לחץ לגירסת הדפסה

פרופ' נילי שופק, המתמחית ביחסי ישראל מצרים, פרסמה מאמרים רבים בנושאי אמינות וקדמות הפרטים ההיסטוריים שבסיפור המקראי על מצרים,  כאן הבאנו מפרי עטה בתחום, וראה גם מאמריה: תועבת מצרים, על חלומות שר המשקים ושר האופים, מנהגי לויה וקבורה בסיפור יוסף.

טענתה המרכזית היא, שתורת המקורות לא תורמת דבר לבירור אמינות הסיפור או קדמות הפרטים ההיסטוריים שבו, ובנוגע לפרשת יוסף במצרים ספציפית היא אף לא מראה בשום צורה שיש יסוד לחלוקתו לתעודות (ראה המאמר על מנהגי לויה (שהוא המאוחר שבכולם – 2002) הע' 2 הפניות ביבליוגרפיות).

ואילו בדיקת האותנטיות של הפרטים המצריים מלמדת שרובם ככולם חוזרים לתקופת הממלכה החדשה, כלומר לתקופת שהות ישראל במצרים לפי המקרא. היא מדברת על 32 פרטים, ויורדת בהרחבה במאמרים השונים לחלקים מהם.

להלן מאמרה הראשוני: סיפור יוסף: בין אגדה להיסטוריה. ע"פ נאום בדברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות תשנ"ג.

מבוא:    הבעיה והכלים לפתרונה

סיפור יוסף, בראשית לז-נ, מהווה יחידה עצמאית בספר בראשית. שאלות שונות עולות בקשר לסיפור זה: האם קורות יוסף מעוגנות במציאות היסטורית מסוימת או שמא לפנינו יצירה ספרותית פיקטיבית? לאיזו תקופה מתייחסת עלילת הסיפור? אימתי הועלה הסיפור על הכתב? מהי מטרתו? ניסיון להשיב על שאלות אלו מתוך המקרא עצמו, דהיינו,באמצעות תאריכים המופיעים בתורה ובהיסטוריוגרפיה המקראית, מעלה חרס. אף השימוש בכלי המחקר המודרני, כגון שיטת המקורות, אין בו אלא כדי לקבוע את הטרמינוס א קוו להעלאת הסיפור על הכתב – תקופת המלוכה. [1]

הכלי שנותר בידי החוקר הוא בדיקת הרישומים המצריים בסיפור יוסף. אמנם גם כלי זה איננו מהווה אמצעי מוחלט לפתרון הבעיה. שכן, גם אם קיים כאן רקע מצרי אותנטי ולא גוונים מצריים כלליים חסרי זמן ומציאות, אזי תישאל השאלה האם ניתן לתלותו במסגרת כרונולוגית מסוימת. ואף אם נניח כי המידע מקורי הוא וכרוך בתקופה היסטורית מסוימת עדיין אין בכך כדי לאשר את ההיסטוריות של הסיפור; שהרי המחבר העברי יכול היה להשתמש ברישומים מצריים אותנטיים כדי ליצור סיפור פיקטיבי-מגמתי.

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז נכתבו המחקרים ההשוואתיים המקיפים בנושא זה של ורגוט (1959 Vergote), רדפורד (1970 Redford) וחוקרים אחרים.[2] אולם, בשנים האחרונות נתפרסמו מחקרים, התורמים רבות לשחזור המבנה הכלכלי של מצרים והמנגנון המנהלי של תקופת הממלכה החדשה וכן להבנת האונומסטיקון והאיקונוגרפיה המצרית.[3]

מטרת דיון זה היא אפוא:

לבחון מחדש, לאור המחקרים האגיפטולוגיים שנתפרסמו לאחרונה, ־את הרישומים המצריים בסיפור יוסף ולברר את השלכותיהם על הבנת תהליך יצירתו של הסיפור.

סיפור יוסף כולל מוטיבים ויסודות מצריים מובהקים, שניתן להסבירם אך ורק לאור הרקע המצרי. דיון רחב במוטיבים אלו מן הראוי שייעשה במקום אחר, ונסתפק כאן בציון מספרם. מדובר ב-32 פריטים, אשר 28 מהם שייכים לתקופת הממלכה החדשה ומתוך אלה האחרונים שמונה שייכים לתקופת השושלת ה-18. רקע הסיפור הוא, לפיכך, תקופת הממלכה החדשה (1000-1500 לפסה״ג). אנו מניחים כי המציאות המתוארת כאן היא עלייתו לגדולה של פקיד שמי בימי הממלכה החדשה, השושלת ה-18 (1580 – 1320 לפסה״ג), קרוב לודאי תקופת עמארנה (1400 – 1360 לפסה"נ לערך).

כיון שקצר המצע מהשתרע, ננסה להוכיח מסקנה זו ע"י ניתוח אחד מהמוטיבים המרכזיים בסיפור, והוא תפקיד יוסף בחצר פרעה.

תפקידו של יוסף בחצר פרעה

תפקידו של יוסף מתואר בספר בראשית פעמיים:

מא 45-40 (מקור E): "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי. רק הכסא אגדל ממך… ראה נתתי אותן על כל ארץ מצרים. ויסר פרעה את טבעתו…

ויתן אותה על יד יוסף. וילבש אותו בגדי שש וישם רביד זהב על צוארו וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו. ויקראו לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מצרים".

יוסף ממונה על בית פרעה, הוא יהיה פה לעמו (תואר מצרי, הנרמז בבטוי "על פיך ישק כל עמי", ראה להלן) ומושל על כל ארץ מצרים. רק פרעה יעלה עליו בשררתו.

מה 8 (מקור J) חזרה על אותם פרסים במלים אחרות:

"וישימני (האלוהים) לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים".

החידוש היחיד הוא, יוסף יהיה "אב לפרעה" (השווה תה' קה': 21 "שמו אדון לביתו ומשל בכל קנינו").

מהו תפקידו של יוסף? עיון בטקס העלאתו של יוסף לגדולה, שהובא לעיל, מוכיח כי הוא בעל דמיון רב לטקסי מינוי או הענקת גמול, המופיעים במצרים החל מימי תחותמס הרביעי, בן השושלת ה-18, וכלה בימי רעמסס התשיעי, בן השושלת ה-20 (1123-1429 לפסה״נ). אולם הוא שכיח והופך לדגם של קבע בקברי הפקידים באל עמארנה בתקופת פרעה אמנחותפ הרביעי, אחנתון (1362-1379 לפסה"נ).

באיורי קברים אלו מופיעות במרכז דמויות המלך והמלכה, היושבים בקיוסק קטן, או משקיפים החוצה בעד חלון הארמון. למסה בצד עומד הפקיד המאושר, המרים את ידיו מעלה בהודיה כשצוארו עשוי רבידים ומשרתיו עסוקים בעיטורו בתכשיטים נוספים. לעתים כללה הענקתטבעת חותם, אשר מסירתה סמלה מתן סמכות לפקיד עם מינויו לתפקיד חשוב; במקרה של יוסף, מינוי ל״אשר על הבית" (ראה להלן).[4] באיורים אחרים נראה הפקיד המאושר בתום הטקס, כשהוא נישא במרכבה כיוסף.[5] תיאור זה חוזר ונשנה (35 דוגמאות) בקברי בעלי כהונה שונים,[6] ולכן ‘אין בו כדי להשליך אור על תפקידו של יוסף בחצר פרעה. לכל היותר, יש בו כדי להעיד על הגבול העליון של המסגרת הכרונולוגית של הסיפור, דהיינו, המאה הי"ד לפסה"נ.

ננסה להכריע בשאלה ע"י ניתוח מעשיו של יוסף בתוקף תפקידו, דהיינו, הרפורמה האגררית של יוסף. המתוארת בפרקים מא 57-47 ומז 13־26. בשבע שנות השבע יוסף אוסף את התבואה באסמי הערים ובשנות הרעב הוא מוכרה. תחילה הוא מכר תמורת ממון, אחר תמורת מקנה וכשתמו מקורות אלו יוסף קנה באוצר המלך את כל אדמות מצרים. כד כל אדמת מצרים היתה לרכוש המלד, מלבד אדמת הכהונה. לאחר מכן החכיר יוסף לעם את אדמת המלך תמורת חמישית מהיבול.

לאור קטעים אלו ברור כי:

• יוסף מונה ע״י פרעה לפתור את בעיית הרעב בשעת חירום ומצוקה, כאמור במא 55: ״ויאמר פרעה לכל מצרים: לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״.
• יוסף עושה ברכוש המלך כברכושו שלו. הוא קונה בכסף המלך את קרקעות המדינה (מו 14, 20).
• יוסף מתפקד כ״שר חקלאות״ בן ימינו: הוא אוסף את התבואה באסמים (מא 35) וגובה מס מהתוצרת החקלאית (מא 34 ״וחמש את ארץ מצרים״; השווה מו 24). מעשיו של יוסף תואמים להפליא את הסמכויות הנכללות בשלושה מהתארים שהוכתר בהם: ״אשר על הבית", "פה מצרים״ ו״אב לפרעה".

"אשר על הבית" המקביל לתואר המצרי, m r pr vr, הוא תפקיד המופיע במצרים החל מתקופת הממלכה התיכונה. "אשר על הבית" הוא הממונה על רכוש המלך, המנהל את מקורות ההכנסה שלו. בין היתר, תפקידו לגבות מסים מהתוצרת החקלאית של אדמות המלד ולאגור תבואה באסמי המלד.

ובכן, יוסף, העושה ברכוש המלך כברכושו שלו, מתפקד כאן כ״אשר על הבית". "פה" תואר זה נתן להסבירו, לאור המקורות המצריים, בשתי צורות ושתיהן מתאימות לענייננו: א. "הפה של מלך מצרים העליונה״ (r ni sv.t), או "הפה המרגיע את כל הארץ עד קצותיה" (r s'hrrw t3 nb r dr.f), הוא תואר המציין את תפקידו של הפקיד הגבוה כיועץ המלך בענינים שונים הכרוכים בשלטון. תואר זה מתחבר יפה לכינוי נוסף הנכרך ביוסף ־ אב לפרעה", המקביל ל־: ntr, "אב האל" במצרית. תואר כבוד זה הוענק ע״י המלך לפקידים מקורבים לו, בד״כ, אנשים בעלי ניסיון, באים בימים, ומשמעותו נרדפת ל״פה מלך מצרים". ב. ״פה עליון" (r hry) הוא תואר הניתן לפקיד הממונה על מפעלים שונים מסעם המלך בשעת מצוקה. החל מימי הממלכה החדשה משמש תואר זה לציון "אשר על הבית", מנהל רכוש המלך. לאור הסבר זה של ״פה" יוסף, המשמש כ״אשר על הבית" בזמן של שגרה, משמש כ״פה עליון" בשעת החירום של מצוקת רעב.

לסיכום, יוסף ממלא שני תפקידים ריאליים בחצר פרעה. הוא משמש כ״אשר על הבית" ו"פה" או ״פה עליון של המלך״. ניתוח תפקידו של יוסף ומעשיו מצביע על תקופת הממלכה החדשה כמסגרת להתרחשות העלילה. הפרסים, השזורים בפרק עלייתו לגדולה ובמעשיו, מצביעים על ימי השושלת ה־18, תקופת עמארנה (1400־1360 לפסה"נ לערך), שכן:

־ "פה המלך" או "פה עליון" הם תארים קבועים לחצרני השושלת ה־18. "פה עליון" כרוך בתפקידו של "אשר על הבית", שסמכותו מגיעה לשיאה בתקופה זו. גם התואר "אב האל" היה נפוץ בעת ההיא.7

־ בעלות מלכותית על כל אדמות מצרים מלבד אדמות המקדש מתאימה לימי אחנתון, אשר החרים את רכוש הכוהנים המקומיים וסגר את מקדשיהם, מלבד רכושם של כוהני אתון.

־ יוסף נושא לאישה את בת כוהן און (הליופוליס). אף פרט זה הולם לימי שלטונו של פרעה אחנתון, שהתחתן בהליופוליס ובימים הראשונים של שלטונו ראה עצמו כ"נביאו" של האל המקומי.

ההנחה שיוסף ישב תחילה בהליופוליס ואח״כ אולי כ״אשר על הבית" במוף, עולה בקנה אחד עם הפסוקים המלמדים על קרבת משכנו למושב אביו ואחיו בארץ גושן (בסביבות ואדי תומילאת בדלתה המזרחית) (בר' מה 10).

• בתקופת הממלכה החדשה, בייחוד בימיו של פרעה אחנתון, יכול היה שמי ממוצא נחות להגיע לתפקיד נכבד בחצר המלך המצרי.
• המוטיב של הענקת זהב כחלק מטקס מינוי או כאות חסד מופיע דרך קבע בקברי השושלת ה-18.
• השימוש במרכבה במצרים איננו קודם לימי השושלת ה-.18 תוצאות

מבקשים אנו להניח, כי הסיפור הקדום על האב יוסף מושתת היה על אוטוביוגרפיה של פקיד מצרי ממוצא שמי (או מוצא זר אחר), שעלה לגדולה בחצר פרעה אחנתון, או בחצרו של אחד ממלכי השושלת ה-18. אוטוביוגרפיה זו הייתה קרובה בצורתה ובתוכנה לחיבורים דומים של פקידים גבוהים בחצר פרעה (השווה סיפור סא-נהת) ולוותה באיורים דומים לאלו שנתגלו בקברי עמארנה.

(נ.ב. כל הכתוב מכאן ואילך אינו קשור למחקרה, ומדובר בדברים בעלמא, הסיבה שמצרים לא מוזכרת כבית עבדים ובאופן שלילי, משום שבזמן יוסף ישראל כובדו במצרים והיו במעמד גבוה ונכבד. ואכן היתה אז מצרים מקום מקלט ומחיה בעתות משבר. אף סופר ירושלמי בן המאה ה10 לא יכל לדעת איך נראו החיים במצרים יותר מחמש מאות שנים לפניו, ובודאי היה נכשל באיזה אנכרוניזם. האידאולוגיה של החכמה לא נוצרה אצל שלמה, והרי אנו מוצאים אותה – בין השאר – בספרות החכמה המצרית עוד קודם לכן. הרעיון שמדובר על שיקוף של העמדה היהודאית, מגוחך, שכן יהודה כאן חוטא במכירת יוסף, נכשל בזיהויו, ויוסף הוא הצדיק, שעומד בנסיון, שחלומותיו מתגשמים, שדואג לכל המשפחה, שלא נוקם, והעיקר: המלך. י.ע.).

הסיפור הקדום נערך ועובד, ע״י סופר עברי, בן תקופת המלוכה שהתייחס לאסכולה הצפונית. על רקע שלטונו של מלך מבית דוד ביקש סופר זה לתת לגיטימציה למלך מבית יוסף, קרוב לודאי, ירבעם. הנימוקים לכך הם אלו:

• בסיפור יוסף, שלא כמו ביתר האי זכורים של מצרים במקרא, היחס למצרים הוא חיובי. מצרים איננה בית עבדים, אלא מקום מקלט ומחיה בעתות משבר. תמונה זו של מצרים חוזרת רק בראשית ימי המלוכה, בתקופת שלמה, המקיים קשרים הדוקים עם מצרים ואף נושא את בת פרעה לאשה.
• דמות יוסף תואמת להפליא, כפי שהראה פון ראד, את האידיאולוגיה של החכמה שראשיתה בחצר המלוכה הירושלמי בימי שלמה.
• ירבעם, כמו יוסף, מוצא מקלט במצרים (מל״א יא 40; יב 1).
• בסיפור יוסף עומד יהודה בראש האחים והמצב תואם את ראשית תקופת המלוכה כאשר מלכי בית דוד תפשו את כס השלטון. לאורך הסיפור קיים עימות בין יהודה ליוסף, המשקף את העימות בין רחבעם, המולך על יהודה ובנימין, ובין ירבעם, המולך על שבטי הצפון.

סיפור יוסף הוא, אם כן, יצירה ספרותית המושתתת על גרעין היסטורי: אוטוביוגרפיה של עבד שמי (או נוכרי אחר), שעלה לגדולה בחצר פרעה, קרוב לודאי בתקופת עמארנה. גרעין זה זכה מאוחר יותר ללבוש עברי מגמתי, שנועד להסביר את עלייתו של מלך מבית יוסף.

הערות:

[1]. לפי שיטת המקורות נארג סיפור יוסף בדרך של קישור ושילוב קטעים מתוך J. Skinner, Genesis (ICC), Edinburgh ,ו-?. ראה, למשל E, ₍J המקורות 1963 ,438-442; G. von Rad, Genesis (OTL), London, 1976**,        348ff. S.R. Driver, ‘Joseph‘, in Dictionary of the Bible, ed. J. Hastings, 767-770. השווה גם ויברי, הסבור שמדובר בסיפור הומוגני הנטול ממקור אחד הוא R.N. Whybray, VT 18 (1968), 522-528 :J.

[2] J. Vergote, Joseph en Egypt, Louvaine, 1959; D.B. Redford, A study . of the Biblical Story of Joseph (Genesis 37-50), Leiden, 1970; k.a. Kitchen, ^,Joseph״, in The New Bible Dictionary, ed. J.o. Douglas, 656-660; idem, JEA 47 (1961), 158-164; J.H.A. Janssen, ^,Egyptological Remarks on the Story of Joseph in Genesis’, JEOL 14 (1955-1956), .63-72

[3] J.J. Janssen, ,Prolegomena to the Study of Egypt’s Economic . History during the New Kingdom״, SAK 3 (1975),  127-185; A. Kadry,

[4] Officers and Officials in the New Kingdom, Studio Aegyptiaca 8, Budapest, 1982; A.R. Schulman, ,On the Egyptian Name of Joseph*, SAK 2 (1975), 235-243; idem, Ceremonial Execution and Public Rewards, Freiburg-Gottingen, 1988; g.a. Gaballa, Narrative in Egyptian Art, .Mainz, 1976

באיזכורה של ״טבעת״ בטקס מינויו של יוסף טבוע רישום .LA IV ,264 :4. ראה מונח זה, המציין במצרית .flb.t מצרי, מאחר והמונח העברי מקורו במצרית טבעת חותם, שימש עד תקופת הממלכה החדשה; מתקופה זו ואילך ממיר אותו המונח .htm.t

[5] 5. חשובה לעניינו העובדה שמרכבה אינה מופיעה באיקונוגרפיה המצרית לפני ימי השושלת ה-18. התמונה של שיבת הפקיד הגבוה, כשהוא נישא על מרכבה, Davies, EA II,;מופיעה בקברי פא-רנ-נפר, מרי-רע וטוטו באל עמארנה. ראה .ibid. VI, pis. 5, 20

[6] Davies, ibid., I-VI, passim; H.A. Schlogel, Amenophis IV, : ראה .Echnaton, Hamburg, 1986, 53-57