עיקרי האמונה נוגעים בשני מישורים עיקריים: חובתינו כלפי האל, ויעודים עתידיים.
החלק שעוסק בחובתינו כלפי האל, הכרה ביחודו ומהותו והדרך שבה נמסרים ציוויו, הוא מובן מאליו ומתבקש, דע לפני מי אתה עומד, אין צורך לבססו כאן.
החידוש שבעיקרי האמונה של הרמב"ם, הוא הכנסת היעודים העתידיים לקטיגוריה של עיקרי הדת, וכבר שאל החתם סופר מפני מה האמונה בתחית המתים היא עיקר הדת? איך אמונה זו משליכה על חיי הדת של המאמין? ואם חכם מסויים יפרש את הכתובים בדרך משל או באופן אחר, האם קיום ארבעת חלקי השלחן ערוך, אהבת ה' ויראתו, לא מספיקים?
הרמב"ם לא בדה את הדברים מלבו, כבר המשנה אומרת שהכופר בתחית המתים אינו קם לתחית המתים. מה שמלמד שיש ענין מהותי באמונה זו. מי שאינו מכין את עצמו ליעוד העתידי, אינו זכאי לו, המהות של יעודי העתיד שבנביאים הם ההכנה של עם ישראל אליהם.
מהות החלק הזה של עיקרי האמונה הוא, אם כן, הכנה לתהליכים עתידיים שמוטלים על שכמה של היהדות. תפיסת הדת ותפקידה כנוטלת חלק בתהליך זה, הסופיות, הידיעה שהעולם אינו סטאטי – קדמון ונצחי, בו ימותו ויוולדו עד אין קץ, אלא תפקיד העולם עצמו תלוי בנו, כדור הארץ, השמש והירח, הכל מסתובב סביב התכנית הזו. העיקר הוא שאת זה לא נבין כמליצה אלא כמציאות ראשונית לא פחות ואף יותר מחוקי הטבע.
המוותר על התחושה הזו שעולה מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, מוותר על עיקר אמונה. נכון הדבר שעיסוק יותר מדי בפרטי הדברים האלו, ובפרט בדורות תלושים מן המסורת, אינו מביא ליראה ואהבה, כפי שכותב הרמב"ם (ברמז עבה למשיחי שקר של זמנו ושל כל הדורות). אך זאת משום שיש בידינו מסה קריטית של תיאורים הנוטעים בנו את התחושה הזו. אין תועלת וגם אין אפשרות לדון ולהתווכח כמה זמן מדוייק אמור לחלוף בין תחית המתים לצדיקים ובין השלב הראשון של יום הדין הגדול, וכמה מעלות צלזיוס ישררו באותו יום. אבל את כלל האמונה מלאת ההוד, שבאה אלינו מפי נביאינו הקדושים וחכמינו הנעלים, זכותינו וחובתינו לשוות לנגד עינינו.
המכנה המשותף ליעודים העתידיים בחז"ל ובנביאים, הוא חדוש ימי קדם, עיקר האמונה הוא שהעולם נברא מתוקן, קלקולו וקללתו אינו טבע מחוייב המציאות, אלא בעטיו של החטא. תיקון החטא האנושי, יחזיר את העולם לתיקונו הראשון.
גן העדן היה מקום בעולם בו היה אקלים ממוזג, מים בשפע, ועצי פרי, נהרות עצומים ויופי, כפי שהבינו גם הרמב"ן (שער הגמול) והרמב"ם (פיה"מ סנהדרין פ"י), פירוש הבטוי גן עדן הוא מלשון השקאת האדמה, (כמו ונחל עדניך תשקם (תהלים לו ט) ישם מדברה כעדן (מיכה א) ועוד). מחמת החטא נטרדו אבותינו משם, והוצרכו לעבוד את האדמה המצמיחה קוץ ודרדר.
תקופה זו מכונה בארכיאולוגיה 'תקופת המעדר', באותו זמן "היה כל השטח מהאוקינוס האטלנטי עד לפרס, כולל ארם נהריים וארץ ישראל מין גן ענקי מלא צמחים" (סאגס, 'גדולת בבל'), לפי המסורת היהודית בתוך הגן הענק הזה התגורר אדם הראשון במזרח א"י באיזור ירושלים.
בא"י נשארה ברכה מיוחדת, בניגוד לכל שאר החלקים שהיו בעבר חלק מגן עדן והפכו למדבר. בימי משה עדיין היו בה פירות בגודל מופרז כפי שלמדים ממעשה המרגלים, וגם שנים רבות לאחר מכן היתה בה ברכה מרובה, משיירי גן עדן, (וראה ברכות מד. מעשי פירות אפרסמון), וכן נשארה בארץ תכונת גן עדן שמקיא ממנו את החוטאים.
בימי קדם היו שוורי בר עצומים וכן תנינים גדולים שה' הכניעם כמסופר בנביאים בכמה מקומות, וישעיהו מתאר שגם בעתיד יחזרו אירועי העבר: "ביום ההוא יפקד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש ברח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" (ישעיהו כז א). חרבו של הקב"ה אינו אלא ה'בהמות' העצום, שגם הוא דינו לכליה, מאותו הטעם שנכלה בימי קדם, שהעולם אינו יכול לעמוד מפניו (ב"ב שם). הרעיון של מלחמת לויתן ובהמות לעתיד לבא, אינו אלא ביטוי של חזרה לימי בראשית כאשר בריות בראשית – הדינוזאורים והממותות הגדולות שלטו בעולם, ה' ישוב וינצחם (ואולי יש כאן רמז שגם בעבר, כלייתם של התנינים הגדולים נעשתה על ידי ה'בהמות', המינים הענקיים נלחמו זה בזה עד ששניהם הידלדלו וכלו).
תיקון החטא הקדמון יתקן גם את תוצאותיו ההרסניות. בקעת הירדן אשר כולה משקה[1], וערי סדום אשר היו "כגן ה'" היו השארית הפוריה שנשארה מגן העדן, וגם שארית זו, באופן סמלי, הפכה לצחיחה ולמלחה שבעולם, בזמן שבו נכחדו מהעולם שרידי הנפילים. ואילו כעת, אין אנו מוצאים אלא את "פתחו של גיהנום" בבית שאן (ערובין יט.), בטבריה, ובירושלים (ערובין שם) שכולם לאורך קו זה. חמי טבריה מתוארים כמתחממים מחמת פתח הגהינום (שבת לט), השינוי הגיאולוגי שהפך את גן העדן למדברות, הוא הגורם למעינות החמים.[2]
לפיכך התנבאו הנביאים על תיקון ארץ ישראל, ובראשה ירושלים. הנביאים כולם דברו על מעין מים שיצא ממקום המקדש לעתיד לבא, ירושלים העיר הצחיחה החיה על מי בורות ועל יבוא מעינות רחוקים, העומדת במרכזו של השבר הסורי אפריקני, תחזור להיות כגן ה'.
הגהינום הוא גן העדן עצמו, בשעה שהוא מקולל. מקור השם "גי-הינום" הוא בשמו של גיא שממזרח לירושלים (שהיה שייך למשפחת הינום, מ"ב כג י, איכ"ר ג) בו נעשו תועבות גדולות לעבודת האלילים (מלכים שם), ושם הבטיח הנביא (ירמיה ז לב) שייענשו עובדי האלילים לעתיד לבא. לאחר מכן הפך למושג כללי על עונש הרשעים לעתיד לבא[3] (אבות ה כ בשם ר' יהודה בן תימא שהיה אחר החרבן).
מענין כי באותו מקום עצמו עדיין התגוררו משפחות ענקים עד כיבוש הארץ: "גי בן הנום אשר בעמק רפאים" (יהושע יח טז), כך שכשהתקלל גן העדן הפך אותו מקום עצמו לגיא הינום ולהיפך גמור של גן עדן. ולעתיד לבא תהפוך ירושלים ובפרט ממזרח לה והלאה – עמק רפאים, גיא הינום, בחזרה לגן העדן. וזה פשר בקיעת הר הזיתים לשניים המוזכרת בנביא (זכריה יד ד, ואז יגיע גי הרים אל אצל). וחז"ל אמרו "אין רשות הרבים בעולם הזה, אלא לעתיד לבא שנא' כל גיא ינשא" (ירו' ערובין ח ח – בהתאם לאגדה שבבריאת העולם לא היו הרים) ויש לסמוך לכאן את דברי ישעיהו סא "הנני בורא את ירושלים". ואולי רעיון בקיעת הר הזיתים הוא לפי המסורת המובאת גם ביוספוס שבימי הרעש (בזמן עוזיה) "נשברה מחצית ההר שבמערב והתגלגלה למרחק של ארבע סטדיות ועמדה על ההר שבמזרח", (והמחקר הוכיח שבאמת רעש אדמה יצר שכבת אדמה עצומה במעין עין רוגל שאותו מציין יוספוס כמקום אירוע זה, שמואל אחיטוב, אנצ"מ ערך עין רוגל) ואין בקיעת ההר אלא הפרדת הדבקים. ומעניין כי זכריה מציין על בקיעת ההר "ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש אשר בימי עוזיהו".
ורעיון זה שגן עדן עצמו נהפך לגהינום מבואר ג"כ בתורה, שבמקום גן עדן ניצבה "להט החרב המתהפכת", והכוונה בזה שהתקלל המקום, כמו שתרגם יונתן. ואמרו "להט החרב המתהפכת זו גהינום" (תנחומא בראשית כח).
התיאור של ירושלים כגן העדן מוזכר במפורש בישעיה ובמיכה "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה, ישם מדברה כעדן, וערבתה כגן ה'". ואי אפשר לו לגן עדן בלי נהר מים חיים הבוקע ממנו (זכריה יד ח "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים… בקיץ ובחורף יהיה", יואל ד יח: " והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים"), ויחזקאל (מז) מוסיף על הנהר את העצים והדגים:
"והנה מים יצאים מתחת מפתן הבית קדימה… והנה אל שפת הנחל עץ רב מאד מזה ומזה… והיה הדגה רבה מאד… ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו על הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים, ונרפאו המים, ועמדו עליו דיגים מעין גדי ועד עין עגלים… כדגת הים הגדול רבה מאד… בצותיו וגבאיו ולא ירפאו למלח נתנו… כל עץ מאכל… והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה".
יחזקאל מזכיר כאן במפורש כי המים יצאו לכיוון מזרח, ויתקנו את כל הערבה שכיום היא מדברית ושוממת, עד עין גדי, וכן כי יתקנו את ים המלח "ונרפאו המים", (למרות שהוא מציין כי יישארו ביצות עם מלח, זה מכיון שאי אפשר שהתיקון יצור גם חסרון, והרי יש ענין ותועלת במשקעי ים המלח). והמקום ימלא "כל עץ מאכל" – כמוזכר לגבי גן עדן הקדמון[4]. וכן יואל המזכיר את נחל השטים, מתכוין לנחל בערבות מואב ששם השטים ממזרח לירדן (במדבר כה א, לג מט, יהושע פרקים ב ג). בודאי לא מקרה הוא שכל שינויי הטבע המוזכרים בקשר לאיזור ירושלים הם ממזרח לירושלים: הנחל יפנה מזרחה, הר הזיתים יבקע, וכך תיאורם של יחזקאל ושל יואל. הכוונה בכ"ז לכל איזור הבקע הגדול הוא עמק הירדן של ימינו. וזה כוונת יחזקאל (טז נג) "ושבתי את שבות סדום ובנותיה", לא לאנשי סדום, אלא למקומה של סדום.
לא בכדי צויין כאן ים המלח, שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם. מה שמצדיק את השם "גיא" הינום לכל הגיא העצום שנוצר בהתקללות הארץ. כך יהפוך המקום הנמוך והשפל ביותר בעולם, שהוא גם המקולל ביותר, "גפרית ומלח שריפה כל ארצה", בחזרה לגן ה' ושוב לא יהיה עמוק ושפל כל כך. כך גם הנבואה על עמק עכור שייהפך לפתח תקוה (הושע ב יז, וישעיה סה י) מתכוונת לעמק עכור בו נרגם עכן (יהושע פרק ז) שהיה ע"י יריחו.
ויש לשים לב גם כי עמק הירדן הוא קו תפר שבין ארבעה אקלימים: צפונו הוא עמק הכינרת ומקורות הירדן – כשארית גן עדן המקורי, רווי מים ופורה במיוחד. גם המעינות החמים המסמלים את הגהינום הינם מביאי תועלת ונחשבים עידון מיוחד. דרומו מדבר יבש, בקעה עצומה שמרכזה ים המוות המקולל. מזרחו – ערבה אין סופית, ארץ מרעה המאפשרת חיים אך אינה פוריה ואינה מיושבת אלא ע"י שבטים נודדים. ומערבו – ארץ טרשים, היכולה להיות פוריה, בהשקעה רבה. שם מקום השכינה – שמצבו הישיר תלוי בהתנהגותם של בני האדם.
ואכן בצורה זו התפלגו גם בני האדם: מן הצפון והלאה התיישבו הנהנתנים שאינם מבקשים אלא ליהנות מיופי ומתענוגים בכל מצב, הם בני אירופה[5]. מן הדרום והלאה התיישבו בני חם המקוללים, שאין להם לא רוחניות ולא גשמיות. ממזרח וממערב נחלקו בני שם: את ארץ המזרח הגדולה והמסתפקת במועט לקחו הבוחרים שלא להתמודד על הפסגה, המסתפקים ברוחניות המסויימת שבחרו להם, ובתנאים הסבירים שנותנת להם ארצם. ואילו בני שם שבחרו להתמודד על פסגת האנושות, על רוחניות מחייבת ובלתי מתפשרת, לקחו את הארץ התלויה בהם: גן עדן וגהינום תלויים לה מצדיה, בזמן שעושים את הנדרש מהם הארץ פוריה וכולה כגן ה', ובזמן שאין עושים זאת, הרי הארץ חרבה ומקוללת כגהינום.
ונהר הירדן מסמל זאת בעצם מציאותו, כשהוא פורץ ויוצא מתוך מערה כמתת שמים לארץ פוריה מאין כמוה, וכלה ונעלם בקול ענות חלושה לתוך ים המוות המקולל. כשבדרכו הארוכה הוא מתפתל והולך בין ארץ הבחירה, לבין ארץ הברירה. לכן למעבר הירדן ישנה משמעות סמלית כל כך, והוא מוזכר בספר דברים ויהושע עשרות פעמים (וכן במלכים). בני ישראל נכנסו לארץ דוקא מבקעת הירדן, למרות שהגיעו מן הדרום.
מעבר הירדן היה טקס מיוחד, וכן נכרתה שם ברית והוצבו אבנים שעליהם נכתבו דברי התורה. שני עברי הירדן הם בעלי משמעות. מיד עם הגיעם לישראל כורתים בנ"י ברית דוקא בין שני הרים, מערבי ומזרחי (גריזים ועיבל), ונותנים ברכה על ההר המערבי (גריזים) ואילו על המזרחי מזהירים בקללה. ואכן משני עברי הירדן נצבו במשך מאות שנים כל קרובי ישראל: עמון מואב ואדום, והיו שבט אפו של ה' כלפי ישראל. ומיד עם חרבן ממלכת ישראל נשמדו גם הם – מכיון שלא היו אלא שבט אפו של ה' ותו לא. כמו שהאריכו הנביאים לחזות עליהם. והיסטוריה זו שבה על עצמה כאשר היום שבט אפו של ה' ניצב גם הוא מעבר לירדן ומאיים על ישראל. וגם הם באים עלינו בשם ה'.
ומעניין כי העיר המרכזית בעמק הירדן – יריחו, נחשבת כעיר העתיקה בעולם ע"פ החפירות הארכיאולוגיות[6]. היא עצמה מקום פורה עמוס תמרים, בלב אדמת מדבר מלחה. ודוקא היא, הכיבוש הראשון של בני ישראל, הוחרמה ע"י יהושע בן נון, כדי להיות הסמל ההפוך מירושלים, יריחו שבעמק תסמל את הגהינום ואת החרבן שמביא החטא בארץ הקדושה, וירושלים מעליה, תסמל את גן העדן שנהיה ע"י עמלם של ישראל. ודוקא חיאל בית האלי שלא הכיר בקדושת ירושלים הוא שבנה את יריחו.
אפשר שאף העיכוב הגדול של מאות שנים בו נמנעו בני ישראל מלהתיישב בירושלים, אף שכבשוה מיד עם הכניסה לארץ (שופטים א), גם הוא דוקא מכיון שנחשבה כפתחו של גהינום. ומשום שידעו על ערכה הגדול בימי קדם ועל הקללה הרובצת על המקום לכל מי ששרוי בחטא. פחדו להתקרב אליה מחשש שמא יגרום החטא. בימות יהושע כשחשבו ש"לא נפל דבר מכל הטוב" כבשוה במטרה להתיישב בה ולקדשה. אך מיד לאחר מכן כאשר כל אחד התיישב תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא כבשו את הארץ הנשארת, ולא התאחדו למטרה אחת. לא היה מי שיטול על עצמו משימה זו. ודומה שאפילו יושב ירושלים היבוסי ידע על יעוד המקום, שהרי מיד עם בקשת דוד את מקום המקדש אמר: "ראה נתתי הבקר לעלות והמוריגים לעצים והחטים למנחה הכל נתתי" (דה"א כא) "ויאמר ארונה למלך ה' אלהיך ירצך" (ש"ב כד כב).
ייתכן כי רעיון הנחל שיפרוץ בעתיד מבית ה', קשור בנחל הגיחון שהיה בירושלים. אחד מארבעת נהרות גן עדן הקדמון הוא נהר הגיחון (בראשית ב יג, ממזרח לירושלים היה גם נחל בשם פרת). ואולי יש ביניהם קשר, הגיחון המגיח מדי פעם, מסמל את המצב הזמני, בו עדיין אין נהר הגיחון יוצא ופורץ כנהר הירדן ממערת פמייס, אך הוא רומז לעתיד לבא, בו יהפכו מימיו לנהר עצום ורב.
ההבטחה לשבת בסוכות עורו של לויתן קשורה לכתוב בספר איוב: "תמשך לויתן בחכה… התשים אגמון באפו… התמלא בשוכות עורו". איוב ברצותו לתאר את גדולת ה' ע"פ הטבע מתאר כיצד הבורא משך את הלויתן בחכה (או: יכול למשוך את הלויתן בחכה) וכיצד עשה מעורו סוכות (מה שמעיד על הגודל של גופו ועל הכנעתו הגמורה). לעתיד לבא כשישוב התיקון ונצחון ה' על כל ברואיו תתבטא ההכנעה הגמורה בהשמדת הלויתן ועשיית עורו לסוכות שכל אחד יוכל לשבת בהם. (בב"ב עה מוזכר שגם יאכלו מבשרו, והביאו מקרא של "יכרו עליו חברים" באיוב שם, אבל הוא גם מפורש לגבי העבר על לויתן "תתננו מאכל לעם לציים" (תהלים עד יד). ואפשר שגם זה יסודו במציאות שאירעה, וענינו כנ"ל)[7].
וראה צפניה (ג ט) "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'… אסיר מקרבך עליזי גאוותם ולא תוסיפי לגבהה עוד", ואפשר שזו מעין חזרה למצב שלפני מגדל בבל שכולם ידברו שפה אחת ולא יוסיפו לגבהה עוד, ובמלה פוצי הנזכרת שם רמז ל"ויפץ אותם… משם נפוצו כל משפחות האדמה".
כל היעודים העתידים שאנו מוצאים בדברי הנביאים והחכמים, גן עדן, ביטול המוות והיצר הרע, המעיין היוצא מירושלים, ריפוי קללת ים המלח, ניצוח הבהמות והנחש, כולם הם הסמלים של השבת העולם לקדמותו קודם החטא, התיקון הרוחני והגשמי באים יחדיו. 'תחית המתים יסוד מיסודי משה רבינו ע"ה, אין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שאינו מאמין בה, אלא שהיא לצדיקים' (רמב"ם, פירוש המשניות סנהדרין פרק י').
הערות:
[1]בממצא הארכיאולוגי שהעלו החופרים בבאב אדרע היושבת סמוך ללשון, מצאו בית קברות גדול ומקום פולחן מימי סדום וחברותיה (אטלס דעת מקרא עמ' 72) בית קברות זה הינו בן אלפי קברים (לפי אומדן לפחות 20,000 קברים!) ובודאי אינו שייך רק לישוב הדל שנמצא באיזור, בפרט שבית הקברות שייך לשכבה קודמת יותר, כן נמצא באיזור מקדש נטוש ומטמון נטוש (התנ"ך האבוד, עמ' 44). המקום היה פורה ונחל גדול השקה את המקום כפי התיאור בבראשית "כולה משקה כגן ה'", ובאופן פתאומי שינה הנחל את כיוונו (שם עמ' 46). סימנים נוספים לשינויים הטופוגרפים: בתקופת הברונזה התיכונה גידלו באיזור זיתים, הצורכים מים רבים, בראש תולילת ע'סול נמצאה אבקת פרחים של צמחי נחל כמו גם שרידי חלזונות שמקום גידולם בירדן בלבד (מקרא וארכיאולוגיה עמ' 168).
[2]רבי יונתן איבשיץ כותב: "ואמצע כדור הארץ מלא אש ומים ומזה דעת רבים אשר נולדו חמי טבריה", (יערות דבש, ב ז).
[3]אבל בנביאים כינו מקום הרשעים לאחר מותם "שאול", דוגמא לצרות ויסורי השאול נמצא בתהלים "מצרי שאול מצאוני" (תהלים קטז ג). ובאמת כשמנו חכמים שמות עונש הרשעים לא החשיבו כלל את הכנוי המאוחר "גהינום" שאינו במקרא כפשוטו: "שבעה שמות יש לו לגיהנם ואלו הן שאול, ואבדון, באר שחת, בור שאון, טיט היון, וצלמות.. והא איכא "גיהנם"? גיא שעמוקה בגיא הנם". (ערובין יט.). וכן עדיין שגור הלשון הקדומה במס' כלה רבתי ד יח "הכל של הקב"ה ולא נתנו אלא לנסות את הבריות שתטול ג"ע חלקה ושאול חלקה", ואולי זה מאמר קדום עוד קודם לשם גהינום. "גהינום הוא כינוי על עונש הרשעים" (רמב"ם פירוש המשניות סנהדרין פי"א).
[4]יחזקאל מזכיר בעיקר את החלק הדרומי של בקעת הירדן שהוא מדברי, ומהזכרתו של עין עגליים שהוא בארץ מואב, שם העיר עגלת – ישעי' טו ה, ירמיה מח לד, והוא מחוז עגלתין המוזכר בתעודות מדבר יהודה, כנר' גם מקור השם עגלון, יש ללמוד שהכוונה לרפואת כל ים המלח עד צדו המזרחי.
[5]ויש לשים לב כי ירבעם בן נבט העמיד את שני עגליו דוקא במקום זה של מקור הירדן, הנחשב כגן עדן.
[6]כך מראה ק. קניון חופרת יריחו, בספרה "חשפנו את יריחו". וכן "ויהי בונה עיר" (בראשית ד יז) נאמר בתורה על תקופה זו (האלף הד' לפנה"ס).
[7]וכן השוו חכמים בין העבר ביציאת מצרים לגאולה העתידה, מכילתא דרשב"י פ' בא לד, ושם פ' בשלח ד"ה ויסעו, עי' פסחים קיט. כך על תולדות הירח למדנו מנבואת ישעיהו (ל): "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". המגלה לנו כי מוצאו של הירח הוא מכוכב גדול יותר, (ראה ישעיה ס יט והלאה).