטים המהפכנים, הוא הנחישות הקבועה, הלוהטת למדי, להתנתק מן האינטרסים היהודיים במיוחד ומן הקולקטיביות היהודית עצמה בכל אחת מצורותיה (Vital, עמ׳ 727).

דוקטרינה זו קבעה לא במעט את השקפותיהם של שמאלנים ציונים בפלשתינה-ישראל, כפי שהובעה בתמציתיות על-ידי בן-גוריון:

המסמך שעליו חתמה מפ״ם הדורש כי כל הפועלים בישראל חייבים גם הם לחתום עליו… אינו עניין משני. המסמך מטביע חותמו, מעצב ומגבש כל תפיסותינו המוסריות והפוליטיות, קובע כל קשרינו האנושיים והיהודים בעולם, הן בעולם היהודי והן בתחום הבינלאומי…ומבטל שיקול דעתנו החופשי בנוגע לכל אשר נעשה על-ידי מעצמה אדירה (כלומר, ברית המועצות – ש.ש)… הנמצאת לגמרי מעבר לשליטתנו…אילו נעשה רצונה של מפ״ם… היה זה להלכה ולמעשה ממוסס את ריבונותה של מדינת ישראל ומוחק צלם היהודי והאדם בקרבנו (יריב, עמ׳ 28).

בקצרה, בעבור יהודים בישראל, הקומוניזם היה ניגוד ללאומיות היהודית, כלומר, לציונות, והקומוניסטים הישראלים דחו את גינויו של בן-גוריון לעקרונות ה״אני מאמין״ שלהם. בעיניו של בן-גוריון היה ״השומר הצעיר״ מזוהה עם ברית המועצות ועם סטאלין כמנהיגה ללא עוררין.

בתוך ברית המועצות, הבולשביקים היהודים הפגינו אכזריות מפחידה כלפי דת וכלפי יהודים דתיים, כולל חילול בזדון של בניינים יהודיים ונוצריים ובריונות מכוונת להשפלת אנשים דתיים (אפשטיין, 2003; הזז, 1968-1956). התיאולוג והכומר הרוסי, סרגיי בולגאקוב (נפטר ב-1944 בפריס) הציע הסבר נוקב להשתתפותם הנלהבת של יהודים בפעילויות מהפכניות ברוסיה (ראה אפשטיין, 2003, עמ' 133-129). הוא ציין כי האינטלקטואלים המהפכנים היהודים התנתקו לחלוטין משורשיהם היהודיים בהשפעת הסוציאליזם הקיצוני וההומניזם. אולם, טוען בולגאקוב, גם התנהגותם החייתית כלפי יהודים ונוצרים מציגה את דתיותם, הגם במובן שלילי והפוך. הם האמינו כי יוכלו ״לכבוש את המקדש במקום אלוהים״, משמע שהמהפכה תביא גאולה לעולם במקום אלוהי ישראל או אלוהי הנוצרים, ואילו את המאמינים הדתיים יש לחסל. הם ראו עצמם כגואלי העולם בעודם מבקשים אחר ההתאבדות ההיסטורית של העם היהודי. הם ניהלו מלחמה של ״יהודים נגד יהדותם״. הערכתו של בולגאקוב שנכתבה בתחילת המאה ה-20 (אולי ב-1919) אושרה על-ידי הוגי דעות בני זמננו, במיוחד בנוגע לבורות המוחלטת בכל הנוגע לחיי היהודים וליהדות מצד קומוניסטים יהודים (אהרונסון, עמ' 293).

האופי הבינלאומי של האידיאולוגיה הקומוניסטית והאידיאליזציה שלה לפועלי כל העולם כמקימי אחווה על- לאומית, מובילה כמעט באופן הגיוני להשקפה כי הערבים הפלשתינאים ״המרוששים״ (ולפיכך פרולטרים) ייתפסו מתוך אמפתיה רבה על-ידי היהודים האנטי-ציונים בישראל בעלי רקע קומוניסטי או אידיאולוגיה קומוניסטית חזקה. יהודים אינם זכאים למדינה נפרדת בשעה ש״הפרולטריון״ הערבי-פלשתינאי הוא ״חסר בית״. אין גם די במדינה ערבית חדשה ביהודה ושומרון מכיוון שבכך תישאר מדינת ישראל האתנוקרטית בידי היהודים, והמדינה תוסיף לשלוט במוסלמים רבים, נוצרים, דרוזים ואחרים. לפיכך, גם עם מדינה ערבית פלשתינית אשר תשים קץ ל״כיבוש״ כביכול, ימשיכו היהודים ״לכבוש״ את ישראל והרי אסור לישראל להתקיים לדעתם של האנטי-ציונים המרקסיסטים- קומוניסטים. צורה זו של על-לאומיות אינה גרסה מקומית של האומות המאוחדות, אלא השקפה הדורשת שלטון על- לאומי בעולם וחיסולן של מדינות קיימות אשר תוחלפנה על-ידי ממשלה עולמית (2003 ,Fonte). מאחר שמדינות אחרות מגינות בעוז על זכותן להתקיים על אדמתן הלאומית ההיסטורית, די בפירוק המדינה היהודית כצעד ראשון לקראת על-לאומיות סוציאליסטית-קומוניסטית עד להקמה סופית של שלטון הפרולטריון הבינלאומי. באופן כזה, הרעיון הקומוניסטי המקורי של גאולת העולם באמצעות ביטול הממשלות הלאומיות יוגשם בחלקו, והיהודים הישראלים האנטי-ציונים יוכלו להתפאר בהשתתפותם במאמץ עטור התהילה על-ידי מאבקם להסרת ישראל מקהילת האומות ומסירת שטח ישראל לערבים ״הפרולטרים״. ליהודים אין זכות נורמלית להציב את קיומם העצמי ואת האינטרסים העצמיים שלהם מעל אלה של אויביהם.

הצד השני של המטבע נובע מן ההסתערות הנאצית על היהודים. את הביטוי באידיש ״קשה להיות יהודי״ יש לנסח מחדש בתקופה שלאחר השואה: ״מפחיד להיות יהודי״. יש אנשים, מציין פרויד, המתמודדים עם פחד על-ידי בריחה, כלומר, על-ידי ניסיון להימלט ממקור הפחד. לגבי יהודים רבים פירושו של דבר הוא להימלט מהיותם יהודים. כמובן, הטבח הנאצי ביהודים חולל נטל בל ישוער של פחד שעמו ניסו היהודים להתמודד על-ידי יישור קו עם אויביהם. היהודים הישראלים האנטי-ציונים בני זמננו אמרו כנראה לעצמם משהו בדומה לזה: ״אם הערבים יקבלו אותנו ואף יעריצו את אומץ ליבנו להתכחש לתרבות השלטת של בני עמנו, והנכונות שלנו להתנגד להגמוניה הציונית כנרטיב השולט, אנו נזוכה ולא נצטרך לפחד מאויבינו. על-ידי הפיכת אויבי לידידי, לפחות לדעתי, הריני פוטר את עצמי מן הפחד להיות קורבן. העובדה שאויבי לשעבר נשאר אויב ארצי ועמי מחייבת אותי לצעוד צעד נוסף הלאה ולראות את אחי היהודים ואת מדינתי כאויב״. בלא ראיות מוגדרות, אין לייחס תרחיש פסיכולוגי זה באופן אוטומטי לאנשים מסוימים, אולם התרחיש נמצא בהחלט בתחום האפשרי מבחינה פסיכולוגית, כאחד ההסברים לשאלה כיצד הגיעו היהודים הישראלים האנטי-ציונים והאנטישמים אל השפל שאליו שקעו.

בקצרה, האקדמאים היהודים-ישראלים האנטי-ציונים, שרובם בעלי אמונה או נטייה מרקסיסטית-קומוניסטית, מתהוללים בזיהוי ישראל עם הנאציזם. ספרי הלימוד של ישראל הם בהשראה נאצית, קבוצות הנוער שלנו הן היטלר- יוגנד, הסוציאליסטים הציונים המושבעים שעלו ארצה לפני קום המדינה ואחרי כן מפולין היו (כביכול) נאצים, וחיילים יודו-נאצים המצייתים ללא בושה לפקודות של קציניהם, רודפים את הערבים חסרי ישע.

מבחינתם, הערבים, יחד עם תומכיהם היהודים-ישראלים, כולל קומץ פרופסורים יהודים-אמריקאים לצורך האיזון, מפגינים קבל עם בתקשורת ההמונית מכל הסוגים ובכל הארצות את גאוותם ושנאתם ליהודים ולישראל. מצמרות הפרלמנטים האירופיים או ממחלקת המדינה האמריקאית, העולם צופה בשמחה בדרמה של יהודים אנטישמים שהצטרפו למקהלה של הכחשת שואה ותמיכה בתוקפנות הערבית נגד היהודים וישראל. הנביא ירמיהו ודאי ראה לנגד עיניו את היהודים הישראלים האנטישמים בשעה שכתב:

״עקוב הלב מכל ואנש הוא מי ידענו?״ (ירמיהו, י״ז: ט).

בעידן המודרני, אפשר להחיל על האקדמאים האנטי- ציונים שלנו ועל התעקשותם להשוות בין יהודים-ציונים לבין הנאצים את הערתו הנוקבת של ג׳ורג׳ אורוול:

״צריך להשתייך לאינטליגנציה כדי להאמין בדברים כגון אלה. אדם מן השורה אינו יכול להיות כסיל עד כדי כך״.

אף-על-פי-כן, השאלות שנשאלו במאמר זה לגבי המקורות וההתפתחות של אנטי-ציונים יהודים-ישראלים, נותרו ללא מענה. יש לחקור ולהבין את תולדותיהם של אנשים כאלה לפני שנוכל לצייר תמונה מהימנה כיצד צמחה תופעה נוראה זו.

(ביבליוגרפיה והפניות במקור).

 

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x