פרופ' אריה קורט שטרן מאוניב' בר אילן, בהרצאה שנשא ב'כינוס השנתי למחשבת היהדות' (מתוך 'דרכים לאמונה ביהדות, הוצ' משרד החינוך תשמ"א).
בניסוח הכותרת של המאמר בתור שאלה התכוונתי לערער על כמה מוסכמות, או לפחות להטיל ספק בכמה מהן. בעיקר אני מתייחס לתפיסה המקובלת על־ידי מגזר די רחב של הציבור, לפיה קיימת אי־התאמה כמעט מוחלטת בין אמונה ומדע׳ בבחינת ״תרתי דסתרי״. הכותרת מעוררת שאלה נוספת: למה יש צורך לדון בבעיות כאלו בתוך הציבור הרחב, המורכב מפרטים שרובם אינם עוסקים ואולי גם אינם מעוניינים במדע ? גם כדאי לציין שהשימוש בכותרת במונח המוחשי ״מדען״ במקום המושג המופשט ״מדע״ אינו מקרי. ברצוני ללבן את הנקודות הללו ולהציע לשאלות תשובות והסברים המתקבלים על הדעת.
כמה הגדרות דרושות לפני שנטפל בגופו של העניין. אם מדובר באמונה, הכוונה היא ליהדות: אמונה בקב״ה שהוא בורא העולם, רבונו ומנהיגו, שנתן לנו את תורתו, המחייבת אותנו ללמוד וללמד אותה, לקיים את מצוותיה וללכת בדרכיה כל ימי חיינו. נראה בהמשך הדיון, כי יש ניגוד מוחלט בין כמה מעקרונות היהדות לבין השקפות של דתות אחרות.
הגדרת המדען היא יותר גמישה. עקרונית, אנו קוראים מדען לאדם שקיבל חינוך מתאים ורכש מומחיות באחד התחומים של המדע. הדגש הוא על מתמטיקה ומדעי־הטבע: פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, וענפים שונים שלהם. בהתחשב עם השפעתן ההולכת וגדלה על חיינו, רצוי לכלול בתוך המדע גם את מדעי־־ החברה, ובתוכם פסיכולוגיה, סוציולוגיה ומדעי־המדינה. בנסיבות מסוימות גם מוכרחים להתייחס למדעי־הרוח, כמו היסטוריה, בלשנות וספרות.
מאוד חשוב להזכיר כי בדרך כלל המומחיות והסמכות של המדען הן מוגבלות לשטח יחסי צר. לכן אין.שום הצדקה לקבל את כל הדעות וההתבטאויות של מדען מסוים כאמת מדעית. יש מקרים לא נדירים בהם מדען דגול, המצטיין לפי הישגיו בשטח התמתחותו, משמיע ברבים את דעותיו בנושא בו הוא איננו בקיא בכלל, והציבור אינו מודע לעובדה שזו היא דעתו הפרטית בלבד, שאיננה משקפת את דעת המדע. לכן יש צורך חיוני להבדיל בין המדע לבין דעות של מדענים, במיוחד בחברה בת־זמננו, שבה השפעת המדע על חיי הפרט והכלל עולה בגלל הישגיו המרשימים. יוקרת המדע, שהיא אופיינית לתקופתנו, מכריחה אותנו גם להציג את הנושא הזה לפני הציבור הכללי ולטפל בו בכובד־ראש כדי לברר את היבטיו העיקריים ולמנוע אי־הבנות וסילופים.
תופעה חשובה וגם מטרידה, הידועה לכולנו ודורשת הסבר, היא זו של עמדות שליליות לגבי המדע הקיימות בחוגים מסוימים בציבור הדתי. מאידך גיסא, יש מדענים המתייחסים ליהדות בצורה שלילית.
אפשר לזהות שלושה שורשים, שמהם צמחו התפיסות הללו, ואלה הם: פחד; חוסר הבנה של אופי המדע; השפעות זרות. הפחד מפני המדע הוא תוצאה של תולדות עמנו במשך מאתיים השנים האחרונות. מזמן האמנציפציה, התקופה שבה נפתחו שערי הגטו, לא רק שיהודים רבים באירופה המרכזית והמערבית עזבו את השטח הסגור של קהילותיהם, אלא הם גם הזניחו את ד׳ אמות ההלכה, הפסיקו לקיים את המצוות וגם כפרו בעיקר. אין להכחיש שמספר ניכר של אחינו מבין אלה שפנו עורף ליהדות בזמן ההוא, התחילו להתענין ולעסוק במדע; פעמים לא מעטות בהצלחה מרובה. ברם, הסברה שהמדע גרם להתנכרותם ליהדות מקורה בטעות חמורה. הסיבה האמיתית לכך היתה השאיפה האמיצה להתבוללות בתוך הסביבה הלא־־יהודית — ״להיות ככל הגוים״. אף־על־פי־כן, היו בעבר ויש עד היום מספר לא מבוטל של אנשים המשתדלים להצדיק את נטישתם את המורשת בטענה שהיהדות היא מיושנת וחסרת משמעות בעידן המדע. טענה זו נובעת מחוסר הבנה של המדע. בהמשך ננסה להפריך דעות אלו שתרמו הרבה לבלבול וקיטוב של הציבור.
שני המניעים הללו — פחד וסילוף של משמעות המדע — נעזרו במידה לא קטנה על־ידי השפעות זרות. כבר בזמן העתיק שררה תפיסה יסודית, לפיה האלילים מקנאים בהישגים של בני־האדם, במיוחד בכושרם לשלוט על תהליכי הטבע. השקפה זאת באה לידי ביטוי מובהק במיתוס היווני על פרומתאוס ש״גנב״ את האש מן האלילים. על ״פשע״ זה — לאפשר לאנושות את השימוש באש — הוא קיבל עונש אכזרי מן האלילים. המשמעות של המיתוס היא ברורה: יש קנאה ותחרות בין האלילים והאדם, והאלילים אינם מרשים לאדם להשתמש באמצעים שהם, כביכול, שמורים להם בלבד. אל נשלה את עצמנו שהניגוד שבין דת למדע היה מוגבל לעידן של עבודות־ זרות עתיקות. במשך ימי־הביניים ניהלה הכנסיה הנוצרית מאבק חריף לא רק נגד השלטון החילוני, אלא היא גם התייחסה בעין־ רעה למאמצים להגיע להבנת הטבע על־ידי השכל האנושי, במילים אחרות — להתפתחות המדע. התנגשויות חמורות בין הנצרות והמדע ידועות לנו מתקופת הרנסאנס, שבה התחיל המדע להתקדם בקצב מהיר. היה זה בלתי־נמנע, שהשקפות ונטיות אלו תחדורנה גם לתוך חוגים יהודיים, במיוחד בזמן האמנציפציה שגרמה לטשטוש הגבולות שבין הקהילה היהודית והסביבה הלא־יהודית. כתוצאה מההתבוללות של יהודי המערב, השתרשה בתוכם הדעה שמוכרחים לבחור בין שתי אפשרויות מנוגדות: להישאר נאמן לתורת ישראל ולשלול את המדע או לקבל את המדע ולעסוק בו ולנטוש את היהדות. רק אנשים אמיצים בודדים העזו לדחות העמדה זו של אלטרנטיבות, וביניהם הרב שמשון רפאל הירש ותומכיו, שאימצו את הסיסמה ״תורה עם דרך ארץ״ והמחישו אותה.
לאמיתו של הדבר, היהדות מתייחסת בצורה מאוד חיובית למדע, לרכישת חוכמה ולשאיפת האדם להבין את העולם — מעשי ה׳ — בעזרת שכלו. הוכחות חותכות לדעה זו אפשר למצוא בספרות העניפה שלנו וגם בחיי היום־יום של היהודי שומר המצוות. שלוש פעמים בכל יום־חול אנו מביעים את תודתנו לקב״ה, שהוא ״חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה״, ומבקשים ממנו: ״חננו מאתך חוכמה בינה ודעת״. יתירה מזו: אנו מצווים ברכה מיוחדת לא רק כשרואים חכם גדול בתורה מישראל — ״שחלק מחוכמתו ליראיו״ — אלא גם כשרואים חכם גדול מחכמי העמים בחוכמת העולם: ״שנתן מחוכמתו לבשר ודם״. יש משמעות בנוסח של שתי הברכות: הראשונה מזכירה לנו שהתורה היא ״חלק״ של כל בני־ישראל, מול הימצאות החכמה בתוך עמי העולם, שהיא ״מתנה״ המשקפת את חסדו של ריבונו של העולם.
בניגוד למיתוס של ההשקפה היוונית לגבי יחס האלילים להישגים מדעיים של האנוש, מצויה ביהדות הערכה גדולה למדע ולחוכמה, הערכה שמצאה את המחשתה הבולטת ביותר בדמותו של שלמה המלך במקרא ובתורה שבעל־פה : תפילתו לקב״ה בעד חוכמה נענתה, ולכן הצטיין בכל שטחי הידע האנושי.
נוסף לעובדות הנ״ל, אנחנו זקוקים לאמצעים מדעיים כדי למלא את תפקידנו המוגדר במונח של ״יישוב ותיקון העולם״. מדובר בתפיסה היסודית של היהדות, לפיה רוצה בורא העולם שהאדם יצטרף אליו במאמצים לשפר את העולם הפיזי הבלתי־ שלם — לתקן את המעוות ולמלא את החסר. ידוע המדרש הנפלא והנועז, שבו השיב רבי עקיבא לשאלתו של טורנוס רופוס, שמעשי בשר ודם נאים מאלה של הקב״ה. הוא הצדיק את דעתו המפתיעה על־ידי השוואת התבואה בשדה — מעשי ה׳ — עם הלחם המשקף את פעילות האדם (תנחומא, תזריע ה׳; תנחומא בובר, זק. לכן לא רק מותר לנו, כי־אם אנחנו מחויבים לפתח את אמצעי המדע ולהשתמש בהם כדי לשכלל את העולם בכל תחום: בחקלאות, בהפקת אנרגיה, ברפואה וכיוצא באלו.
המסקנות הנ״ל אינן דעת יחיד, אלא הן מקובלות על מספר מרשים של מדענים המגשימים בחייהם את ההתאמה המלאה שבין תורה ומדע. כאלף מדענים כאלה, המתמחים ומצטיינים בתחומים מגוונים של המדע, מאורגנים במדינתנו ב׳אגודת אנשי מדע 'שומרי תורה,, ומספר דומה חברים בארגונים מקבילים באנגליה ובארה״ב,
אם המצב הוא כל כך טוב, למה הוא כל כך רע? במילים אחרות, איך אפשר להסביר את העובדה שיהודים כה רבים דוחים את היהדות בגלל ״סיבות מדעיות״? לגבי חלק ניכר של הציבור הזה, במיוחד לגבי אנשים שאין להם ידע מדעי אמיתי, הנימוק הוא רק אמתלה, אליבי נוח, כדי להיפטר מעול המצוות.
הרבה יותר קל לאדם להוכיח שיש לו חלק אישי בעידן המדע על־ידי אי־שמירת השבת, הכשרות ומצוות אחרות, מאשר ללמוד ולהבין את תאוריית היחסיות, את מבנה האטום, את תהליכי הפוטוסינתזה, וכדו'. במקרים אחרים הנשירה מן היהדות מנומקת על־ידי הטענה שיש עובדות וממצאים מדעיים שסותרים את עקרונות היהדות. לא ניכנס לדיון מפורט בנושא זה ונסתפק בכך שנציין שכמה מן הסתירות הן מדומות ואחרות נובעות מידע שטחי או מאי־הבנה של התורה או של המדע או של שניהם יחד. בהקשר זה חשוב להדגיש שהתורה אינה ספר הוראה במדעי הטבע, ולפי מאמר חז״ל הידוע, ״דברה תורה כלשון בני אדם״ (ברכות לא ע״ב). מאידך גיסא, במדע יש תאוריות רבות המבוססות על ממצאים וניסויים הידועים בזמן מסוים ועלולות להידחות כתוצאה ממחקרים ותגליות חדשים. דוגמא מאלפת היא העיקרון של נצחיות החומר, שמעמדו היה בלתי-מעורער מאז הפילוסופים היווניים ועד התחלת המאה הזו. אין ספק שעיקרון זה סותר את אמונתנו בבריאה של ״יש מאין״ על־ידי הקב״ה. הרמב״ם דן בבעיה זאת והחליט שאין צורך להעדיף את הנימוקים לנצחיות החומר על אמונתנו בבריאה. כתוצאה מהתפתחויות מהפכניות בפיסיקה במשך היובל האחרון, ידוע שהחומר יכול להפוך לאנרגיה, ותפיסת הנצחיות של החומר ירדה מסדר היום וכך נעלמה אחת ״הסתירות״ שבין תורה ומדע.
התאוריה של היווצרות העולם, המקובלת היום ביותר, מניחה שהבריאה התחילה עם ״big bang״ — התפוצצות עזה של החומר שלפני כן היה מרוכז באופן שאי־אפשר לתאר אותו לפי התנאים הקיימים היום. המדע אינו יכול להסביר מי או מה גרם ליצירת החומר המקורי ומאין הוא נוצר. יתכן גם, שה־ תאוריה המדעית הזו תתחלף בעתיד עם אחרת לאור ידע חדש. על־כל־פנים, השינויים שחלו בתפיסת המדע לגבי נצחיות מול היווצרות החומר מדגימים עובדה חשובה : אין להיבהל מתאוריה מדעית המבוססת על הנחות שאין ביכולתנו להוכיח אותן — או את היפוכן. מוסר השכל זה יעזור לנו להתמודד בהצלחה עם השקפות אחרות, שהן עטופות באצטלה של המדע וסותרות את עקרונות היהדות. באמת, הסתירות הללו אינן מהוות עימות בין מדע ויהדות, אלא בין מדענים מסוימים ואמונתנו.
הסתירה הראשונה מיוצגת בטענה שהמדע הוא ערך עליון,
רשות בלתי־תלויה ובלתי־מוגבלת. המדע, כך מצהירים בגאוה, מסוגל לפענח את כל התעלומות של העולם ולפתור את כל בעיותיה של האנושות, בלי להזדקק לשום גורם שמחוץ לעולם הפיזי, שניתן להכירו, לבודקו ולהבינו על־ידי החושים שלנו. דרך אגב, דעה זו אינה כל כך ״מודרנית״; התורה כבר הזהירה אותנו מפניה בהקשר לסיסמה ״כוחי ועוצם ידי״. עובדה היא שמספרם של המדענים המחזיקים בהשקפה זו הולך ויורד. מענין שמדענים בתחומים, שהתקדמותם היא המרשימה ביותר, כמו פיסיקה וכימיה, הם היום הרבה יותר צנועים מאשר בהתחלת המאה הזאת — וגם הביולוגים הולכים בעקבותיהם. אולי, יומרה יתירה נמצאת עוד בתוך מדעי החברה — בפסיכולוגיה ובמדעי ההתנהגות.
הסתירה השניה ידועה מזמן — והיא החומרניות, כלומר שאין דבר פרט לחומר שמהווה יסודו של הדומם והחי כאחד. המדע משתמש בשיטת ההפשטה (reductionism) המסבירה את המורכב־המסובך על־ידי הפשוט־המרכיב. כך אפשר לתאר את הפיסיקה על־ידי מושגי המתמטיקה, את הכימיה על־ידי חוקי הפיסיקה ואת הביולוגיה לפי תהליכים פיסיקליים וכימיים. אין ספק שגישה זו היא מועילה ותרמה רבות להישגים והצלחות מדעיים, ברם, גם ברור שיש מגבלות להבנת המורכב על־ידי הבנת המרכיבים. נקח כדוגמא את התרכובת הפשוטה והחיונית של מים המורכבת משני היסודות של חמצן ומימן. אף־על־פי שאפשר לאפיין בצורה מושלמת ביותר את התכונות של החמצן והמימן ואת החיבור ביניהם, אין אנו יכולים לחזות מראש את התכונות של המים עצמם. עובדה זו מאוד חשובה לגבי התפיסה המדעית של האדם. אין להכחיש שהאדם הוא בעל־חיים, ואפשר להגדיר, להסביר ולחזות מראש תכונות רבות שהן משותפות לאדם ולבעלי־ חיים אחרים. אבל, לפי דעת מדענים דגולים יש באדם גם תופעות שהן אופייניות רק לו, כמו פעילות של מערכת העצבים, התורמת לו את כושר המודעות, המאפשר לו להתקשר עם זולתו, לנתח את העולם שמסביבו וגם את עצמו, ובמיוחד, להתנהג לפי עקרונות שהם מעבר לטבע החומרי. כל זה נכלל באמונתנו שהאדם נברא בצלם ה׳. יש לאדם גוף המציית לחוקי הטבע, אבל יש לו גם נשמה, מתנת ה׳. התורה כבר לימדה אותנו כי ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם״. לא נאמר שאין לאדם צורך בלחם , להיפך, המזון החומרי הוא חיוני בשבילו; אבל נוסף לזה הוא זקוק לדבר־ה׳ כדי למלא את תפקידו בעולם. גם חז״ל הדגישו ש״העולם כמנהגו נוהג". החיים מתנהלים לפי חוקי הטבע, אבל זה בשום פנים אינו שולל את אמונתנו בשכר ועונש.
השיקולים הנ״ל מובילים אותנו לסתירה השלישית והרצינית ביותר התפיסה לפיה המקריות היא גורם הקובע את כל מה שמתרחש ברחבי תבל. בצורה אקראית נוצר העולם כולו; במקרה התפתחו החיים מן החומר הדומם, ובתהליכים מקריים של אבולוציה הופיע האדם על־פני האדמה. אין צורך להדגיש שהשקפות אלו עומדות בניגוד מוחלט ליהדות. (מן הראוי לציין שתאוריית האבולוציה לכשעצמה אינה מהווה מכשול לאמונתנו — כל זמן שאנו מתייחסים לאבולוציה כתהליך המודרך ומכוון על־ידי הבורא ב״ה. כך קבעו כמה גדולי התורה, אבל אי־ אפשר לדון בנושא הזה בפירוט במסגרת זו.) Monod, חוקר דגול בביולוגיה ובעל פרס נובל, הציג והצדיק לפני מספר שנים את התפיסה של אבולוציה אקראית באופן החריף ביותר. הוא לא הסתיר את העובדה שלפי חישובים סטאטיסטיים, הסבירות — הסיכויים — של היווצרות החיים על־ידי מנגנון מקרי היא כמעט אפסית, אבל למרות זאת הוא נשאר נאמן לדעתו. את התנהגותו אי־אפשר להגדיר אלא במונח ״אמונה״. במילים אחרות, גם לכופרים יש מעין אמונה המתחפשת לעתים כמדע. לתופעה זו יש משמעות רבה : שכן, כשם שאין בידינו למנוע ממדען זה או אחר מלהחזיק באמונתו שלו, בה במידה אין למדענים זכות לכפות את דעותיהם עלינו ולגזול מאתנו את אמונתנו.
אם מדובר במקריות, אין להפריד בין תהליכים טבעים והיסטוריים. כלומר, בשבילנו תולדות העולם ותולדות עם־ישראל משקפות את ההשגחה העליונה. אולי יש יתרון מיוחד לדור שלנו, שזכה לראות את תקומת מדינת־ישראל ואת כל ההשתלשלויות של המאורעות לפניה ואחריה. מי שיש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע, לא יוכל להתעלם מן ההכרה שיד ה׳ פעלה לעיני העם והעולם. בדומה מתרשמים אנו מתופעות הטבע המשתלבות ומשלימות את האירועים ההיסטוריים, ושניהם מסוגלים לחזק את אמונתנו בתנאי אחד — שהאמונה כבר היתה מושרשת בתוכנו, בבחינת ״ראשית חכמה יראת ה׳ ״. זוהי גם התשובה לשאלת הכותרת: אני משוכנע ששערי האמונה אכן פתוחים למדען — במידה שהוא פתח אותם לכתחילה, ואז המדע גם יכול לחזק את אמונתו של המאמין.
עוד לא היתה תקופה בתולדות האנושות, שבה המדע השפיע על עתידה במידה כל כך עצומה ומכריעה — אם לטובה או, חלילה, לרעה. כדי למנוע אסונות של הרס וחורבן, מוכרח המדע לקבל הדרכה והכוונה על־ידי אמונתנו. אפשר להשוות את המדע למצפן, ואת 'היהדות׳ למצפון: המצפן מלמד על רוחות השמים, אך רק המצפון הוא הממליץ על הדרך שתובילנו למטרתנו בשלום ובשלמות.