לחץ לגירסת הדפסה

אברהם דטלנסקי, המכונה 'אברהם העברי', סוקר את הבעיה החמורה של תורת התעודות עם פרשת יוסף במצרים. רבע מספר בראשית מסרב להתאים את עצמו לתיאוריה, להלן מאמרו "יוסף הצדיק נגד ולהאוזן הרשע" (דטלנסקי לצערינו עדיין לא השתכנע שהתורה כולה מן השמים, אבל שיחה נאה שלו נצטט בשמחה…).

המקור המרכזי לחלקו האחרון של ספר בראשית [=סיפורי יוסף]… מורכב ממקור J וממקור E. תוצאות מחקרנו הקודם מחייבות זאת, והן היו מתנפצות לולא ניתן היה להדגים זאת.
(יוליוס וולהאוזן, ספר עם שם ארוך ומייגע, עמ' 52)

ארבע הפרשיות האחרונות של ספר בראשית – שמבחינת פרקיהן מחזיקות כרבע (!) מספר בראשית – פורשות בפנינו את המחזור המפליא של סיפורי יוסף, מנערותו שעמדה בצל קנאת אחיו, דרך זריקתו הכפולה לבור (בדותן ע"י אחיו, במצרים ע"י אדוניו) ועד לעלייתו המטאורית למשרת משנה למלך מצרים – משרה שבזכותה הצליח גם ללמד את אחיו לקח וגם להציל את משפחתו מרעב. אבל עיניהם של מבקרי מקרא פרוסים קפדניים ונטולי-רגש מימי וולהאוזן ואילך לא הסתנוורו מיופיו הפיוטי- דרמטי של הסיפור, והם ניגשו אליו, כהרגלם, חמושים באיזמלי הביקורת הניתוח והפירוק, להוטים למצוא את ה'תעודות' הידועות המרכיבות אותו. אך כאן נכונה להם אכזבה – שני היבטים מהותיים במחזור סיפורי יוסף הצביעו על כך ש – Achtung! – מחזור סיפורים זה אינו מציית לכללי השערת התעודות שעבדו כה יפה בסיפורי האבות…

ה'בעיות' בסיפורי יוסף

חוסר התאימות הראשון נעוץ במישור הספרותי, שכן למעט פרק לח, הסיפור כולו נראה אחיד ורציף. ובלשונו של פרופ' משה וינפלד:

בניגוד לסיפורים הקודמים בספר בראשית, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, והתפרים המחברים אותם זה לזה ניכרים לעיתים בבירור, הרי סיפורי יוסף… מהווים חטיבה אחת השייכת לסוג הנובלה, שעלילתה הרצופה הולכת ומתפתחת, והמתח הדראמתי העולה מגיע בה לשיאו עם התוודעות יוסף לאחיו.
(מ' וינפלד, עולם התנ"ך – בראשית, ת"א 2002, עמ' 206)

חוסר התאימות השני נעוץ במישור התיאולוגי, שחריגותו בולטת אף יותר:

רקעם הדתי-רעיוני של סיפורי יוסף שונה מזה של סיפורי האבות שקדמו להם. יסודות רבים המאפיינים את מסורת האבות – חוויות דתיות והתגלויות, ייסוד מקומות קדושים ופגישות עם מלאכים – נעדרים כליל בסיפורי יוסף… בהשוואה לסיפורים הקודמים, נושאים סיפורי יוסף אופי חילוני וארצי יותר. הכוח המניע את גלגלי המאורעות הוא על טהרת המניעים האנושיים, ולכאורה – ללא התערבות האל. (שם)

ההמחשה הברורה ביותר לחוסר ההתאמה למודל התעודות מופיעה כבר בנסיון-הנפל לניתוח השמות האלהיים (J =ה', E=אלהים) – שם ה' (J) למשל מופיע רק בפרק לט (!), לעומת שם אלהים המופיע בכל הפרקים, גם כאשר ישנם מקומות רבים שהיה נראה לכאורה מתאים יותר להשתמש בשם ה', וכדברי פרופ' ג' סקינר (John Skinner) בפירושו הקלאסי לבראשית מ- 1910 (עמ' 438-9): "העובדה החשובה ביותר היא כי הרמז למחבר [=מקור] המסופק על ידי השמות האלהיים,מכשיל אותנו כמעט תמיד… אין סיבה נראית לעין מדוע J חרג מהרגלו…". אמנם הוא עצמו עודנו מחזיק בתומתו ומנסה להראות כיצד בכל אופן ניתן למצוא את עקבותיהם של J ו- E (ראו בנספח למטה אודות פרק לז), אך עם התקדמות המחקר רבתה האכזבה בקרב הארץ, וכדברי פרופ' א"א ספייזר:

הקורא המצוי מודע אך בקושי לכך כי ניצב לפניו סיפור מורכב; ואף החוקר המנוסה מתבלבל לעיתים כשמדובר בהפרדת המקורות השונים…  הדבר הראוי לציון הוא שהסיפור כולו נראה 'זורם' באופן מטעה, גם לאחר החקירות המרובות של מבקרים מודרניים…
(E. A. Speiser, Genesis, NY 1964,  pp. 292, 294)

ואכן, הקורא המצוי עלול לתמוה ולשאול את עצמו: מה הם רוצים מהחיים שלנו, החבר'ה האלה?! לא מספיק ליוסף מה שעבר עליו, עוד רוצים לקרוע לגזרים את סיפור חייו?

אז חשוב להבין שמבקרי המקרא קוראים כל סיפור מקראי בצורה שבאופן פרדוקסלי מזכירה את קריאת חכמי הקבלה… כלומר – ודאי שהכתוב לא בא לספר לנו מעשה שהיה, ואם כתוב "ראובן" או "יהודה" והכתוב מגנה את זה ומשבח את זה, ודאי שאין הכוונה לראובן או יהודה האנשים (שספק אם היו בכלל), ואין הדברים אמורים אלא כנגד פולמוסים שונים בין אסכולות שונות של שבטי ישראל בתקופת המלוכה: למשל, האסכולה היהודאית (J) השלטת ביקשה להנציח את מעמדו של 'יהודה' כמושיע וכמי שהגן על אחיו הישראלי (יוסף, אבי אפרים), כנגד האסכולה הישראלית (E) שראתה ב'ראובן' את הבכור הרשמי – אלא ש- J הדגיש כי הלה הודח מהבכורה בגלל פזיזותו, כשם ששבטו נעלם מן המפה עוד לפני גלות עשרת השבטים…
לכן כשמבקר מקרא מוצא רמז די ברור לכפילות בסיפור, הוא מייד מתחיל לחשוב על גרסה 'ראובנית' לעומת גרסה 'יהודאית' של הסיפור, ובמקביל משייך כל גרסה לאחת מהתעודות המוכרות כל-כך – ובוודאי כשמדובר בספר בראשית בו השערת התעודות הצליחה להסביר כל-כך יפה את הכפילויות הרבות שבו (סיפורי אשתי-אחותי, גירוש הגר, הברית הכפולה עם אברהם ועוד).
אך האם כך כך הוא?

השערת התעודות וספר בראשית – 'הנפילה'?

ובכן, החוקרים החלו לחשוד שאולי מחזור סיפורי יוסף לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל ספר בראשית יצא – הלא סיפורי יוסף (גם ללא פרק לח) תופסים כאמור כרבע מספר בראשית – איך ניתן אם כן לטעון שהספר כולו מורכב מתעודות, כאשר רבע מהספר אינו שייך לאף אחת מאותן 'תעודות' משוערות?!

ואכן, אפילו פרופ' אלכסנדר רופא, המקבל באופן כללי את השערת התעודות ובנוסף נוטה לאחֵר את סיפורי התורה ככל שידו מגעת, תמֵהַּ יחד איתנו:

אם ס"י [J] וס"א [E] היו מאספי אגדות, כפי שנגלו לנו בסיפורי אברהם, האם מתקבל על הדעת ששניהם גם יחד שינו את עורם כשהגיעו לסיפור יוסף, וכאן חיבר כל אחד מהם נובלה רצופה בעלת תכונות ספרותיות, היסטוריות ותיאולוגיות שונות לגמרי?
לא היא, אלא צריך להניח שכאן מצאו לפניהם ס"י וס"א נוֹבֶלה מן המוכן… ההפרדה הנקייה והחלקה של ספרות התורה לארבע תעודות מקבילות ורציפות… הועמדה בכך בספק.
(א' רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים תשס"ו, עמ' 85)

עם זאת, עצם הניסיון ההירואי לחלק את סיפור יוסף לחלקים לא בא עדיין אל קיצו. בשנת 1970 פירסם פרופ' בשם רדפורד מונוגרפיה קצרצרה בת כ- 250 עמודים שכולה מוקדשת לסיפורי יוסף – ולאחר ניתוח מעמיק הוא אכן הגיע למסקנה שאין מקום לדבר על 'תעודות' במובן הוולהאוזני הקלאסי, אבל הוא הציע במקום זאת ארבע 'שכבות' שונות בסיפור יוסף, ללא קשר להשערת התעודות: 1) הסיפור המקורי 2) תוספת 'יהודאית' 3) תוספת ממקור לא ידוע 4) ולסיום – עריכה ע"י עורך סיפורי בראשית (ראו את טבלת השכבות כאן – D. B. Redford, A Study of the Biblical Story of Joseph, Leiden 1970, p. 182 ff.). ועל זה נאמר: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה… הַסִּרְפַּד…
שנה קודם לכן, אגב, פורסם 'נייר עמדה' של חוקר גרמני חשוב בשם רנדטורף (Rolf Rendtorff), ובו הוא קורא להפסקת ההסתמכות האוטומטית על השערת התעודות כבסיס למחקר התפתחות מסירת ספרי התורה, בשל חוסר הקשר הבולט בין המגוון הרב של הסיפורים השונים בתורה (וסיפורי יוסף ביניהם). ב- 1977 הוא פרסם את כל תורתו זו בספר שעורר הדים רבים, ונראה שנבואתו של וולהאוזן אודות 'ניפוצה' של השערת התעודות כמסבירה את חיבור ספר בראשית אכן התקיימה – והכל בזכותו של יוסף הצדיק…
(אמר המעתיק: כאן מחקתי כמה מלים מיותרות)

נ"ב

מצאה חן בעיניי הערתו האירונית של הרבי מליובאוויטש שציטטתיה כאן:
"כדרך "אנשי מדע" בתקופתנו, אי אפשר לגשת לאיזו שקו"ט [שקלא וטריא = דיון] בענין כהנ"ל מבלי שיביאו ראיות שגם פרופסור פלוני סובר כן…"
בהתאם לכך, הפוסט משובץ בציטוטים ישירים מפי פרופיסורים גמורים לזניהם השונים.

נספח – ניתוח פרק לז

כמו שכתבתי לעיל, פרק לז עדיין מספק בסיס מסויים לתמיכה בהשערת התעודות, שכן יש בו שתי תמיהות מהותיות המרמזות על שתי גרסאות שונות לסיפור שחוברו להן יחדיו:

א. ההצעה הכפולה להצלת יוסף – מצד אחד ראובן מציע להצילו והצעתו מתקבלת (פס' כא-כד), אלא שאח"כ יהודה מציע הצעה אחרת וגם היא מתקבלת (כו-כז). ושני תת-קשיים לפנינו:

1. אחרי שהוסכם כי השלכתו של יוסף לבור אינה שפיכת דם (כב), 'קופץ' פתאום יהודה וטוען: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" – מי הציע להרגו?!
2. מהפסוק "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר" (כט) נראה שראובן כלל לא היה מעורב בדו-שיח בין יהודה לאחים, אחרת היה צריך לציין שהוא נשלח ע"י האחים למכרו לישמעאלים. פס' כט מהווה לכאורה המשך ישיר לפס' כד, תוך 'דילוג' על הצעת יהודה.

ב. למי נמכר יוסף? – ישנה סתירה משולשת בין "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים… וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵףלַיִּשְׁמְעֵאלִים" (לז, כח) "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם" (לז, לו) "וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר… מִיַּדהַיִּשְׁמְעֵאלִים" (לט, א). בנוסף, יוסף עצמו מעיד שלא נמכר אלא נגנב מארץ העברים (מ, טו). אלו אמנם סתירות זניחות מבחינת משמעותן בסיפור אך בולטות מבחינת תוכנן.

מכוח 'חריקות' אלו בטקסט, חילקו בעלי התעודות את הפרק לשני מקורות (החל מפס' יח) ותוצאות החלוקה נראות בתמונה משמאל – שימו לב שאפשר לקרוא כל סיפור באופן עצמאי  והוא 'זורם' בצורה חלקה, חשוב גם לציין שלא נמחק או הוכפל שום פסוק – מדובר בחיתוך 'נקי' של הפסוקים, עפ"י הרצף הקיים בפרק.
מיותר לציין שחז"ל הבחינו בשתי הבעיות והסבירו אותן בדרכם, אבל נראה שההסבר היפה והשלם ביותר הוצע ע"י הרשב"ם, ולפיו ניתן לשחזר את האירועים כלהלן (הלו"ז משוער, ונועד להמחשה בלבד 🙂

• 10:00 – יוסף נראה מרחוק והאחים מתנכלים להמיתו.
• 10:05 – ראובן מציע להשליכו לאחד הבורות, מתוך כוונה נסתרת להצילו.
• 10:30 – האחים זורקים את יוסף לבור, חוזרים למקום המרעה ויושבים לאכול לחם.
• 10:45 – חבורת סוחרים מדיינים מגלה במקרה את יוסף בבור ומחלצת אותו.
• במקביל, אורחת ישמעאלים מתקרבת מרחוק.
• 11:00 – האחים רואים את האורחה ויהודה מציע למכור אותו לישמעאלים.
• 11:15 – האורחה כבר ליד הבור, המדיינים מוכרים לה את יוסף.
• 11:30 – לאחר דיונים ארוכים, הצעת יהודה מתקבלת, וראובן מתנדב לבצע את המשימה (מתוך כוונה להציל את יוסף?)
• 11:45 – ראובן מגלה לתדהמתו שיוסף איננו. הישמעאלים כבר נעלמו מהמקום.

כמובן שעדיין ישנו קושי כזה או אחר בפסוקים, אבל מכאן ועד חלוקה לשני מקורות הדרך עוד רבה, וכפי שמסכם פרופ' שמאי גלנדר:

ראוי לציין, שהכפילות בין ראובן ובין יהודה בסיפור יוסף מעוצבת באופן שאינו פוגם ברצף הסיפורי. התפר אינו גס, ואפשר בנקל להתרשם כי אמנם גם ראובן וגם יהודה הגיבו, כל אחד בדרכו, במצבים המתוארים.
(ש' גלנדר, ספר בראשית (א), ת"א 2009, עמ' 332)

זו כמובן שיטת ניתוח לשונית וענינית, המתעלמת לגמרי מהחלוקה לתעודות, והתוצאות אף שוללות את החלוקה.