ד"ר פנינה פלר: מצוות ציצית לאור הידע ההיסטורי

פנינה גל פז פלר, בספרה "קולם של בגדים – מלבושים במקרא" (2008), מבארת את המשמעות של לבישת הציצית, לאור הידע ההיסטורי שבידינו, להלן חלקים מן המאמר:

"וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדרתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל- מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במד' טו, 40-37).

פירושים שונים הובאו למונח ציצית. ציצית, היא קווצת חוטים, מעין גדילים ששמו על החלקים הסופיים של כנף הבגד. בעבר, כולם הכירו את משמעות הציצית, לפיכך המחוקק לא הרגיש כל צורך להסביר מונח זה. בני ישראל מצווים על עשיית ציצית בכנף הבגד. מתיעוד המזרח הקדמון מתברר כי פעמים רבות מופיעות בפינות הבגד ציציות שהיו המשכם של הפסים המאורכים של הבגד, כלומר, שולי הבגד. הבגד הסתיים בקבוצות אריג וכדי להימנע מאפשרות של פרימת האריג נהגו לקשור את ארבע שולי הבגד, למנוע את קלקולו. שולי הבגד היו נגזרים במסולסל ונדמו לציפור ואולי מכאן הכינוי- "כנפי הבגד" ממנו נתלו הציציות. סטפנס (Stephens, 1931) מביא דוגמאות רבות מאומנות המזרח הקדמון בהן מופיעות ציציות, גדילים בשולי הבגד. לדוגמא, בפסלה של האלה אישתר, מתקופת אור III (2060 לפנה"ס) מופיעה האלה כשהיא עוטה גלימה ובשוליה גדילים. כך גם בפסלו של מושל מארי או על בגדי אסיאתים במצרים הקדומה מתקופת סנ-אוסרת הב'. בקברו של חנומ-חותפ השני מבני-חסאן נראים גדילים בשולי הבגד. על גבי לוחית ברונזה שנתגלתה בחצור, מתקופת הברונזה המאוחרת, נראית דמות אדם רם מעלה כשהוא עוטה צעיף גדול בעל גדילים והם מודגשים בפס צבע או רקמה. כך גם בגילופי חותמות ממסופוטמיה, בהם נראים בעלי המעמדות העליונים כשהם עטופים בבגדים בעלי ציציות. אצל הומרוס, באיליאדה מתוארת האלה אתנה כשלה בגדים עטורי ציציות:

"שמה על-בשרה שמלתה, אדרת אמברסויה בה עמלה
פלס-אתנה והרבה קישוטים בה רקמה נחמדים.
רכסה אותה ממעל לחזה בפרפות של זהב,
חגרה את-חגורתה לה מאה ציציות תפארת…"

(הומרוס 1987: XIV, שו' 181-178).

כאשר בוחנים את הבגדים עטורי הציציות, מתברר כי הציצית במזרח הקדמון הייתה מייחדת את בעליה, היא הצביעה על מעמדו של הלובש. ציצית מפוארת אפיינה את בעלי המעמדות הגבוהים. לדוגמא, האל רשף, אל שמי, מגולם באומנות המצרית בתקופת הממלכה החדשה (1570 – 1090) כשהוא עוטה עור נמר ומצדדיו ארבעה גדילים, שניים בכל צד. האל המצרי סת מופיע עם בגד בעל ציציות (1330 לפנה"ס). אלים ואלות מיוון מתוארים אף הם עם ציציות בשולי הבגד. מסתבר שגלימות בעלות גדילים הוסיפו סטאטוס של כבוד לבעליהן. על-פי רוב, גדילים אלו נצבעו בצבעי ארגמן ותכלת. בציצית השתמשו כאביזר קישוטי אך הייתה לה גם משמעות פרגמאטית, בעזרת הציצית חתמו על מכתבים ומסמכים. מתברר מתיעוד במזרח הקדמון, כי כנף הבגד והציצית, הייתה מעין תעודת זהות של האדם. במקרא, מצוות הציצית סימנה את שוויון בני האדם. כולם מצווים על לבישת ציצית ללא הבחנה מעמדית או מגדרית.

החוק הדורש לעשות ציצית לכל בני ישראל נראה תמוה, בעיקר לאור המצווה להוסיף פתיל תכלת שנחשב למהודר מאד. צבע התכלת הופק מן החילזון והפקתו הייתה יקרה מאד. למרות זאת, המצווה מחייבת פתיל תכלת אחד לכל בני ישראל ומצווה זו ניתנת לדורותם. התכלת והפקתו היו ידועים כבר מהאלף השני לפנה"ס. התכלת היה צבע יקר מאד, הוא סימל מלכות (אס' א, 6) וקדושה. בגלל יוקר התכלת, המחוקק מצווה רק על פתיל אחד של תכלת. שזירת פתיל תכלת בכנף הבגד יוצרת בגד של שעטנז, בגד העשוי משני יסודות שונים- צמר ופשתה (Charmichael 1982). רק את הצמר ניתן היה לצבוע, בעוד שבגד פשוט היה עשוי על-פי רוב פשתה. הוספת פתיל תכלת הופכת איפוא את הבגד לשעטנז. בעוד שעל כל אדם מישראל היה להימנע משעטנז (דב' כב, 11), הציצית חייבה שעטנז. השעטנז אפיין את בגדי הכהן הגדול אשר סימלו קדושה. לפיכך, מצוות הציצית אפשרה לכל אדם להשתמש בפתיל תכלת אחד כחיקוי לבגדי הכהונה, מעין מקדש מעט שיעורר את לובש הציצית לחיי קדושה. בדרך זו, יישמו בני-ישראל את הדרישה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל- בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, 6).

…על האדם נאסר ללבוש שעטנז, מלבד מצוות הציצית (Milgrom 1983). מצוות הציצית מכילה שלושה פעלים- ר.א.ה, ז.כ.ר, ע.ש.ה. הראייה- "וראיתם אותם" מביאה לזיכרון והזיכרון מניע למעשה. על העם לראות את הגדילים ולזכור את כל ציוויי האל "וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה'" (במד' טו, 39). בני ישראל חייבים לראות את הציצית כל הזמן, זהו לבוש טקסי. הציצית מזכירה יום יום לאדם את המצוות שעליו לקיים. הוא צריך לזכור את המצוות ולקיים אותן, כדי שלא יסור לבו ועיניו… הציצית מרסנת איפוא את חושי האדם הקשים לשליטה. העיניים- החומדות והלב- יסוד הדעת, המתרץ ומנמק הסברים לאדם המתפתה. לפיכך, לציצית תפקיד מחנך. היא נראית ובכך היא גורמת לזכירה, להפנמת החוקים ועשייתם. באמצעות הציצית העם יזכה למעלת הקדושה (וי' יט, 2 ; יא, 44 וכדו').

הציצית הייתה מלבוש גלוי הנראה לעין וחייבה את כל בני ישראל, גברים ונשים כאחד. אולם במרוצת הדורות, חלו שינויים בנוגע לאופן לבישת הציצית וחלקן של הנשים במילוי המצווה. המחוקק נמנע מתיאור מראה הציצית ככלל. הוא מתעכב רק על הפרטים הנראים לו חשובים מבחינה תיאולוגית. הוא אינו מתעכב על משמעותו הפיגורטיבית של כנף הבגד או על גודלם של הגדילים. וכך, הציצית נעדרת צורה פיגורטיבית אותה ניתן רק להשלים בעזרת אומנות התקופה. הציצית מכסה על האדם, מהווה מסך לתשוקות ומאוויים אסורים ולרצונותיו האישיים "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זנִים אַחֲרֵיהֶם" (במד' טו, 39). באמצעות הציצית, הנלבשת על הגוף, תיווצר השפעה על נפש האדם. המצווה נועדה, אפוא, לסייע לתודעת האדם, שיהיה כל העת מודע למציאות ה'.

ראו גם: קיום מצוות ציצית בימי קדם