פסד"ז מתחלקים לשלש חלקים: הודאה, הלל, וברכה.
עד דוד המלך מצאנו בעיקר את ההודאה, וגם השירים ששרו כגון שירת הים וכדו' היו שירי הודאה.
דוד חידש את ההילול, שהוא התרגשות פנימית של האדם מול בוראו.
וביאור הענין שהתורה ניתנה בצורה כביכול 'קרה', בדומה לאיש שמארס לו אשה, הוא לא יכול לגעת בה אחרי האירוסין, הוא לא קורא לה עדיין כינויי חיבה, ואם יעשה כך זה יהיה מטופש.
משה נתן את התורה בטהרתה, הוא הגיע מן החוץ כפי שמתאר הנצי"ב, ושיבר את כל שרידי הפטישיזם שהיו עוד שהחזיקו בו, ואסר על כל תמונה ותבנית, והעמיד ראשית את העיקר על הברית והקשר וחומרת האיסור של ע"ז בבחינת ברכת 'ואסר לנו את העריות', הוא היה המסדר קדושין.
ויתכן שכחלק מהתרעומת של ישראל היה על זה, כשהם עשו את העגל הם בסך הכל רצו לרקוד, והיה נראה להם מטופש לרקוד בלי כלום, אפילו ס"ת לא היה להם לרקוד איתו. ובאמת במתן תורה, אפילו אנחנו הליטאים היינו שרים קצת ורוקדים קצת, אבל הסידור קדושין של משה לא היה נראה כך, ובודאי שכך היה צריך להיות.
דוד המלך מייצג גישה שלא רואים אותה כ"כ עד אז, של ההילול, לא רק החובה של הנתינים למלך להודות, ושל הבנים לאב לכבודו ולאהבתו ויראתו. אלא סערות של רגש של שירים של אהבה וממילא גם של כעס, כי הוא משקף את ליבו בכנות, ומרגיש קרוב לה'. ומכאן מגיע ההילול שהוא כמו שיר אהבה והערצה, כמו ששיר השירים מתאר את הרעיה, דוד מתאר את גבורת ה' במבט של חיבה והערצה.
ובאמת, בניגוד למה שמקובל שהתפלה באה במקום עבודת המקדש, הרי מוכח וברור מהרבה מקומות שתפילת שמו"ע כולה היתה סדורה בזמן בית המקדש והיו מתפללים אותה באופן סדיר, והרי אכנה"ג תיקנוה. ומה שתיקנו תפלות כנגד תמידין, הוא שתקנום בזמן של התמידים שיהיו מקבילים אליהם וכנגדם. אלא שמקום השיר והעבודה וההתלהבות היה על הקרבנות. וכשחרב בהמ"ק הועברו שירי דוד וההתרוממות שבהם לתפלה.
ולכן סדר המזמורים הוא שפותחים בהודאה, וזה ענין המזמור "הודו לה'", חובת ההודאה, והוא גם בלשון רבים, פונה אל הציבור, ומשתמש בחובה ההיסטורית, אשר כרת את אברהם וכו', ולכן הוא ההתחלה של ההודאה, כפי דברי משה והנביאים תמיד להדגיש את החובה מכח ההיסטוריה. וזו חובת הודאה הפונה לישראל.
ומיד אחריו בא מזמור לתודה, משום שזה כאילו המודה עושה מיד את חובתו, וזה המזמור היחידי שנסמך לקרבן מסויים, ואולי לכן הוא גם קצר, כי היה צריך לאמרו ברגע מאד מסויים.
ואחרי שעושה חובתו, ממשיך במזמור השלישי של ההודאה, שעוסק בחובת ההודאה והכבוד של ה' מהעמים. וזה אחרי קרבן התודה, כי המצוה להקריב תודה היא רק לנו.
ואחרי ג' התודות, אומרים תהלה לדוד, שנחשב לעיקר הזמרה, משום דאתיא באלפא ביתא,[1] ולכן הוא נחשב כמונה מדותיו של הקב"ה, שאינו סתם שיר, שנמשך ממשפט למשפט, אלא הוא כמו רשימת מדות. וכמו בתפלה כשמקריאים את השבחים, הכוונה היא גם שמבקשים שזה ימשיך, וממילא זו גם רשימת בקשות מכל הסוגים והמינים. ואין בו כלל את המימד האישי הנמצא בכל מזמורי התהלים.
והמאמר יהי חלקי עם אומרי תהלה לדוד, י"ל שהדברים שמשבחים וממילא מבקשים בתהלה לדוד, הם הרבה יותר נשגבים משמו"ע, שבשמו"ע יש לנו רשות לבקש רק על הדברים הרשמיים של האומה ובכללם הפרט. אבל תהלה לדוד, היא בכל אופן של דוד, ויש בה את הרוממות והטוב של שירי דוד, של הודעת הגבורות, פתיחת היד, עשיית רצון האוהבים, וכיו"ב.
החלק השני של פסד"ז הוא ההילול, שזה כאמור מיוחד לדוד, ונכנס בין ההודאה לברכה, שההודאה היא הקדמה לברכה, כמו בברכת שמו"ע שג' ראשונות הם שבח ואח"כ מבקשים. כך כשבאים לשיר, הראשונות הם הודאה, ואח"ז ברכה שכאילו מבקשים מה' שיגדל וממילא גם כחינו יגדל.
וההילול שהוא דבר אישי נכנס באמצע, שהוא בא מחמת הזכות להתקרב לה'. ואחרי שעשה את החובה הראשונה של ההודאה, ממילא הוא מהלל (אמנם כשממהרים כ' הקדמונים שיכול לדלג מאחרי תהלה לדוד ועד מזמורי הברכות, כי כל ההילול הוא כמו תוספת).
הראשון הוא הללי נפשי, שהוא הרגשות האישיים של האדם.
השני כי טוב זמרה אלהינו, הוא הללויה של כל העם.
השלישי הללו את ה' מן השמים, הוא הילול הטבע כמו פרק שירה.
הרביעי, הללויה שירו שיר חדש, הוא שיר מיוחד של הצדיקים, תהלתו בקהל חסידים. (וכמו שמפורש בהלל בית ישראל ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה').
החמישי הללו אל בקדשו וברקיע עוזו, הוא כנגד שירת הברואים העליונים שרפים ואופנים.
ואחרי ההילולים חוזרים לסדר של הברכה, והפרק: ברוך ה' לעולם אמן ואמן, הוא הברכה הרשמית שנאמרת ע"י העם בזמן קרבן, ולכן שוב היא קצרה.
ולקראת החתימה, חוזרים שוב מעין הפתיחה, להיסטוריה, כמנהג נביאינו, אלא שממשיך במבנה של הברכה, ברכת דוד המתחילה ב'אשר בחרת באברם' וממשיכה לקרי"ס, וחוזרת לתיאור קרי"ס מן התורה ולשירה שהיא הביאה, שכן כל השירה שלנו היא רק המשך של שירת אבותינו. כי תמיד אנחנו חייבים להסתכל על ההתחלה ועל הסידור קדושין, שלא להיסחף עם המבט האישי וההילול האישי במקום היחס הראשוני של מרע"ה, אלא רק בתוספת, ולכן חוזרים תמיד לנקודה הראשונה.
ובכלל אדם צריך לראות את עצמו כחלק מהאומה, והרעיון שבכל דור ודור צריך לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, לא בתור שחוץ ממה שזכית בכסף וכל רצונותיך, חלק מהטובה שלך הוא גם שאם לא היו יוצאים ממצרים היית היום משועבד והיה לך פחות כסף. אלא להיפך, שהדברים הטובים שקרו לך פחות חשובים, וצריך להיות חלק מהאומה ולהתמקד בדברים הטובים שחשובים לה, ולכן גם לשיר עליהם ולחוות אותם.
הערות:
[1]בהרבה מזמורים יש בחינות אלפא ביתא, שנשארים באותן אותיות, וגם בפסד"ז, מן הסתם הרגישו בצלצול האותיות החוזר על עצמו, כמו בהודו: זכרו נפלאותיו… זרע ישראל עבדו… זכרו לעולם בריתו, וגם בהמשך הוד והדר לפניו, הבו לה' משפחות, הבו לה' כבוד, השתחוו לה'. וזה מדרך השירה שהמשורר נתפס למלה אחת וחוזר ממנה, וביהי כבוד ג"כ החלק הראשון רובו י': יהי כבוד, ה' שמך, ה' בשמים, ישמחו השמים, ה' מלך, ה' מלך, ה' הפיר, והחלק השני רובו כ': כי הוא אמר, כי בחר, כי יעקב, כי לא יטש. בהללי נפשי: אהללה ה', אל תבטחו, אשרי שאל יעקב, ועוד רבים כאלו. שיש בחינת א"ב חלקי. ובכל אלו המשורר אינו יכול לפי סדר א"ב, כי אינו יכול לכלוא את הקריאות. וכשבא לסדר לפי א"ב הוא עבודה אחרת לגמרי. וכן יש לשים לב שחלק גדול מפסוקי ההילול פותחים באותיות י' ה' ו', ואמנם האותיות האלו מאד שימושיות ומתאימות לקריאות שירים, אבל כמובן לא ראו בזה סיבה אחת בלבד בהכרח.