1

על נסים והתגלות ב – בדתות אחרות

לחלק הראשון.

מתוך אי ידיעה והבנה, נעשות לעתים השוואות לתיאורי נסים או תיאורי נסים שבדתות אחרות.

טרם שנתייחס למספר דוגמאות, נקדים, שאין אנו עוסקים בסיפורים, ברגע שהמספר עוסק בדברים שאירעו בזמן ובמקום אחר, חפשי הוא לספר ככל העולה על רוחו, זה הוא המיתוס.

כשדנים על נס, או על התגלות, דנים על תיעוד של אלו, ז"א שישנו מסמך כתוב שנטען כי נכתב ע"י עד ראיה. ואת העדות הזו עלינו לנתח. ללא הפרט החיוני הזה, אין טעם לדון, שכן אין היסטוריה ללא תיעוד (ראה: להגדרתה של היסטוריה).

והנה, בהתבוננו על הכרוניקות של הדתות והכתות השונות, אף דת או כת לא טענה שהאל התגלה בפני כל העם וההתגלות תועדה בכרוניקה היסטורית. אף קבוצה לא טוענת שהם התקיימו במדבר ארבעים שנה, או התרחשות לא טבעית אחרת מתמידה בכזה סדר גודל (ראה להלן הסבר למדידת 'סדר גודל' של שינוי טבע). בשום היסטוריה של אף עם לא סופר סיפור שמזכיר אפילו ברמז את מכות מצרים והתוצאה של שחרור עם ומאות אלפי  עבדים. מיתוסים ואגדות יש הרבה. אך אף אחד מהם לא נטען לגביו שתועד בזמן המאורעות ושיש רצף ספרותי המכסה את התקופה בפרוטרוט.

אם רק הדבר היה אפשרי, כולם היו עושים זאת. מי אינו רוצה לטעון להתגלות של אל? מי אינו רוצה לטעון לנסים שהיו בעלי השלכות על כל העם? מדוע כל הדתות מתחילות בהתגלות ליחיד או ליחידים? מדוע כל הנסים נעשו בפורמט מצומצם וללא שום השלכות? או לחילופין ויתרו על התיעוד?

התשובה היא פשוטה: אי אפשר לתעד דברים כאלו שלא היו. אפשר לספר ממרחק, אפשר לספר על דברים שתלויים ביחידים ובחוליות חלשות. אבל לתעד בזמן המאורעות אי אפשר.

לא רק שאין טענה לתיעוד התגלות, אלא גם שאין בכלל טיעון לסוג כזו של התגלות כמתועד ביהדות. סיפורי ההתגלות קשורים בדרך כלל במראה, דמות של אדם, גבר או אשה, דמות של בעל חי, או מראה בשמים ובכוכבים. אף תיאור לא מתיימר לספר, אפילו בלי תיעוד מזמן המאורעות, על התגלות שהקיפה רבדים כה רבים של המציאות. וכבר התורה אתגרה את שומעיה: "כי שאל נא לימים ראשונים…." (הובא במאמר הקודם).

ראה גם ויקיפדיה האנגלית (ערך התגלות):

The mass-revelation at the Mount Horeb in an illustration from a Christian Bible card published by the Providence Lithograph Company, 1907

Judaism is the only religion in history that is based on a mass-revelation of God, as opposed to revelations or visions to individuals or small groups of persons or family members, i.e. QuranMormonismChristianity. The account of this mass-event, when a large group of people became witnesses to a revelation of Yahweh, is recorded in the parashah Yitro, the seventeenth weekly Torah portion, in the second book of the Torah. The parashah tells of Jethro's organizational counsel to Moses and God's mass-revelation, and of the giving of the Ten Commandments to the Israelites at Mount Sinai.

לאמור: היהדות היא הדת היחידה שמתועדת בה התגלות המונית.

בכדי לראות את ההבדל מול שאר הדתות, נפתח בדת המקובלת על החברה הנאורה והמשכילה בעולם, הנצרות.

הברית החדשה מתעדת לכאורה נסים שעשה ישוע בפני יהודים במקומות שונים בישראל.

אך האם ניתן להתייחס לספר זה כאל עדות היסטורית? החסרון הבולט ביותר הוא, היעדרם של עדי ראיה אף לטענתו. בניגוד לתורה המתארת את נתינתה ליוצאי מצרים, ואת התיאור של 'אתם ראיתם', הרי בברית החדשה נאמר במפורש (לוקאס פרק א) שבין כותבי הברית החדשה אין עדי ראיה, אלא רק כפי שנמסר "והתקיים בקרבנו" מאיש לאיש עד עדי הראיה. אבל אין תיעוד של עד ראיה.

(כך כותב גם השופט חיים כהן בספרו 'חייו ומותו של ישו הנוצרי': "האמת היא שאף אחד מארבעת האבנגליונים אינו מכיל עדות של עד ראייה למאורעות המתוארים בהם… למעשה, לא היו עדויות כאלה בנמצא").

אמנם, מאורעות היסטוריים יכולים להיות מתועדים גם ע"י המעגל הרחב יותר מאשר עדי הראיה, יש והחברה רואה את העדויות כאמינה, ולכל הפחות בעיני החברה של אותם ימים מדובר בסיפור אמין ומתקבל, אך האם כך אירע בברית החדשה?

הקריטריון הבסיסי להיסטוריות של מסמך, הוא התקבלותו על ידי החברה בה נכתב והופץ כמסמך היסטורי. אם אנשים בזמן המאורעות לא הכירו את המסמך ולא הכירו בו הרי שהוא אינו היסטורי.

ישוע חי בעם היהודי בתקופת הבית השני, ונצלב כארבעים שנה לפני חורבן הבית. האם הוא הוכיח לעם בקרבו חי שהוא בן אלהים או מעל הטבע? לא. כיצד יודעים זאת? – משום שכך מספרת לנו ההיסטוריה. ישוע חי בקרב עם ישראל ועשה לטענתו כל מיני מעשי נסים, אלא שהעם לא חשב כך. העם לא ראה בנסים שלו משהו מיוחד. עובדה שהוא אינו מוזכר בשום מקור יהודי במאה השנים הראשונות שלאחר מותו. לא תמצאו בשום מקום את הדעה שהוא ביצע מופתים ושהיה במעשיו דבר ראוי לציון, גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו אינו יודע על כך דבר. ספרות התנאים כלל אינה מזכירה את קיומו (למרות שהיא מתארת פולמוסים רבים עם צדוקים מינים וביתוסים), מה שמלמד שלא היה שום פולמוס ראוי לציון.

גם אם נחזור בזמן ונהיה שם ממש, בגליל ונצרת, בירושלים ובבית לחם, בימי פעולתו של ישוע. נשוחח עם המון העם, עם הסופרים והחכמים, ההיסטוריונים ומחברי הכרוניקות, המלומדים והשופטים, הסנהדרין או הנציבים הרומאיים. איש מהם לא ידע להגיד לנו מי הוא ישוע, ובודאי לא יחשוב שיש משהו חריג שעלינו להסיק מהתנהגותו. מדוע יצפה מאיתנו משהו, כיום, ממרחק של אלפיים שנה, להסיק משהו אחר מהסיפורים שבברית החדשה?

הנצרות היא נסיון לבניית סיפור שלא הפך להיסטורי. הנסיון לא צלח, לא נכנס לפנתאון של האומה, לא חדר לספרות שלה. האומה לא ידעה עליו, פירמידת ההשלכות שלו לא קיימת. העם מתעלם ממנו. הוא בדיוק ההיפך מסיפור היסטורי.

התיעוד של הסיפורים האלו, נעשה בידי קבוצה אחרת, לא בידי מישהו שמייצג את העם, בידי פורשים מהעם, שלא הצליחו לשכנע כמעט אף אחד מבני העם בטווח של יותר ממאה שנה למותו של ישוע. הם מכרו את מרכולתם לעמים אליליים באירופה, שם קנו את הסיפור רבים. אבל לא במקום ההתרחשות, לא בזמן המאורעות. היש השוואה לסיפור של התורה?

הסיפור על מאורעות שכל העם עבר ארבעים שנה, וקיבל את מנהיגות משה  וחוקיו, את אלהות ה', שיצא ממצרים ונכנס לישראל. שמשה מנהיג העם כולו סמך את יהושע אחריו, שמצדו ניהל את הכיבוש והתורה היתה ספר בסיסי כפי שרואים בספר יהושע עצמו. וכך הלאה כל ההיסטוריה של העם קשורה ואחוזה בתורה ובסיפור שלה. אם היינו  חוזרים בזמן לשם, לא היינו משתכנעים?

מה אומר לנו נוצרי הקרוב לזמן המאורעות? נאזין לדברי אוגוסטינוס הקדוש, מאבות הכנסיה ומראשוני הנצרות:

"הספרים הכוללים את האוונגליון נתחברו ע"י סופרים בלתי נודעים זמן רב אחר מות כל השליחים. כנראה פחדו הכותבים הנעלמים ההם שדור יבא ולא יאמין למעשיותיהם שלא ראו בעיניהם, ואפשר גם שלא שמעו אותן, לפיכך חתמו בשמות השליחים שחיו בזמן ישו הנוצרי. ועוד גדלה רעתם שמילאו את ספריהם בדברי שטות מופרזים ושמועות הסותרות את עצמן ממש. הכותבים האלה בבערותם הכניסו אל תוך ספריהם שמועות מוגזמות על אדוננו ישו הנוצרי שאינן מתאימות בהחלט לתורותיו. המעשיות המופרזות מבוססות על שקרים ואגדות, על שמועות לא אמיתיות ועל הזיות שרק חצאי יהודים יכלו לצייר אותן במוחם החולה", (מצוטט בספר הריב הנצחי).

עוד על האנטי הסטוריות של הנצרות, בהערה.[1]

להרחבת הנושא ההיסטורי, וכדי להבין עד כמה העם בו חי ופעל ישו לא התרשם כלל ממופתיו, יש לקרוא את המחקר "כמה יהודים הלכו בעקבות ישוע במאה הראשונה – כשלונו בהבאת הבשורה ליהודים".

בין נס לטריק

כשמדברים על 'נס' צריכים להבדיל בין פעלולי במה, ובין נס אמיתי. כל הדברים שנעשים בתוך תפאורה, על גבי במה, הם טכניקה נלמדת, עד זמננו. אין לנו שום מושג איך קוסם כמו דיויד קופרפילד שולף חמישים בקבוקים מתוך צלחת. אבל ברור לנו שכל זה מתאפשר לו רק על הבמה. כשהוא יהיה במדבר ויהיה צמא, הוא לא יוכל לשלוף שום בקבוק מים. וגם אם זה יהיה נדמה שהוא יכול, הוא לא יוכל להשקות עם שלם עם פעלולי המים שלו. כי חוקי הטבע חזקים מכל הקסמים, לעולם אין הקסמים חורגים מן הבמה. לעולם אין להטוטן או שרלטן יודע איזה טופס לוטו למלא.

לכן יכול להיות שישוע שלף ערב אחד המון אוכל מתוך סל שהיה על הבמה. אבל הוא לא יכל להאכיל עם שלם במשך ארבעים שנה. יכול להיות שהוא הלך על המים בגבולות התפאורה שלו, אבל הוא לא יכל לקרוע את הים לעם שלם. יכול להיות שספרו עליו שהוא ריפא מצורע, מספרים את זה גם על רופאי אליל בזמננו. אבל הוא לא יכל לשחרר עם שלם ממצרים (ומה עם לשחרר את ישראל מהכיבוש הרומאי? הכיבוש שהביא עליו את מותו). כי כל המופתים שמתרחשים בגבולות הבמה, לא משפיעים על ההיסטוריה. אף מיסטיקן לא השפיע אפילו על הגרלת לוטו קטנה, על הצבעה קטנה בכנסת, על קצבת הזקנה של עצמו. זה ההבדל בין להטוטים  ובין נסים.

גם הסיפור שישוע קם מן המתים ושלש נשים ראו אותו, אינו רלבנטי לענינינו, האם עם שלם יכל לאמת שזה הוא ישוע? האם יש תיעוד מי ראה אותו ואם באמת הכיר אותו? ואולי היה זה מישהו דומה לו? והאם שלש נשים אינן יכולות לשקר? מדובר במעשיות שנתונות לפרשנות.

ועוד משהו חשוב מאד: נס, זה דבר מעניין, אבל זו לא התגלות. התגלות היא פגישה בלתי אמצעית בין האל לבין העם. אף דת בעולם לא טענה כי האל התגלה לכל העם  ושוחח עמו, כשהדבר מתועד על ידי העדים עצמם.

סיפורי הנצרות סובלים אם כן מכל שלשת החסרונות שיכול לסבול סיפור לא היסטורי: 1) לא תועדו בזמן המאורעות, 2) אירועים שלא היו בשום אופן מרכזיים בעם, 3) אירועים שנתונים לפרשנות. זוהי אמונה, הרוצה להאמין יאמין. אין שום קשר לטיעון ההיסטורי של היהדות.

כדוגמא לסיפורים ה'ניתנים לפרשנות' נתייחס גם למקרה של "גבירתנו מפטימה" שהתגלתה לפני 70,000 איש בשנת 1917. הענין דווח ותועד בזמן המאורעות, ודוקא מתוך התיעוד למדים אנו שהוא נתון לפרשנות.

ראשית, מי ראה את גברתינו הנאוה מפאטימה? שלשה ילדים. כל הקישור של האירוע  לגברת וכל הענקת המשמעות לאירוע, נעשה על ידי שלשה ילדים. הם ראו, הם הבינו והם הסבירו לכולם.

מה שראו כל ההמון המתכנסים הוא את "השמש רוקדת". כדאי לשים לב שאם השמש באמת רקדה, היה אפשר לראות זאת בכל חצי הכדור המואר, לא רק במקום ההתכנסות שלהם. ביטוי כמו "השמש רקדה" יכול לציין גם תופעות טבע טבעיות כמו התאבכות. חלק מהאנשים אמרו ש'אפשר היה להסתכל על השמש', וכן ש'היה מסביב חושך', כנראה שערפל או אובך עמעם את מראה השמש, ומכאן התחושה של ריקוד קרניה. חלק מהמדווחים על האירוע, באתר המעריצים הרשמי, אמרו במפורש שנראה להם כוכב שביט. בעיני רבים היה זה 'שמש רוקדת'. בכל מקרה היה זה אירוע חזותי חולף. אין זה אומר דבר בנוגע למשמעותו, ואין שום הוכחה שלא מדובר במחזה טבעי. "ישנן וריאציות שונות של האירועים, אבל כולם הסכימו שזה היה אדיר". מריבוי התיאורים השונים מסיק הכותב "עד כמה קשה לתאר כראוי את הסימנים המופלאים שהתרחשו בשמי היום הזה".. מה אפשר להסיק מדבר שקשה לתאר אותו? ונניח שהיתה תופעה חריגה בשמש, האם זה נס?  אגב, היו שם המון צלמים ויש תמונות מהאירוע, מדוע אין תמונה של השמש הרוקדת ש"היה אפשר להסתכל בה"?

הנה תיעוד 'מלא' של האירוע, המון אנשים, אבל שום דבר מוגדר מעבר:

וכך בדיוק לגבי התגלות גברתינו מזיתון על גג כנסיה במצרים. מה שדווח הוא משהו ש"נראה כצללית אישה צעירה מוארת באור לבן", האם לא יתכן משהו שנראה כצללית אשה מוארת באור על גג של מבנה? צריכים בשביל פעלול כזה נס? אפשר לעשות זאת בכוונה, וזה גם יכול לקרות במקרה. האנתרופולוגית האמריקאית סינתייה נלסון עברה במקום מספר פעמים וכל מה שהיא ראתה הוא הבזקי אור חולפים, ואנשים סביבה טענו כי זו דמותה של מריה. "הכל בעיני המתבונן". אחרים טוענים כי תזוזות קלות של הקרקע יכולות לגרום לזרם חשמלי המביא להבזקי אור.

ב29 לנובמבר 'התגלה' שחקן הכדורגל מראדונה, בשמי ארגנטינה כמובן, כמה ימים  לאחר מותו, כאן יש סרטון וידאו שנבדק ואינו ערוך… (למטה מראדונה – למעלה ה'התגלות')

 

זה כמובן ענין סובייקטיבי מאד.

מה ההבדל בין כל אלו לבין נסים?

בכל המקרים הללו הפרשנות היא המייחסת להם משמעות "ניסית". אין שום דבר ניסי בארוע עצמו. מיליוני  מוסלמים במצרים לא התנצרו מפאת הבזקי האורות. אדם אחד ראה את מריה, ואדם אחד ראה הבזקים.

בסיפור של התורה, הנסים לא היו מראה חולף, הם היו אירועים שהוליכו את העם, שהיכו את מצרים ושחררו את העבדים, שהאכילו והשקו את העם, שכבשו לפניהם דרך בים וביבשה, ושהביאו לכל העם מנער ועד זקן טף ונשים את התגלות האל. לא היה צריך לסמוך על אף אחד אחר. הבזקי אורות או כוכבי שביט אינם משחררים עבדים ולא מאכילים ארבעים שנה. אלו עובדות שאינן נתונות לפרשנות, לכן חלים עליהן הכללים ההיסטוריים שראינו במאמר: יציאת מצרים כהיסטוריה.

ולסיכום: אם מישהו מתיימר לטעון שברשותו עדות על נסים, ושאלו מוכיחים משהו, או שברשותו עדות על התגלות של האל שהוא מאמין בו. הוא יצטרך להציג עדות מזמן המאורעות, לכל הפחות לטעון שיש ברשותו עדות של אירוע שנעשה בפני עם שלם, ושאינו נתון לפרשנות.

נכון לעכשיו שום דת ושום כת בעולם לא טוענים כך. המיתוסים וסיפורי האלים, לא מתיימרים לטעון שהדבר תועד בזמן המאורעות, וכל אירוע שנטען שתועד, הוא נתון לפרשנות, או שהתרחש בפני יחידים.

סיפורים על התגלות יכולים להיות רבים, אבל סיפור שמתיימר לעמוד בקריטריונים היסטוריים, אין ואפילו אחד. ראה בהרחבה בסדרה על היסטוריה ומסורת היסטורית.

לגבי הסרטון 'מתן תורה היה או לא היה' שמתיימר להביא סיפורים של התגלויות כביכול, ראה כאן

ושוב:

שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי (דברים ד').

להתרשם מהביסוס של האיסלם למשל, ראה דוגמא:

הערות:

[1] מתי (כד 15) מזכיר את השיקוץ המשומם במקום הקדוש, דהיינו הפסל שהעמיד אדריינוס בשנת 140 לספירה באיליה קפיטולינה. כמו"כ מתאר מתי (יג 7) שישוע קינטר את הפרושים שהם אוהבים להיקרא "רבי", אלא שהשם "רבי" לא היה בשימוש בזמן הבית, תקופת חייו של ישוע.

להלן רשימת מחברים שחיו וכתבו בזמנו של ישוע ובמאה השנים שלאחריו, בזמנים בהם היה אמור לפעול מעשים ששמעם מתפרסם, ולעורר הד כל שהוא בציבור שבארץ ישראל.

יוסיפוס, פילון האלכסנדרוני, סנקה, פליניוס הזקן, סואטוניוס, יובינאלוס, מרטיאלוס, אריאנוס, פטרוניוס, דיון פרוסאוס, פטרקולוס, אפיאנוס, תיאון מסמירנה, פלגון, פרסיוס, פלוטארכוס, יוסטוס מטבריה, אפולוניוס, פליניוס הצעיר, טקיטוס, קווינטיליאנוס, לוקנוס, אפיקטטוס, סיליוס איטליקוס, סטאטיוס, פטולמיאוס, הרמוגונס, ולריוס מקסימוס, פומפונוס מלה, קווינטוס קורטיוס, לוציאנוס, פאוסניאוס, ולריוס פלקוס, פלורוס לוסיוס, פאבורינוס, פאהדרוס, דאמיס, אאולוס גליוס, קולומלה, דיו קריסוסטום, ליסיאס, אפיון מאלכסנדריה.

הספרות הזו ממלאת ספריה שלמה, מתארת את כל העולם ההלניסטי על התופעות והקבוצות שבו, האירועים והמלחמות, האמונות והדעות, רבים מתארים גם את יהודה שהיתה תחת הכיבוש הרומי ובמוקדן של מלחמות עצומות ורבות שנים, ואף אחד לא טרח להזכיר את האדם, הנסים, תחית המתים, הגאולה, וכו'.

פילון חי באיזור ירושלים, היה אמור להיות שם בזמן כניסתו בנצחון לירושלים, וכן בזמן צליבתו של ישוע שלדברי הברית החדשה לוותה ברעידת אדמה, חושך על-טבעי ותחיית המתים (מתי כז 51-53), וכמובן כאשר ישו בעצמו קם מהמוות ובנוכחותם של עדים רבים עלה השמימה.  מאורעות נפלאים אלה אשר וודאי הדהימו את העולם, לו באמת התרחשו, לא היו ידועים לו? ואם ייצג דעה אחרת, כלום לא היה טורח בספריו המפורטים להתווכח עם דעה קיימת?

יוספוס היה מושל הגליל, המחוז בו חי וגדל ישוע, כמפקד ביקר בכל הערים והיה בקי במתגוררים בהם ובמתרחש בהם. הוא מזכיר עשרות ומאות אנשים שונים שהיו בתפקידים שונים, שרים, נציבים, חיילים, עניים ועשירים, ואפילו את יהושע בן חנן המשוגע. אבל ישוע מנצרת אינו מוזכר בשום צורה.

יוסטוס מטבריה נולד במחוזו של ישו, הגליל. הוא כתב ספר היסטוריה שהקיף את משך תקופת חייו הידועים של ישו. עבודה זאת אמנם אבדה, אולם פוטיוס מלומד ומבקר מהמאה התשיעית שהכיר אותה כותב: "הוא (יוסטוס) לא מזכיר כלל את הופעתו של ישו , לא דברים שקרו לו, ולא מעשיו הנפלאים שעשה" ( פוטיוס, Bibliotheca, code33).

יהודה, חבל הארץ בו התרחשו ראשית הניסים וסוף הפלאים של הקריירה הארצית של ישו היה מחוז רומי, גם כל ארץ הקודש קשורה קשר קרוב בהיסטוריה רומית. אולם ברשומות הרומיות מאותה תקופה אין כל אזכור על ישו ופועלו. המחברים היווניים ביוון ובאלכסנדריה, שחיו לא רחוק מהארץ והכירו את המאורעות שהתרחשו בה גם הם שותקים.

הוספה: על זיוף האזכור של ישו ביוספוס:

ביוספוס לפנינו בא קטע נלהב המתאר את ישוע כמי שמעל לדרגת אדם. הקטע הינו בהחלט נוצרי נלהב, אך מוזר הוא שהכרה מרשימה כ"כ בנצרות לא עשתה שום רושם בכלל הספר ובקונפליקט שמתחייב מכך עם היהדות. למרות שספרו של יוספוס היה בידי רבים כבר מעת חיבורו, ואף צוטט רבות, הראשון שמצא קטע זה הוא אוזביוס בחיבורו Evangelical Demonstration שיצא לאור בשנים הראשונות של המאה הרביעית, אוזביוס מתאר את יוסיפוס כאדם שלא דבק בדרך הנצרות. וכותב: "לא תהיה זו טעות אם נוסיף את דבריו של יוסיפוס היהודי ונעמידן כעדות נוספת", (ספר III, ע' 124).

דר' לרדנר (Lardner), אחד המגנים המוכשרים ביותר של הנצרות מביא את הראיות הבאות נגד יחוס הקטע הזה ליוספוס:

"אינני חושב שאנו רוצים כלל את העדות המפוקפקת על ישו שלעולם לא צוטטה ע"י אחד מאבותינו הנוצריים לפני אוזביוס. אף אינני זוכר שיוסיפוס באיזה שהוא מקום בכתביו מזכיר את השם או את המילה ישוע; פרט לעדות הנ"ל והקטע אודות ג'יימס, אחיו של אדוננו. הוא קוטע את הנרטיב. השפה די נוצרית. קריסוסטום אינו מצטט את יוסיפוס אעפ"י שלעיתים מתייחס אליו ולא מסתבר שהשמיט אותו באם אכן היה קיים אז בטקסט. פוטיוס אינו מצטט אותו אעפ"י שכתב שלושה ערכים על יוסיפוס, בערך "יוסטוס מטבריה", המחבר הזה (פוטיוס) מצהיר במפורש שההיסטוריון (יוסיפוס) הינו יהודי וכלל לא שם לבו לישו. לא יוסטין בשיחתו עם טריפון היהודי ולא קלמנס אלכסנדרינוס שכתב כל כך הרבה תקצירים של כתבי מחברים עתיקים, גם לא אוריגינס נגד צלסוס הזכירו עדות זאת. להפך, בפרק xxxv בספר הראשון של חיבורו מאשר אוריגינס בגלוי שיוסיפוס שהזכיר בדבריו את יוחנן המטביל לא הכיר בישו" (Answer to Dr. Chandler).

עוד מדברי לרדנר: "אנשים מלומדים אלו הכירו היטב את כתביו של יוסיפוס לא השתמשו בדברים שהתאימו מאוד להסיתם כנגד היהודים ובוודאי גם נגד הנכרים. עדות כה חיובית על ישו בחיבוריו של יוסיפוס, שחי מיד אחרי משיחנו, הכיר היטב את עסקי ארצו, קיבל טובות רבות מווספסיאן וטיטוס, שום סנגור נוצרי לא היה מתעלם או משמיט אותו", ( Lardner's Works, Vol. I, chap. iv).

הבישוף וורבורטון (Warburton) מצהיר שיש כאן זיוף: "אם יהודי הודה באמיתותה של הנצרות היה מן הראוי לאמצה ומכך שלא אומצה אנו מסיקים שהקטע לפיו יוסיפוס שהיה יהודי בכל מאודו נאלץ להכיר בישו כמשיח במילים בוטות מאוד הינו זיוף גס ואווילי מאוד" ( צוטט ע"י לרדנר, Works, Vol. I, chap. iv).

הכומר ד"ר גיילס (Giles), מהכנסייה האנגליקנית, אומר: "אלו המכירים היטב את אופיו של יוסיפוס וסגנון כתיבתו אינם מהססים לפסול את הקטע ולהגדירו כמזויף, מובלע בתוך הטקסט במאה השלישית ע"י נוצרי אדוק, שהקים שערורייה על כך שמחבר כה מפורסם כיוסיפוס לא התייחס כלל לבשורה או לישו. אבל קנאותו של מבליע הקטע גבר על שיקול דעתו, כי כמו שאפשר לבצור ענבים מקוצים או לקטוף תאנים מדרדרים, כך יכולים למצוא אזכור של ישו בחיבוריו המתייהדים של יוסיפוס. ידוע היטב שמחבר זה היה יהודי קנאי, מסור לחוקי התורה ולמנהגי בני ארצו. כיצד, אפוא, יכול היה לכתוב שישוע היה משיח? הודאה כזו חיבת לצאת מנקודת הנחה שהיה בעצמו נוצרי והדברים אינם כן ואם כך היא אכן הפסקה הנידונה ארוכה היא מדי ליהודי וקצרה מדי למאמין בדת החדשה; וכך הפסקה בולטת כשיבוץ אבן חן לא מוצלח, העומדת בסתירה בוטה לסביבתה. לו הייתה אמיתית בטוחים אנו כי יוסטין מרטר, טרטוליאן, וקריסוסטום היו מצטטים אותה בויכוחיהם עם היהודים ואוריגן או פוטיוס היו מזכירים אותה. אבל אוזביוס, היסטוריון הכנסייה ( I, 11) היה הראשון לצטט אותה והסתמכותנו על שיפוטו או אפילו על יושרו של מחבר זה אינה כה גדולה שנאמין בוודאות שכל כתביו אמיתיים " (.Christian Records, p. 30) כך כותב גם הכומר ש. ברינג-גולד (S. Baring-Gould) בספרו Lost and Hostile Gospels, כנ"ל ד"ר (צ'למרס) Chalmers ( Kneeland's Review, p.169).

באנציקלופדיה הבריטניקה נכתב: "אין מבקר שפוי בדעתו שיכול להאמין שיוסיפוס אכן כתב את הקטע כפי שהוא קיים עכשיו… אמנם ישנן שני סיבות שכשלעצמן מספיקות בכדי להוכיח את זיופו של הקטע– 1. שלא היה ידוע לאוריגן והאבות הראשונים 2. שמקומו בטקסט מוטל בספק" (הכותב: Canon Farrar).

כמובן שגם אם יוספוס היה מכיר ומאמין בכך שישוע ביצע מופתים, אין זה מוכיח את אמיתותם, שהרי מדובר במופתים מן הסוג שנתון לפרשנות, וכן אפשר שיוספוס שמע מפי עדי ראיה או מגידים בעלטה והאמין להם, כיון שלא מדובר בדברים שנגעו לעם שלם. אך הזיוף הזה מגלה רק על המצוקה האמיתית בה חיו ראשוני הנצרות בראותם שהם בודים היסטוריה שהתיעוד הקיים מכחיש אותה.

ראה עוד: תעמולה מיסיונרית א – משפטו של ישוע, היה או לא היה?תעמולה מיסיונרית ה – תולדות ישוע, מבית דוד, או אוסף טעויות מביכות?