1

פני המחקר העברי המתחדש

על פני מחקר התלמוד והמקורות המסורתיים, דיברנו ב: התלמוד – כספר החתום בפני חוקרים, וכן: חוקרים נתפסים בקלקלתם.

מקרה מעניין מהזמן האחרון מתאר דוד הנשקה, במאמרו: "יהודים מילים וכשלון מהדהד", העוסק בביקורת על ספרם של עמוס עוז והפרופ' פניה עוז זלצברגר, היסטוריונית, סופרת, ומלמדת משפטים:

…פה קבעו המחברים עצמם שהיהודים "תפסו את אלוהיהם בראש ובראשונה כמחוקק, ואת עצמם ראו בראש ובראשונה כקהילה משפטית" (עמ' 195). אך משנטלת מן הקהילה המשפטית את המחויבות למשפטה, רוקנת מן הטקסטים שביסודה את נשמת חיותם ואת טעם קיומם. מכאן ואילך איש לא יראה עצמו חייב להיזקק להם, ולא סוף דבר ש"הספר עצמו הוא אפר ועפר באין לו קורא"(עמ' 58), אלא שהוא הופך בהדרגה לספר החתום, שאין יודע לפתוח מנעוליו.

דברים אלה פשוטים כביעתא בכותחא, אך הדבר הטעון הדגשה הוא שסִפרם של המחברים הוא המשמש ראיה לכך, והוא המציג פִרכה לטיעונם ש"יכולים יהודים להתקיים מעֵבר ליהדות" (עמ' 188) – וב"יהדות" כמערכת ערכים ומצוות הכתוב מדבר – לפי שדי להם בטקסטים וברציפותם בלבד. שכן דיוניהם של מחבּרינו במקורות מצליחים להוכיח כי אפילו בעבורם, יהודים משכילים וחכמים, שערי הטקסטים כבר ננעלים והולכים. בניגוד מביך לדרישתם לתבוע לעצמם "חזקה על מורשת זו כנחלתנו החוקית" (עמ' 200), מתגלים השנַיים כיורשים שכבר נדחו מנחלתם – זו בפשטות אינה מוּכּרת להם ואינה מובנת להם. חוסר המחויבות למקורות שביסוד חינוכם כבר גרם להם ניתוק מן הרצף התרבותי-טקסטואלי, אף שהם עדיין מתגאים בו, בחינת "דל גאה" (ראו פסחים קיג ע"ב); וניתוק מצער וכואב זה הוא הוא 'בשורתו' העגומה של החיבור. זו מוכיחה במפגיע את הכישלון המהדהד לבסס רצף יהודי על רציפות טקסטואלית גרידא: בלא מחויבות לתוכנם אין לטקסטים עתיד – הרי כבר בהווה אין הם נענים למחבּרינו. יומרתם כנוטרי הגחלת הטקסטואלית מתבררת אפוא כיומרת סרק הרכובה על גבי עגלה ריקה, כדלהלן.

ג

מִתחילה טוענים המחברים כי "קריאה סלקטיבית, חד-צדדיות בוטה והכללות"… "אופייניים למסאוּת באשר היא" (עמ' 9) – וכל אלה אכן מצויים בשפע גם בחיבורם. אך הואיל ואין זה מעיקר ענייננו, אדגים רק בפרט זעיר אחד: "אישה אחת בשם קימחית… הביאה לעולם שבעה כוהנים גדולים. כששאלו אותה החכמים מהו סודה, היא… ייחסה את הצלחתה… לצניעותה הקיצונית: 'מימיי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי'… נו, באמת. לפחות היו החכמים חכמים דיים להשיב על כך בעקימת פה כי 'הרבה עשו כן ולא הועילו'" (עמ' 115). ברם, תשובה זו אמנם מצויה בבבלי, יומא מז ע"א –אך רק בו; מעשה הקמחית מובא גם בשלושה מקומות בירושלמי (כפי שציינו המחברים בעמ' 253), ומוסף עליהם גם בחמישה מקורות מדרשיים נוספים[5] – ובכולם ההערה "הרבה עשו כן" וכו' איננה; אדרבה, הסיומת בכל המקורות הללו אינה אלא שבח לנוהג זה של קמחית: "אמרו: כל קמחיא קמחא וקמחא דקמחית סלת, וקריין עלה פסוקא 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה' (תהלים מ"ה, יד)". אך המחברים – ה"מגלים" (בהקשר אחר) כי פשוטו של הכתוב "כל כבודה" וגו' איננו כמדרשו,[6] ולא נתקררה דעתם עד שקבעו כי אפילו איסורי גילוי עריות (!) טעונים "הגדרה מצמצמת מאוד" (עמ' 216) – מעדיפים לסַפּר לקורא על גרסתו היחידאית של הבבלי בלבד, שֶבה סברו להיאחז כדי לעגן את 'חיבתם' לצניעות נשית.[7] הרי אפוא "קריאה סלקטיבית".

אלא שכבר אמרנו כי לא בכך מוקד ענייננו. אף אין כוונתנו למִשגים טורדניים גרידא, כגון הקביעה (בעמ' 84) כי 'טיול' הוא מילה שקודם לעברית המודרנית, מופיעה רק פעם אחת בדברי רש"י (אף שלמעשה היא נזכרת רבות בספרות ימי הביניים),[8] או שמקורה של 'חוצפה' בביטוי 'בית דין חצוף' (עמ' 33), בשעה שזו מופיעה במשנה מפורסמת (סוטה ט, טו) ושורשה מצוי כבר בספר דניאל. זוטות שכאלו יש כמובן בחיבור זה עוד ועוד, אך לא רמת הדיוק המפוקפקת שלספר היא ענייננו כאן; כי אמנם פתגם ידוע אומר ש"אלוהים מצוי בפרטים", אך מחבּרינו הרי כבר הודיעו שאינם מאמינים בו.

חשובה אפוא יותר לציוּן אי-הידיעה בתרבות היהודית הזועקת מבין דפי הספר; והנה מעט דוגמאות אקראיות: "בערים מסוימות בגולה נהגו להשאיר אבן או חלקי קיר חשופים מצבע, כדי להזכיר את חורבן בית המקדש" (עמ' 38) – כידוע לכל מי שביקר בבתיהם של שומרי מצוות, הלכה זו, שאינה מנהג בלבד, אינה עניין כלל לגולה או לערים מסוימות בה, והיא נוהגת עד היום בכל אתר. או: "מגילת אסתר יועדה במהלך השנים לקריאה קיבוצית על-פה בבית הכנסת" (עמ' 42) – אך כל מי שהיה מעודו בבית הכנסת בפורים יודע שהמגילה אינה נקראת על-פה, כי ההלכה מחייבת לקוראה מן הכתב דווקא. כיוצא בזה, "הברכה הנאמרת אחרי האכילה, 'יְהִי שֵׁם ד' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם', בנגינה ספרדית או אשכנזית של אבי המשפחה" (עמ' 59) – אך כידוע לכל מי שהשתתף בברכת המזון, פסוק זה (תהלים קי"ג, ב) איננו כלל הברכה, אלא הוא נאמר אצל אשכנזים בידי המסובים, המשיבים להזמנת המברך, קודם הברכה; ואילו "נגינה ספרדית" אינה כלל עניין לכאן, שהרי הספרדים עונים להזמנת המברך בנוסח שונה ("שמיים"). ולהלן: מקורו של הביטוי "תיקון עולם" אינו כלל בקבלת האר"י הקדוש (עמ' 66) – די בהיכרות ראשונית עם התפילה המסורתית כדי לידע שהביטוי מצוי בתפילה העתיקה "עלינו לשבח" ("לתקן עולם במלכות שדי"), הנאמרת שלוש פעמים בכל יום; ואילו בספרות חז"ל רווח מאד הביטוי "מפני תיקון העולם" (ראו, לדוגמה בעלמא, משנה גיטין ד, ב-ט). ונצרף עוד עיבוד 'מקורי' לסיפור חסידי: "בחודש סיוון של שנת תקס"ז… התקיימה בעיירה ז'לובין 'החתונה הגדולה' [נישואי נכדו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב עם נכדת האדמו"ר הזקן]… כתוב היה שם [בהזמנה] בנוסח מקובל, ש'החתונה תהיה אם ירצה השם בשבת נחמו'" וכו' (עמ' 134) – אך נוסח מקובל שכזה לא היה ולא נברא: ראשית, שבת 'נחמו', שבאה כידוע לאחר תשעה באב, לא יכולה לחול בחודש סיוון, ושנית – החתונה כמובן היתה בערב שבת, כלומר ביום ששי, שהרי כידוע אין נישואין בשבת. מחבּרינו, המבקשים לכלול חתונה "בין דתית" בכלל "חתונה יהודית" (עמ' 106), מוכיחים ריחוק טראגי מן התרבות היהודית וניתוק מכאיב לב מכל הרצף הטקסטואלי,[9] שהיאחזותם בו מתבררת כיומרה ריקה.

אכן הבורוּת הנגלית כאן מבהילה, ויש בה כדי להבהיר את גורלו של הרצף הטקסטואלי כאשר הוא מנוער מכל מחויבות; אך ענייננו מתחדד יתר על כן כאשר מדובר במקורות שהמחברים סבורים לדובב ולפרש – והנה הללו נעולים בפניהם במנעולי הניתוק האכזרי שכפה עליהם חינוכם "בבית הספר הקיבוצי, החילוני" (עמ' 132). טלו למשל דוגמה זו: אשת החיל של ספר משלי, כותבים מחבּרינו, "נותנת 'חֹק לנערותיה'. כללי התנהגות? קרוא וכתוב? אולי רק הטלת משמעת?" (עמ' 108, וראה גם עמ' 110, 125). האמנם? הרי שירת 'אשת חיל' נהוגה בכל ליל שבת, וכל ילד שגדל בבית מסורתי יודע אפוא את התקבולת שבכתוב: "וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ". הבה נזכיר למחברים את "כללי הפרשנות שלנו", שאותם הם מעמידים בגאוות דל אופיינית מול "גישתם של הרבנים המסורתיים" (עמ' 81): "קִראו את הכתוב שלפניכם לאט, בתשומת לב ובמעגלים הולכים ומתרחבים. אל תסתפקו בפסוק בודד" וכו' וכו': לא סוף דבר שאין הם יודעים כי כללי הפרשנות "שלהם" אינם אלא דרכי פרשנות הפשט שנקטו "הרבנים המסורתיים" כגון רשב"ם ושאר בעלי הפשט לפניו ואחריו, אלא שדוגמתנו מוכיחה שאינם יודעים להשתמש בכללים אלה. "חק" בכתובנו אינו אלא מקבילת "טרף" שבראשו; אין מדובר אפוא כל עיקר בכללי התנהגות, ידיעת קרוא וכתוב או כל עניין תרבותי אחר, אלא בקצבת מזון. אכן, "אל תסתפקו בפסוק בודד", קִראו למשל גם את האמור בבראשית מ"ז, כב על כוהני מצרים:"וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה". וכדברי "הרבנים המסורתיים": "'חק' – כך וכך לחם ליום" (רש"י שם).

שמא תאמרו, אהבת מחבּרינו ל'פמיניזם' המקראי קלקלה את שורת פרשנותם? הרי לכם אפוא דוגמה נוספת, מכאיבה בהרבה, ונסתפק בה. כך כותבים המחברים במסגרת תיאורם את התלמוד (עמ' 36):

כאשר התווכחו על השבת, כי גם עליה התווכחו, אמר רבי יוסי בן רבי יהודה שאין מה לדבר ושום דבר לא דוחה שבת: "'אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ' [שמות ל"א, יג] – יכול לכל". אבל רבי יונתן בן יוסף חלק עליו וטען שפירוש הפסוק העוקב, "כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם" (שמות ל"א, יד), אינו אלא "היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה". לוז הדיון הזה משוקע בשיח הציבורי הישראלי גם היום.

קטע זה מגַלה, להוותנו, כי התלמוד – זה הים הגדול, שכל נחלי תרבותנו הולכים אליו וממנו – נעול וחתום בעבור מחבּרינו. הרי כל מתחיל ראשוני בתלמוד יודע כי התיבה "יכול" במדרש הכתוב פותחת תדיר שאלה, ובענייננו: "את שבתתי תשמרו – יכול לכל?", בתמיהה! האמנם "שום דבר לא דוחה שבת"? וכאן באה התשובה, שנשמטה דרך פלא בציטוטם של המחברים: "תלמוד לומר 'אך'– חלק".הכתוב אומר "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", ולשון "אך" נתפס אצל חז"ל כבא למעֵט: לא בכל עניין תשמרו שבת – יש חריגים: פיקוח נפש דוחה שבת. אכן, די בהעפת עין בסוגיה הנידונה (יומא פה ע"א-ע"ב) כדי לגלות שהיא מביאה שורה של מקורות שהציעו חכמים לכלל הגדול  'פיקוח נפש דוחה שבת'. מעולם לא חלק ר' יוסי על כלל זה, אלא, אדרבה, עיגנוֹ במדרש הכתוב; ואילו ר' יונתן בן יוסף, וכן שאר חכמים הנזכרים שם, הביאו לכך מקורות חלופיים.

אי הבנה של הנקרא התלמודי, ברמה הבסיסית ביותר – זהו אפוא פריו של "הרצף הטקסטואלי" כאשר הוא נטול כל מחויבות לתכנים; לא רצף כאן, אלא קרע, המאיים להשיב תשובה נוראה לשאלתו של עקיבא ארנסט סימון בשעתו: "האם עוד יהודים אנחנו?"[10]

המשך המאמר ניתן לקריאה במקור.