לחץ לגירסת הדפסה

איתן בר עונה תשובות, למאמר זה.

דא עקא, שמרוב הדברים הוא מתעלם, – מהיעדר תשובה.

את זה הוא מנמק במשפט הבא:

"נקדים ונציין שכל ההתנגדויות שהובאו באתר רציו, כבר כוסו לעומק בספר "מיתוס התורה שבעל-פה". לכן במאמר זה נקצר".

כמובן שלא מיניה ולא מקצתיה, הספר לא מתייחס לטיעונים אלו, ובמדה והוא נוגע באיזור הוא מסלף ומשקר ביודעין, כפי שהראינו כאן.

אז יש לנו התחמקות אלגנטית כמנה ראשונה.

(אגב, במאמר התגובה של איתן בר, אין לינק למאמר ברציו, הם פשוט מפחדים לעבור ב'לפני עיוור', שמישהו ילחץ על הלינק ויגלה את הפער בין המאמרים…)

לדברי הפתיחה של איתן בר, התייחסנו כאן. כעת נתייחס ל'תשובות'.

מאמרו של איתן מחולק לעשר נקודות, נתייחס אליהן אחת לאחת.

א. הגדרה עצמית של ספרות הבשורות כדוגמא.

בר טען כי המונח 'תורה שבעל פה' לא מוזכר בתנ"ך.

על כך השבתי: הוא מוזכר הרבה פעמים, אך לא בשם 'תורה שבעל פה', כי הכינוי הזה הוא מאוחר, גם במשנה הוא לא מוזכר. למרות שכל עצמה של המשנה היא תורה שבעל פה.

כדוגמא הבאתי את ההגדרה העצמית של דת מאמיני ישו כ'נצרות', את ההגדרה העצמית של ספרות קורות חייו של ישו כ'בשורות', ואת ההגדרה העצמית של הספרות הזו כ'ברית חדשה'.

ההגדרות האלו לא נמצאות בתוך האונגליונים. משום שהן לא הוגדרו כך באותו זמן. חסידי ישו לא נקראו 'נוצרים', הספרים לא הגדירו את עצמם כ'ברית חדשה', ולא כ'ספרי הבשורות'. – לא משום שלא היו קיימים, אלא משום שלא קראו לעצמם כך.

ומה משיב בר?

הוא מוצא שהמלים 'נצרי' 'בשורה' ו'ברית חדשה' מופיעות באונגליונים.

חן חן, את זה כל אחד יכול למצוא בחיפוש טקסט.

אבל זה בדיוק מה שטענתי.

ישו מכונה נצרי, כי הגיע מנצרת, כמו שאני חיפאי כי נולדתי בחיפה. אבל מאמיניו לא מכונים 'נוצרים'.

המלה 'בשורה' מוזכרת, אבל כותבי האונגליונים לא כינו את הספר 'ספר הבשורה', או את הספרים 'ספרי הבשורות'.

המלה ברית חדשה מוזכרת כבר בתנ"ך מעיר איתן בר… כאילו שלא ידענו. אכן מוזכרת, אבל גם באונגליון, המזכיר את המונח הזה, לא מגדיר כך את הספר שהוא כותב.

ובכדי  להמחיש את הדברים, נניח שאני הייתי מוצא בתנ"ך את המלים "תורה שבעל פה", אלא שהמלים האלו לא היו באות להגדיר תורה הנמסרת בעל פה, אלא ספר תורה השייך לאיש בשם 'שבעל', שהונחה 'פה'. זה היה מגוחך, הלא כן?

זה מה שעושה איתן בר, מדגים שוב, שהכינוים 'נצרות' לדת מאמיני ישו, 'ספרי הבשורות' – 'הברית החדשה', לספרות קורות חייו של ישו, לא מופיעים באונגליונים.

תודה על ההדגמה.

אגב, איתן טוען קודם כל שהוא לא נוצרי, על שקר זה ראה במאמר הקודם.

אבל מה שהכי מצחיק, זו הערת הפתיחה של איתן:

"ההשוואה מלכתחילה איננה רלוונטית, מאחר ועצם הטענה הרבנית שונה מטבעה, והיא, כי למשה הוענקה מאלוהים תורה שהיא בעל-פה, נוסף (או בצמוד) לזו שבכתב. השוואה נכונה תהיה אם כמאמיני הברית החדשה היינו טוענים כי נוסף לברית החדשה גם הוענקה "הברית החדשה שבעל-פה", בעוד היא מעולם לא מוזכרת בשום מקום בברית החדשה וגם לא על ידי שום כתב-יד אחר מאותה התקופה".

יש סיפור סטריאוטיפי שמתאר (כורדי/בלונדינית/ יהודי משיחי וכו' בהתאם לבדיחה) מישהו שמגיע לעבודה עם תרמוס ובתוכו כוס קפה וטילון, למה? "קיבלתי מתנה, והוא אמר לי שזה שומר על קור ועל חום, דברים קרים נשארים קרים, דברים חמים נשארים חמים".

כשנותנים לך דוגמא, מתכוונים שהיא תהיה דוגמא. כשמישהו אומר לך "סומא בארובה", אתה לא צריך להתחיל  לחפש ארובה.

הדוגמא מהאונגליון היתה – לא שהמשיחיים טוענים שיש תושבע"פ משיחית, זו היתה דוגמא. כשם שהיעדר הגדרה עצמית של האונגליון כ'ספרות הבשורה / הברית החדשה עבור הנוצרים', לא מוכיחה שהוא לא כזה. כך היעדר הגדרה עצמית של המסורת כ'תורה שבעל פה', במונח מדוייק זה, לא מוכיחה שהיא לא כזו.

תוך כדי הדברים כותב איתן:

"התלמוד שנכתב על ידי לא מעט גויים שהתגיירו, כגון רבי עקיבא, רבי מאיר ואחרים"

בעוד הוא לא מבדיל בין 'בן גרים', לבין 'גוי שהתגייר', רבי עקיבא היה ממשפחה של גרים (שהתגיירו מאות שנים לפניו, לפי אותו מקור שמספר שהוא בן גרים), וכך גם רבי מאיר.

כאן מתעלם איתן מכל ההוכחות לתורה שהיתה בעל פה, ועובר לנושא הבא:

ב. מתי משה קיבל את התורה שבעל פה?

איתן בר 'הוכיח' מהתיאורים שמשה שואל את ה' שאלות בעל פה, שהוא לא קיבל הכל מסיני.

על כך השבתי, שבסיני משה לא קיבל את הכל, ולכן הוא המשיך לקבל בעל פה על הארבעים שנה, כמפורש בתורה.

ומה משיב בר?

"זו לא הנחה שגוייה כלל, והיא לא של איתן, אלא מה שהרבנים בעצמם טוענים מזה אלפיים שנה – שכל התורה שבעל-פה כולה הוענקה למשה מראש".

יפה, הרבנים עצמם טוענים מזה אלפיים שנה, עכשיו נשאר רק לצטט את המקור בו טוענים כך הרבנים, רשות הדיבור לאיתן בחזרה:

"למען האמת, על מנת להצדיק את קיומה של התורה שבעל-פה, חז"ל ביקשו לייחס לה תוקף היסטורי שהחל כבר בבראשית. לדבריהם, התורה שבעל-פה – לא רק שניתנה למשה על הר סיני, אלא שאפילו אברהם (יומא כ"ח ע"ב) ויצחק (מדרש תנא דבי אליהו, פרק ו, עמ' סה) כבר ידעו אותה וקיימו את כולה.

למעשה, במדרש ויקרא רבא נאמר שגם יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); ושיעקב אבינו יושב היה בשני בתי מדרשות (בראשית רבה, תולדות, י); למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב ב; פרק ה, הלכה א)".

מישהו רואה כאן רסיס מידע לנושא שדיברנו עליו. האם משה קיבל על הר סיני את כל התורה ולכן לא היה לו מה לשאול במשך ה40 שנה, או שקיבל את הכללים, ואחר כך המשיך ללמוד את הפרטים?

מובאים כאן מדרשים המספרים שהאבות קיימו את התורה. כפי שמוזכר בתורה במפורש שאברהם שמר מצוותיו וחוקותיו של ה'. – איך זה רלבנטי לשאלה מה בדיוק קיבל משה על הר סיני????

איתן בר ממשיך ומראה את בורותו, בכתבו:

"לא רק חז"ל, גם רבנים בני זמננו מלמדים כך, להלן מספר דוגמאות:

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני." (ספרא בהר פרשה א')".

רחמנות, איתן חושב שהספרא הוא ספר בן זמננו.

אבל נניח לזה, מה אומר הספרא? הספרא מדבר על התורה שבכתב, הוא שואל  מדוע פרשת שמיטה צויינה שנאמרה בהר סיני, ולא הפרשה שלפניה למשל? ועל כך הוא משיב, שלא רק פרשת שמיטה נאמרה בסיני, אלא כל הפרשות שבתורה שבכתב נאמרו בסיני. ההדגשה בשמיטה באה לומר שגם פרשה זו מסיני. אין כאן שום קשר לתורה שבעל פה.

חז"ל מדברים במפורש על השאלה האם משה קיבל בסיני את כל התורה, וכך הם אומרים:

"וכי כל התורה למד משה? כתוב בתורה: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא ט), ולארבעים יום לְמָדָהּ משה?! אלא כללים למדהו הקב"ה למשה",(שמו"ר מא ו, ועוד).[1]

ג. מהי ה'תורה' המוזכרת בתנ"ך?

ישנה שאלה עקרונית, האם כשמוזכרת במקרא 'תורה', הכוונה לספר התורה, או שהכוונה למצוות שמועברות בעל פה? התשובה ברורה ומוכחת, כמו שהראינו במאמר המקורי, הכוונה למצוות המועברות בעל פה, זה מוכח מכך שמדובר רבות על 'תורה' גם כשאין שום ספר תורה. למשל אצל אברהם.

ומה הבין הגאון איתן בר? הוא הבין שהטענה שלי היתה שלאברהם היתה כל התורה שבעל פה, שמשה קיבל אותה במשך ארבעים שנה…

"לגבי בראשית כו ה', מעניין שכאן רציו טוענים שהתורה שבעל-פה נמסרה לאברהם (שחי כידוע לפני משה) אבל רק לפני רגע הם טענו שלמשה לא היתה את כל התורה שבעל-פה. הסתירה פה צועקת"

סתירה שצועקת באזנים של חרשים, לא טענתי ש"התורה שבעל פה" נמסרה לאברהם, אלא שהתורה שמוזכרת כאן היא תורה של דברים שנמסרים בעל פה, וזה פירוש המונח 'תורה' המקראי.

"הם טענו שלמשה לא היתה את כל התורה שבעל פה" – אף אחד לא טען ש"למשה לא היה", אלא שלמרות שהוא למד בהר סיני, הוא למד אח"כ עוד פרטים.

וכאן שוב מראה איתן את בורותו:

"אם אברהם הכיר תורה שנמסרה בעל-פה, נוצרת סתירה, שכן בפרק י"ח אברהם הגיש לאורחיו חלב ובשר יחדיו, דבר האסור על פי ההלכה הרבנית".

האיסור לאכול חלב ובשר יחדיו – הוא מדרבנן, הוא לא מן התורה. לאכול חלב ובשר בזה אחר זה, מותר גם מדרבנן.

וכאן לשם שינוי איתן בר אומר משהו נכון:

"מה הן התורות ברבים שאותן שמר אברהם? מה פירוש הביטוי "מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"? הכוונה היא לכל אותן הוראות שאברהם קיבל מאלוהים. (למשל, בראשית, פרקים: י"ב, י"ז, כ"ב וכו') משמעות המילה "תורה" היא הוראה (הדרכה, תוראה, הנחיה). ה"תורות" ששמר אברהם הן ההוראות השונות שקיבל מאלוהים במהלך חייו".

אכן, פירוש המלה תורה הוא "הוראה", הוראה בעל פה, לא בכתב, זה כל מה שטענתי. תודה על ההסכמה. בכל מקום שמוזכר במקרא 'תורה', הכוונה להוראות אלהיות, ולא בהכרח לספר התורה, אלא להוראה אלהית.

"גם המחקר המודרני שולל את הרעיון שאברהם הכיר את התורה שבעל-פה. חתן פרס ישראל למקרא, פרופ' משה ויינפלד, שלל פרשנות זו באופן נחרץ וקבע: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ליצחק עומדת זכות אבות, משום שאברהם ציית לפקודותיו של האל ומילא אותן באמונה, ואין בשמירת מצוות זו משום כוונה לקיום מערכת החוקים של תורת משה".

ראשית, גם אם משה וידנפלד כותב משהו מסברא, זה לא הופך ל'מחקר מודרני', שנית, איתן שוב ושוב מראה שהוא נעדר הבנת הנקרא לחלוטין. לא כתבתי בשום מקום שאברהם הכיר את התורה שבעל פה, אלא רק שהמלה 'תורה' המוזכרת בקשר לאברהם, עוסקת בהוראה בעל פה.

"באשר לדברים יז, "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ’" – המילה תורה בעברית מקראית משמעה "הוראה, משפט, חוק, צו". לעיתים הכוונה היא לחמשת חומשי תורה, לעיתים הכוונה היא ספציפית למצוות ברית סיני, ולעיתים הכוונה היא להוראה\משפט\חוק\צו כלשהו באופן כללי, לדוגמא: "זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה" (ויקרא ו ב), כמובן שאין הכוונה היא שנוסף לתורת משה ניתנה גם תורה נוספת ששמה "עוֹלָה", אלא שיש לקרוא: "אלו הן ההוראות בנוגע למנהג העולה". באותו האופן בדיוק יש לקרוא את הנאמר בדברים יז "על פי ההוראות אשר יורוך". עקרון זה זהה בדיוק לשופטים בבית משפט של היום – על פי החוק חובה עלינו להישמע למה שהם מורים לנו, גם אם לא מתאים לנו, ואין להם שום קשר לתורה שהיא בעל-פה, אלא לידע שלהם ולניסיון החיים העשיר שלהם".

הקראים טוענים שאין לבית הדין סמכות אלא רק לפרש את התורה על פי הפשט, הרבנים טוענים שיש לבית הדין סמכות להשתמש בכללים של תושבע"פ כדי לפסוק, אבל איתן בר בא ומרחיב את סמכות בית הדין עוד הרבה יותר: "לידע שלהם ולנסיון החיים העשיר שלהם". שיהיה לו לבריאות, בכל מקרה אין שום קשר לנושא הדיון. אני הבאתי מדברים יז שהוראה בעל פה נקראת תורה, וזה ברור. איתן טוען שההוראה שבעל פה של הדיינים היא לפי הידע שלהם (לא ידע של הלכות וכדו', כי זה תושבע"פ חלילה…) ולפי נסיון החיים שלהם. לא רלבנטי לנושא.

כמובן שאיתן מתעלם מכל הדוגמאות  שהובאו במאמר לקיומן של חוקים הנמסרים בעל פה ומכונים בשם 'תורה'.

ד. מה הן 'תורות' שבישעיהו?

איתן מעפיל לשיא של העדר הבנת הנקרא.

אני כתבתי: "גם ישעיהו (כד ה) מדבר על התורה בלשון רבים ‘עברו תורות’".

הכוונה היא שזה מוכיח שאין כוונתו לספר,כי ספר יש רק אחד, אלא להוראות אלהיות, שישנן רבות, כפי שטענתי לאורך כל המאמר, שכל האזכורים המקראיים של 'תורה' מתכוונים להוראות אלהיות, בלי שום קשר הכרחי לספר התורה. 'תורה' זה לא שם של ספר, אלא שם של ציויים אלהיים.

ומה מבין איתן?

"'תורות', לטענת הרבנים, פירושן תורה שבכתב ותורה שבעל-פה"

איפה מצא את זה בדברי?

לא מצא, אלא המציא.

זה הוא פירוש דרושי, אני דיברתי רק ברובד הפשט, והוכחתי ש'תורה' היא הוראה בעל פה.

ריבוי ה'תורות' מדבר על ריבוי הוראות, וממילא ברור שאין הכוונה לספר התורה, ולכן דרשו מכאן באופן ישיר תורות – שבכתב ושבע"פ, אבל אני דיברתי על הרובד הבסיסי של הפשט, תורה – הוראה בעל פה.

הפירוש הדרושי ש'תורות' – שתי תורות, הוא משל רבי ישמעאל, בספרא פ' בחוקותי, ור"ע שם חולק עליו, ומפרש לפי הפשט, שאין שתי תורות אלא הרבה תורות, כל הוראה היא תורה.

איתן, במקום לקרוא, עשה העתק הדבק ממאמר ישן שלו… ויצא העגל הזה…

בנוסף הוא מציין שאפילו הרב פרופסור שמא פרידמן כותב שריבוי התורות אינו בחינת תורה שבעל פה וכו', ושוב, הוא מגלה חוסר הבנת הנקרא. השורה שהוא מצטט, נכתבה ע"י פרידמן אליבא דרבי עקיבא, שסובר שאין הריבוי מדבר על שתי תורות אלא על ריבוי הוראות, הוא מסביר את שתי השיטות, ולא בא לפסוק כרבי עקיבא. (מאמרו זמין כאן), ובקצרה, מקור לא רלבנטי לחלוטין.

בר פשוט לא מבין את הטיעון, ובאיוולתו הוא מודה ש'תורות' פירושו הוראה בעל פה. ובכך שומט את הטיעון שלו 'במקרא לא נזכרת תורה שבעל פה', כי מודה הוא ש'תורה' היא הוראה, ולאו דוקא בכתב. והרי תורה ותורות נזכרות אינספור במקרא, דוקא האזכורים של 'ספר התורה' הרבה יותר  מועטים. וזה מבטל לחלוטין את השאלה  מדוע התושבע"פ לא נזכרת במקרא. היא נזכרת, 'תורה' – הוראה, חוק שנאמר בעל פה.

ה. הישנו חוקר שקבע שאין ולא היתה תושבע"פ?

אני כתבתי: "האם ישנו חוקר שקבע כדוגמת בר, שאין בתנ”ך שום אזכור של תורה שבעל פה? אין ולא היה חוקר כזה".

בתגובה מביא בר 5 מקורות.

הבעיה : אף אחד מהם לא אומר את האמירה אותה שללתי "שאין בתנ"ך שום אזכור של תורה שבעל פה".

אף אחד מהם לא תומך בטענתו של איתן בר.

כל אחד מהם – אם היה שומע מה שאיתן בר טוען – היה מתפלץ.

מיסיונר אינו חוקר, הוא מגבב וכורה ציטוטים בלי להבין.  הוא פשוט עושה העתק הדבק ממאמרים קיימים, במקרה שלנו מכאן, ולא מנסה לבדוק אם זה קשור לנושא.

מקור 1: לפי הציטוט של איתן בר, דיימונד לא מאמין בכך שהתורה שבעל פה היא מסיני. לא הצלחתי להשיג את המקור, מן הסתם הוא מסולף (שלחתי מייל לדיימונד, האם הציטוט נכון, ואני ממתין לתשובתו). אבל גם לפי מה שמובא ע"י איתן, זה פשוט לא רלבנטי לנדון.

המחקר לא מאמין במתן תורה מסיני, לא שבכתב ולא שבעל פה, ולכן אין טעם לפנות למחקר בשאלת מתן תורה שבעל פה מסיני. אני לא דיברתי על שאלת האמונה במקור האלהי של התורה, אלא על השאלה ההיסטורית העובדתית, בה יש טעם לפנות למחקר: האם היתה תורה בעל פה וחוקים נוספים על הכתובים בתורה?

זה דבר שמפורש במקראות בנביאים ובכתובים ובהרבה מקורות חיצוניים, שהיו רבים כאלו.

ואת זה גם דיימונד לא מכחיש (וכפי שנראה בהמשך גם איתן לא מצליח להכחיש). הוא רק עוסק בשאלה אם התושבע"פ היא מסיני. לא אם היו חוקים לא כתובים.

מקור 2: פרופ' אלן אוורי-פק, הוא לא אומר שאין אזכור של תורה שבעל פה, להיפך הוא אומר שיכול להיות שהיו דברים שעברו מדור לדור, אבל אין עדות שזה מגיע מסיני. (ראה דבריו המלאים כאן בערך Oral Tradition  -Judaism).

האדון אוורי-פק לא מאמין בכלל בתורה מסיני, הוא סובר שהתורה נכתבה ע"י ישראלים במשך הדורות, וברור  שלא יאמין שהתושבע"פ ניתנה גם היא מסיני.

הנושא הוא לא האם התורה (שבכתב ושבע"פ) מסיני, אלא האם היתה תושבע"פ, מה שאיתן מתעקש 'להוכיח' שלא היה.

איתן מצטט מאנציקלופדיה של מכחישי מקרא, שלא מאמינים בתורה מסיני, ו'מוכיח' מזה לגבי תושבע"פ… הנושא שלנו היה למי שמאמין במתן תורה מסיני.

מקור 3: ישי רוזן צבי, הדברים שלו פשוט סולפו והוצאו מהקשרם באופן הכי מחפיר שבעולם. רוזן צבי, אדם דתי, לא התכוין לשום דבר ממה שאיתן חיבר כאן לרצף אחד, שלש משפטים משלש עמודים נפרדים.

זה הקטע שאיתן בר מצטט:

"בכמה מקומות מייחסים מקורות שונים בספרות חז"ל את מקור התורה שבעל פה למתן תורה בסיני…תפיסות כאלה מבוססות על שחזור ספקולטיבי, ובמובן מסוים מיתי, ועל מניעים פולמוסיים, ולא על עובדות שניתן לאמת אותן…אין לנו שום מקור קדם-חז"לי שיאשר את קיומם."

הוא לא מציין מקור.

אך יש כאן 3 משפטים

הראשון, מהספר בין משנה למדרש אמצע עמ' 39: "בכמה מקומות מייחסים מקורות שונים בספרות חז"ל את מקור התורה שבעל פה למתן תורה בסיני, אך לצד תפיסה חד משמעית זו בדבר מקור ההלכה, יש ביטויים שונים בספרות חז"ל שמלמדים על מודעות להתפתחות הפסיקה".

רוזן צבי אומר כאן, שמצד אחד לפעמים חז"ל אומרים שכל ההלכה מסיני, כמות שהיא, ומצד שני הם בעצמם מודעים להתפתחות ושינויים. – אין שום קשר לכך שלא היתה תושבע"פ.

הציטוט השני, שם סוף עמ' 40: "תפיסות כאלה מבוססות על שחזור ספקולטיבי, ובמובן מסוים מיתי, ועל מניעים פולמוסיים, ולא על עובדות שניתן לאמת אותן", משפט זה לא מתייחס לנושא של עמ' 39, האם כל ההלכה מסיני או שהיתה התפתחות. אלא לנושא של 'אנשי חכמת ישראל', רוזן צבי מזכיר את צונץ וגרץ שתיארו את השתלשלות ההלכה "כדי להראות שהמסורת היהודית אינה נופלת ממסורות של דתות ועמים אחרים". ועל זה הוא אומר שמחקרים אלו התבססו על ספקולציות ומניעים פולמוסיים.

הציטוט השלישי, מעמ' 41: "אנשי כנסת הגדולה נזכרים לראשונה במשנה אבות… ואין לנו שום מקור קדם-חז"לי שיאשר את קיומם, אין אנו יודעים דבר על קיומו של גוף מעין זה בתקופה הפרסית". כלומר רוזן צבי אומר שאין מקור שיאשר את קיומו של הגוף הזה בתקופה הפרסית, ולא בהקשר של המשפטים הקודמים שאין מקור קדם חזל"י להלכות בעל פה וכדו'.

(התנצלות על איכות התמונה, זה כרגע מה שהצלחתי להשיג)

פשוט סילוף ילדותי ומרושע.

מקור 4: אביגדור שנאן, שוב, לא עוסק בשאלה אם היתה תושבע"פ, ולא אומר שלא היתה תושבע"פ הוא מצביע על הבדלים בין התנ"ך לבין ההלכה. חלק  מההבדלים הם דברים שהתחדשו (אין בתנ"ך קדיש ואין בתנ"ך כל נדרי, נכון, זה לא מסיני, זה התחדש אח"כ), חלק משום שהתנ"ך מתאר דברים לפני מתן תורה (משה מתחתן עם אשה מדיינית, יוסף עם מצרית וכו'). בשום שלב הוא לא עוסק בשאלה אם היו הלכות בעל פה ואם היתה תושבע"פ.

מקור 5: שוב רוזן צבי, הפעם מוצג עם פתיח אחר… אבל הקטע המצוטט שוב לא רלבנטי, בו רוזן צבי טוען שהמשנה נתחברה אחרי החורבן. אין שום קשר לנושא שלנו.

לסיכום, מצחיק מצד מיסיונר, לנסות להסתייע בהכחשת התורה, מי שלא מאמין בתורה מסיני ברור שלא יאמין בתושבע"פ מסיני.

כתבתי שאין שום חוקר שיטען שקיימו בישראל רק את התורה שבכתב, כי עובדתית רואים במקרא שהיו הלכות בעל פה שנקראו תורה (למשל הדוגמא שהבאתי מחגי ב).

האם התורה הזו מסיני? בדיוק כמו התורה שבכתב, יש שמאמינים ויש שלא.

אבל המיסיונר לא יכול לקבל סלקטיבית את הכחשת תושבע"פ בנימוק של אי אמונה, אבל לא את הכחשת התושב"כ, מאותו נימוק.

ו. חוקים שבעל פה או מנהגים שבעל פה?

על כל עשרות הדוגמאות של חוקים שנשמרו במשך הדורות ועברו בעל פה, מגיב בר:

"כל הציטוטים הללו טוענים כי מנהגים, טקסים ומסורות היו קיימים תמיד – ועם זה אנחנו מסכימים ומעולם לא טענו אחרת. הרבנים מייצרים כאן "טיעון איש קש" נגדנו, מאחר ואנחנו מעולם לא ביקשנו לומר שלא היו מנהגים, מסורות וטקסים שונים בעם ישראל… מסורות מבטאות את הנפש האנושית, וכך בכל עם ואומה, גם כן כפי שצוטט פה למעלה: "הם חוקים בלתי כתובים הרווחים בכל עם בראשית התפתחותו התרבותית". גם לסינים, לפרסים, ליוונים ולאשורים היו מנהגים ומסורות עשירים, אבל הם לא טוענים ש"אלוהים ציווה אותנו את המנהגים הללו", או שהללו הוענקו ע"י אלוהים לאחד הנביאים שלהם".

"ספר עזרא מתוארת האמנה שחתמו עליה ראשי העולים, ובה יש גם חוקים שאינם בתורה, וברור לעזרא שהם חובה…" שוב, אנחנו מסכימים, אך גם בימנו ישנם חוקים רבים, גם בארץ וגם בעולם, "שהם חובה" וחוקים לכל דבר – והם לא מופיעים בתורה".

ובכן, למרות שאיתן כותב כאילו מעולם לא טען אחרת.

כאן הוא מודה בהצהרה כתובה, שעוד בימי עזרא, הרבה לפני חז"ל, היו חוקים דתיים שנחשבו חובה. למשל קרבן עצים. לא 'מנהגים ומסורות' במובן של פולקלור, אלא חוקים שנחשבו לחובה.

כלומר, היתה תורה בעל פה נפרדת ונוספת על התורה שבכתב, היו בה חוקים מחייבים.

בניגוד לטענתו הקלאסית של איתן, שהתורה שבעל פה היא המצאה של הרבנים אחרי החורבן כדי לשלוט בעם.

אם היתה תורה שבעל פה מאות שנים לפני החורבן, והיא נחשבה מחייבת כמו שאומר איתן, הרבנים לא היו צריכים להמציא שום דבר. השליטה כבר היתה בידיים שלהם.

בכל אופן, לטענתו כעת, כל הסיפור שלו נגד תורה שבעל פה, היא שהרבנים המציאו שהיא מסיני.

לפני ש'המציאו' היא היתה מחייבת, כפי שהוא אומר, אבל לא נחשבה מסיני.

ובלשונו:

"הם לא טוענים ש"אלוהים ציווה אותנו את המנהגים הללו"

כמו הסינים והפרסים וכו'.

אבל, כאן ישנה בעיה, הסינים והפרסים, או כל אומה אחרת, לא מחזיקים בטענה שהתורה שלהם היא מהאל. אף אומה לא ייחסה את חוקיה לאל. לכן ברור שגם החוקים הלא כתובים, לא יהיו שונים.

אבל בישראל, אין חוקים מלבד חוקי האל, אף מלך ונביא לא היו מחוקקים דתיים, כי לפי האמונה הישראלית התורה הגיעה למשה מפי האל, ואסור להוסיף על חוקי התורה. השם 'תורה' בישראל, אין פירושו 'משהו שעושים', אלא 'משהו שאלהים נתן'.

ובכן, החוקים הלא כתובים המוזכרים פעמים רבות בהיסטוריה הישראלית והיהודית, שאיתן מודה בקיומם, מכונים  תמיד 'תורה', כמו הדוגמא מחגי:

“שאל נא את הכהנים תורה לאמור: הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש? ויענו הכהנים ויאמרו לא (חגי פרק ב):

החוק הלא כתוב מכונה 'תורה', תורה היא דבר אלהים. כמוזכר מאות פעמים במקרא.

הדוגמא של איתן מחוקים שבזמננו שנחשבים מחייבים "למרות שאינם מסיני", מגוחכת. בזמננו חוקי המדינה מחייבים, כי זו הסכמה של מבנה המדינות הדמוקרטיות. אבל בימי עזרא החוק היחידי שחייב הוא חוק התורה, עזרא לא היה מחוקק חוקים דתיים (הוא כן היה מנהיג חברתי), הוא היה מורה התורה, מלך פרס מינה אותו ללמד ולהשליט את חוקי התורה בפחוות יהד, במסמך רשמי.

והנה כאשר עזרא מלמד את התורה, הוא מדבר על חוקים דתיים שבעיניו הם חובה  וחלק מהתורה, והוא מנמק במפורש את האמנה, בכך שאבותינו נענשו שלא שמרו את התורה, ולכן אנחנו מתחיבים לשמור על התורה:

"וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו: (לא) וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ:"

אבל המצוה הראשונה הסמוכה, אינה מן התורה, מן התורה אין איסור להתחתן עם גויה, אלא רק עם שבעת עממי הכנענים שנגזר עליהם חרם.

וכפי שאומר פרופ' זר כבוד:  “האמנה מכילה מצוות מן התורה ומצוות שאינן בתורה”.

מה אם כן גורם לאיתן בר להשתטות ולהתעקש שלמרות שכבר עזרא במאה הששית לפני הספירה הכיר בחוקים דתיים בלתי כתובים כחלק מהתורה, הוא לא ייחס אותם למקור הסמכות של התורה, לאל? בעוד עזרא כותב במפורש שהכל הם מצוות ה'?

התשובה היא פשוטה מאד, ישנה תיאוריה נוצרית, שהרבנים המציאו את התורה שבעל פה כדי לספק צידוק לדחיית משיחיותו של ישו.

דחיית ישו על ידי עמו, מעוררת בעיה כאובה לנוצרים. שכן אם באמת ישו פעל גדולות ונצורות והיה כה מיוחד, מדוע עמו דחה אותו, וראה אותו כמכשף מסית ומדיח שראוי לצליבה?

הפתרון של איתן בר הוא – היתה כאן תרמית, קונספירציה, באמת ישו צדק, אבל הרבנים בדו איזה מקור סמכות עוד יותר חזק שמכחו ביטלו את ישו.

צריכים לדעת שזו רק האסטרטגיה המשיחית של איתן, בעוד יהודים משיחיים אחרים בחרו בדרכים אחרות, ואין להם בעיה עם האמונה בתורה שבעל פה.

אנחנו לא אשמים שהמיסיונר הספציפי הזה, זה שיש לו תקציבים אוונגליסטיים, בחר בפלג שלא מקבל את תורה שבעל פה…

כפי שהראינו במאמרים הקודמים, ישו האמין בתורה שבעל פה וציוה את תלמידיו לציית לה (וכפי שאמר ישו, לפחות לפי מתי כג 23: “הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יֹשְׁבִים עַל־כִּסֵּא משֶׁה׃ לָכֵן כֹּל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לָכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוֹּ…”). אך המיסיונרים האומללים רואים שלא נותרה  להם אסטרטגיה שתסביר מדוע לזנוח את היהדות המסורתית, והם פונים לנסיון המגוחך להכחיש עובדה היסטורית ברורה, קיומה של תורה שבעל פה בכל הדורות בישראל.

ראו גם דברי ורד נועם על יוספוס ופילון, שהיו קודם החורבן… ('שוב לתחומן של הלכות טהרה', ציון תשס"ז), "פילון ויוספוס… שניהם מייחסים כדרכם, את מכלול ארחות החיים היהודיים בפני הקורא, ומייחסים אותם באופן כללי מאוד לתורת משה".

כך או כך, אחרי הודאתו של איתן בר, שהיו חוקים דתיים בלתי כתובים, שנחשבו מחייבים, הרי הוא מודה בקיומה של תורה שבעל פה. ורק שואל האם היא מסיני. ולכן כל ה'הוכחות' שהוא מגבב בספריו ובמאמריו – נסתרות ממילא, הוא מתאמץ להוכיח שלא היתה תורה שבעל פה, ושלא מוזכר שום דבר, ושלא היו לאתיופים, וכו', אבל הוא עצמו מודה שהיו חוקים כאלו, ושנחשבו מחייבים, אז מדוע האתיופים לא שומרים אותם לטענתו? ומדוע הם לא מוזכרים בהיסטוריה לדעתו?

ברור שאין לחפש התאמה מלאה בין כל העדות והגלויות, אך עד כמה שניתן לאפיין קוי דמיון, הלכות האתיופים דומות יותר להלכות הפרושים מאשר להלכות הצדוקים, כפי שכותב א.ז. אשכלי ('ההלכה והמנהג בין יהודי חבש (הפלשים) לאור ההלכה הרבנית והקראית', תרביץ כרך ז חוברת ב, תרצ"ו):

יש לציין, שגם בסעיף זה, כמו בסעיפים האחרים, איתן מתעלם מרוב הטענות והעובדות שהבאתי במאמר המקורי, כנראה לדעתו זה איכשהו 'מכוסה בספר', ספר זה לא פוליסת ביטוח, הוא לא מכסה נזקים, הוא מכיל רק את הסילופים הספציפיים שעשית כשכתבת אותו, לא מעבר. אתה יכול כמובן ליצור בוט סילופים שיענה תגובה אוטומטית תוך כריית ציטוטים ושיבושם, תציע למשקיעים האוונגליסטיים.

ז. הסברי משה איך לעשות את המצוות.

במאמר המקורי הראיתי, כי לא יתכן שפסוקי התורה הקצרים היו הוראות מעשיות לקיום המצוות.וכן שבמקום שישנן כמה אפשרויות לפרש, משה בהכרח העביר את הפירוש הנכון.

למשל: 'לא תעשו כל מלאכה' – לא מסביר מה נחשב מלאכה ומה לא. כל שאלה משפטית מעוררת דיונים. ברור שבמשך ארבעים שנה, כאשר בני ישראל צבאו על משה מן הבוקר עד הערב, הוא לא יכל להסתפק במשפט 'לא תעשו כל מלאכה' בנוגע לשבת.

וכך לגבי פירושים, כשהתורה מצווה לשים את הדברים לטוטפות, משה בהכרח פירש מה עושים, גם מי שסובר שהפירוש הנכון הוא סמלי, גם זה בהכרח נאמר ע"י משה, כי הוא הסביר מה כתוב, 'הואיל משה באר את התורה הזאת'.

ולכן חייבת להיות תורה שבעל פה.

את כל זה איתן לא הצליח לקרוא, מה שכן הוא תפס משפט אחד, כדלהלן:

"איך ידעו למשל את הלכות קרבן הפסח? במדבר פרק ט: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח".

ועל כך הוא משיב:

ישנה פרשת הפסח בשמות יב.

אך איתן שוכח, שספר שמות לא היה בידי בני ישראל, משה כתב את התורה – ביום מותו. באותו זמן בו דיבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח, לא היתה להם שום תורה, וכך כתבתי במאמר המקורי:

"משה לא נתן להם טקסט כתוב, אלא דיבר איתם והסביר להם, האם כשהוא דיבר איתם הוא נצמד רק למלים שנכתבו אח”כ בתורה? ברור שלא, הרי היו להם שאלות והוא יכל להסביר ולבאר להם בצורה מפורטת ומורחבת, ולא רק את הפסח. כל הדינים שקיימו בני ישראל במדבר, לא קיימום מתוך טקסט, אלא מתוך לימוד והאזנה לדברי משה. כך ניתנה התורה, בעל פה."

יתירה  מכך, הפרשה בשמות יב, שאיתן טורח להעתיק, לא מתאימה לשנה השניה, שכן כל הפרשה מלאה בדינים המתאימים ליום יציאת מצרים בלבד:

וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקֹוף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתֹו בָּהֶם… וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתֹו מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתֹו בְּחִפָּזֹון.

במדבר לא היו בתים, לא היו מזוזות ולא משקוף, לא היה חיפזון, ולכן היו צריכים הוראות למה שנקרא בהלכה 'פסח דורות'. שאינו זהה לפסח מצרים.

אבל גם אם נניח שבפסח לא היו צריכים לשום הוראה. האם זה משנה את התמונה? עדיין, משה דיבר אל העם במשך ארבעים שנה וציוה אותם את המצוות, וברור שכשהוא דיבר הוא לא נצמד רק למשפטים שבתורה אלא הסביר להם, ענה לשאלות, וכו', ולכן מוכח שתורה שבעל פה ניתנה עוד קודם התורה שבכתב.

ח. האם המסורת האתיופית מוכיחה שלא היתה תושבע"פ?

כמו שכתבתי במאמר המקורי, גם אם האתיופים לא היו מחזיקים בתושבע"פ, זה לא מוכיח שלא היתה. הרי יש גם יהודים שלא מחזיקים אף בתורה שבכתב. אבל המציאות היא שהאתיופים כן מחזיקים בתורה שבעל פה ומאמינים שיש תורה וחוקים מעבר לתורה הכתובה, כך כתבתי:

"יהודי אתיופיה אולי לא ידעו את כל ההלכות, או לא בדיוק בצורה בה התגבשו בקרב קהילות אחרות, אבל הם כן האמינו שיש תורה שבעל פה, ולא חשבו שהתורה היא הטקסט בלבד. האתיופים מאמינים שהתורה נקבעת על פי מסורת הקייסים שלהם, המסורת נקראת ‘היימנות’, והיא בעצם המסורת על תורה שבעל פה… כלומר, הקהילה האתיופית מחזיקה גם היא במסורת על התורה שבעל פה. הציטוט ממיכאל קורינאלדי, הוא סילוף או אי הבנה של הטקסט, קורינלדי אומר: “מקורות התורה שבעל פה אינם ידועים להם כי בבית שני נתחברו”. – לא התורה שבעל פה, אלא המקורות הספרותיים שנכתבו בימי הבית השני, המשנה ומדרשי חכמים, לא היו ידועים להם, הם התנתקו קודם. אבל עצם המסורת שבעל פה, היתה ידועה ומוכרת להם והיא חלק בלתי נפקד מהדת שלהם. אם יש מנהגים של יהדות אתיופיה שסותרים את ההלכה המקובלת, זה כמו עוד הרבה חילוקי דעות בין עדות שונות ביהדות, התורה שבעל פה היא כללית, ולא יכולה למנוע חילוקי דעות.

לסיכום, מדובר בשקר מוחלט, האתיופים מאמינים בתורה שבעל פה, והם מצטרפים לשרשרת ההוכחות לקיומה.

ומה מגיב איתן?

אכן ליהודי אתיופיה היתה מסורת, אך שונה לחלוטין מזאת של חז"ל. לדוגמא, ליהודי אתיופיה לא היו תפילין, וגם לא ציצית כשל הרבנים, רק בארץ הם אולצו לקבל זאת עליהם.

הוא מודה שליהודי אתיופיה היתה מסורת, כלומר הם האמינו בתורה שבעל פה מחייבת.

הוא מצביע על הבדלים במסורת.

האם הבדלים במסורת מוכיחים שאין ולא היתה תורה שבעל פה?

הם מצביעים על חילוקי דעות, שכחה, או כל דבר אחר, אפילו תניח שהרבנים התבלבלו ודוקא קבוצת האתיופים שחיה בבידוד ובתנאים פרימיטיביים באפריקה היא זו ששימרה הכי טוב. איך זה רלבנטי לשאלה אם היתה תורה שבעל פה? שכפי שאנו רואים אינה שאלה, גם האתיופים, אחרי כל השכחה והריחוק והבידוד, מאמינים בתורה שבעל פה. וגם איתן מודה לזה בעל כרחו.

אגב, יושם לב למשפט המעורפל של איתן "גם לא ציצית כשל הרבנים", הוא יודע שהיתה להם ציצית, אבל מכיון שהציצית נראית אחרת, זה מוכיח שאין תורה שבעל פה… והרי הציצית מפורשת בתורה שבכתב, וגם מתועדת בתבליטים אשוריים.

לאתיופים היתה ציצית בהתאם למסורת הדעה שלהם, וגם תפילין, ראה כאן:

ציצית: אין חובה עד החתונה. הבגד מסמל כבוד והדר, בגרות ואחריות. הוא עשוי מצמר או מפשתים, ובקצות הבגד שזורים חוטים קטנים. נקרא “נטלה”, והיא בדרך כלל לבנה. גם הנשים עטפו עצמן ב”נטלה”, שהייתה שונה מזו של הגברים.
תפילין: לא הכירו באתיופיה את התפילין. יתכן שהיה מנהג כזה ונשכח בגלל חוסר רציפות של המסורת.
היו מקומות שנהגו לקשור על הזרוע תפילין קטנות לא מושחרות, שנראות כקמע, ובתוכו קלף.

בכל מקרה איתן לא  מתייחס לטיעון, הוא  מנסה להראות הבדלים בין המסורת האתיופית למסורת הרבנית, והבדלים אלו אינם רלבנטיים לנושא.

ט. חילופי גירסאות בברית החדשה.

בר, ב'עימות' טען שיש בתורה שבעל פה 'שלש גירסאות', משום שישנם שלשה כתבי יד שיש ביניהם הבדלים.

על כך הגבתי שיש הרבה יותר משלשה מקורות לנוסח המשנה, וחילופי הגירסאות בין כתבי היד, שרובם עניני כתיב, הם חלק מהלימוד, התושבע"פ לא עוסקת בטקסטים סגורים כמו התורה, אלא בדברים שעברו בעל פה בסגנונות שונים ע"י חכמים רבים. ולכן ההכרעה איך בדיוק צריכים לנסח, לפעמים היא חלק מהלימוד, וכך כתבתי:

יש המון כתבי יד, רוב שנויי הנוסחאות אינם משמעותיים, רק ענין של כתיב, אבל יש בהם באמת שינויים משמעותיים שיכולה לפעמים ההלכה להשתנות על פיהם.

מה עושים? לומדים, זה חלק מלימוד התורה, הפוסקים מביאים את הגירסאות השונות, ומכריעים ביניהם בשיקולים וראיות שונות. להלכה תמיד נפסקת מסקנה שמכריעה בין הגירסאות. ולפעמים יש מחלוקת הפוסקים ומכריעים ביניהם.

ושוב, מי שגר בבית מחמאה, שלא יבנה בתוכו כור אטומי. כמות חילופי הנוסחאות בברית החדשה, היא מאות אלפים, מלבד העובדה שארבעת הבשורות, הן גירסאות עצמאיות, עם סיפור אחר, ולא רק חילופי כתיב, לכל אחת מהבשורות יש המון המון נוסחאות. וביניהן גם הבדלים משמעותיים מאד.

ומה אומר על זה איתן?

ראשית, נניח לרגע שזה נכון והברית החדשה איננה אמינה. איך זה במהומה [!] קשור או מוכיח את העובדה שהתורה שבעל-פה כן או לא הוענקה על ידי אלוהים למשה במעמד הר סיני? ניסיון תמוה להסית [!] את הדיון.

נסיון להסיט את הדיון? אתה טענת שאיך אפשר לומר שיש תורה שבעל פה, הרי יש גירסאות, על כך השבתי שכמו שאתה מאמין באונגליון למרות שיש בו הרבה יותר חילופי גירסאות, כך תבין שאין שום קשר בין בירור הגירסא לשאלת קיום התורה.

מי שמסיט את הנושא ומסית בכלל וגם יוצר מהומה הוא איתן בר. כך זה כשאין טיעונים.

אבל זה לא הכל, יש עוד:

שנית, ממש אין מאות אלפי נוסחים לברית החדשה. זו היא דעה קדומה שמוסלמים הפיצו בעבר, והרבנים בשמחה חיבקו אותה וממשיכים בהפצתה.

כאן אני חייב לצטט ממש את כל הקטע, פשוט כדי שתיהנו מההצגה:

א) אז לא, לא גרסאות, אלא עותקים. והלוואי והיה מדובר במאות אלפים.
כיום, מצויים באקדמיה בערך כ-5700 כתבי יד של הברית החדשה ביוונית. עליהם נוספים עוד כ10,000 כתבי יד של הוולגטה בלטינית, ועוד לפחות 9300 עותקים של נוסחים קדומים אחרים. כמו כן יש בסביבות 25,000 עותקים של עדי נוסח מתוך הברית החדשה שנשתמרו.
היסטורית – אין עוד מסמך קדום שמספר כתבי היד אשר שרדו ממנו בכלל מתקרב למספרים המדהימים של כתבי היד שנשתמרו מהברית החדשה!
וכשיש הבדלים בין עותק לעותק, מדובר בהבדלים מינוריים שנובעים מהעתקה לא מושלמת או תרגום סופרים לקוי. אבל אף פעם לא בצורה שמשפיעה על המסר הכללי עצמו,

ב) וקל מאוד לדעת היכן נפלה שגיאה בעזרת הצלבות בין העותקים השונים.

ג) מבחינה אקדמית, כמה שיש יותר עותקים למסמך היסטורי-קדום כלשהו, ככה האמינות והמהימנות שלו רק עולה. וזה גם מה שהביא את ראש הפקולטה למקרא, חוקר כתבים היסטוריים ופרופסור לביקורת המקרא באוניברסיטת מנצ'סטר, לכתוב: "הראיות המעידות על מהימנות הברית החדשה הן רבות בהשוואה לאלו הנוגעות לְכתבים עתיקים אחרים שאיש אינו מעז לְערער על נאמנותם למקור. אילו הייתה הברית החדשה אוסף של מאמרים חילוניים, איש לא היה מטיל בה ספק". (פרופ' פרדריק פ. ברוס, "מסמכי הברית החדשה" 2003)

כשאתם קוראים מאמר של איתן בר, עוברת לכם בראש מחשבה "איתן בר כתב כך וכך". זהו שלא, אין לו מושג מה הוא אומר ולמה, הוא מעתיק ומדביק טקסטים מיסיונריים קאנוניים…

את אותו הטקסט, באותם המלים, מקריא למשל מוטי ועקנין בסרט מלפני כמה שנים…

הנה לכם הַמְחָזָה של קטע א בציטוט הקודם, מוקראת בהטעמה ע"י גורילה מיסיונרית:

ובכן, נוכחנו לדעת שהמשפט "לא גירסאות – עותקים" הופנה בזמנו כלפי מישהו אחר, ורק על ידי העתקה כתוכי איתן מקשר אותו לנידון דידן.

אבל המיסיונרים משקרים במזיד, לא עותקים – גירסאות, אין מאות אלפי עותקים, ואין צורך ב'הלואי', פשוט לא על זה דיברו. יש עשרות אלפי עותקים, ויש מאות אלפי חילופי גירסאות.

כך כתוב בויקיפדיה, ערך כתבי היד של המקרא (en):

"חוקר הטקסטים בארט ד' ארמן כותב: "זה נכון, כמובן, שהברית החדשה מתועדת בשפע בכתבי היד שהופקו לאורך הדורות, אבל רוב כתבי היד הללו רחוקים מאות שנים רבות מהמקור, ואף אחד מהם אינו מדויק לחלוטין. כל כתבי היד מכילים טעויות – בסך הכל אלפים רבים של טעויות. זו לא משימה קלה לשחזר את המילים המקוריות של הברית החדשה".

אז זה לא 'קל מאד לשחזר את הנוסח הנכון', אלא קשה מאד.

אבל, כמה גירסאות יש?

"חוקרים מעריכים שיש כ400,000 חילופי גירסאות בין העתקים השונים של הברית החדשה", (שם).

אז יש מאות אלפי גירסאות, ומהן כמה אלפים שהינן בעלות משמעות לתוכן.

והנה מוטי וקנין מקריא לפרופמטר את משפט ב:

כבר ראינו שזה  לא קל מאד, גם אם יש מקרה בו ניתן להצליב, עדיין יש אלפי מקרים בהם אין מידע.

והנה איתן מקריא את קטע ג, מילה במילה, שוב בסרט מלפני כמה שנים:

הבעיה? שקר, כרגיל אצל איתן, הוא מצטט מ: "פרופ' פרדריק פ. ברוס, "מסמכי הברית החדשה" 2003", ושכח לספר שפרדריק ברוס פרסם את ספרו ב1943, נכון, יצאה מהדורה חדשה ב2003, אבל זה לא ספר מ2003, זה ציטוט אחד של מיסיונר קדום מלפני שמונים שנה (ברוס היה בנו של מטיף,  והיה חבר באגודות נוצריות), שהצליחו לכרות. זו לא דעה מקובלת כמו שאומר איתן "מבחינה אקדמית". האמירה שבאקדמיה לא מעיזים לטעון, מגוחכת: הדעה המקובלת בזמננו היא 'תיאוריית שני המקורות' (כמובן שאם דעה מקובלת, זה לא מוכיח שהיא נכונה, רק אין טעם לצטט מקור של איזה נוצרי מ1940  ולהפוך את זה לקונצנזוס אקדמי מ2003 בטענה שאף אחד לא מעיז לחשוב אחרת באקדמיה).

בסרט הבא תוכלו להרחיב ידיעותיכם אודות מחקרי המקרא של המיסיונרים, בו תגלו להפתעתכם נוסחים חדשים ומפתיעים של המקרא: "נוסח יונתן, נוסח ירושלמי, נוסח גוטנברג"… רצוי לשמור את הצפיה לפורים.

י. מעמד האשה

איתן מסתפק כאן בלינק, למאמר שקרים מגוחך נוסף, גם אליו נתייחס יום אחד, כאן נביא רק דוגמא אחת:

הרמב"ם אף עודד כפייה מינית באלימות: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה: בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה"

מדובר בשקר גמור, הרמב"ם לא עוסק במעשה שנעשה בעל כרחה של האשה, להיפך, לפי ההלכה בעילה ללא מודעות של האשה – אסורה (אפילו אם אין זה שלא לרצונה, כגון שהיא ישנה, וידוע לו שהיא מסכימה). הרמב"ם רק בא לשלול את הגישה המחמירה שאוסרת את המעשים שתיאר, גם בהסכמה. ועל כך הוא כותב שההלכה מתירה, זה ברור גם ברמב"ם, וגם בסוגיא בנדרים כ שהעתיק ממנה.

לנסות ללמוד על טקסטים יהודיים מפי מיסיונר, זה כמו לעשות 'תחקיר היסטורי' על הציונות מפיו של אבו מאזן.

הערות:

[1] בר מצטט גם שניים מ'רבני זמננו', לא שזה חשוב, אבל זה מראה את היעדר הבנת הנקרא שלו, כך:

"אנו מאמינים שכאשר משה הוריד תורה מן השמים, הוא לא הוריד רק תורה שבכתב אלא גם תורה שבעל-פה. אנו מאמינים שהתורה שבכתב וזו שבעל-פה ירדו כרוכים יחד, ולכן אין להפרידן" (הרב רבי ברכיהו).

כמה פעמים צריכים להגיד לאיתן? קוראים לו רמי ברכיהו, ובכל מקרה הוא לא אומר שמשה קיבל את כל התושבע"פ בסיני, אז מה הקשר לכאן?

"התורה שבעל-פה התקבלה ביחד עם התורה שבכתב. אי אפשר לקיים מצווה אחת מהתורה שבכתב ללא התורה שבעל-פה, אין כזה דבר!" (הרב יוסי מזרחי).

נפלא ומרגש, התורה שבעל פה התקבלה יחד עם התורה שבכתב, מתי התקבלה התורה שבכתב? ביום מותו של משה, לא במעמד הר סיני.