האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

פרופסור, מבקר מקרא, ופוסק הלכה

הליצן
צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

לא, אין המדובר בשלשה אנשים שהתכנסו לדיון ביניהם, אלא באיש אחד שלקח על עצמו את שלל התפקידים האנדרוגיניים הללו. דוד גולינקין, נשיא מכון שכטר בדימוס , הוא רב קונסרבטיבי ו'פוסק הלכה', וכעת גם מבקר מקרא.

במאמרו 'האם מותר ללמד בקורת המקרא', מראה גולינקין מדוע מן הראוי ללמוד וללמד בקורת המקרא, ואיך זה מותר.

ראשית נשאלת השאלה, מה המשמעות של המלה 'מותר' בעיני השואל והמשיב גם יחד? לכאורה ההיפך מ'אסור'. אך מה מוגדר כ'אסור' בעיני קונסרבטיבי? האם דבר שהרמב"ם והשלחן ערוך אוסרים, הוא 'אסור'?  לא בהכרח. [1]

כפי שנראה, אין שום משמעות ל'אסור' מכיון שגם התורה עצמה אינה מקור סמכות אמיתי, ובודאי לא ספרות ההלכה. וממילא גם אין משמעות ל'מותר'.

משפט הסיכום של המאמר: "הרבנים והמורים המלמדים ביקורת המקרא חייבים למצוא את הדרכים להדגיש את קדושת התורה. התורה איננה סתם ספר, “כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה”. – הוי אומר, אם הרבנים מלמדים ביקורת המקרא, מה המשמעות של 'אסור'? האם מכך איזה כהן פרושי לפני אלפיים וחמש וחמש מאות שנה התבלבל  וכתב את המלה 'אסור', נובע שלי אסור לעשות משהו?? התורה אינה מן השמים, היא בסך הכל 'איננה סתם ספר', נו, וכי ספריו של הרב גולינקין הם 'סתם ספר'??? עם כאלו חדושים, הם בודאי לא סתם ספר. הם ספר שיש לגרוס בהקדם.

בנוגע לעיקר  האמונה של 'תורה מן השמים', כבר כרה ציטוטים וסילפם למכביר, המוקיון הראשי. א.י. השל, בספרו 'תורה מן השמים' ממלא שני כרכים של הבלים בנסיונות שוא ומדוחים למצוא מקורות 'נאמנים' ע"י התפתלויות ומשחקי מלים, לכך שאין כל התורה מן השמים. דוגמאות לסילופיו של השל שהוא מכנה אותם משום מה 'ראיות', ראה כאן הערה 5. (ובויקיפדיה: "בספר הוטחה ביקורת רבה מכיוון האקדמיה והמחלקות לחקר התלמוד, בפרט זו של האוניברסיטה העברית בירושלים. נטען כי למרות חזותו האקדמית לכאורה, הספר אינו עומד בסטנדרטים של המחקר המקובל והשוו אותו לדרשות חסידיות".)

גולינקין, לא מחדש הרבה, מלבד לשוב ולערבב את המושגים הבסיסיים. הכשל העיקרי במאמר הוא 'כשל הספקטרום', יצירת ספקטרום מלאכותי כשמשני צדיו מניחים את ה'מקור' ואת הנחת המבוקש של כותב המאמר. ובכך מעניקים לו כביכול לגיטימציה. מבחינה לוגית אין צורך להסביר את הכשל. אם מישהו דורש הסבר ברמה העממית זה נשמע כמו: "אם סיגריה אחת לא הורגת – אין סיבה שלא להיות מכור לעישון", "אם אני עצוב לפעמים – סימן שדיכאון קליני אינו מחלה", וכך הלאה.

העובדה שיתכן שנפלו ספקות בנוסח התורה לגבי אותיות או מלים מסויימות, אינה אומרת שבאותה מדה לגיטימי מבחינת המסורת ועיקרי האמונה להטיל ספק בעצם החיבור של התורה כחיבור אלהי, או כחיבור של משה רבינו, או כחיבור שאינו אוסף שיבושים וסירוסים. הרי ביקורת המקרא אינה טוענת שפה ושם מישהו הוסיף מילה, אלא שהתורה נוצרה ע"י נסיון לשבש ולהעלים הבדלים וסתירות, נסיון מאד לא מוצלח שכן הוא יצר יותר הבדלים וסתירות יותר גרועים. אבל ברור שנקודת המוצא של הביקורת וגם היומרה להוכיחה או להעניק לה איזו אסמכתא, בנוי על שיבושים, טעויות, וסתירות, שעולים מן הטקסט, שבני אדם ניסו לגשר עליהן, או לעשות כאילו מגשרים עליהן. ההיסק מהדעה שיהושע בן נון הוסיף מילה להבהרה, לדעה שהתורה ספר של יצירה אנושית מבולבלת שלא משקפת שום דבר הקשור במשה רבינו ובמתן תורה מסיני או משמים, הוא באנדרסטיימנד – כשל הספקטרום.

מיותר לציין, שבשדה ביקורת המקרא, אין לגולינקין מה להגיד, הוא ממליץ ללמוד את בקורת המקרא, אבל אין לו שום בקורת עליה, אין הוא חושב שיש לציין או להדגיש שישנה אולי איזו נקודה שגויה או לא מדוייקת בה. אלא מכיון שאבן עזרא כתב שיש הבהרות של יהושע בן נון בנוסח התורה, זה ממילא מביא אותנו ללמוד ביקורת המקרא. לא זו בלבד, אלא שאין הוא מעודכן בביקורת המודרנית, זו שאינה מנסה אפילו להוכיח דברים. ולא בחינם, הרי כל יסודו בנוי על נסיון פסבדולוגי, משהו שמנסים להוכיח. ברגע שאנו שבים לשדה הסיפורים והמיתוסים, ברור שאין טעם שה'רב' ימליץ עליו. לכן מבחינת הגולינקין, ביקורת המקרא אוחזת עדיין במאה היט', בדיוק כמו עמיתו למקצוע, מארק ברטלר, שמצב המחקר אצלו מעודכן נכון למאה היט'.

וכך כותב גולינקין:

"אכן, הסתירות הנ”ל ועוד הובילו למה שמכונה “תורת התעודות”. ג’ון אסטרוק הבדיל בין מקור “ה’ ” (J) למקור “אלהים” (E) בשנת 1753. בשנת 1805 דה-ווטה הוסיף את המקור של דברים (D) שהיא מתקופת יאשיהו (609-640 לפנה”ס). הופפלד הוסיף את המקור הכוהני (P) בשנת 1853. וולהאוזן פיתח את תורת התעודות ((J,E,P,D משנת 1878 ואילך. בימינו חוקרים רבים טוענים שיש מקור כוהני נוסף המכונה (H). (4)"

ובכן, התקדמות המדע נעצרת אצל גולינקין בשנת 1878, 140 שנה לאחור, (בהערה הוא מציין לספרות 'מעודכנת' שסוקרת את תורת התעודות כדלהלן: צ'פמן מ1911, ג'יקובס מ1964, ווידנפלד מ1980. וגם: הוא מזכיר את שיטתו של מספר הסיפורים קנוהל… אין ספק שקריעת ים סוף בימת החולה היא ממש חלק אינטגרלי מהמסורת…). כאילו שאין השלכות בין שאלת בקורת המקרא, לימודה, והצדקתה. לבין: מצב המחקר, אמיתות התיאוריה, וכו'. כשל הספקטרום הוא אמת נשגבת אל מול כשל כזה.

באופן כללי נקדים על טעות  מתודולוגית נוספת החוזרת לאורך כל המאמר, – עיסוק בנוסח אינו עיסוק בביקורת. שוב ושוב מביא גולינקין דוגמאות בהן עמדו לפני חכמים כמה נוסחאות, והם הכריעו על פי הרוב, ודרך הילוכו הוא מכריז "חכמים עסקו בביקורת המקרא". אך זו שגיאה, במקרה בו אדם נתקל בכמה נוסחאות, לפי ההלכה הולכים אחרי הרוב. אין כאן 'ביקורת', כי אין האדם ממציא שום דבר מסברא, הוא מתמודד מול המציאות, הוא חייב להכריע מבחינה הלכתית מי הוא הספר הכשר. כיום עם ריבוי האמצעים, כאשר פוגשים ספר עם נוסח שגוי, מיד יודעים מי הצודק, שכן יש לנו נוסחאות מדוייקות מודפסות, וגם מי שאין לו ספרים יכול לבדוק באינטרנט, או לתקשר עם אחרים. אבל בעבר הדבר היה מאד מצוי שמוצאים בספר נוסח שונה מחברו, בד"כ באות או מילה, ובמקרה זה קובעת ההלכה שהולכים אחרי הרוב, וכך הנוסח מתכנס בחזרה ככל האפשר.

סעיף א הבקורת הנמוכה

סעיף א' של גולינקין, עוסק בביקורת הנמוכה, כמובן שאין שום קשר לנושא המאמר, ולא פתח בזה אלא כדי לרכך את ההתנגדות. אבל גם סעיף זה מוכיח על השטחיות שבגישה, שכן הוא לא מביא בו אלא השערות, אף אחד מה'תיקונים' לא ניתן להוכחה, ולכן הוא חסר משמעות. כפי שהארכנו להראות במאמר 'הבקורת הנמוכה' 1  2, הרי שהרבה פעמים הצעות כאלו שנשמעו הגיוניות, הוכחו כשגויות, ובכל מקרה ברור שאין שום הוכחה.[2]

סעיף ב ביקורת המקורות – סתירות

יש להדגיש, שהנושא שלנו כאן, הוא לא חוזק טענות בקורת המקרא, אלא האם ההלכה מכירה בהן כלגיטימיות. אעפ"כ מכיון שג' משתמש בטענות כל שהן, נתייחס גם אליהן.

ג' מתאר את ביקורת המקרא:

"היא סבורה שהתורה וגם ספרים אחרים בתנ”ך נערכו ומיזגו בתוכם מקורות שונים ושעל ידי קריאה קפדנית אפשר לשחזר את המקורות הראשוניים ולעמוד על השקפת עולמם של המחברים השונים".

כלומר, אפילו המקורות הראשוניים אינם אלא מקורות אנושיים בעלי השקפת עולם של מחברים שונים, קל וחומר מלאכת החיבור שהשאירה כ"כ הרבה סתירות.

כאשר הוא מודה שהחומר שהוא מאשר, אינו רק גלוסות והבהרות, אלא כפירה בעיקר התורה, יש לתמוה, מה הטעם לסכם בסוף המאמר כל מיני נוסחאות פוסט מודרניות או אמירות דביקיות וקיטשיות אחרות, הבאות לערפל את המסר של 'הרב' – אין תורה מן השמים.

כמובן שהרעיון ש'אפשר לשחזר את המקורות הראשונים', משקף את מצב המחקר של המאה היט', (ראה למשל כאן הערה 1, ובשלשת המאמרים שלונקקו שם).

בכל מקרה, ננסה לראות את הסתירות המוכיחות לדבריו את המסקנות של הביקורת בת המאה היט':

רוב הסתירות האלו אפילו לא נראות כמו סתירות והקורא את התורה לא ידע כלל שיש סתירה. למשל כאשר מדובר בסיפורים שונים שג' מניח שהם סיפור אחד, ורק אחרי ההנחה הוא שואל את ה'סתירה'… (מפגם זה סובלות ה'סתירות' 6 וכן 7). בכל מקרה, אף אחת מהסתירות אינה באמת יכולה לשמש כהוכחה, כסתירה מובהקת, כדבר בולט שמוכיח על תעודות. אין כאן אלא אחיזת עיניים.

נתייחס בקצרה לסתירות אלו, ויש שנציין למקום שדיברנו עליהן בהרחבה.

  1. בראשית א’:כ’ “ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ”, לעומת בראשית ב’:י”ט “ויצר ה’ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים”.

ראשית יש כאן פרט וכלל, בבראשית א מפורטת כל הבריאה לפי פרטים, ובבראשית ב בא בקיצור ובהכללה כל הענין. שנית, גם לפי בראשית א', לא היו המים אלא מקום השריצה, אבל היצורים עצמם וצורתם נעשהו מן העפר, מחומר ממשי, ולא ממים גרידא. וכפי שאמרו חכמים שנבראו מן הרקק. מן הבוץ והמרק שבתוך המים. שלישית, האדמה בהכללה כולל גם את המים, החיות והעופות ככלל נבראו מן הארץ ואשר בה מן הים והיבשה.[3]

  1. שמות ל”ד:ז’ “פ[ו]קד עון אבות על בנים”, לעומת דברים כ”ד:ט”ז “ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו”.

קשה להאמין שג' מתכוין בכלל ברצינות לשאול כאן שאלה, בשמות מדובר בדין שמים שה' פוקד עוון אבות על בנים, ובדברים מדובר על דיני אדם, שאסור לנו להמית בן בעוון אביו.

  1. במדבר ל”ג:ל”ח אהרן נפטר בה[ו]ר ההר, לעומת דברים י’:ו’ שאהרן מת במוסרה.

מוסרה היה שם החניה, הור ההר היה שמו של ההר. בני ישראל לא חנו על ההר. ראה הרחבה כאן וכאן. (חפש בדף 'מוסרה').

  1. דברים ט”ז:ח’ “ששת ימים תאכל מצות”, לעומת שמות י”ג:ו’; כ”ג:ט”ו; ויקרא כ”ג:ו’ (בשינוי); דברים ט”ז:ג’ (בשינוי) “שבעת ימים תאכל מצ[ו]ת”. ויש להדגיש שיש סתירה פנימית באותו פרק – דברים ט”ז.

ובכן, מה ההסבר לדעתו של הרב שליט"א, שמקודם פגשנוהו ראינוהו מדקדק בספרי קיצורים לערובין, האמנם דברים טז לא ידע כמה זמן אוכלים מצות? זה מוכיח שביקורת המקרא היא כשרה בעיני המסורת, כך, להניח שספר דברים לא עומד בסטנדרטים של עיתון ערב? ואולי, אם באותו הפרק נאמרו שני המשפטים, אפשר שהם מסתדרים זה עם זה?

אם לא היה משמיט הרב העיוני את סוף המשפט, כל קורא היה יכול להבין לבד, שהאמור: "שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה" בא לומר שבששת הימים הראשונים מתבטא החג באכילת המצות, וביום השביעי יש גם עצרת וגם איסור מלאכה (גם היום הראשון אסור במלאכה, אלא שלא טרחה התורה להוציא אותו מן הכלל, והכוונה עד היום הששי תאכל מצות ותנהג מנהג פסח, וביום השביעי תעשה גם חג, וכמפורש כמה פסוקים קודם לכן ששבעת ימים אוכלים מצות). ועל משקל 'ששת ימים  תעשה מלאכה וביום השביעי שבת'.

  1. בראשית פרק א’ שבו ה’ מכונה “אלהים”, הוא טרנסנדנטי והוא ברא את אדם וחוה בו-זמנית; לעומת בראשית פרק ב’ שבו ה’ מכונה “י–ה אלהים”, הוא אנתרופומורפי, וחוה נבראה מצלעו של אדם.

ההבחנה הזו בין טרנצדנטי ובין אנתרומורפי, היא עצמה זרה ואנכרוניסטית לרוח ימי קדם, מנין שיש בכלל הפרדה כזו ושיש 'שתי אסכולות' כאלו? גם ישעיהו אומר 'ראיתי את ה' יושב על כסא', ומן הצד השני יש לו גם ביטויים טרנסצדנטיים! ההגשמה בפסוקים היא נחלת המקרא בצורות שונות ,ואינה בסיס לחלוקת תעודות. גם בחז"ל יש ביטויים מגשימים וביטויים טרנצדנטיים, וזה הוא ביטוי למורכבות החשיבה, ולא לתעודות. כן האמירה על בריאת אדם וחוה בו זמנית, מתעלמת מהשיטה של פרט וכלל, הרגילה תמיד. פירוט של כל חלק וחלק, במקום אחד, ובמקום שני אמירה כוללת על הכל. זה כמו לטעון שבמקום אחד נח הכניס לתיבה 'את כל חי', ובמקום שני יש פירוט על כמה הכניס מאיזה סוג וכו'. במקום אחד התורה אומרת "וזבחת עולות ושלמים", משמע הכל בבת אחת בלי שום פרטים, ובמקום אחר מפרטת לעייפה איך עושים ומתי. (עוד על שתי פרשיות הבריאה, ראה למשל: כאן, כאן, וכאן)

לגבי שמות האלהים, שוב מדובר על תיאוריה שהופרכה עוד לפני שגולינקין נולד, ראה למשל כאן וכאן.

  1. בראשית י”ב:י’-כ’ אברם יורד לפרעה במצרים; לעומת בראשית כ’:א’-י”ח שבו אברהם יורד לאבימלך בגרר; לעומת בראשית כ”ו:ו’-י”א שבו יצחק יורד לאבימלך בגרר.

כאמור לעיל, סתירה ימצא כאן רק מי שמניח מראש קיומן של תעודות דמיוניות, וכבר זאב יעבץ לפני מאה שנים מילא פיו צחוק מה'קושיות' האלו ודומיהן. ראה עוד כאן.

  1. בראשית ט”ז:ד’-י”ד הגר בורחת למדבר ואחר כך יולדת את ישמעאל, לעומת בראשית כ”א:ח’-כ”א שבו אברהם מגרש את הגר וישמעאל למדבר.

קורא תמים עוד עלול לחשוב שבאמת הסיפור הראשון כמו שהוא לפנינו סותר את השני, המעיין בתורה לא יודע שום דבר על סתירה, הוא יודע שבראשונה המלאך התגלה להגר ואמר לה שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה. אבל הרב שראשו ורובו נתון בהלכה ובעיון בפרטיה ודקדוקיה, לא יודע את זה, הוא מוצא כאן 'סתירה'. כאן המקום ל:הרצאתו של ר.א. פריקמן..

  1. בראשית כ”א:כ”ב-ל”ד אברהם נותן את השם “באר שבע” על שם “שבע כבשות הצאן”, “כי שם נשבעו שניהם”, לעומת בראשית כ”ו:כ”ו-ל”ג. שם מסופר עליצחק: “ויקרא א[ו]תה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה” (שם, ל”ג).

נעים להכיר לרב את המושג 'סיבתיות כפולה', ראה כאן (חפש בדף 'סיבתיות כפולה') , בנושא הסברי שמות, הדבר רגיל כל כך בספרותינו, כולל בספרות התלמודית והמדרשית, וגם בפולקלור המאוחר, עד שמגוחך לנסות להדגים. חכמים דרשו שמות של מקומות אנשים ומונחים בפעם השניה והשלישית. ואפילו השפה העממית דורשת 'כולרה – חולי רע', 'פרוטוקול – פרטי כל', וגם על זה כאן.

  1. במדבר י”ג:א’-ג’ ה’ שולח את המרגלים, לעומת דברים א’: כ”ב-כ”ג שבו העם מבקש ממשה לשלוח מרגלים והוא מסכים.

ענין הריגול היה דבר מתבקש, כמו ששלח יהושע מרגלים ליריחו, (גם יוסף מטיח באחיו דבר ראשון שהם מרגלים), מן הסתם בני ישראל רצו בדבר, וגם ה' אמר למשה שיעשה כן.

דברים שבא להוכיח את בני ישראל, לא רצה לתלות את שליחת המרגלים בציווי, כדי להבהיר שהדבר לא נכפה עליהם, הם עצמם ביקשו זאת, ובכל אופן המרו את פיו ועוררו מדנים ויאוש.

  1. שמות כ’:כ”א “מזבח אדמה תעשה לי… בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך“, לעומת דברים י”ב:י”ג-י”ד ועוד על ריכוז הפולחן במקום אחד.

ואיפה הסתירה? הרי לא נצטוו בריכוז עבודת ה'  עד שניתן דברים במיתת משה ומתייחס לזמן שיבואו אל המנוחה ואל הנחלה. יסודה של סתירה מדומה זו היא בהנחה הגרמנית שהתורה נכתבה מאוחר ובאופן של רמאות היא כתובה כאילו עוסקת בימי קדם, ובאמת כל פסוק בה מתכוין לאיזה אינטרס של הכהן בן הזמן, ולכן הבין שהפסוק בשמות מתנגד כביכול לריכוז עבודת ה' והפסוק בדברים בעד. אבל למי שמנסה להבין את התורה בפשוטה, אין זכר לכל זה.

  1. ויקרא כ”ג:ל”ו שבעת ימים של סוכות בתוספת יום נוסף המכונה “עצרת”, לעומת דברים ט”ז:ט”ו שבו יש שבעת ימים של סוכות בלי זכר ל[שמיני] עצרת.

כנ"ל, ההנחה הגרמנית היתה שמדובר בתורות מקבילות, שכל אחת ייצגה אסכולה אחרת בעם, ולכן אם פרט מסוים מוזכר כאן ולא כאן, הוא שייך לאותה אסכולה. אבל אם משה נתן את כל חמשת החומשים, ובכל אחד יש דברים שאין בחברו, איפה ה'סתירה' אם עצרת לא נזכר בדברים? רשימת החגים המלאה היא בויקרא.

  1. עשרת הדברות בשמות פרק כ’, לעומת השינויים בעשרת הדברות בדברים פרק ה’.

האם זו 'סתירה'? העובדה שמשה חוזר על הדברים בהדגשות ובניסוחים שונים מעט במקומות ספורים, מתוך הדברים שנאמרו לו במשך 40 שנה? גם כאן ההנחה הגרמנית היתה שכל תורה היתה שייכת לקבוצה דמיונית בעם, ולכן אם לכל קבוצה יש רק העתק אחד של הדברות, ממילא זו סתירה. הקורא תורה כפשטה לא ידע מה הוא סח.

  1. לבסוף, היעילות של ביקורת המקורות מודגמת היטב בסיפור על מכירת יוסף למצרים בבראשית ל”ז:י”ח ואילך. בתורה יש ערבוב בין ראובן והמדיינים לעומת יהודה והישמעאלים. כשמפרידים את הסיפור לשני מקורות רואים שיש כאן מיזוג של שני סיפורים מקבילים:

סיפור ראובן:                       סיפור יהודה:

פס’ כ”א-כ”ג                         פס’ כ”ד-כ”ז

פס’ כ”ח עד “מן הבור”        אמצע פס’ כ”ח “וימכרו” עד “בעשרים כסף”

סוף פס’ כ”ח “ויביאו” עד פס’ ל”ו

מאחורי לשונו הגסה והבוטה, על ה'יעילות של הבקורת', לעומת ה'ערבוב' כביכול של התורה, אין שום כיסוי. אי אפשר להדגים יעילות בשיטה שאינה ניתנת להוכחה ולא להפרכה, כי היא יכולה לנכס לכל תעודה מה שתרצה, ואיפה הבעיה? (ראה פירוט כאן) ובאמת שבטקסט אין שום ליקוי, ראובן הוא זה שהציע שלא להרגו אלא להשליכו לבור, ויהודה הציע לאחר מכן למכרו לישמעאלים, שני השלבים האלו נצרכים, שכן מלכתחלה ברור שהיו הורגים אותו, ואם לא שראובן שיכך את כעסם, לא היו משליכים אותו לבור. ורק כשראו את השיירה, יכלו להתקדם שלב, והצילו אותו גם מהבור. בין ישמעאלים ומדיינים אין שום סתירה, כי המדיינים "ישמעאלים הם" כפי שאומר שופטים ח כד ועוד. (התורה משתמשת בלשון חילופי כדי לסיים 'והמדנים מכרו את יוסף אל מצרים' – המריבות הביאו למכירת יוסף). אם התורה משתמשת בפסוק כח ברצף בשם מדיינים וישמעאלים, מה המשמעות של הפרדה למקורות או לפרשיות, וכי גם באותו משפט המחבר לא שם לב?

דוקא פרשת מכירת יוסף, מהווה בעיה קשה לתורת התעודות ומעניין כי גם המחיר שבו נמכר יוסף, זה הנזכר בפסוק כח, שכביכול הורכב משתי תעודות, תואם דוקא לתקופת המאורעות, וכבר בתקופת מתן תורה לא היה תואם (ראה כאן, חפש בדף 'יוסף'). שום טקסט לא היה יכול לשמור על אותנטיות אם במשך מאות שנים אנשים עשו בו כבתוך שלהם.

איך יכול בכלל אדם לחשוב את עצמו להוגה דעות, או לרב, אם הוא לא משתמש בשמץ מיכולת ההבנה או החדירה לעומק הדברים, ורק מטיח טקסטים זה בזה בלי שום הבחנה ונסיון להקשיב לאמירה שלהם. זלזול מוחלט באינטלגנציה של הכותבים ושל העם כולו. אם אתה בא לדון בשאלה האם 'תורה משמים', כלום לא תפרגן ל'שמים' משהו מעבר או לכל הפחות בדומה למה שאתה מפרגן לקטע מטולסטוי?. נאה התנהגות זו למטריאליסט או למדעניסט, שתופס את כל העולם בטכנוקרטיה ואין לו יכולת תפיסת מורכבות. אבל רב? הוגה דעות? מנהיג לרבים? איך יבין בעיה של נער מתבגר, אם אינו יודע לקרוא שורה בתנ"ך כהלכתה?

מקורות האוסרים לכאורה את בקורת המקרא

כצפוי, המקורות האוסרים הם רק 'לכאורה', למעשה מדובר ב'פסיקה פודמנטליסטית של הרמב"ם ור' משה פיינשטיין', מדוע?

כלומר, הרמב”ם הרחיב את האיסור של ייחוס התורה למשה מפסוק אחד לתיבה אחת; בא הרב פיינשטיין והרחיב את האיסור מתיבה אחת לאות אחת! הברייתא בבבלי והרמב”ם קבעו שהמייחס פסוק למשה עבר על “כי דבר ה’ בזה”; בא הרב פיינשטיין ובנה קל וחומר, שכל שכן שאסור לומר שבאו אחרים והוסיפו או החסירו מן התורה.

אך לענינינו אין זה משנה כלל, נניח שאין איסור להכחיש תיבה אחת, הנושא של ביקורת המקרא הוא לא על תיבה אחת, אלא על תיבה מלאה פרקים… ולגבי ה'קל וחומר שבנה הרב פיינשטיין', כלום אין זה מובן מאליו, שאם לומר שמשה מפי עצמו אמר נחשב ככפירה, לומר שאחרים בזמן אחר הוסיפו אינו נחשב ככפירה?

כנראה רומז כאן ג' ל'פתרון' בדמות 'נביאים הוסיפו', כלומר, בודאי תורה מן השמים, אבל ע"י הנביאים ולא ע"י משה וגם לא בזמן משה. אבל הלא בביקורת המקרא קימינן, והיא לא עוסקת בדברי נבואה, אלא מוכיחה טעויות ושיבושים מתוך סתירות מדומות וכדו', זו הוכחה לאנושיות ולטעות, אם מקבלים את בקורת המקרא, אין שום מקום ל'הוספת נביאים'. ועוד, צריכים לפחות לנסות להיראות כלפי חוץ כנים, אם מישהו מאמין שיש בתורה הוספות מאוחרות, מהיכי תיתי שיכריז סתם כך שהתוספת מאת נביאים ומן השמים היא? הרי במסורת אין זכר לתוספת כזו, והיא לא ידעה ממנה, ואם אין שום ידיעה במסורת שהתוספת היא בנבואה, מהיכי תיתי להמציא סתם? והאם באמת הוא מאמין שנביאים התנבאו להוסיף תוספת זו? הלא לליצנות תיחשב.

אבל, ג' מגלה גם חולשה נוראה במאמרי חז"ל אלו, שהרי הם דברי אגדה, הנושא למי יש חלק לעולם הבא הוא נושא אגדי, ולא סתם, אלא נושא אגדי מובהק. אך זו היתממות, בסגנון של זקן נביאי השקר א"י השל, וכי השאלה מי הוא אפיקורס, ומי הוא דבר ה' בזה היא שאלה אגדית? הרי האפיקורסין והמסורות מורידין ולא מעלין היא הלכה פסוקה. ונוגעת לדיני נפשות. ואותו האפיקורס עצמו, ברצותו להציל עצמו מהורדה לבור, מיתמם ואומר שבדברי אגדה עסקינן. ומוסיף גם דברי בורות באמרו שרק הרמב"ם פסק זאת להלכה, ואילו הרי" ף הרא"ש והטוש"ע 'התעלמו מהן'. כמובן שלא ניסה כלל לבדוק קביעה זו, שהרי הרי"ף בסנהדרין וגם בר"ה ד. מביא את הכופרים בתורה והאפיקורסים שאין להם חלק לעוה"ב, ומועתק גם ברא"ש ר"ה שם, ודין האפיקורסין שמורידין ולא מעלים  מובא ברא"ש ע"ז ב' ז' ובטוש"ע חו"מ תכה', וביו"ד קנח'. ואם לא האריכו בזה יותר מדי, הוא משום שיד המלכות תקיפה ונמנעו מלעסוק במה שקשור לדיני נפשות, כידוע.

לכן ברור שהעיסוק בשאלה 'מיהו אפיקורס', אינו עיסוק אגדי אלא הלכתי בעל השלכות חשובות מאד. דין האפיקורס כמי שפסול להצטרף למנין וליצור תשמישי קדושה מסויימים, נזכר מאות פעמים בהלכה. וכאמור לעיל, כל הפלפול סביב השאלה אם אפילו תיבה אחת, או פסוק אחד (ונניח אפילו לצורך הענין, שהקביעה של 'אפילו פסוק אחד' היא 'אגדית'! ונתעלם מפסיקת הרמב"ם שהתקבלה על כולם), אינו רלבנטי. הרי ביקורת המקרא אינה דנה בתיבה אחת ולא בפסוק אחד, אלא בחלקים גדולים מהתורה, ולכן ברור שהטוען שחלקים גדולים מהתורה – למעשה כולה – בנויים משיבוש קיטוע סירוס וסילוף של תעודות, הוא בכלל 'כופרים בתורה', ואם זו לא כפירה בתורה, איך נראית כפירה בתורה?

כאן מגיע קטע רגיל בז'אנר הליצנות הקונסרבטיבי, נראה כאילו נכתב ע"י המוקיון השל בעצמו, שכשל הספקטרום רשום על שמו בטאבו:

"אמנם, יש אמונות בסיסיות ביהדות כגון קיומו של ה’ וייחודו ואותן אמונות כלולות בתרי”ג מצוות. אבל היהדות לרוב מבוססת על מעשים ולא על אמונות או דוגמות. אכן, זאת הסיבה שי”ג העיקרים של הרמב”ם נתקלו בהתנגדות חזקה במשך הדורות. יש חכמים שהתנגדו לעצם הניסיון לקבוע דוגמות. אחרים התנגדו כי אמרו שרשימת הדוגמות של הרמב”ם איננה מדויקת. ואחרים התנגדו כי אמרו שכל התורה כולה היא דוגמה וכל הכופר בכל דבר בתורה הוא מין ואפיקורוס. לבסוף, פרופ’ היימן הוכיח שי”ג העיקרים של הרמב”ם לא נועדו להיות כל העיקרים, כי חסרים בהם דברים בסיסיים כגון קיום האל או בחירה חופשית, אלא הם העיקרים שמופיעים במקרה במשנה סנהדרין פרק חלק.(7) כלומר, הדוגמות ביהדות הן ענין של מחלוקת גדולה ואי אפשר לטעון “האמן כך וכך” רק מפני שהרמב”ם קבע כך בחיבוריו. חייבים לבדוק כל נושא לגופו, שמא יש דעות אחרות בספרות התלמודית ואצל הראשונים וכן נעשה להלן".

"היהדות לרוב מבוססת על מעשים ולא על אמונות או דוגמות" – האם זה משפט הוכחה, תיאור היסטורי, הגות, שאלה, או משהו ממשפחת הטיעונים? ונניח שלרוב היהדות מבוססת על מעשים. האם זה שולל את הדיון האם אדם שחושב שהתורה היא אוסף של שיבושים והרכבת תעודות נחשב 'מאמין בתורה מן השמים', או שבכלל שולל את הצורך 'להאמין בתורה מן השמים'. האמת היא שברור שאין לך 'מעשה' יותר גדול משלילת אלהיותה של התורה. גם אם השולל מקיים אותה בצורה מסויימת (בצורה בה ממליץ ג' 'לקיים' את השמיטה…), הוא מבטל את העיקר, את המחויבות לדבר ה'.

"יג' העיקרים של הרמב"ם נתקלו בהתנגדות חזקה" – אף אחת מההתנגדויות לא הכחישה את אמיתות העיקרים ואת העובדה שהמכחישן הוא אפיקורוס. אלא רק טענו שאין יחוד דוקא ביג' אלו, שכן כל המכחיש מן התורה שבכתב ושבע"פ הוא אפיקורוס, ולכן אומר בעל העיקרים ודעמיה, שבאותה מדה ניתן לעשות עיקר מיציאת מצרים, ממלחמת עמלק, או מכל פרט אחר בתושב"כ או בתושבע"פ. המשפט המעורפל "אחרים התנגדו כי אמרו שרשימת הדוגמות של הרמב"ם איננה מדוייקת", מתכוין לכסות זאת אולי, אבל מאחוריו אין ולא כלום. הויכוח היה את מה להגדיר כעיקר ביהדות, כך למשל החת"ס שואל מדוע תחית המתים היא עיקר, הרי הרעיון של התורה מתקיים גם אם לא יודעים שתהיה תחית המתים, וכך הלאה. בשום שלב בדיון לא נטען שאין חובה להאמין שתורה מן השמים.

וכאן שוב גורר ג' את הדיון לתחום ה'אגדה' כביכול,  בה כידוע אין פוסקים הלכה כרוב, או הלכה בכלל. ושוב אותו התרגיל המגוחך. כאילו הגדרת האמונה עצמה לעומת האפיקורס שדינו למיתה ואינו נידון כישראל לענין הצטרפות למנין וכו', הוא נושא אגדי, שבו אין מכריעים הלכה.

ומכאן הוא עובר לאקרובטיקה הלכתית: הרמב"ם הגזים בענין האמונה בתורה משמים, משום שהמוסלמים טענו שהיהודים זייפו את התורה. זו טענה שמתאימה לפרופסור, לנשיא מכון שכטר, אבל מה לזה ולהלכה? מה המשמעות של דיון ב'מותר' לעומת 'אסור', כאשר לא מייחסים סמכות לספרות ההלכה עצמה? לשם מה יש צורך לצטט את הרמב"ם, ולכתוב שהמציא עיקר אמונה שקרי כדי 'להיכנס' במוסלמים, אפשר לבטל את דבריו בכל אופן אחר. אפשר ללכת יותר לאחור, ולטעון שחז"ל כבר המציאו את העיקר הזה כדי 'להיכנס' בנוצרים או באיסיים שטענו שהיהודים זייפו. זה נחמד להיסטוריונים, מה לזה ולהלכה?  מקביל לטיעון הסופי של ג', שכיון שמוכח שהתורה היא שקר, וכיון שהתורה רוצה את האמת, בעל כרחנו שהיא עצמה מודה שהיא שקר…

ואחרי שג' מראה את "החולשות הכלליות בשיטת הרמב"ם, הוא עובר למקורות ספציפיים הסותרים את שיטתו".

ובכן, מה הם המקורות הסותרים את שיטתו?

הטעות עליה הערנו בתחילת הדברים. הספרי המתאר את הספרים שנמצאו בעזרה (אולי אחרי הגלות?) ובהם הבדלי נוסח בשלש מקומות, שהלכו אחר הרוב, "מקור תנאי זה מתאר ביקורת הטקסט של התורה בתקופת בית שני". מבלי להבין את ההבדל הבסיסי, בין ביקורת שהיא כביכול מ'סברא', הכחשת המסורת ועקירתה, ובין התמודדות עם עובדה: שני נוסחים, רק אחד מהם הוא המסורת, השני טעות סופר, צריכים לבחור ברוב. זו לא 'ביקורת' אלא פעולה אלמנטרית, וכי מה יעשו הסופרים שרואים שתי גירסאות? יתאבדו? הרוב מייצג את המסורת, ואחריו הולכים.

מקור נוסף מביא ג' ממה שמצאו בתורתו של רבי מאיר, "כאן אנו שומעים על שינויי גירסא ש”מצאו כתוב” בספר התורה שלו ואין מוחה ואין מצפצף"… גם אם נניח שר' מאיר מייצג גירסא כזו, מנין לנו שר' מאיר הגיה מסברא? ושמא – לדרך זו – היתה זו גירסא עתיקת יומין שעברה במסורת? מילא ה'רב' דידן, נוטל דברים כפשטן, אבל הפרופסור להיכן הלך? וכי מה מצאו בתורתו של רבי מאיר, משהו שיכול להיחשב גירסא חילופית? במקום "והנה טוב מאד" – "והנה טוב מות", האם בגירסא חילופית למעשה בראשית עסקינן? ברור שמדובר בדרשא.  (וכך גם מה שמצאו 'משא דומה – משא רומי', כאשר ברור שרומי לא היתה קיימת והפרק עוסק בעשיו באופן מפורש, אין כאן אלא דרשא).  וכך מפורש להדיא במדרש "רשב"א היה יושב ודורש בשם רבי מאיר הנה טוב מאד הנה טוב מות" ראה כאן הערה 1.

'הוכחה' נוספת – בני בבל לא בקיאים בחסרות ויתרות. האם זה מוכיח משהו נגד הרמב"ם? האם זה מוכיח שמותר לכפור במסורת על תורה מן השמים? מתוארת כאן מציאות של טעויות העתקה, שלכן בבבל לא היו ספרים מדוייקים של 100% בחסרות ויתרות (רצו לספור את אמצע התורה, כך שמספיקות טעויות ספורות כדי 'להזיז' את האמצע). כך גם דברי הראשונים והאחרונים שלפעמים מצטטים בתלמוד פסוק בצורה שונה משלפנינו, לא עוסקים בביקורת הנוסח, אלא בנוסחאות שגויות, האמת היא שבד"כ מדובר בציטוט חפשי ולא בשגיאה. כפי שרואים את האמוראים מצטטים גם את המשניות בקירוב, ולא מלה במלה. ההיצמדות לציטוט מילולי היא תופעה מודרנית.

כל הסיפורים או התיאורים, בין שיש בהם ממש, בין שהם סתם שגיאות, של נוסחאות אחרות בתורה או בנביאים, לא נוגעים כלל לנושא שלנו, כאמור. אם ישנן נוסחאות שונות, הרי צריכים ללכת אחרי הנוסחא שנראית עיקרית, ותולים את המיעוט בטעות סופר. זה לא נוגע לשאלה האם יכולים אנו להכחיש את המסורת בלי מידע בענין. ולא על סמך נוסחאות שעברו גם הן במסורת. בודאי ובודאי לא לסוגיית ביקורת המקרא, שענינה הכחשת המקרא והתוכן שלו כולו כדבר אלהים.

האמירה של ג' "אנשי כנסת הגדולה עסקו בבקורת הטקסט" , היא שקרית, הם עשו מה שעשו אחריהם גם המאירי, הרמ"ה, ר' ידידיה מנורצי, ר' פנחס פיינפער, ועוד, לברר מבין הנוסחאות שעברו בכל המסורות של כל הקהילות, אלו הן העיקריות והמרובות.

כמובן שג' שש ושמח על כל ספק וכל ליקוי שנמצא במסורת, כולל נקודות, פתוחות וסתומות, וכו', מזה הוא מסיק: "ביקורת הטקסט התחילה בימי עזרא הסופר בכבודו ובעצמו ונמשכה במשך תקופת התלמוד. בימי הביניים חכמים גדולים כגון הרמ”ה עסקו בביקורת הטקסט של התורה… העוסק בביקורת הטקסט לא זו בלבד שאינו חוטא אלא ממשיך הוא בדרכם של בעלי המסורה וכל החכמים החשובים שמנינו לעיל". – הונאה גסה, כמבואר לעיל.

ביקורת גבוהה בספרות חז"ל

הדוגמאות לביקורת גבוהה בספרות חז"ל, חוזרות במדוייק על נסיונות ההונאה של השל, המקורות הסוברים כי התורה ניתנה מגילות מגילות, ומשה כתבה במשך ארבעים שנה, לא קשורים בכלל להכחשת אלהיותה. כי משה הכניס בתורה הכל על פי ה'. כמו שהכניס את דברי פרעה ולבן, הכניס דברי המגילות השונות שסיכמו את רצון ה' ומעשיו ונבואות שונות מזמנים שונים, ואף נבואת אלדד  ומידד וכיו"ב.

בהמשך מסתמך ג' על דברי הגמ' בסנהדרין כא: כאילו מר זוטרא או מר עוקבא אמרו, שהתורה תורגמה בימי עזרא לארמית, ומהתרגום הארמי שבו וכתבו אותה בעברית… ואין לך בן תדל שיפרש כן דברי התלמוד, ואם הרב מפלפל, הפרופסור להיכן הלך. ומפורש בספר עזרא שמעתיק חלקים גדולים מהתורה בעברית, כמו בספר יהושע, ג' כותב בתמימות יתירה: "אם הוא נעשה בידי עזרא, יש בכך השפעה גדולה של בן-אדם על טקסט התורה שבידינו כי, כידוע, כל מתרגם משפיע מאד על תוכן הטקסט המתורגם". וכאן הבן שואל, איך שרדו האבחנות הנפלאות של ביקורת המקרא וכל רסיסי הדקדוקים שלה, אם אין זה הנוסח המסורס המקורי בכלל, אלא הוא אחרי תרגום שהשפיע מאד על התוכן המתורגם… אילו פינו מלא צחוק כים, וכל הרי החשך אין די בער עפר לפיו של אותו סכל…

והרי מפורש אמר מ"ז שהניחו לשון ארמי לשומרונים, והשומרונים הלא מחזיקים בספר תורה בעברית, אלא שכנראה דברו לשון ארמי והשתמשו בתרגום ארמי שלו. ואילו ישראל אף שקבלו תרגום ארמי בזמן עזרא, כמפורש בספרו שהלויים היו צריכים להסביר לעם את הספר, כי העם דיבר בארמית, בכל אופן שמרו על המקור העברי כמות שהוא, וכמו שציטטוהו הנביאים תמיד.

ושוב חזר להוציא דברי תורה להבאי, ולגנב לב הקורא בכריית ציטוטים, כביכול המאמר בתנחומא תשא טז: "אמר רבי אבהו  כל ארבעים יום שעשה משה מלמעלן היה לומד תורה ושוכח. לסוף אמר לו: ריבונו של עולם, הרי באו ארבעים יום ואיני יודע דבר! מה עשה הקב”ה? משהשלים ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה שנאמר “ויתן אל משה ככלתו”. וכי כל התורה למד משה? והלא כתיב “ארכה מארץ מדה” אלא כללים כללים לימדה הקב”ה למשה שנאמר “ככלתו”. עוסק בתורה שבכתב, והלא הנושא הוא אחרי מ' יום, בו לא היתה כלל תורה שבכתב, שרובה עוסקת בענינים שהתרחשו אחרי אותם מ' יום, ואיזה כללים היו יכולים להביא את משה לכתבה? וברור שכל הנושא כאן הוא תורה שבעל פה. משה עלה לשמים ולמד את התורה, אין שום שיטה שאומרת שמשה הביא את התושב"כ אחרי מתן תורה בסיני. ומפורש בתורה שכתבה ביום מותו, ומה זה ענין ללימודו מ' יום בסיני?

ומכאן חוזר ג', לנקודה העיקרית, כשל הספקטרום, דברי חז"ל על ח' פסוקים אחרונים, ודברי אבן עזרא על חמש פסוקים נוספים, שסותרים את האיסור לומר שפסוק אחד לא משה אמרו. על דברי חז"ל יש לומר בפשטות שאינם סותרים את עצמם, כי הפסוקים האחרונים ידועים בתור דברים שמאוחרים למשה שהרי מתארים את מותו. ואילו דברי האבן  עזרא – באמת אינם תואמים לפסק הרמב"ם (לדברי חז"ל יתכן שתואמים, שכן האבן עזרא לא מדבר על פסוק שלם, אם נגדיר את האיסור רק בפסוק שלם). אבל, וכאן האבל הגדול, גם אם מישהו יאמר שיש יג' פסוקים מאוחרים בתורה ולא יב', מן הסתם לא יהיה שונה מאבן עזרא. אבל מה לזה ולביקורת המקרא? מה לזה ולטעון שכל התורה מורכבת מקטעים הסותרים את עצמם? לא רק שהדבר לא מוכח מאבן עזרא, אלא שמוכח במפורש שאבן עזרא ראה שיטה מתונה בהרבה ככפירה שראויה להישרף. על הטענה של היצחקי, שפרשת אלה המלכים נכתבה בימי יהושפט אומר אבן עזרא 'ספרו ראוי להישרף' (אבן עזרא בראשית לו לא, ראה גם בשמות כא ח שמביא איזה 'מהביל' שרצה לתקן את הלשון בתורה, וכתב עליו 'ספרו ראוי להישרף'). זה כמובן לא מפריע לג' לצרף את דברי ה'יצחקי' לרשימת האסמכתאות, ולציין בעדינות של בית מרקחת "מובא ע"י האבן עזרא, אבן עזרא בעצמו חולק עליו, אבל ר' יצחק מטולדו סבר"…

ושמא ישאל השואל, מי הוא 'רבי יצחק מטולדו'? שמא ראש ישיבה ומורה הוראה? לא, לפי פירוש עזרה להבין:  היצחקי הוא אחד מהקראים, אכן דמות סמכותית למופת להיעזר בה הרב גולינקין… (למעשה אין מידע ברור מי הוא היצחקי, ומזהים אותו עם אישים שונים, יש מזהים ביצחק מטולדו, רופאו של מלך דניה הספרדי, ויש ביצחק הישראלי, רופא גם הוא).

וראה כאן הערה 13 על הנסיון של השל להיתלות בדברי האבן עזרא הללו, (ושם הערה 12 על נסיונות נפל נוספים לגייס חיילים לביקורת המקרא…).  מדברי האבן עזרא בנוגע ליצחקי שדבריו ראוייים להישרף, וכן בבמדבר כא א כנגד הטענה 'שפרשה זו יהושע כתבה', מוכח שהוא לא הסכים לקבל איחור פרשה שלמה, אפילו לא שנכתבה ע"י  יהושע בן נון.

לעזרה נוספת מגייס השל ביקורת תלמוד משלו, לדבריו השיטה במכות יא. שיהושע כתב בספר תורת אלהים ערי מקלט, מתכוונת לפרשת ערי מקלט שבתורה, ולא לפרשת ערי מקלט שביהושע כפי שמסבירה הגמרא. הבעיה היא שמלבד פרשת ערי מקלט בחומש במדבר בה נצטוה משה להבדיל ערי מקלט, מוזכרת הפרשה שוב בדברים, כאשר מתואר משה כמבדיל את ערי המקלט. ובכן, אם פרשת ערי מקלט נכתבה על ידי יהושע, איך ידע משה לקיים זאת בפועל בפרשה השניה? מה גם שבספר יהושע עצמו מפורש שפרשת ערי מקלט כבר נאמרה ע"י משה: "וַיְדַבֵּ֣ר יְקֹוָ֔ק אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר: דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר תְּנ֤וּ לָכֶם֙ אֶת־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה". (יהושע כ). הפירוש הפשוט בדברי התלמוד, הוא כמו שמפרשת הגמרא עצמה, שפרשת ערי מקלט שבספר יהושע, היא הפרשה שכתב יהושע באותו זמן, אולי על טופס של ספר תורה ("בספר תורת אלהים"), הפרשה הזו מיוחדת באופי ההלכתי שלה ובכך שהיא המשך של התורה כי היא קובעת את ערי המקלט שדברה עליהם התורה. בהמשך הזמן הוכנסה פרשה זו לספר יהושע, ולא הפכה לחלק מספר התורה כמובן. כך או כך, די מגוחך לגייס עזרה הלכתית כדי לפסוק הלכה, מכח מחלוקת אחרת שלך עם התלמוד.

דברי משה

גם כאן חוזר ג' על הטעות של השל, או יותר נכון על ההיתממות של השל, הוא נתלה בכל מקום שמוזכר משה ככותב התורה, כאילו ביטוי זה בא לומר שמשה כתב מדעתו ולא מפי ה'. לשם כך הוא כורה לשונות מאבן עזרא, ר' יוסף בכור שור, ור' אלעזר מבלגנצי. אם היה בודק קצת היה מגלה שזו לשון רגילה גם בחז"ל וגם ברמב"ן ובעוד מקורות שלא העלו על דעתם פרשנות מעוותת כזו. ברור שמבחינה פיזית משה ישב וכתב את התורה, אלא שמעשיו היו על פי ה'.[4]

כך גם דברי החיבור האנונימי שפורסם ע"י נויבאואר וכן ע"י עלי יסיף, שמשה הכניס דברי קדמונים בתורה על פי רוח הקדש, לא חוזרים אלא על אותו העיקר, שכל מה שהכניס משה בתורה הכניס על פי ה'. בכלל לא ברור, מה ערכו של אותו חיבור אנונימי מבחינה הלכתית? ובמה הוא אמור לשכנע אותנו יותר  מאשר ברדיצ'בסקי, אחד העם, ביאליק, וטשרניחובסקי, שגם הם לא האמינו בתורה משמים?

מלבד חיבור זה (שכאמור אינו ראיה כלל) ודעת היצחקי, מביא גולינקין גם את דעת "רבים אמרו" המובאת באבן עזרא במדבר כא, אמנם "האבן עזרא חולק (שוב שכח לציין שכותב "לא אמרו כלום") אבל רבים סברו שפרשה זו נכתבה בידי יהושע", וכאילו אינו יודע, שהאבן עזרא מביא תמיד דעות קראים או חכמים נכרים, ומהם יש רבים רבים, ואין לגולינקין רע כי אם בן זוטא.

חכם מצרי בשם אלעזר בן ר' מתתיה (מי זה? דבריו נמצאו בכת"י וטיקן, ומה מעבר לזה?) פירש את דברי האבן עזרא לגבי סוד היב', וכתב שהדברים שנוספו בתורה נוספו ע"י נביא ויתכן שע"פ ה'. – האם זה עוזר לביקורת המקרא? ו לא זו בלבד אלא שגד די לאקוילה (בעצמו?!) כתב ג"כ איגרת לחזק את אבן עזרא בסוד היב'. וכתב שיהושע הוסיף את הדברים ברוח הקדש. כנ"ל וכנ"ל. איך זה עוזר לתיאוריות ולהויזן?

אם אתה רואה שבשביל למצוא חיזוק מדומה לדעותיך, אתה צריך לחפש מן הגורן ומן היקב כל מיני אנשים אנונימיים שספריהם נדחו או נידונו לשריפה, או סתם אנשים שאין להם שום משקל הלכתי או היסטורי ולא ידוע אודותם כלום, מה זה אומר עליך? מה המשמעות של ה'היתר' שלך?

דברי ר' משה בנו של ר' יהודה החסיד, אכן מוסיף ארבע מקומות שלדבריו נכנסו מספר משפטים בתורה בתקופות מאוחרות. ר' משה פיינשטיין מפקפק באמינות החיבור הזה, באמת אין לנו מידע על בנו של רבי יהודה החסיד, כל מעיין כנה והוגן יודה שהדברים לא נשמעים תואמים לחסידי אשכנז כפי שאנו מכירים את כתביהם השונים. ייתכן שרבי יהודה החסיד, מצד אחד אחז בכל המיסטיקה עד לצד היותר קיצוני, ומן הצד השני התעקש לפרש בתורה פירושים רציונליסטיים רדיקליים (אשר המעיין לא מבין מה הכריחו לזה, למשל בנוגע למנשה ואפרים). וייתכן שבנו היה אדם מבולבל או רמאי (מחקר חדש של פרופ' ערן ויזל קובע שהדברים הם מבנו של ר"י ולא מר"י עצמו). זה המקור היחידי שמרחיב את דברי אבן עזרא באופן משמעותי . אבל נזכיר שוב: גם הוא לא מדבר אלא על הבהרות בנות מלים ספורות, ולא על הוספת פרשיות, לא על שיבוש וחיבור תעודות כתוצאה מאי הבנה, לא על סתירות, ובקצרה, לא רלבנטי כלל לביקורת המקרא.

פתרון החידה

הבעיה המרכזית של המאמר לא נעלמה מכותבו, ובקטע 'מביקורת התלמוד לביקורת המקרא', הוא תמיה על עצמו, איך אפשר לפרנס שיטה שלמה, מכח האזכורים הבודדים של הוספות מלים ספורות?

לשם פתרון החידה, הוא מצטט ממורו ורבו שמא פרידמן, שאמנם בעלי התוספות יצרו הבחנה בין שכבות בתלמוד רק לעתים רחוקות וספורות, "אולם לצרכי המחקר של ימינו, ראוי לבצע הבחנה זו בכל מקום". ואם כן, מוסיף התלמיד המובהק בהתלהבות, דברי מו"ר שליט"א תקפים גם כאן, מיעוט זניח אצל הקדמונים הסכים לכך שיש מלים ספורות של הבהרה בתורה שנכתבו ע"י יהושע בן נון ברוח הקדש, וממילא: "אבל אנו יכולים בעזרת כלי המחקר המודרניים לבדוק את העניין הזה באופן שיטתי על מנת להבין את התורה טוב יותר מבחינה משפטית וספרותית". ובכן, נפתרה החידה, אם שאלתם מנין ההוכחה ל'היתר' ללמוד ולהאמין בביקורת המקרא? התשובה היא שהמהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה. אם רבי שמא אמר ש"ראוי לבצע הבחנה זו בכל מקום", הרי "בכל מקום" לאתויי ג"כ ספר התורה. וא"כ עיקר ההוכחה להיתר ללמוד ביקורת המקרא, הוא מדברי רבינו שמא. נפלא!

בעיה חדשה!

אמנם, אחרי שכבר התברר בצורה כ"כ משכנעת שאין שום בעיה בביקורת המקרא, לאור כל סילופי המקורות וכריית הציטוטים וגיבוב דברי ההבלים. התעוררה בעיה חדשה ומהותית:

פרופ' ש"ז שכטר, הנשיא של בית המדרש לרבנים באמריקה התנגד בחריפות ושיטת ולהאוזן!  הוא טען ששיטה זו מגיעה ממניעים אנטישמיים. וא"כ איך ניתן לקבל שיטה כזו?

אל דאגה, מראביי גולינקין לא יבצר מאומה, וגם את הבעיה הקטנה הזו הוא פתר:

"פעמים רבות בעבר ספגו חכמי ישראל שיטות לימוד של חכמי אומות העולם ובמרוצת הזמן הפכה אותה חכמה לנכסי צאן ברזל של תורת ישראל"

הבו גודל לראביי, שגילה לנו משהו שלא ידענו, שלפעמים ניתן לינוק חכמה גם מן הגויים…

וכאילו הטענה היא שמדובר בגילוי רוחני של גויים, ולכן אסור ללמוד אותו. ורק אחרי שגילה ג' שמותר לקחת חכמה מן הגויים, הרי כולנו מסתערים על השלל… והרי טענתו של שכטר היתה שהתיאוריות עצמן בנויות על אנטישמיות, זה ההגיון שלהם, וזה חוט השדרא שלהם, (כפי שניתן לראות למשל כאן, כאן, וכאן).

כנראה שכ"כ שש ומתפאר בגוונים של דוגמאות שמצא, עד שנסתמאו עיניו. הנה למשל:

"הגר”ש ליברמן, דוד דאובה, וסטיבן ליברמן הראו שי”ג המידות של ר’ ישמעאל ול”ב המידות שההגדה נדרשת בהן הושפעו במידה קטנה או גדולה מדרכי הלימוד של המזרח הקדום ו/או של העולם ההלניסטי"

הגר"ש ליברמן, שהיה מתפלץ בקברו אם היה יודע מה יצא מבית המדרש שעמד בראשו, (ולמה הגר"ד דאובה או הגר"ס ליברמן לא זוכים לאותו תואר? מי שמאמין בביקורת המקרא בהיתר מאה רבנים, מפסיק להיות גאון?) כותב כך:

"הפרשנים היהודים הראשונים של כתבי הקדש לא היו צריכים להפליג לאלכסנדריה על מנת ללמוד שם את יסודי השיטות של חקירה בלשון. לא יהא זה אלא זלזול גם בחכמתם ובחריפותם של חכמי א"י אם נסיעם לשם כך למצרים… אין לנו כל יסוד להניח שהיהודים שאלו מהיוונים את עצם שיטת ההשוואה ההגיונית והמילולית. ברם גוף השיטה והגדרת השיטה – הטרמינולוגיה – דברים שונים הם", (ש. ליברמן, יוונית ויוונות בא"י, י-ם תשכג, עמ' 196).

ובכן, לפי הגר"ש, מדובר בטרמינולוגיה, מה אומרים הגר"ד והגר"ס, אין לי מושג, ולא באמת רלבנטי לנידון דידן.

מכח הדוגמאות לצורות התנסחות או ניתוח שונות, שאולי הושפעו מחכמי אומות העולם במדה כזו או אחרת, מסיים ג' בפאתוס:

"תהליך הייהוד של ביקורת המקרא שהתרחש במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת הוא המשך של תהליך בן אלפי שנים שבו שאלנו דרכי לימוד מתרבויות אחרות ולאט לאט הפכנו אותם לדרכי לימוד שלנו".

ובכן, זה מה שעושה היהדות אלפי שנים, שואלת וקולטת דברים מתרבויות אחרות והופכת אותן לשלנו. ולכן דין הוא שנשאב מהתרבויות שמכחישות את תורתינו ואת כל אמונתינו גם את ההכחשה עצמה ונקדש אותה גם כחלק מהתורה… הוי השנאה העצמית!

חיפוש האמת

וכאן מגיע הטיעון המנצח: החיפוש אחר האמת הוא ערך דתי (מובאים המון ציטוטים, כדי להוכיח שאכן זה כך), ולכן 'קבל האמת ממי שאמרה'. נשארה רק שאלה קטנה לבירור, האם ביקורת המקרא היא אכן אמת? והאם יעלה על הדעת שערך האמת שמתחייב מכח הדת, יאלץ אותנו לקבוע שהדת היא שקר? מה המשמעות של התרגיל המעוות הזה?

ואולי החיפוש אחר האמת מחייב אותנו לבדוק יותר ברצינות היכן האמת? די מזכיר את הפרופסור הליברלי שטוען שבעיקרון ניתן להאמין במה שרוצים, אבל האמונות של הצד השני מסוכנות כי הן שקריות ולכן אסור לו להאמין בהן…

ולמה גולינקין מאמין בכל אופן במשהו?

לסיכום, קשה להתחמק מהשאלה, אם ביקורת המקרא היא האמת, מה המשמעות של התורה עבורינו? כאן באות לא פחות משש אפשרויות, כאילו: זה כל כך לא חשוב, עד שאתה יכול לבחור מה שאתה רוצה, הרב והוגה הדעות ופוסק ההלכה, לא טורח להתייחס ולכתוב מה דעתו, מה נכון, ומה בכלל בסיס היהדות שלו ושל צאן מרעיתו, קח לך אחת משש.

הבעיה היא שמרוב דשא לא רואים את היעדר האיזוב. הוא לא מציע שום דבר בעל ערך.

האפשרות הראשונה, היא היחידה שלא סותרת בהכרח את כל עיקרי האמונה, אבל היא לא רלבנטית לענינינו, ושוב ושוב מכניס אותה גולינקין בערמה או בטפשות.

  1. כפי שראינו בגיטין ס ואצל בונפילס ועוד, שאין העיקר תורה מסיני, אלא תורה משמים, נביאים הכניסו ע"פ ה'.

ראשית, בגיטין ס' (מגילות מגילות) לא כתוב כלום מזה כאמור, הכל לפני שמשה כתב את התורה ע"פ ה' לפני מותו. בונפילס ועוד אכן מבארים כך את סוד היב של אבן עזרא, אבל גם כאן זה אפשרי רק במקומות ספורים, ולא עוזר לאשר את תורת התעודות. הרי אחד מעיקרי האמונה הוא שנבואת משה היא מעבר לנבואת כל הנביאים, כי היא התאמתה לפני כל העם פעמים רבות, ואילו נבואת הנביאים הרי אין הכרח על אמיתת כל נבואה. אנחנו לא יודעים מי התנבא ומי כתב דברים בתורה, וברגע שמניחים מכח כל מיני הוכחות מזוייפות למיניהם שכהנים ואסכולות שונות כתבו בתורה מה שרצו, מה הטעם לשקר ולומר שזה על פי ה', ולקשר את זה לדברי בונפילס וחבריו?

  1. "שהתורה בעצמה איננה ההתגלות אלא הביטוי האנושי או תוצרת הלוואי של אותה התגלות. מכיוון שהתורה היא הרישום האנושי של דבר ה’, היא איננה מושלמת. ה’ לא גילה את עצמו אל בני אדם אלא דרך בני אדם".

בקצרה, לא מדובר בנבואה, זה לא רק 'לא מושלם', אלא גם סובל מהחסרונות האנושיים, שקרים, זיופים, אי הבנות, סתירות, האם יש בכך תשובה לשאלה, מדוע זה מחייב אותנו?

  1. התפיסה השלישית אומרת שאין אנו יודעים בדיוק מה קרה בהר סיני לפני 3,000 שנה — אבל אין זה משנה כל כך. סמכות התורה איננה נובעת ממה שקרה בהר סיני אלא מהדרך ש”כלל ישראל” הבין ופירש את התורה במשך שלושת אלפים שנה.

זה הוא "האומר אין תורה מן השמים", בעברית נקיה ומצועצעת "אין אנו יודעים בדיוק מה קרה בהר סיני", סמכות התורה אינה מכך שהיא מן השמים, אלא מה'כלל ישראל', כופר בעיקר, כדי להשתמש במונח דביק עד חסידי. יש כאן מסמך מזוייף ומסורס, שה'כלל ישראל' הבין ופירש אותו בדרך מסויימת, ולכן…

  1. התפיסה הרביעית אומרת שהתורה מבטאת ברית נצחית בין האלהים לבין עם ישראל. העיקר בברית בין שני גורמים איננו המסמך המקורי הכתוב אלא המעשים והרגש שהצטברו במשך השנים. לימוד תורה וקיום מצוות מבטאים את הברית שלנו עם הקב”ה זה 3,000 שנה, וזה לא כל כך משנה איזה קטע מהתורה נאמר מתי.

מי חכם וידע, מה ההבדל בין התפיסה השלישית לרביעית? שתיהן הכחשת תורה מן השמים בצורה ברורה ומפורשת. ומה צורך לכל הפלפולים סביב הביקורת, אם מעיקרא אין שום אמונה בתורה מן השמים. אין כאן כלום אלא מעשים ורגש שהצטברו, במקביל למעשים ורגש שהצטברו אצל המוסלמים, הנוצרים, או הבודהיסטים. בעצם זה לא מקביל, הם לפחות מאמינים במה שהם אומרים.

  1. התפיסה החמישית אומרת שלימוד תורה וקיום מצוות מקדשים את חיינו והופכים את החול לקודש. ושוב, המקור הספציפי של קטע מסוים אינו משפיע על כוחן של התורה והמצוות לקדש את חיינו

כנ"ל, כופר בעיקר, וכי לא יכלת לומר מראש שאתה פשוט כופר בעיקר, ולחינם הטרחת את כולנו להתייגע על כל אריכותך???

6.התפיסה השישית אומרת שקדושת התורה נובעת מכך שאבותינו ואבות אבותינו ראו בה את הספר הקדוש ביותר ביהדות. הם למדו אותה, ולא הניחו ספר אחר עליה, ונישקו אותה, וצמו כשהיא נפלה, ואף הקריבו את חייהם כדי ללמוד אותה ולשמור את מצוותיה.(38) משל למה הדבר דומה? לכותל המערבי. היום אנו יודעים שכותל חיצוני זה להר הבית נבנה על ידי הורדוס ורק התחילו להתפלל על ידו בסביבות שנת 1520.(39) אבל הכותל התקדש מאז על ידי הדמעות והתפילות והפתקים והעלייה לרגל של מיליוני יהודים מרחבי תבל. הוא הדין לגבי התורה. התורה התקדשה על ידי 3,000 שנה של לימוד, גילויי אהבה, מסירות נפש, וקיום מצוות, וקדושה זאת לא משתנית לאור ידיעות חדשות על יצירת התורה לפני אלפי שנים

נו באמת, האם עיקר האמונה נמדד באותה רמה של שאלת מי בנה את הכותל? וכאילו שפעם בהכרח לא ידעו שזו חומת הר הבית? התפילה היא אצל שריד בית המקדש, ולא משנה כ"כ שריד של איזה קיר בדיוק. איך זה קשור לכאן? האם בדוגמא החסרת כל הקשר הזו נסתם הגולל על השאלה מדוע יהודים מאמינים בתורה? ואחרי דברי ההבל האלו נמשכים כל הקונסרבטיביים, ובזה תלויה אמונתם??? וכמה אגורות הם מוכנים לתת כדי לקיים את האמונה הזו? ואם יציעו להם שקית פופקורן עם הרבה מלח, כלום זה לא שוה הרבה יותר מאשר משהו שיש לנו אליו סנטימנטים ותו לא? ואם הכל בשקר יסודו, לשם מה הסנטימנטים  לשקר? ולמה לא נקדש את האלילים שעבדו להם אבותינו בעבר הנהר אלפי שנה?

לסיכום

האם לא היינו מצפים מאדם בעל שיעור קומה, שנחשב לרב, מנהיג, והוגה דעות, לחוות דעתו קודם כל על השאלה המרכזית: האם יש ממש בביקורת המקרא, ואם כן במה? היכן? עד כמה? הרי ברור וידוע לכל בר בי רב, שהמחזיקים ברצינות בתיאוריות ביקורת המקרא חושבים שהתורה היא אוסף אינטרסים של כהנים רמאים ושרלטנים שייחסו את הרצונות שלהם לה', כחלק מהפוליטיקה של ממלכת יהודה בשלב כזה או אחר. אז האם הנפקת 'היתר' כל שהוא ללמוד את בקורת המקרא, לא מזקיקה קודם כל התייחסות לטענות עצמן? האם לדעת הרב הנכבד יש לקבל את הטענות האלו, שבנויות כאריח על גבי לבנה, אחרי שמוכיחים כביכול את המקורות, מוכיחים כביכול את שיטות העריכה, את הסיבות והנימוקים את המריבות הפוליטיות ואת הרמזים האקטואליים וכו'. יש הרבה אנשים המקבלים את התיאוריות האלו, ויש הרבה הדוחים אותם. אבל בינינו, כמה אנשים בקוסמוס כולו קיימים שגם מאמינים בתורת התעודות וגם בכך שהתורה היא דבר ה' ושחובה לקיים אותה? ואם הרב והפרופסור האנדרוגיני מצא  דרך לקיים את הכלאיים האלו, כלום אינו צריך להיזקק לטיעונים עצמם ולגלות לנו משהו במדה ונתן דעתו על כך? מי כתב את התורה? ומתי? ולמה? האמנם  מספיק ה'היתר' לתורת התעודות ואידך זיל גמור? מה המשמעות של כל מכון שכטר וכל קיום המצוות של קונסרבטיבי כזה או אחר, אם שאלת מקור התורה כל כך לא חשובה, עד שהיא מתמצית בהיתר ללימוד תורת התעודות כי יש 12 סתירות מגוחכות פסבדו לוגיות, וחסל סידור המקרא כהלכתו???

הערות:

[1] גולינקין כ'פוסק הלכה'

אם יש את נפשך לדעת את שיטת הפסיקה של הרב והמבקר, ראה למשל במאמרו על השמיטה בזמננו, את שתי השיטות המקובלות בין הפוסקים, הוא דוחה בהינף יד: היתר מכירה – מעורר סלידה, מנוגד  לציונות. קיום השמיטה – גלותי, הייתכן שנסתמך על תרומות ושנור מארה"ב? זה מתאים רק להלך הרוח הגלותי של הציבור החרדי (הטענה שהוא מביא, שאם מסתמכים על תרומות, ממילא זה בעיקר מיהודי חו"ל שלא שומרים שמיטה, ולא יתכן שהתורה בנתה את המצוה על מצב זה. ארכאית ואנכרוניסטית, השמיטה נוגעת רק לחקלאות שהיא אחוז קטן מהמשק, בלי קשר לישראל או לחו"ל).

הוא כורה ציטוטים באופן מגוחך, למשל: "ברור שהרב קוק בזמננו היה מתנגד להיתר מכירה, משום שהתירו רק באותה תקופה". נניח, האם זה אומר שהיה מורה לבטל את השמיטה? או להיפך, היה מתנגד להיתר ומורה לשמור אותה?

וגם הטיעון המציאותי שלו, מגוחך, לדבריו מצוות השמיטה מתאימה לחברה חקלאית כמו בתקופת המקרא, שאז "היה הדבר פשוט יחסית להפסיק את המלאכה בשדה ולאכול את מה שגדל מאליו". מילא שכמבקר מקרא הוא מתעלם מהאמור בתורה שהקרקע תעשה תבואה לשלש השנים, וכמי שאינו מאמין בתושבע"פ הוא מתעלם מכך שאסור לאכול את מה שגדל מאליו, אבל לפחות כאדם שפוי, או כפרופסור, איך ייתכן לטעון שחברה שמבוססת רובה ככולה על חקלאות יכולה להתקיים בלי לעבוד את האדמה במשך שנה, ושזה "דבר פשוט יחסית"????? איך תבואה 'גדלה מאליה' בלי זריעה? ואיך פירות וירקות גדלים בלי עבודה? פשוט דברי הבל מגוחכים.

לדבריו דוקא בזמננו, "כש90% מתושבי המדינה חיים בערים גדולות, אם הקיבוצים ישמרו שמיטה או אפילו ע"פ היתר המכירה היה נוצר מצב של סכנת נפשות". בעוד גם זו 'קריאת מציאות' הזויה, ברור שמדובר בהקרבה ענקית, אבל אף קיבוץ אינו בנוי רק על תוצרת חקלאית, וישנם כיום ענפי פרנסה רבים ושונים, של תעשיה, תיירות, גידול בעלי חיים, ועם היערכות נכונה ברור שהדבר אפשרי דוקא בזמננו. הייצור היצוא והתל"ג הישראלי עצומים, ולא בנויים בכלל על חקלאות. (ולמה תהיה סכנת נפשות 'אפילו ע"פ היתר מכירה', הרי לפי היתר זה אפשר לעבד את האדמה ע"י נכרים?? לגולינקין פתרונין).

 ה'פתרון' של גולינקין הוא לבטל את השמיטה כמו שמצאנו שר' ינאי התיר לזרוע משום הארנונא הרומאית, והראיה: הרב טוקצ'ינסקי כתב שהיום אולי מצבנו חמור יותר כי אנו מוקפים אוייבים, וכן הציע שאם תהיה בצורת או מצור כלכלי יהיה מוטל על רבנינו להתכנס ולהכריז על היתר זריעה.

ובכן, הרב טוקצ'ינסקי דיבר על ימי מלחמת השחרור או תקופת הצנע, בהם אנשים חיפשו פת לחם לילדיהם. והישוב כולו היה בסכנה. ואצל גולינקין זה נהפך לפתרון לשנות 2020, בהם המדובר בנוחות גרידא, אין אבטלה, כל חקלאי יכול לעבוד בשכירות במשך שנה, בכל עבודה שיחפוץ. נכון זה לא נח ולא קל. אבל 'פיקוח נפש'????

מה המשמעות של כריית טקסטים וציטוטים שלא על דעת אומריהם?

הדבר חשוב מאד לענינינו, שכן בסופו של דבר מדובר בנושא הלכתי, מה ההגדרה והגבולות של האמונה היהודית. וגולינקין כמעשהו בחול, כך מעשהו בשבת, כמעשהו במקדש, כך בגבולין. אין אצלו שום נסיון כנה להבין מה אומרים המקורות שהוא משתמש בהם, שכן אין המקורות האלו נחשבים לבעלי סמכות אצלו. פחות חשוב מה הם אמרו, ומה הם התכוונו, ויותר חשוב איך אפשר לקיים בהם מצוות 'השתמש וזרוק', ולמצוה מן המובחר לסיום המאמר ציטוט מיוחד על מנת  לקנח ולהשליך.

בדיוק כמו שהתיר את השמיטה על סמך שימוש לא הוגן במקורות, סירוס קיטוע והוצאה מהקשר תוך הפגנת שיפוט מציאות  לקוי. כך נראים שאר 'פסקי ההלכה' שלו, וגם ה'פסק' הנוכחי בענין ביקורת המקרא.

אם חושב הקורא שחיפשתי בפינצטה איזו  טעות שלו, אז זהו שלא, כל מאמר אקראי שלו שפתחתי, מלא בבורות וסילוף גם יחד. במאמר על הכניסה להר הבית בזמן הזה, הוא מוכיח את 'היתר הכניסה' מהעובדה שרבי עקיבא, וחכמים, ואף בן זומא, נכנסו להר הבית. אבל שכח שבימי התנאים היה להם אפר פרה, ולא היו טמאי מתים. כמבואר בגמרא חגיגה ו ובעוד מקורות רבים. בשביל מה בכלל הוא מתאמץ 'להוכיח' אם מדובר בסתם גיבובים ושימוש משני ודרשני במקורות? במאמר על העירוב של חנתון, הוא פוסק בהלכות ערובין, על פי כמה ציטוטים מספרי קיצורים אורטודוקסיים שנכתבו ע"י אברכים, אין גולינקין נזקק למקורות הראשוניים כדי לסרס אותם, הוא פונה ישר אל ההלכה בת זמננו, ועושה בה כרצונו, תוך חובבנות מופגנת. למשל, הוא מתאמץ להסביר איך אפשר להערים על התורה בעירוב. בעוד הקיבוץ הזה נדון ככרמלית לפי כל הדעות. ולכן אין כאן הערמה, אלא להיפך: חומרא של חכמים שצריכים להקיף כרמלית ולערב (ושכח גם שבלי ערוב חצרות אין שום תועלת בהיקף…).  וכך בטעם האיסור של הוצאה מרשות לרשות הוא כותב שאם יוציאו, יבואו למקח וממכר… (איסור הוצאה מרשות לרשות מן התורה, מקח וממכר מדרבנן). אגב, הוא סותם שעשרה טפחים הם כמטר, כשיעור חזון איש, כנראה שכח שישנה שיטה מקילה. או שפשוט סתם העתיק בלי לשים לב.

[2] למשל, ג' מביא כדוגמא:

שיכול אותיות: תהלים מ”ט:י”ב: “קרבם” צריך להיות “קברם”.

האם זה חייב להיות? והאם אין במקרא הרבה מלים שמלכתחלה נכתבו בשיכול אותיות, כמו כשב – כבש, אלמוגים – אלגומים, ירמזו – ירזמו, יחרגו – יחגרו, וכהנה עשרות רבות.

חילופי אותיות דומות: כ/ב; ר/ד; ח/ה; ת/ה; י/ו; צ/ע: ישעיהו י”ד:ד’: “מדהבה” צריך להיות “מרהבה” כמו במגילת ישעיהו מקומראן

גם האותיות האלו הוחלפו לכתחלה דרך הכתיבה, וכמו שהראינו במאמר הנ"ל, נוסחים חיצוניים הרבה פעמים השוו והחליקו את הלשון, וכפי הכלל ליקטיו דפיקילור, אין שום סיבה לחשוב שדוקא הנוסח ה'חלק' הוא המקורי.

כך לגבי כל הדוגמאות, הן משתמשות לרעה בצורת הכתיבה הלא עקבית שהיתה מקובלת בעבר, ומנסות להחיל עליה כללי כתיבה מודרניים, בדרך של סירוס וכאילו תיקון.

דוגמא מס' 8 מביאה דוגמא מטעות בכתבי יד, שלא נכנסה לנוסח המסורה. אלא מעצם זה שיכולה להיות טעות….

ועוד, כל הדוגמאות חוץ משתיים, הן מספרי הנביאים, שמטבע הדברים לא יכלו להישמר כמו ספר התורה. ובכמה מקומות היו נוסחאות שונות בנביאים, כפי שרואים בעבודתו של רבי ידידיה מנורצי, ועוד. משא"כ בתורה, נדירים מאד החילופים והנוסח של ספרי תורה שוה בכל המקומות, כפי שהעיד הרמב"ם.

הדוגמאות בנויות על הנחות שרירותיות ובעצם על הנחת המבוקש שהנוסח משובש ויש 'לתקנו' במקום להבינו. למשל בבראשית י נאמר: "אֶת־פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת־כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים וְאֶת־כַּפְתֹּרִֽים". ג' אומר על כך: "הכנסת הערת שוליים למקום הלא נכון: בראשית י’:י”ד: “אשר יצאו משם פלשתים” הוא הסבר למילה “כפתורים”, אבל הוא הוכנס בטעות לפני “ואת כפתורים”". מי גילה לו את זה? כנר' עמוס ט: "הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַאֲרָ֥ם מִקִּֽיר", אבל האם באמת יש כאן הוכחה? והאם כל בעיה פרשנית נפתרת בדרך של הנחה שהמעתיק היה שוטה וסומא? הרבה יותר סביר שאירע שינוי כל שהוא בין זמן התיאור שבבראשית, לבין זמנו של עמוס, כאלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר. הפלשתים אכן יצאו מכסלוחים, אלא שעד זמנו של עמוס נשתכח שמם וענינם של הפתרוסים והכסלוחים, ונקרא כל האיזור 'כפתור'.

הדוגמא השניה והאחרונה מן התורה, היא:

הפלוגרפיה, דהיינו השמטת אות כשהאות מופיעה פעמיים בסמיכות: בראשית ל”ב:כ”ב: “בלילה הוא” צריך להיות “בלילה ההוא”.

ובכן, הפלוגרפיה אינה רק טעות מעתיק, אלא צורת כתיבה מעיקרא, הביטוי 'בלילה הוא' נמצא ארבע פעמים במקרא, ומסתבר שבכוונה בוטא כך, וגם בדיבור פחות נח לכפול את האות ולכן משתמשים בה רק פעם אחת. כמו 'חננו' במקום 'חנננו'. מלבד זאת השמטת ה' הידיעה היתה רגילה בהחלט בסגנון הקדום, כפי שכותב הרד"ק על אתר: "בחסרון ה"א הידיעה מן התואר, וכן נוהגים את העגלה חדשה (שמואל ב' ו') את הכבש אחד (במדבר כ"ח) הראש אחד (שמואל א' י"ג) והדומים להם". המקומות האלו אינם יכולים להתבאר מתוך הפלוגרפיה, ומוכיחים שקטלוג הפסוק הזה כהוכחה לטעות נוסח היא טעות של בור.

דוגמא נוספת המסתמכת על עיקרון אי הפרשנות, בנויה על זלזול באינטלגנציה של המעתיק: "הרכבת שני נוסחים ביחד: שמואל א’ כ”ח:ג’: “ויקבר[ו]הו ברמה ובעירו” הוא הרכבה של “ויקבר[ו]הו ברמה” ו-“ויקבר[ו]הו בעירו”. כלומר, לפי ג' נוסח אחד סיפר ששמואל נקבר ברמה, נוסח שני סיפר שנקבר בעירו, והמעתיק השוטה חיבר דבר שברור שאי אפשר לחברו, הרי אי אפשר לקבור אותו בשתי מקומות. האמת היא שעירו היא הרמה, ולא מדובר בשתי מקומות, ואפשר שמדובר בניב שבא לבטא שהרמה היא עירו. כמו"כ יתכן שמכיון שהסתגר בביתו במשך שנים, נקבר בביתו, כמו חולדה הנביאה שהיתה סגורה בביתה במשנה (כנראה היתה עיוורת), ונקברה בתוך ירושלים, ורק לאחר שנתעכלו עצמותיו הועבר לאחוזת הקברים שבעירו (כפי המנהג הישראלי העתיק). בכל מקרה אפילו אם נניח שלפני מחבר שמואל עמדו שתי נוסחאות, והוא חשב שניתן לחבר אותן בצורה כזו, אין כאן שום טעות, אלא בחירה שלו איך להתנסח. הבריחה של 'מבקרים' כדוגמת ג' להגדרה של 'שתי נוסחאות', לא מסבירה בכהוא זה מה התרחש כאן.

כך לגבי כל שאר הדוגמאות, הן מצויות כמה וכמה פעמים באופן שברור שאין זו טעות, שיכול אקרוסטיכון מצוי בעוד מקומות, יתכן שהוא משקף סדר אחר, או סיבה אחרת לשיכול. 'שיבוש בניקוד' יכול להיות גם ניקוד לא רגיל. גם כאלו מצויים רבים.

[3] כפי שניתן לראות גם בדעת אביי ש"דגים גידולי קרקע נינהו", וראה גם בספר "תמונת העולם של אנשי ימי הביניים", (ד"ר אהרן גורביץ), המביא התייחסויות שונות של אומות קדומות, שכינו את הים 'אדמה', ושם הוא מביא לדוגמא את הביטויים "אדמת דגים" או "אדמת כלבי ים". וכנראה היה ברור להם מתוך תפיסת עולמם שהגידולים באים מהאדמה, שלה ורק לה יש את הכח לגדל ובקרבה שוכן יסוד הגידול וכח הגדילה, ולכן האדמה שמתחת למים היא יסוד הדגים וכלבי הים.

[4] ראה רמב"ן שמות טו ב "ודרך משה רבינו בכל התורה להזכיר השם הגדול כולו". רמב"ן ס"פ מטות: "לא הזכיר משה בתורה". רמב"ן דברים כו טז "השלים משה לבאר את התורה ולכן אמר…  וכן ברשב"ם בראשית א ה, ובספורנו ויקרא כה: הזכיר משה רבינו זאת הפרשה בזה המקום כי חשב שיכנסו תיכף לארץ. וברש"י חולין ק: "כשכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה". בפירוש אור החיים ריש דברים "אלה לבד הדברים אשר דבר משה דברי עצמו שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר מעצמו".

גם חז"ל ביומא עט: דאתא משה ואמר הגדול הגבור והנורא ורבנן היכי עקרו תקנתא דתקן משה, ובמכות כד. משה אמר וישכון ישראל בטח, וביומא לו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו אמר משה בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה הבו גודל כו', ובמגלה לא: קללות שבת"כ משה רבינו מפי הגבורה אמרם שבמשנה תורה מפי עצמו אמרם וכ' התוס' ברוה"ק, ובפ' הספינה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם הקב"ה ברך בכב' וקלל בח' ומשה רבינו ברכם בח' וקללם בכב', ואמרו כי משה אמר שמיכם כנחושה שהיא מזיעה כו' כפרש"י עה"ת, ובריש ברכות כי אם ליראה כו' אין לגבי משה יראת שמים מילתא זוטרתא היא, ובדברים לא ז כי אתה תבוא את העם הזה פרש"י (מסנהדרין ח.) משה סבר שהיה ע"פ דעת הזקנים אבל הקב"ה אמר ליהושע תביא על כרחם, ובב"ב טו משה כתב ספרו, ובמדרש ריש ויקרא א' זעירא משה הקטינה מדעתו בענוותו.

וכל אלו אין סותרין לעיקר הגדול שאפי' אות קטנה היא מסיני, שה' אמר למשה להכניס הרבה מעשיהם ודבוריהם, וכן יום שהוסיף משה מדעתו למתן תורה וכדו' הכל נצטוה מפי ה' להכניס בתורה (וכן מפרש לגבי ס' דברים בתולדות יצחק מדוד מרן ב"י). ועי' רד"צ הופמן לבראשית י': לוח זה הופיע בספר תולדות אדם בתור רשימת העמים הידועים ומשה העתיקו לתורה ע"פ ה'.

3.3 3 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
7 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
אני
אני
3 years ago

 ר' פנחס פיינפער. צ"ל ר' פסח.

איש פלוני
איש פלוני
3 years ago

מצאתי את מקור המאמר (באנגלית).

https://www.jstor.org/stable/pdf/1451235.pdf

איש פלוני
איש פלוני
3 years ago

אם הבנתי נכון את הכתוב במאמר המלונקק (קראתי אותו רק בתרגום גוגל), יש איזו טענה במחקר, שבספר העזרה מדובר על ספרי יוחסין ולא על ספרי תורה.

http://www.kotzkblog.com/2019/07/233-were-three-different-torah-scrolls.html

יחיאל גולדהבר
יחיאל גולדהבר
4 years ago

פלאי פלאים! ניתוח מופלא ביותר!!!

משה מרדכי אייכנשטיין
משה מרדכי אייכנשטיין
4 years ago

יישר כוח דברים כדורבנות

י ברגר
י ברגר
3 years ago

וכמסמרות נטועים, בעלי אסופות, נתנו מרועה אחד
מאמר חד ונוקב לנוקבי שמות ה'

נוריאל
נוריאל
4 years ago

ייש"כ גדול על המאמר. תמשיכו כך.

7
0
Would love your thoughts, please comment.x