האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

על הקשרים בין התיאוריות הפיזיקליות של איינשטיין לבין הגישה האמונית

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

רבות נכתב על השאלה אם האמין איינשטיין ובמה, אבל הנושא של מאמר זה פחות עוסק באיינשטין האיש ובבחירותיו, אלא בשאלה האם יש קשרים בין התיאוריות הפיזיקליות של איינשטיין והגילויים שלו, ובין האמונה הדתית.

השפעתו של איינשטיין על יחסי אמונה ומדע הכתה גלים במאה ה20, האמונה ש'הרשה לעצמו' איינשטין להאמין, נעשתה ל'היתר כללי' לאנשי מדע אחרים… כשהפיזיקאי המפורסם מיצ'יו קאקו התבטא שהוא מאמין באלהים, סערה האקדמיה, דברי כפירה שכאלו? קאקו נאלץ להתנצל בריאיון לעיתון מדעי מפורסם, והסביר שהוא לא התכוין ל'אלהים שהולך על המים', אלא לאלהים שאיינשטיין האמין. "זה בסדר", השיב המראיין… קאקו מייצג את הצד הפתוח והיצירתי יותר שבמדע, כפי שמתאים לפיזיקאי תיאורטי, ומכאן ויכוחיו המתוקשרים עם דוקינס, הביולוג המרובע והמטריאליסט הנוקשה:

(ראה גם ויכוחו עם הוקינג).

רבים העתיקו וציטטו אמירות שונות בנושא אמונתו של איינשטיין, אבל תלמידו של איינשטיין מקס ימר, הלך צעד אחד קדימה והקדיש ספר שלם למחקר הנושא. כלומר, לא רק לציטוטים ולמקורות המוכרים, אלא גם לדיון המחקרי פילוסופי על הרקע של הדברים, מה שיכול להסביר את הקשר הפילוסופי לוגי בין אמירות איינשטין על האמונה ובין שיטתו בפיזיקה.

נביא קטעים מתוך ספרו" איינשטיין והדת, פיזיקה ותיאולוגיה'", 2007, הוצ' אוניב' בר אילן ידיעות אחרונות (התמונה של ימר עם איינשטיין, מתוך דש הספר).

מתחילה קצת רקע היסטורי וציטוטים שונים (מתוך פרקים א ב, הכל ללא ההערות):

בהקדמה נכתב:

"החיבור הזה אמור לבדוק לא רק עד כמה העמיקה הדת להשפיע על איינשטיין ועל עבודתו, אלא גם לנוע בכיוון ההפוך ולבדוק סוגיה שטרם נחקרה באופן שיטתי – עד כמה העמיקה עבודתו המדעית של איינשטיין, ובמיוחד תורת היחסות שלו, להשפיע על חשיבתו התיאולוגית. הבהרתם של יחסי גומלין כאלה בין הפיזיקה המודרנית והתיאולוגיה עשויה לשפוך אור חדש על המחלוקת הכללית הנידונה בהרחבה בדבר הקשר בין מדע לדת, סוגיה שגם היא הייתה עתירת חשיבות בפילוסופיה הדתית של איינשטיין…

בעקבות בדיקה בארכיון איינשטיין בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים ובמקורות אחרים עמדתי במהרה על כך שהדת מילאה תפקיד חשוב בחייו הרגשיים והאינטלקטואליים של איינשטיין, והסופר והמחזאי הנודע פרידריך דירנמט לא חטא לאמת כשאמר, ״איינשטיין הרבה לדבר על אלוהים עד כדי כך שאני נוטה לחשוד כי הוא היה בעצם תיאולוג7 (עמ' 13).

ברשימותיו האוטוביוגרפיות כתב איינשטיין ב־1949:

כשהייתי צעיר בעל הכרה מפותחת למדי, נעשיתי ער לאפסותם של התקוות והמאוויים שרוב בני־האדם רודפים אחריהם ללא לאות לאורך חייהם. יתרה מזאת, עד מהרה גיליתי את האכזריות הכרוכה באותו מרדף עקר, שהיה עטוף באותם ימים במלים צבועות וזוהרות ביתר קפידה מן המקובל בימינו. מעצם היותו בעל קיבה, כל אחד נדון להשתתף במרדף האמור. יתר־על־כן, השתתפות כזאת עשויה להשביע את הקיבה, אבל אין בה כדי לרצות אדם כיצור חושב ומרגיש. המפלט הראשון מאותה סחרחרת הוא הדת, שמונחלת לכל ילד באמצעות מכונת החינוך המסורתית. כך הגעתי – חרף היותי בנם של הורים (יהודים) חילוניים לגמרי – לידי דתיות עמוקה.7

ממה שזכר איינשטיין עצמו עולה אפוא כי שורש הרליגיוזיות שלו לא היה נעוץ באהבת הטבע או המוזיקה, אלא בכך שעמד על ריקנותה של התחרות האנושית במאבק על הקיום ועל תחושת הדיכאון והיאוש הנלווית אליה – שהדת הציעה לכאורה מפלט ממנה. בעת ובעונה אחת, קשה להניח שילד צעיר היה יכול לנקוט עמדה כזאת ביחס לחיים. דומה אפוא שדיווחו של איינשטיין אינו אלא ניסיון להטיל על נעוריו רעיונות שהגה בבגרותו (עמ' 20).

"איינשטיין לא ראה מעולם את היחס בין מדע לדת כאנטיתזה. היפוכו של דבר, מדע ודת נחשבו בעיניו כמשלימים זה את זה ואפילו כתלויים הדדית זה בזה, יחס שתואר במטפורה המצוטטת לעיל, ״מדע בלי דת צולע; דת בלי מדע היא עיוורת.״27 ב 1930, בשיחה עם הסופר האירי ג׳יימס מרפי (Murphy) ועם המתמטיקאי האירי ג׳ון ויליאם נייבין סליבן(Sullivan), הכריז איינשטיין בהטעמה, ״לדעתי כל ההשערות המעמיקות יותר בתחום המדע צומחות מרגש דתי עמוק, ובהעדר רגש כזה היה נבצר מהן להיות פוריות.״28 (עמ' 27).

"באחת ההזדמנויות שבהן התבקש איינשטיין להגדיר את אלוהים, הוא סיפק את התשובה האלגורית הבאה:

אינני אתיאיסט, ואינני חושב שאוכל לקרוא לעצמי פנתיאיסט. אנחנו מצויים במצבו של ילד שנכנס לספרייה ענקית, גדושה בספרים בשפות רבות. הילד יודע שמישהו היה צריך לכתוב את הספרים האלה, אך אינו יודע כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן נכתבו הספרים. הילד חושד במעורפל בקיומו של סדר מסתורי בארגון הספרים, אך אינו יודע מה טיבו. דומני שזו העמדה אפילו של האדם האינטליגנטי ביותר ביחס לאלוהים. אנו רואים את היקום מאורגן להפליא, ומציית לחוקים מסוימים, אך מבינים את החוקים האלה רק במעורפל. הכרתנו המוגבלת תופסת את הכוח המסתורי שמניע את קבוצות הכוכבים. אני מוקסם מן הפנתיאיזם של שפינוזה, אך מעריץ עוד יותר את תרומתו לחשיבה המודרנית, כי הוא הפילוסוף הראשון שדן בנשמה ובגוף כאחד, ולא כאילו היו שני דברים נפרדים.63" (עמ' 38).

(אנקדוטה מתוך הספר, המתארת מעריצי מדע אתאיסטים הנאלצים 'לדחוק' את דברי איינשטיין לפי הנחתיהם: על מכתבו של איינשטין לרב גולדסטיין בו כתב "אני מאמין באלהי שפינוזה", נאלץ צ׳פמן כהן, נשיא האגודה החילונית הכלל־ארצית באנגליה, להקדיש פרק שלם בספרו אלוהים והיקום, בו טען בין השאר: ״הדיוקנים של איינשטיין שראינו,״ כתב כהן, ״מציגים אותו כאדם שאינו משולל הומור, ואנו משערים כי בתשובתו יש משום התבדחות משועשעת על חשבונו של הרב גולדסטין״… אפשר לצייר בדמיון את ניצוץ המשובה שריצד בעיניו של אלברט איינשטיין כאשר השיב על שאלתו של הרב במלים, ׳אני מאמין באלוהי שפינתה.׳ אולי לחש לעצמו, ׳וזה אינו אלוהים כלל ועיקר.׳״66 (עמ' 38).

ב 1930 הזמינה מערכת ניו יורק טיימס את איינשטיין לכתוב מאמר על תפיסתו את הקשר בין מדע ודת. במאמר, שהוכתר בשם ״דת ומדע״,71 השתמש איינשטיין, ככל הנראה בפעם הראשונה, במונח ״רגש דתי קוסמי״ ׳'תיאור המצב הרגשי שאדם חווה כשהוא מכיר ב״אפסות התשוקות האנושיות ובשגב ובסדר המופלא שמתגלים הן בטבע והן בעולם החשיבה.״  (עמ' 39).

   "אם רגשותיו הדתיים העניקו לו, במישרין או דרך התבטאותם במוזיקה, את הכוח וההתלהבות לעבוד בצורה כה מאומצת בפיתוח תורת היחסות הכללית, בוודאי עמדו רגשות דומים מאחורי העקשנות הבלתי נלאית שהפגין בחיפושיו אחר תיאוריית השדה המאוחד, משימה שפתח בה זמן קצר אחרי שהשלים את תורת היחסות הכללית. מטרתו, כמו שתיאר אותה בשעתו לתלמידו־לשעבר פריץ צוויקי (Zwicky), הייתה ״להגיע לנוסחה שתסביר בנשימה אחת את התפוח הנופל של ניוטון, את תמסורת האור וגלי הרדיו, את הכוכבים והרכב החומר.״ כידוע, הוא לא הצליח בכך, אך חרף אכזבות לאינספור הוא לא חדל מעולם להאמין כי תיאוריה כזאת חייבת להיות בנמצא. אפשר בהחלט שאמונה זו הייתה מעוגנת בהכרה של שפינתה באחדות הטבע ׳׳אלוהים הוא אחד, מכאן שמטבע הדברים יש רק הוויה אחת בטבע… שפינתה הורה שהטבע האלוהי ואלוהים הוא אחד, והעיקר היסודי ביותר של היהדות, שכל יהודי חוזר עליו בקריאת שמע, (״שמע ישראל, ה׳ אלוהינו, ה׳ אחד,״ דברים ד:4) היה ידוע היטב לאיינשטיין מלימודי הדת המוקדמים שלו.80 אין ספק שחתירתו הבלתי מתפשרת של איינשטיין במשך כל חייו המאוחרים ל״אחדות״ (מלשון ״אחד״) בפיזיקה מספקת תשובה חיובית לשתי השאלות שהוצגו לעיל; יש בכך כדי להסביר את התמסרותו לעבודתו וגם את מהותה של עבודה זו.

אפשר לראות שהתשובה על השאלה השנייה חיובית גם במובנים אחרים, מעבר לחיפוש של איינשטיין אחר תיאוריית שדה מאוחד. אמונתו הדתית של איינשטיין, ברוח תורתו של שפינוזה, התבססה על ההנחה של דטרמיניזם בלתי מוגבל, שממנו מתחייבת שליטה של חוקים דטרמיניסטיים נחרצים לא רק בתנועותיהם של גופים כבדים, כמו כוכבים, אלא גם בתהליכים אטומיים. מכאן שהתנגדותו המתמשכת של איינשטיין למכניקת הקוונטים החדשה, בנימוק ש״אלוהים אינו משחק בקובייה,״ נבעה, במידה מסוימת לפחות, ממניע דתי. היו מי שטענו – למשל קורנליוס לנצ׳וס (Lanczos), שעבד זמן־־מה עם איינשטיין בברלין, וגיאורג הרץ שקמוני, יושב־ראש השפינוזאום בחיפה – כי רעיונות פיזיקליים נקודתיים מסוימים בתורת היחסות הושפעו משיקולים דתיים.81 שקמוני אפילו אמר כי יחס המאסה-אנרגיה המפורסם של איינשטיין, שמבוטא במשוואה e = me2, מקביל לאחד המשפטים בתורת המידות.82

כל הנזכרים לעיל שסברו כי תורת היחסות של איינשטיין עוצבה במידה מסוימת בכפוף להשפעות או למניעים דתיים היו משוכנעים שמניעים אלה לא פגמו אלא דווקא תרמו לפיתוח התיאוריה. הטענה ההפוכה, שמוטיבציה דתית השחיתה את התיאוריה, עלתה אף היא, אם כי בהקשר שונה לגמרי, ומתוך כוונות שונות לחלוטין. עם עליית ההיטלריזם בגרמניה, כאשר איינשטיין ההומניטרי, היהודי והפציפיסט נעשה מטרה להתקפות פוליטיות ואידיאולוגיות,

הוכרזה תורת היחסות שלו כתוצר טיפוסי של ״פיזיקה יהודית,״ שמנסה לשלול מן הפיזיקה האמיתית, ״הארית״, את יסודותיה. במאמץ לבסס את הטענה הזאת ניסו אידיאולוגים נאצים להראות כי הפיתוח של תורת היחסות הושפע מאוד מן התלמוד. דוגמה טיפוסית להתפלמסות נאצית מסוג זה מצויה במובאה הבאה מתוך כתב עת נאצי שנועד במוצהר לצורכי תעמולה.

"אופן החשיבה שמוצא את ביטויו בתיאוריה של איינשטיין נקרא, כאשר מחילים אותו על עניינים רגילים אחרים, ״חשיבה תלמודית.״ תכליתו של התלמוד היא להגשים בעקיפין את תפיסות התורה, מערכת החוקים התנ״כית. תכלית זו מושגת באמצעות הגדרות מתאימות של המושגים המופיעים בחוק, ועל־ידי דרך פורמליסטית לחלוטין לפירושם ויישומם.

תנו דעתכם, למשל, על יהודי תלמודי שמניח סל מזון תחת מושבו בקרון רכבת, כדי להפוך את הקרון בכך, להלכה, למקום מגוריו, וממילא גם לציית להלכה לאיסור לנסוע בשבת למרחק של יותר מקילומטר וחצי ממקום מגוריו. יישום פורמלי זה של החוק הוא שחשוב ליהודי… חשיבה תלמודית פורמליסטית זו באה לידי ביטוי גם בפיזיקה היהודית. במסגרת תורת היחסות, עקרון הקביעות של מהירות האור ועקרון היחסות הכללית של התופעות בטבע מייצגים את ה״תורה", שיש לקיימה בכל הנסיבות. לשם כך יש צורך במנגנון מתמטי מורכב, וכשם שבדוגמה שלעיל מושג ה״מגורים״… איבד כל משמעות חיה וקיבל הגדרה כדאית יותר, כך תורת היחסות היהודית שוללת ממושגי המרחב והזמן כל נשמה, והם מוגדרים בדרך כדאית, אינטלקטואלית גרידא. אנלוגיה זו אינה מקרית או מלאכותית, יש לה שורשים עמוקים במהות היהדות. היא חושפת את עצמה, למשל, כאשר איינשטיין מכריז ב״יסודות תורת היחסות הכללית״: "מתוך הדברים האלה נראה כי פיתוח תורת היחסות הכללית יוליך אותנו לתיאוריה של כבידה, הואיל ואנו מסוגלים ׳לייצר׳ שדה כבידה באמצעות שינוי גרידא של מערכת הקואורדינטות.״83 (עמ' 46-8).

(הערת המעתיק, אם כבר מקשרים את תורות איינשטיין לחשיבה יהודית, יש לציין כי ד"ר יצחק דב פריז מציין, שכשהמהר"ל כתב בגבורות ה' פ"א, שהזמן והחומר הם דבר אחד יש כאן נצנוץ אינטואיטיבי של תורת איינשטיין)

"ב־1929 מרפי שאל את איינשטיין אם המדע המודרני יכול לספק ״סיוע רוחני והשראה שנבצר כנראה מהדת הממוסדת להעניקם.״ איינשטיין השיב:

אם להתייחס לרוח שמפעמת בחקירות המדעיות המודרניות, דעתי היא שכל ההשערות המעמיקות יותר בתחום המדע צומחות מרגש דתי עמוק, ובלעדי רגש כזה לא היה בכוחן להיות פוריות" (עמ' 48).

     "השלב השלישי של החוויה הדתית, שאיינשטיין קורא לו ״הרגש הדתי הקוסמי,״ הוא ״מצב שקשה מאוד לתארו באופן בהיר… למי שחסר אותו לגמרי, בעיקר מפני שאין שום תפיסה אנתרופומורפית של אלוהים שמתאימה לו.״ מאחר שזה סוג הדת שאיינשטיין אימץ, ראוי לצטט בפירוט כיצד הוא ראה אותו, אם כי חלק מהדברים כבר ידועים לנו מן ה״אני מאמין״ שלו.

האינדיווידואל מרגיש את אפסותם של המאוויים והיעדים האנושיים ואת הנשגבות של הסדר המופלא שמתגלה הן בטבע והן בעולם החשיבה. הקיום האינדיווידואלי נתפס בעיניו כסוג של כלא, והוא רוצה לחוות אוו היקום כמכלול משמעותי אווזי. תחילתו של רגש דתי" (עמ' 52).

 "במאי 1939, כאשר התכנסה הוועידה האזורית הצפון־מערבית של התאחדות האסכולות התיאולוגיות האמריקנית בסמינר התיאולוגי בפרינסטון, היה איינשטיין אחד הלא־תיאולוגים הבודדים שהוזמנו לשאת דברים בפני באי הוויעוד הזה. התעתיקים המשוכפלים של הרצאתו נשאו את הכותרת ״המטרה.״34 איינשטיין פתח את הרצאתו בכך שהזכיר כי במאה ה־19 רווחה התפיסה שידע מדעי ואמונה דתית מתנגשים זה בזה, והמגמה השלטת ״בקרב מוחות מתקדמים״ הייתה להחליף אמונה בידע. תפקיד החינוך הוגבל בהתאם לכך לפיתוח של חשיבה וידיעה רציונליות. אף־על־פי ש״השאיפה לידע אובייקטיבי כזה שייכת לפסגות הגבוהות ביותר שהאדם מסוגל להגיע אליהן… ידע בדבר מה שיש אינו פותח ישירות את הדלת למה שצריך להיות. אדם יכול להיות בעל הידע הבהיר והשלם ביותר על מה שיש, ועם זאת מנוע מלהקיש מכך על מה שצריכה להיות המטרה של שאיפותינו האנושיות.״ חשיבה מדעית לבדה, הוסיף איינשטיין, אינה יכולה ׳'הוליך אותנו למטרה העילאית והיסודית של קיומנו.

התפקיד החשוב ביותר שמוטל על דת בחייו החברתיים של האדם נראה לי בבירור כהבהרת המטרות וערכי היסוד האלה, ועיגונם בחייו הרגשיים של הפרט. ואם ישאלוני מאיזה מקור נגזרת סמכותן של מטרות יסוד כאלה, שהרי אי־אפשר לקבוע ולהצדיק אותן באמצעות ההיגיון לבדו, אוכל להשיב רק זאת: הן קיימות בחברה בריאה כמסורות רבות עוצמה, שפועלות על ההתנהגות, השאיפות והשיפוט של הפרטים החיים בחברות הללו. לאמור, הן קיימות שם כמשהו חי, בלי שיש הכרח למצוא צידוק לקיומן. הן באות לכלל קיום לא באמצעות הרצאת דברים, אלא באמצעות התגלות דרך האישיות של דמויות חזקות. במקום לנסות להצדיק אותן יש לחוש את טבען באופן פשוט ובהיר. העקרונות הנעלים ביותר של חזונותינו ושיפוטינו ניתנו לנו במסורת הדתית היהודית־נוצרית. זה יעד רם מאוד, שאנו, בכוחותינו הדלים, יכולים להגיע אליו באופן חלקי ומקוטע בלבד, אך היעד הזה מספק מצע בטוח לשאיפותינו ולערכינו". (עמ' 61).

"הגדרות אלה אפשרו לאיינשטיין לחזור על מה שכבר אמר במאמרו ״המטרה״: מכיוון שהמדע עוסק רק במה שישנו, אך לא במה שצריך להיות, אין שום אפשרות לניגוד או עימות בין השניים. רק התערבות של הדת בתחומו של המדע – למשל, אם קהילה דתית עומדת על האמיתות המוחלטת של כל הכתוב בתנ״ך ובברית החדשה – יכולה להצמיח עימות, כפי שקרה במאבקים שניהלה הכנסייה נגד הדוקטרינות של גלילאו או דרווין. אף־על־פי שתחומי הדת והמדע מובחנים בבירור זה מזה, יש יחסי־גומלין חזקים בין השניים. הדת קובעת את היעד, אך המדע, במובנו הרחב ביותר, מראה את האמצעים להשגת היעד. עם זאת, ״מדע יכול להיווצר רק על־ידי אלה שחרורים באופן עמוק ויסודי בשאיפה לאמת ולהבנה. אולם מקור הרגש הזה נובע מתחומה של הדת… אינני יכול להעלות בדעתי מדען אמיתי המשולל אמונה עמוקה זו. אולי אפשר להמחיש את המצב בעזרת דימוי: מדע בלי דת צולע; דת בלי מדע היא עיוורת״. (עמ' 62).

  "העובדה שאיינשטיין לא היה אתיאיסט או אגנוסטיקן – ודאי לא במובן הרגיל של המונח שטבע תומס הנרי הקסלי (Huxley) ב־1869 ־־ עולה בבירור לא רק מדבריו של איינשטיין הנזכרים לעיל על הדת הקוסמית שלו, אלא גם מדברים שאמרו כל מי שניהלו עמו שיחות אינטימיות על תפיסת עולמו הדתית. כך למשל העיר באחת ההזדמנויות ידידו הקרוב מקס בורן כי ״איינשטיין לא האמין כלל בכנסייה, אך לא חשב שאמונה דתית היא אות לטיפשות, כשם שלא ראה בחוסר אמונה סימן לאינטליגנציה.״38 דוד בן־גוריון, שביקר אצל איינשטיין בפרינסטון שעה שהציע לו להיות נשיא מדינת ישראל, נזכר לימים כי בשיחה שהתנהלה ביניהם: ״אפילו איינשטיין, עם הנוסחה הגדולה שלו על אנרגיה ומאסה, הניח שיש בהכרח משהו מעבר לאנרגיה.״39

בשיחה עם הדיפלומט והסופר האנטי־נאצי הוברטוס צו לוונשטיין (Lowensicm), בסעודת צדקה בניו יורק, הבדיל איינשטיין את עצמו באופן מפורש מאתיאיזם בזו הלשון: ״מול ההרמוניה המופלאה של היקום, שאני, בהכרתי האנושית המוגבלת, מסוגל להכיר בה, עדיין יש הטוענים שאין אלוהים. אבל מה שמכעיס אותי באמת בקשר אליהם הוא נטייתם למצוא דברי תימוכין להשקפות כאלה41 ….

איינשטיין עצמו תיאר את התגובה על מאמרו בשנינות רבה:

ספגתי נביחות מכל מיני כלבים שמרוויחים את מזונם משמירה על בורות ואמונות תפלות למען אלה שמרוויחים מהן. אחריהם ניצבים האתיאיסטים הקנאים שאי־סובלנותם דומה לזו של הדתיים הפנאטיים, ונובעת מאותו מקור. כמוהם כעבדים שמרגישים עדיין את משקל שלשלאותיהם אתרי שנפטרו מהן במאבק קשה. אלה הבריות שמרוב טינתם כלפי ח״אופיום להמונים״ המסורתי אין עוד בטחת לשאת את המוזיקה של הספרות העליונות. הפלא של הטבע אינו נעשה קטן יותר משום שאיננו יכולים למדוד אותו באמות המידה של המוסר האנושי והמטרות האנושיות", (עמ' 65).

   "שמונה שנים בלבד אחרי ששיגר את דבריו לסמינר התיאולוגי המאוחד שב איינשטיין והסכים לכתוב הרצאה על נושא דתי. בתחילת 1948 … הסכים לכתוב מאמר בשם ״דת ומדע: האומנם אין קרקע משותפת?… הוא דן במאמר זה בשתי שאלות: ״האם יש באמת סתירה שאין לגשר עליה בין דת ומדע?״ ו״האם המדע יכול לבוא על מקומה של הדת?״ איינשטיין הכריז שיש להשיב על שתי השאלות בשלילה… איינשטין כותב: מתפיסת הדת כפי שהוצגה כאן משתמעת תלות של המדע בעמדה הדתית, קשר שבדורנו החומרני קל מאוד לפסוח עליו. נכון אמנם שתוצאות מדעיות אינן תלויות בשיקולים דתיים או מוסריים, אך האנשים שאנו חבים להם את ההישגים המדעיים היצירתיים הגדולים היו חדורים כולם תחושה דתית אמיתית שהיקום הזה שלנו הוא הוויה מושלמת שפתוחה לחתירה רציונלית לידע. אילולא הייתה לשכנוע הפנימי הזה עוצמה רגשית רבה, ואילולא היו החותרים לידע שואבים את השראתם מאהבת אלוהים השכלית של שפינוזה, הם לא היו מסוגלים לאותה דבקות בלתי נלאית שרק היא לבדה מאפשרת לאדם להגיע לגבוהים שבהישגים", (עמ' 69).

 "מוריס סולובין. בסוף 1950 תרגם לצרפתית את ספרו של איינשטיין 65Out of My Later Years ומתח ביקורת על כמה פסקאות בספר. במיוחד הטרידה אותו קביעתו של איינשטיין ש״מדע בלי דת צולע; דת בלי מדע היא עיוורת.״66 הוא הקשה, ״אם אדם נתקל בקושי ממשי בכל ענף שהוא של המדע, האם הדת יכולה לספק לו סיוע כזה או אחר? ולהפך, אם במסגרת הדת מתעורר קושי כזה או אחר בנוגע לפירוש של דוגמה או ’סילוק של עקיבות, האם המדע יכול לסייע במצב כזה?״67

איינשטיין השיב שהוא מבין את ״רתיעתו של סולובין מן השימוש במלה דת  במובן של רגש או עמדה פסיכולוגית, שבולטת במיוחד אצל שפינתה,״ אך הוסיף: לא מצאתי ביטוי מוצלח יותר מ״דתי" לאמון בטבעה הרציונלי של המציאות כפי שהיא נגישה לתבונה אנושית. בכל מקום שרגש זה אינו בנמצא, המדע מצטמצם לאמפיריציזם חסר השראה… אינני יכול לקבל את דעתך בנוגע למדע ולאתיקה או לקביעת המטרות. לדבר שנקרא בפינו מדע יש מטרה אחת, והיא לקבוע מה יש. קביעת מה שצריך להיות אינה קשורה לכך, ואי־אפשר להשיגה באורח שיטתי. המדע יכול רק לסדר קביעות אתיות באופן הגיוני ולספק את האמצעים להשגת מטרות אתיות, אך קביעת המטרות עצמן היא מעבר לתחומו. על כל פנים, כך אני רואה את הדברים.68" (עמ' 80).

איינשטיין כותב במכתב: "אינני "בעל חשיבה חופשית" במובן המקובל של המלים האלה, כי אני מוצא שעמדה זו מטופחת אך ורק מתוך ההתנגדות לאמונה תפלה נאיבית. העמדה שלי דתית במובן זה שאני חדור בהכרה באי־כשירותו של המוח האנושי להבין לעומק את ההרמוניה של היקום שאנחנו מנסים לנסח אותה כ״חוקי הטבע." הכרה זו ומידה של ענווה אינן מצויות לדעתי במנטליות של בעלי החשיבה החופשית. שלך בידידות, אלברט איינשטיין.70 (עמ' 80).

" הקביעה הקצרה והבוטה שאיינשטיין היה ״אתיאיסט כל ימיו״, המופיעה בהקדמה לספר פופולרי על חיי איינשטיין שיצא לאור ב־1998 מטעם ארכיון איינשטיין בירושלים. אמירה זו סותרת בעליל מובאה אחרת מדברי איינשטיין באותו ספר עצמו, ״אלוהים מתגלה בעולם הפיזיקלי.״131 למעשה, כשאיינשטיין הכריז ש״מדע בלי דת צולע; דת בלי מדע היא עיוורת,״ אמירה שמסכמת את האני מאמין הדתי שלו, הוא לא השתמש במונח ״דת״ במובן של ״אתיאיזם״.132" (עמ' 100).

הפיזיקה של איינשטיין והתיאולוגיה

זו הכותרת של פרק ג', שהוא הנושא העיקרי שלנו כאן.

 "טורנס הוא נושא הדגל של מה שמכונה בפיו ״מדע תיאולוגי,״ המנסה לא רק לפשר בין דת ומדע אלא גם לשלב ולאחד אותם בשיטה ובתוכן כאחת. אבל הוא מזהיר אותנו שאין לבלבל בין מדע תיאולוגי ובין ״תיאולוגיה של הטבע,״ שהכרה בה פירושה ״פתיחת הסכר לנטורליזם והצפת הכנסייה בפגניזם.״81 מבין פרסומיו המרובים, הספר שדן במישרין בנושא הנוכחי שלנו הוא מרחב, זמן והתגשמות.82 בזכות איינשטיין, כך כתב, ״התיאולוגיה הנוצרית מוצאת את עצמה לראשונה בתולדות החשיבה האנושית בכבשונה של תרבות מדעית חדשה שאינה נוגדת אותה, אלא פועלת מתוך השקפה בלתי-דואליסטית על היקום שאין בה משום סתירה לאמונה הנוצרית, אפילו בנקודות המכריעות של בריאה והתגלמות האלוהות בגשמי.״ לפי טורנס יש קשר הדוק בין רעיון ההתגלמות האלוהית ובין מושגי המרחב והזמן. טורנס טען כי המושג הניוטוני הקלאסי של מרחב מוחלט, שקיים אפילו בהעדר חומר, נתן מקום לתפיסת עולם מיסטית שהזיקה למדע יותר מאשר לדת.

בתורת היחסות של איינשטיין, לעומת זאת, המרחב והזמן דינמיים בשל התלות שלהם, דרך משוואות השדה, בהתפלגויות משתנות של מאסה ואנרגיה, ומשום כך הם נגישים לדו־שיח בונה עם הדת. הפיזיקה הקלאסית מבוססת על תפיסה של מרחב ככלי קיבול שאפשר למלא אותו במשהו ״מבחוץ״, ואילו מושג המרחב האיינשטייני (או המרחב־זמן) הוא מושג של שדה יחסים.83

טורנס צדק בהחלט כשכתב שתפיסת המרחב והזמן של איינשטיין היא הרעיון הזיקתי שקיבל את ביטויו העילאי במרחב־זמן של תורת היחסות, כשאיינשטיין מצא, על סמך קו חשיבה שעולה מן הגיאומטריה הארבעה־ממדית, שעליו לדחות את הרעיון של מרחב וזמן מוחלטים, מבית מדרשו של קנט, שראה אותם כצורות אפריורי של אינטואיציה מחוץ לטווח ההתנסות, ומבית מדרשו של ניוטון, שראה אותם כמערכת אינרציאלית, בלתי תלויה באירועים חומריים בתוכם, אך פועלת עליהם ומתנה את ידיעת היקום שלנו. האפקט של דחייה זו היה שבירת הרעיון של המרחב ככלי קיבול וערעור הדואליזם הרדיקלי ששלט בפילוסופיה המודרנית, בתיאולוגיה המודרנית וגם במדע.84

פרנק ד׳ שוברט (Schubert) פירש את הקביעה הזאת של טורנט ברוח התיאולוגיה המדעית באופן הבא:

שבירה זו הביאה… לגיבוש פרדיגמה חדשה של תיאוריית שדה שבה מוחלף החיץ המסורתי בין אלוהים ואדם (״הדופן״ של כלי הקיבול) ב״קישוריות" יסודית. ברור שהתיאוריה של איינשטיין מספקת את הקישוריות הזאת עצמה… מפני שדומה כי היא מצביעה על משוואה שיכולה להסביר בעת ובעונה אחת אנרגיה וחומר בפונקציות אמיתיות זו של זו (me2 = £). ממשוואה זו עולה שאלוהים של אנרגיה טהורה יכול בהחלט להפוך ל״חומר״ בהתגלמות גשמית בעולם.85

הסבר מדעי זה להתגלמות האלוהית בגשמי, שמראה כיצד אנרגיה ״יכולה בהחלט להפוך ל׳חומר״ מפרש את הקשר מאסה אנרגיה באמצעות ההצגה של שתיהן כבנות  חליפין כלומר, אנרגיה מתאיינת ומאסה נוצרת, או להפך ולכן עליו להתמודד עם הקושי המושגי הנובע מכך שאנרגיה ומאסה ניכרות בממדים פיזיקליים שונים. פירוש נוסף של הקשר מאסה-אנרגיה שנמנע מן הקושי הזה ומקובל על רוב הפיזיקאים וגם על איינשטיין עצמו מציג את המשוואה E = me2 כביטוי של פרופורציונליות בלבד בין שתי איכויות או תכונות, e ו-™, באותה תשתית אונטולוגית בלי התרחשות של שום תהליך התאיינות או בריאה.86 יתר־על־כן, התגלמות בגשמי, כמו שהיא נתפסת בתיאולוגיה הנוצרית, משמעה הופעה והתקיימות במקום זה או אחר במרחב ובזמן (״והיה לבשר וישכון בתוכנו״), סוגיה שההסבר המדעי המוצע מתעלם ממנה לחלוטין", (עמ' 130).

     "אם נפנה עתה לתיאוריות מקדימות של מושג השדה בתורת היחסות, נוכל להבחין בכך שרעיון הרוח האלוהית, שמושג השדה נגזר ממנו, כפי שהוצע לעיל, יכול להיחשב לתיאוריה כזאת. הפיזיקאי התיאורטי מנדל זקס (Sachs) העלה הצעה דומה על סמך חקירה יסודית של תולדות מושג השדה, וכתב מונוגרפיה בעניין זה. זקס, חסיד נלהב של החשיבות האינפורמטיבית הגלומה ברעיונות מקדימים, או מה שהוא קורא ״רעיונות שנשארים בעינם במעבר ממסגרת מושגית אחת לאחרת,״ טען כי למושג השדה הרלטיביסטי יש הרבה מן המשותף עם הרעיון של הרמב״ם בדבר יישוב הבעיה הנוגעת ליכולתו של אלוהים, על אף אי־הגשמיות שלו, להפעיל את השפעתו על ישויות גשמיות בעלות טבע חי ודומם.104 בפרק 12 של מורה נבוכים, ״על טבע ההשפעה האלוהית״, כתב הרמב״ם:

יש פעולות שאינן תלויות ברישום, או במרחק מסוים. הן נקראות "השפעה" (או"נביעה"), בשל דמיונן לנביעת מים במעיין. המעיין שופע מים לכל הכיוונים, ואין לו צד מסוים לקבלתם או להוצאתם. הוא נובע לכל עבר, ומשקה בהתמדה מקומות קרובים ורחוקים. באופן דומה, ישויות בלתי גשמיות, כשהן מקבלות כוח או מעבירות אותו לאחרים, אינן מוגבלות לצד מסוים, למרחק או לזמן מסוים. הן פועלות בלא הפסקה, וכל אימת שאובייקט מסוים מוכן במידה מספקת, הוא מקבל את השפעת אותה פעולה מתמשכת, שנקראת השפעה או נביעה. בהיות האלוהים בלתי גשמי, והיות שכל דבר נובע ממנו כסיבה פעילה, אנחנו אומרים שהיקום נוצר על ידי השפעה אלוהית, וכל השינויים ביקום נובעים ממנו.105

לפי זקס, דברים אלה של הרמב״ם הקדימו את מושג השדה של איינשטיין ו״ההתאמה בין הרעיונות של הרמב״ם ובין אלה של איינשטיין מחזקת את הדעה שיש אכן רעיונות יסוד ביחס לעולם הממשי המתמידים להתקיים לאורך ההיסטוריה של המין האנושי.״106 זקס גם השווה את המושג הרלטיביסטי של השדה עם מושגים פילוסופיים מסוימים של דתות המזרח הרחוק, ובמיוחד עם המושג הבודהיסטי ״אנאטמך – שלילת ה״עצמי״ או ה״אגו״.107

המחבר הנוצרי המוקדם ביותר שעליו נאמר כי הרעיונות והמושגים שלו עולים בקנה אחד עם התפיסה המודרנית של מרחב וזמן, הוא קרוב לוודאי התיאולוג בן המאה התשיעית יוהאנס סקוטוס אריוגנה (Erigena). היגדים מסוימים המופיעים בחיבורו המקורי להפליא De Divisione Naturae, כמו omne temporale locale sit et conversim omne locale temporale או …omnium 108existentium essentia localis atque temporalis est פורשו כביטוי לזיקה הפנימית בין מרחב המן.109

פרשנים לא מעטים של הניאו־תומיזם קובעים כי תומס מאקווינו ביטא בכתביו, במיוחד במכלול התיאולוגיה, שעודנו משמש בסיס למשנתה הדוגמטית של הכנסייה הקתולית, רעיונות מסוימים הדומים למדי, לפחות מנקודת מבט מתודולוגית, לחלק מהמושגים בתורת היחסות הכללית של איינשטיין. כידוע, התיאוריה של איינשטיין היא גם תיאוריית כבידה. טענה כזאת העלה ג׳יימס א׳ ויישיפל (Weisheipil) במאמרו ״מרחב וכבידה.״0" ויישיפל קבע שאם נבחין בין תיאוריה מתמטית ובין פילוסופיה של הטבע, נראה שתיאוריית הטבע והכבידה בנוסח שהורה תומס מאקווינו ״מציעה בסיס וצידוק ריאליסטי לתורת היחסות בתמצית התוכן שלה.״ ויליאם א׳ ואלאס (Wallace) טען בנימה דומה ש״התרומה היסודית של איינשטיין היא ביטול הריאליזם המתמטי המופרז של גלילאו, אן מבלי לחסום את האפשרות של סוג של ודאות פיזיקלית והוכחה פיזיקלית כפי שעלו על דעתו של תומס מאקווינו.״111 תקבולות אלה ואחרות פותחו ביתר הרחבה בספרו של ג׳ון פ׳ קילי י(Kiley), איינשטיין ותומס מאקווינו: התפייסות.112 ג״ס ויירק (Viereck) אמר לאיינשטיין במהלך הראיון עמו, הנזכר לעיל, כי כתב־עת בדבלין פרסם מאמר של תיאולוג קתולי שטען כי תורת היחסות ״רק מאשרת את הגותו של תומס מאקווינו״, ועל כך השיב איינשטיין, ״לא קראתי את כל כתביו של תומס מאקווינו, אבל משמח אותי לשמוע שהגעתי לאותן מסקנות שאליהן הגיע מוחו המזהיר של אותו מלומד קתולי דגול.״3", (עמ' 137-8).

 "על סמך טיעון דומה הגיע סר ריצ׳רד טיוט (Tute), נשיא בית המשפט העליון בבהאמה, למסקנה ש –

המדע עשה שירות גדול לדת, לכל הדתות הגבוהות, בכך שעזר לבסס קיום של מצב, בצורת מרחב־זמן, שבו יש אפשרות להישרדות. קרוב לוודאי שהמדע עשה יותר מכך, מכיוון שדומה שהמדע ביסס קיום של מצב שבו יש הכרח שתהיה הישרדות… כל זה תואם לחלוטין את ההשקפה הדתית. יש עניין במחשבה על כך שדווקא אנשי מדע, שלא היה להם שום מניע לבד מהבהרת חידה של הטבע החומרי, נתקלו באמת שהיא חיונית לפירוש של הדת לא פחות משהיא חיונית לפירוש של העולם הפיזי.9"", (עמ' 144).

"השפעתו של איינשטיין על חשיבתו של בוהם נוגעת במידה מסוימת, אם כי בעקיפין בלבד, לנושא שלנו. הכיוון החדש במחקר של בוהם הוליך אותו מתיאוריית המשתנים החבויים לפיתוח הפילוסופיה של ״הסדר המובלע״, שהשתמעויותיה התיאולוגיות עמדו במרכזה של ועידת ברקלי על ״הסדר המובלע של דייוויד בוהם: פיזיקה ותיאולוגיה״. לוועידה זו, שנערכה בחסות האיחוד התיאולוגי של הבוגרים (Graduate Theological Union), הצטרפו כמה ועידות נוספות שהוקדשו לאותו עניין. לבד מכן, ב־1983 הרצה בוהם בכנסיית סיינט ג׳יימס, פיקדילי, לונדון, על ״פרגמנטציה ושלמות בדת ובמדע,״ ובהרצאה זו הרחיב את הדיבור על השתמעויות התיאוריה הפיזיקלית שלו מבחינתה של התיאולוגיה.140

לפני שנדון בפירוט בטיעונים על החשיבות התיאולוגית המיוחסת לביקורתו של איינשטיין על הפיזיקה הקוונטית ולתרומותיו הביקורתיות לתחום זה, ראוי לציין כי בניגוד למה שקרה לתיאוריות של היחסות, הוגים לא מעטים של תורת הקוונטים אכן מצאו בה חשיבות תיאולוגית. כך למשל הדגיש הייזנברג בספרו פיזיקה ופילוסופיה כי ״הפיזיקה האטומית הטתה את המדע מן המגמה המטריאליסטית ששלטה בו במאה ה־19.״141 במחקר על הקשר בין קומפלמנטריות וחשיבה דתית, תחת הכותרת ״מדע הפיזיקה וחקר הדת״, כתב בוהר כי התנערותה של מכניקת הקוונטים מדטרמיניזם צר ומסיבתיות נוקשה קשורה במישרין לדוגמות דתיות.

לא זו בלבד שהתיאור הדטרמיניסטי של אירועים פיזיקליים, שנחשב בעבר כמקור של תימוכין לרעיון הגורל הקבוע מראש, איבד את ישימותו הבלתי מוגבלת בעקבות הבהרת התנאים לתיאור רציונלי של תופעות אטומיות, יש גם להבין שטיעונים מכניסטיים וסופיים, במסגרת גבולותיהם הראויים, מציגים גישות קומפלמנטריות מטבען לתיאור האובייקטיבי של תופעות החיים האורגניים. זאת ועוד, בעיית הרצון החופשי, התופסת מקום כה חשוב בפילוסופיה של הדתות, קיבלה רקע חדש מכוח ההכרה של הפסיכולוגיה המודרנית בכישלון של המאמצים לסדר את ההתנסות הנוגעת להכרתנו כשרשרת אירועים סיבתית, כפי שהוצע מלכתחילה לאור התפיסה המכניסטית של הטבע.2,'1 (עמ' 145).

  "ככלל, אנשי מדע שמאמינים כי הפיזיקה מציעה ראיות לקיומו של אלוהים שואבים את אמונתם זו מאי־הדטרמיניזם של תיאוריית הקוונטים, הפיזיקאי הנודע ארתור סטנלי אדינגטון כתב כי המסקנה שמתחייבת מהתפתחות המדע המודרני היא ש״הדת נתפסה לראשונה כאפשרות סבירה מבחינתו של איש מדע שקול והגיוני בסביבות 1927,״ השנה שבה ״הייזנברג, בוהר, בורן וחוקרים אחרים הדיחו סופית את הסיבתיות הצרה.״145 באותה נימה אמר אדוארד נוויל דה קוסטה אנדראדה (Andrade), פרופסור לפיזיקה בקתדרה על שם קיין באוניברסיטת לונדון, בשיחת רדיו ש״האלקטרון מוליך אותנו אל פתחה של הדת.״146 ויליאם גרוסוונור פולרד (Poiard), פיזיקאי גרעין איש אוק רידג׳ וכומר אפיסקופלי, אמר שהוא משוכנע כי ההשגחה האלוהית קובעת בכל אירוע קוונטי – שהיה נותר כשלעצמו בלתי מוכרע איזו מבין האפשרויות השונות לפי מכניקת הקוונטים תממש את התוצאה הסופית.

כל הדוגמאות האלה מתייחסות למצדדים בנוסח הסטנדרטי של מכניקת הקוונטים. הפיזיקאי ההולנדי־אמריקני פרדריק ג׳וזף בלינפנט (Beiinfante), שדוגל בפרשנות המשתנים החבויים, הכריז:

אם אני מתרשם שהטבע עצמו עושה את הבחירה המכרעת של האפשרות למימוש, כל אימת שתיאורית הקוונטים אומרת כי יש יותר מתוצאה אפשרית אחת, משמע שאני מייחס לטבע אישיות, לאמור, אני מייחס אישיות למשהו שנוכח תמיד בכל מקום. אישיות נצחית הווה בכול שכוחה האדיר עמה לקבל את ההחלטות שנותרו ללא הכרעה של חוק פיזיקלי היא בדיוק אותו דבר שנקרא בשפת הדת אלוהים.148

במלים אחרות, התוצאה של כל אירוע קוונטי בדיד, שאינו מוכתב ייחודית על־ידי חוקים פיזיקליים, נקבעת, לפי בלינפנט, על־ידי כוח על־טבעי, דהיינו אלוהים. לאור העובדה שהעניין העיקרי של בלינפנט בשנות השבעים התמקד בניסוחי המשתנים החבויים של מכניקת הקוונטים, נראה שאין זה בלתי סביר לפרש את דבריו כהצהרת נטישה של המשתנים החבויים.149 (עמ' 147).

"במאמר מעורר מחשבה שפרסם ב־1979, לרגל יום־השנה המאה להולדת איינשטיין, טען גינתר זיגמונד סטנט (Stent) כי להתנגדותו של איינשט״ן לפרשנותו של בוהר למכניקת הקוונטים הייתה משמעות תיאולוגית עמוקה לדעתו של סטנט, הוויכוח בין איינשטיין ובוהר שיקף למעשה התנגשות בין שתי תפיסות עולם דתיות מנוגדות. ״איינשטיין ייצג את העמדה המסורתית המונותיאיסטית של המדע המערבי, ואילו בוהר הראה מה נדרש כדי להיות מדען גדול ועדיין לשלם יותר ממס שפתיים לאתיאיזם.״153 כשם ש״הארכיאולת שעומד מול סטונהנג׳״ משוכנע כי האבנים הענקיות אינן מונחות שם בצורתן המעגלית מכוח מקריות או גחמנות גרידא, אלא בשל תכנון מחושב, כך המדען שמאמין במונותיאיזם רואה בעבודתו מאמץ ״לרדת לחקר כוונותיו ותוכניתו שי' הבורא.״ בניסיון להוכיח שזאת אכן הייתה נקודת מבטו של איינשטיין מראה סטנט כי כל אימת שתיאוריה מסוימת נראתה לאיינשטיין שרירותית או מאולצת, הוא נהג לומר, ״אלוהים אינו נוהג בדרך זו,״ או ״אלוהים נוהג בדקות ובחריפות, אך אינו זדוני ומרושע.״ סטנט לא היה מודע, מן הסתם, לאמירות אחרות של איינשטיין שמתיישבות עוד יותר עם טענתו, כמו ״אני סקרן לדעת איך ברא אלוהים את העולם הזה… כל השאר אינו אלא פרטים.״ במקביל לכן הבהיר סטנט כי בוהר, בשונה מאיינשטיין, לא ראה את העולם כמציאות אובייקטיבית שיש לה מבנה נתון (שלא לדבר על "תוכנית מחושבת״) המופרד מושגית מאתנו כצופים. העולם כפי שבוהר ראה אותו פשוט קיים באשר הוא שם, אתנו בתוכו כחלק בלתי נפרד ממנו", (עמ' 148).

  "כנס נובמבר 1979 של האקדמיה הפונטיפיקלית למדעים, שנערך ליום־־השנה המאה להולדת איינשטיין, בראשותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ראוי אף היא לציון בהקשר שלנו. אחרי דברי הפתיחה של נשיא האקדמיה קארלוס צ׳אגאס (Chagas), שהתמקדו בקורות חייו של איינשטיין ובפילוסופיית הטבע שלו, ודיווח טכני יותר, של פול א״מ דירק (Dirac) על תרומותיו של איינשטיין לפיזיקה, התייחס ויקטור פ׳ וייסקופף (Wcisskopi) בהרצאתו במפורש לקוסמולוגיה של המפץ הגדול, ״ההשקפה המודרנית שהיקום הופיע' במפץ גדול של מצבור דחוס ולוהט עד אינסוף של חומר קדמוני שבעקבותיו החלה התפשטות היקום,״ אמר וייסקופף, ״מבוססת על רעיונות שהולידה תפיסת המרחב והזמן של איינשטיין.״ בדברי הסיום שלו הביע האפיפיור את רצונו ״לחלוק לאלברט איינשטיין את הכבוד הראוי לו על תרומתו הכבירה להתקדמות המדע – דהיינו, לידיעת האמת הנוכחת במסתרי היקום.״ האפיפיור המשיך ואמר:

לרגל יום־השנה הזה להולדת איינשטיין אני מבקש לשוב ולאשר את הצהרת המועצה בדבר האוטונומיה של המדע המופקד על חקר האמת שנכתבה במעשה הבריאה באצבע אלוהים. הכנסייה, מלאה הערצה לגאוניותו של המדען הגדול, אשר בו מתגלה חותם הרוח הבוראת, ובלי לחרוג מסמכותה ולהתערב בכל דרך שהיא בחריצת משפט על הדוקטרינות בנוגע למערכות הגדולות של היקום, מוצאת בכל זאת לנכון להמליץ לתיאולוגים לעיין בדוקטרינות אלה בשאיפה לגלות את ההרמוניה שקיימת בין האמת המדעית ובין האמת של ההתגלות.195

לא רק הכנסייה גילתה נכונות להביע חרטה על גישתה הקודמת, שבאה, למשל, לכלל ביטוי בוטה במקרה של גלילאו, ולשפר את יחסיה עם הקוסמולוגים. הארות שנרכשו מתיאוריית המפץ הגדול גרמו לקוסמולוגים להתחיל במציאת שפה משותפת עם התיאולוגיה. תיאור חי של התהליך הוצג על־ידי האסטרונום רוברט ג׳סטרו (Jastrow):

עכשיו אנחנו רואים כיצד ראיות אסטרונומיות מוליכות להשקפה המקראית בדבר מוצא העולם. הפרטים שונים, אך היסודות הבסיסיים בדיווחים האסטרונומיים והמקראיים על ראשית היקום הם אותם יסודות עצמם: שרשרת האירועים שמוליכה לאדם החלה באופן חד ופתאומי ברגע מוגדר של זמן, בהבזק של אור ואנרגיה… למדען שחי לאור האמונה בכוח השכל ההגיוני, הסיפור נגמר כמו חלום רע: הוא העפיל על הררי הבורות; הוא עומד לכבוש את הפסגה הגבוהה ביותר; אבל כשהוא מטפס  בדי עמל לראש הצוק האחרון ומגיע לפסגה ממש, מקבלת את פניו חבורת תיאולוגים שיושבת שם זה מאות שנים.96י (עמ' 159).

שתף מאמר זה

תגובות ישירות