נבואת יחזקאל שונה מאד באופן בולט, גם מי שלא מבין דבר בספרות ובנבואה רואה מיד שהיא שונה מאד. הצורה שהיא כותב שונה מאד, ארוכה ומפורטת, הכל תמציתי ומסודר כולל תאריכים ותיאורים סכמטיים. כמעט ולא רואים את אישיותו של הנביא, ההיפך הגמור מירמיהו.
גם בסיטואציה ההיסטורית הניגוד בולט במיוחד מול ירמיהו, ירמיהו עמד בצומת משמעותית מאד, ליווה את החורבן בירושלים, ירמיהו ניסה לעצור את החורבן בגופו, ההשקפה היתה ברורה, מחד השקפת הנביאים, שקבלה ביטוי רשמי בימי יאשיהו אחרי דברי חולדה, שחטאי הבמות וחטאי מנשה מביאים את החורבן, החורבן כבר נגזר, כל מה שאפשר הוא לדחות אותו. ומאידך צדקיהו וההולכים בדרכו וסומכים על בריתות מדיניות. ירמיהו ניסה לשכנע להשפיע על השרים והמלך שיעברו מצד לצד.
יחזקאל לעומת זאת נמצא במצב מאד סטאטי, נולד בגלות ומת בגלות, הוא אמנם מנבא פורענות, אבל מכיון שהיה בבבל, דיבוריו לא היו אלא ענין תיאולוגי. יחזקאל עסק במציאות מאד לא צפויה, שכן גלותו לא היתה הגלות והחורבן שנגזרו על ירושלים, אין זו הפורענות המדוברת בתוכחות, בית המקדש עדיין קיים. וגם הגאולה לא עמדה בפתח, יחזקאל ידע שהגאולה לא תבא בזמנו. והמספר של שבעים שנה נאמר בנביאים, אין כאן מה להוסיף ולחדש. יחזקאל היה בתקופת ביניים, בה העם לכאורה לא היה צריך לעשות כלום חוץ מלחכות שבעים שנה. גם נבואות החרבן של יחזקאל אינם איום ולא קונפליקט, הוא מודיע את ירושלים ואת תועבותיה, רואה את החרבן כעובדה, ומסתכל הלאה.
נבואות יחזקאל מלאות תאריכים, כי בלי התאריך אין להםעבורינו אחיזה במציאות. כל השבעים שנה נראות בעינינו אותו דבר. הנביאים שחיו את התהליכים שחיו בעם לא היו צריכים לציין תאריך כי התקופה ומאורעותיה הם הם הציון. התאריכים של יחזקאל דומים לאדם שנתקע במדבר ואינו יודע אימתי שבת ולכן הוא כל הזמן סופר שש ומקדש אחד. ולכן גם הספר מתוכנן ומסודר במתכונת של סדר וסימטריה, כי בספר כמו ירמיהו הקורא משלים מדעתו ומידיעתו את המאורעות הגדולים, ואילו יחזקאל ידע שעל תקופה של תהו הוא מדבר, וחוץ מספרו לא יהיה עליה כלום. מושב בני ישראל בבבל לא יישאר ולא ישאיר אחריו זכר, ויהיה כמו מושב בני ישראל במצרים. ולכן כשהוא אומר 'ויהי בשלשים שנה' לא מבואר כלל מתי התחילו השלשים שנה.
יחזקאל לא היה צריך לשכנע את האנשים, הם באו אליו לדרוש את ה', גם לא נדרש מהם שום דבר מיוחד, הוא היה צריך לשנות את הראש שלהם. להכין אותם לגאולה מבפנים. לכל נאומי ירמיהו קל היה להם מאד להסכים. אכן חטא חטאה ירושלים ולכן תיחרב. מה זה אומר לגביהם? לכן חוזר יחזקאל לתקופת מתן תורה, הוא כאילו נותן תורה מחדש. התורה לא הסתפקה רק בנאומים דוגמת ספר דברים, אלא פתחה ראשית בתהליך של עיצוב הראש על ידי סמלים, ועל ידי טקסטים. עשו לכם לב חדש ורוח חדשה (יח' לא').
ובזה יש להבין את הסתירה המפורסמת בפרק ג' הפותח בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אתם ממני.. ולא הזהרת להזהיר רשע מדרכו… את דמו מידך אבקש… ומיד לאחר מכן נאמר:קום צא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד.. הסגר בתוך ביתך… לא תצא בתוכם… לשונך אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מרי המה… השומע ישמע והחדל יחדל. המפרשים כתבו חילוקים בסגנון הגמ' שמסבירים את ב' הצדדים, אברבנאל כ' שנאלם לזמן מה כטקס נבואה, המלבי"ם כ' דרק עד החרבן היה מופקד הדבר על ירמיה, וי"א שידבר אליהם בסגנון זה של אלם. והכל יכול להיות אמת (וכן נאמר בלג' כב' כששמע שהוכתה העיר: ויפתח פי ולא נאלמתי עוד), אבל הרעיון הוא שליחזקאל לא היה תפקיד ישיר, בהיותו בגלות הוא היה צריך להיות אחראי על יהדות בית שני, ואם לא היה מצליח היה דמם נדרש ממנו. הפתיחה באה להבהיר לו את גודל האחריות, והסיום את הדרך הקשה שהוטלה עליו, שאם ילך ויצעק על עובדי ע"ז שבימי צדקיהו זה לא יועיל מאומה להמשך. זה בעצם התפקיד של צופה, שמסתכל הרבה ואומר מעט. אם הצופה יצעק כל פעם שיראה משהו, לא יועיל בכלום. הצופה צריך להסתכל קדימה ולהבין את מה שעתיד לקרות.
ואת חוסר המשמעות של הדיבור הישיר מתאר יחזקאל לג' לא': וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך ואותם לא יעשו… והנך להם כשיר עגבים יפה קל ומטיב נגן ושמעו את דבריך ועשים אינם אותם, ובבואה הנה באה וידעו כי נביא היה בתכם. ובכא' ה' 'הלא ממשל משלים הוא', אולי מכאן יש ללמוד על ריקנות החיים בבבל, שהביאה אותם לאהוב את המשלים והשירים הנעימים התורניים יהודיים. כמו משכילי גרמניה שבשלב מסויים אהבו לקרוא דברים בעברית, בבחינת 'קבורה הגונה לכל זה'.[1] יחזקאל דיבר אל העצמות היבשות.
יחזקאל הסתכל בתורה, ובכוונה הסתכל בתחילתה, בפרשת משפטים (הצדיק של פרק יח' הוא העושה משפט וצדקה לא יונה חבולתו חוב ישיב גזלה לא יגזול לחמו לרעב יתן ועירום יכסה בגד בנשך לא יתן ותרבית לא יקח מעול ישיב ידו משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בין השאר. כל הנביאים דברו על בין אדם לחברו, אבל פנו אל הרגש, ויחזקאל פונה אל החוק שבמשפטים, ומחיל עליו את האמור בפרשת קדושים, שהלנת שכר שכיר הוא כהלנת בשר קרבן, ואיפה ואיפה הוא פיגול) בהקמת המשכן ובספר ויקרא. וראה שכך הכין ה' את עמו לכניסה לארץ. יחזקאל הניח את הנאומים שבאים לשכנע, כי אינו צריך לשכנע, ותפס את הסמלים והמלים שבאות לשנות, כי נוצר הצורך לשנות את התפיסה. השנים האלו שהיו בני ישראל בבבל, נדמו אצלו לשנים שהיו במדבר סיני. 'מדבר העמים', בסיני הסתובבו כמו בלי תכלית, אבל היו פנויים לקרוא שוב ושוב את החוקים, הגם שאלו היו רק 'כי תבאו אל הארץ'. אחרי דור שלם של קוראי חוקים, פוחתת הסכנה שהחזרה לארץ תשכיח מהם את הכל תחת הגפן והתאנה. ישעיהו הפך את התוכן של התורה לנצחי, יחזקאל את הטקסט.
לכן הטקסטים הם כבדים ומפורטים, לימוד מדות המקדש לשם לימוד מכניסים לראש את מציאותו המתקרבת. אלף אמירות מליציות ש'יבנה המקדש', לא מגיעות ללימוד של מדותיו ומראהו המדוייק שהנביא ראה בעיניו. בדיוק כמו שאנו לומדים על המשכן דוקא דרך התיאור הארוך. אפשר היה לתאר את המשכן דרך השגב והמליצה ולהתמקד רק בכמה פרטים, כמו שמתואר מקדש שלמה באיכות הבניה ובתיאור פרטים מרכזיים ומרשימים. אבל ציור המשכן חי לנגד עינינו הרבה יותר, וכמובן שבנין שעדיין לא נולד צריך תיאור שכזה ולא תיאור כמו במלכים. יחזקאל רצה לומר שלא נחזור לבנין הראשון, לא נמשיך את אותה ההיסטוריה, אלא הכל יתוכנן מחדש. גם במישור של עבודת ה' ושכינתו. כי כבר נשתרשה האמת שאין טעם לשחזר מה שהיה, שהרי מצבו היה שעתיד ליחרב ולכך הביא את עצמו, ומה יועיל שנבנהו שוב.
והוא הדין לגבי הפירוט המדוקדק על מראה גילוי השכינה, וברור כמו שאמרו חכמים, כי כל נביא שרואה את ה' רואה הרבה מראות נפלאים, ואעפ"כ לא התעכבו על זה הנביאים, כי אין זה מענין ההמון. אבל יחזקאל שידע שבקרוב הנבואה הולכת להסתיים, קבע את מציאות נבואתו באופן זה של פירוט. אף אחד לא יבין אמנם מה הוא מתאר, אבל זה לנו האות וההרגשה שה' מצוי עמנו גם בגלות, ולכן הוא מדגיש שהיה זה על נהר כבר בגלות, כפי שרומז הר"מ בריש ח"ג (וכן כותב ג' ו' שגם העם שהיו עימו היו בני כפר ולכן פירט עבורם). כמו שאנו מרגישים קרבת ה' בקריאת מעשי יציאת מצרים וההתגלות בסנה, כי בלי תיאור מוחשי אין המליצות מספיקות. אין ספר דברים מועיל לבדו אלא למי שעבר את שאר חלקי התורה בגופו. דברים יונק את כחו מ'אתם ראיתם'. וכן יש לשים לב שביחזקאל הוא רואה את כבוד ה', ולא מלאכים. כמשה. וההתגלות היא כמו הקדמה למתן תורה, כבתורה. בגלל שחלק גדול מעלילת הספר מתרחש 'למעלה' צריכים להזכיר לו כל הזמן 'בן אדם'.
יחזקאל משנה מדיני התורה, על פי ה', ספר ויקרא כבר היה לעולמים, לא היה צורך להעתיקו. אבל יחזקאל מתאר את השינויים שיהיו בעתיד, שמתאימים למקדש העתיד, ולימוד השינויים הוא זה שמראה לבני ישראל שגם עכשיו במדבר העמים יש תכנית אלהית בתורה ובחוקים. ה' נותן להם תורה עבורם שמותאמת למצבם. ולפעמים כתובים הדברים בצורה שנראה שינוי אף שאינו מוכרח שהוא שינוי, כי שינוי הכתיבה הוא חלק מענין הלימוד בזה. ולכן הוא חוזר ל'נשיא' ול'מלואים' ולחלוקת גבולות מחדש. וכן עוסק הרבה בדור המדבר וביציאת מצרים.
וכן מדגיש יחזקאל את השינוי בתורת הגמול, שאף שזה דבר המתחייב מן הגלות, שאין הסכם עם העם, ממילא חייב להיות עכ"פ הסכם עם הפרט (ולכן בחורבן הוא אומר 'והכרתי ממך צדיק ורשע' כא' ח', וכבר שאלו בזה חז"ל בע"ז ד. וע"פ הפשט בישראל היה עד החרבן הברית עם העם ורק הגלות והחורבן הביאו ברית פרטית). אף אחר הגאולה השניה נשאר הענין הגלותי הזה, כי אחרי שנכרתה ברית עם הפרט, אין היא מתבטלת כל עוד לא בא התיקון השלם לעם. ומה שאמרו חכמים שביטל יחזקאל את פוקד עוון אבות על בנים, הוא משום שבגלות אין משמעות לחוק זה כי אין קשר אמיתי בין האבות לבנים, וכך היה שהגלות השניה לא יצרה מספיק קשר בין האבות לבנים עד שעונש העם והארץ יהיה עונש הפרט. ועיקר הכוונה בביטול הוא לבטל המצב של ירמיה שהעונש מגיע מחמת חטאי האבות כנבואה חולדה ואין נפ"מ מה נעשה. מכאן ואילך בנו תלוי הדבר, וחטאי האבות שבימי בית ראשון כאילו נעלמו, ואכן זה מה שקרה בבית שני.
ולכן יש ביחזקאל ג"כ ריבוי מעשים סמליים שתופסים מקום מרכזי, כי אין החשיבה משתנה אלא על ידי המוחש. ואעפ"כ יחזקאל הוא כמשה האיש, אין רואים את אישיותו למרות מרכזיותו. הכל בכתב מיד ה' עליו, ולא נשארה לו שום מילה אישית, שלא כמו ירמיהו. וכן דומה הוא למשה שאמר הרבה כי היו הרבה שהקשיבו לו והיה כפה ה' בעולם, לא כירמיהו שעיקר טרחתו היה שיקשיבו לו וחלק גדול מדבריו עוסק בשאלה מדוע לא מקשיבים לו. והיו הסמלים האלו של יחזקאל כמשה שנשא את העם כאשר ישא האומן את היונק, אלא שמשה טרח במשא העם בפועל, ואילו יחזקאל היה צריך לטרוח במעשים סמליים בזמן שהעם בנה גנות ונטע עצים ואכל את פריים. ומכל המעשים האלו רגע אחד של מנוחה לא היה לו. הוא שכב על צדו, אכל את המגלה וכו'. אשתו מתה ונאסר עליו להתאבל. הרבה יותר ממשה שפירש מן האשה. כל זאת בזמנים של שקט מוחלט בבבל. יחזקאל עושה את הסמלים האלו כמעשה עבודת ה' ממש על כל פרטיו ודקדוקיו (כשהוא מדבר הוא מכין פניו אל ירושלים וחושף זרוע). ואולי זה ההבדל בין כהני בני צדוק שעבדו במקדש ולקחו כל מעשה כחרדת אלהים, מכהנים אחרים שהיו נואמים אל הרגש הדתי ולא עמדו על היסוד של הדקדוק. וכן ניכר הדבר ביחסו לטומאה ולזנות שהוא יחס של גועל, לא נימוקים מוסריים, אלא ביטויים ארוכים של גועל ודחיה למראה כל טומאה נבלה ופגול. כל החטאים הידועים מן ההיסטוריה כתובים אצלו בלשון חמורה ומרוחקת הרבה יותר. כולם כ'גויים' בעיניו. ואין הוא מזכיר את תורת ה'חסד חפצתי ולא זבח'. כי אין להשתית עליה את הבית השני. אין הוא דורש 'דעת אלהים', לדעת אותו, ולנסות להבין מה הוא רוצה, אלא 'וידעו כי אני ה', לדעת שה' עומד עלינו ומצווה, יחזקאל ראה את האלהים, ידע כי הוא ה', ועשה את דברו. ולא השאיר מקום לדרישת דעת לפני המעשים.
דומה הוא למשה ג"כ שנשלח מראש, משה נשלח מראש להוציא את בני ישראל ממצרים, והוא יוצא ובורח ופוגש ביתרו ובהר ה' ומכין את הדרך. ויחזקאל יוצא וגולה מישראל לפני רוב העם, כמכין את הדרך. ולולי ספר דברים גם במשה היינו רואים רק את הכהן המדקדק שאחד הוא עם החוק והצו.
ואפשר שמקננת בדבריו של יחזקאל גם ההרגשה כאילו מתחילים ממש מבראשית, כמו שאברהם עלה מאיזור בבל לישראל להתחיל את האומה. כך יעלו בני ישראל ותורה בידם, ולכן הוא מתאר את גן עדן, ואת ריפוי סדום ועמורה וים המלח, כאילו אפשר לבטל את כל מה שהיה בינתיים, לחזור לארץ ישראל ולקדשה ולבטל את הקללות שחלו עליה. (ולכן הוא מציג את ירושלים כסדום במפורש בטז' מט' 'זה היה עוון סדום אחותך', וברמז בפכ"ב התשפוט עיר הדמים וכו' 'כפחת עליו אש להנתיך… ונפחתי עליכם באש עברתי', ואף חיפש בה צדיק כאברהם בסדום:'ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שחתה ולא מצאתי'. וגם כאן אין זה סותר לתורת הגמול האישי, כי זה ענין עיכוב החורבן). וכן ארץ ישראל 'מלאה חמס' (ז' כג' ח' יז' ט' ט')כמו בדור המבול. הרעיון הזה של להתחיל מהתחלה פשוט אצלינו שזה מה שקרה בבית שני, אבל כמובן שזה לא יכל לקרות מעצמו, להניח את כל תורת בית ראשון בקרן זוית ולהתחיל באופן אחר. זה פריו של יחזקאל.
יחזקאל דומה מאד לתורה בכך שדבריו מלכתחלה בעלי ערך כי נועדו לכתיבה, גם אם אמרם בעל פה קודם, הרי אין הם דברים שאנשים יכולים לקלוט ואין אלו נאומים באמת, זו תורה שחייבים לכתוב אותה ומבינים וקולטים רק מן הכתב. הוא פונה גם אל יושבי ירושלים אליהם יישלחו הדברים. ואילו ירמיהו פנה אל האנשים בעל פה, והכתב אינו אלא רישומים וזכר למען ידע דור אחרון.
ולחטאי ישראל הוא מתייחס כבית המרי, כמשהו שבטבע, שהתחיל ביציאת מצרים. וחוזר בזה לחינוך שנתן משה לעם קשה עורף, הוא לא מתאר את הדברים כאיזו בחירה של מנשה או של אחז, אלא כטבע העם שצריך שוב להתחיל מחדש לחנכו. וכמו שהתורה עצמה מתייחסת בתקופת האבות רק לרצף של הטוב מהבריאה ועד יעקב, ומתעלמת מהאלילות, כך יחזקאל מתייחס בכל הזמן הזה רק לרצף של הרע והחלק האלילי שעדיין לא תוקן. אביך האמרי ואמך חתי (טז' ג'). עובדי הבמות בעיניו הם עובדי גילולים בלבד, במקום והשימותי את מקדשיכם הוא כותב את גילוליכם.
יחזקאל כאילו חותם את התקופה שהתחילה בתורה, כשבאה ונתנה מבט שונה על המציאות שכולם הכירו. מדברים ועד ירמיהו דברו בנאומים המותאמים להבנת השומע. וחזר יחזקאל וחתם את התקופה כנותן תורה, במבט שונה מכולם, בתפיסת מציאות שונה 'מבחוץ'. אמנם נצחיות יש רק לתורה, ולכן בימי שיבת ציון חזרו לספר ויקרא עצמו, ואת יחזקאל זנחו. ולכן ביקשו לגנזו כי אי אפשר לשתי תורות ושתי תפיסות מציאות. וזה ממה שנתחדש בבית שני שהתורה היא כל המציאות ולכן לא ייתכן עוד ספר שידבר כך.
בעצם כבר ירמיהו ניבא שבעתיד תהיה ברית חדשה, אבל הברית הוא הטקס, וכל ספר יחזקאל הוא באמת טקס של ברית חדשה. ואמנם הברית החדשה מחדשת את המחוייבות לישן ולכן באופן אבסורדי עוקרת לראשונה את דברי הברית עצמם, כי אחרי שהברית תופסת חוזרים למקור הראשון, ויחזקאל מונח בקרן זוית. מתוך הבנה של רוח הדברים. רק אחרי מאות שנים התעוררו דרשנים וכתות והתחילו לדרוש את יחזקאל כתורה חדשה נגד התורה, ובקשו חכמים לגנזו. וגם בעת החדשה יחזקאל היה הבסיס לדרוש את כל ההיסטוריה ברוח חדשה ובמבט אחר מהמתואר.
יחזקאל הוא היסוד של עיקרי האמונה, כי הנביאים עד יחזקאל היו מן העם ודברו על המאורעות שסביבם, וגם כשהסתכלו הרחק קדימה, היו דבריהם מעוגנים בברית הברורה, דברו על החרבן, על נקמות בגויים, ועל גאולה שתבא מתשובה. כל זו הברית הישנה. אבל יחזקאל אינו מתערב באופי הגלות, אלא מדבר על מלוכה בחימה שפוכה (לא למענם אלא למען שם קדשו, לו' כב'), על תחית המתים, על רוח חדשה. המהות של עיקרי האמונה של הרמב"ם, הם לא רק הברית הישנה, אלא גם שיש עתיד ותהיה התגלות חדשה, המשיח כנביא, תחית המתים, עולם הגמול האישי. חידוש מלכות בית דוד. לא להסתפק בגאולה של בית שני, אלא ממש חידוש ימי סיני. בלי יחזקאל היינו רואים גם את מדינת ישראל כהתגשמות הנבואות. ויחזקאל הוגבל בגלות כמו משה שהוגבל בדרך, כי הוא צריך ללמדנו על עשיה ללא עשיה, על התורה המופשטת. כמשה העולה להר ורואה את כל הארץ הטובה בצורה מושלמת לפני מותו, כך יחזקאל רואה את כל המקדש בסוף נבואתו, ובצורה מושלמת.
(ומעניין שחרבן צור שמתואר ביחזקאל כמוחלט בידי נבוכדנצאר, לא הסתיים ע"י נבוכדנצאר אלא ע"י אלכסנדר, דהיינו שהיעוד היה באמת חורבן מוחלט, אבל הזמן היה נפרד לפי המציאות ולכן יש שתי נבואות על צור האחת מתארת את נבוכדנצאר והאחת את אלכסנדר המטיל את צור הימה).
מקום מרכזי ביחזקאל תופסת הבקעה, בה יחיו העצמות היבשות, ולפי האגדה מדובר באמת על סיני שבה מתו בני אפרים שיצאו ממצרים מוקדם יותר. וכעת הגיע הזמן לחיותם כי הגאולה מאחדת את כל הנפזרים. וכאילו עושים את כל התהליך מחדש.
החידוש ההיסטורי של יחזקאל הם נבואות גוג ומגוג בפל"ח, ונראה שענינם הוא התחדשות אומות הצפון, כי התורה והנביאים עסקו בארצות המזרח ועד בבל, אבל מעבר להן צפונה היה רדום. ויחזקאל חזה בהתעוררות אומות הצפון הקמים סביב בבל ואחריה, הסקיתים והפרסים ועוד, ועצם רצונם להיות ממלכות גדולות הם כאילו יוצאים על העולם הקדום המתואר בתורה. וע"ז נתנבא שגם בשלוט אומות הצפון בעולם, עדיין יהיה שיא תפארתם לבא לכבוש את ישראל, כמו אומות קדם, וגם הם יכזיבו וייכשלו בזה. ואז ייקדש ה' בכל העולם כולו, אפילו הרחוקים.
הערות:
[1]ראה הערות לרד"צ הופמן בראשית פרשת בחוקותי.