להאזנה לשיעור: כאן
כשאנו לומדים ש"ס ופוסקים, ברורה לנו המטרה. לדעת מה המסקנה ההלכתית, שיהיו הדברים נקיים מסתירות, והסברות מובנות והגיוניות. אם עשינו זאת הרי הלימוד הגיע למטרתו. אבל כשבאים ללמוד ישעיהו צריכים להתבונן ראשית מה מטרת הלימוד.
בעניני חולין, כשבאים ללמוד יצירה ישנן שתי דרכים עיקריות: לבחון את היצירה לעצמה, באופן אובייקטיבי בלי שום ידיעה ודעה קדומה. או ללמוד על הרקע שלה ואיך היא נולדה ומה היא מסמלת במאבקו של היוצר וכו'. כיום מרבים מאד בדרך השניה, בעיקר בגלל שליצירות אין הרבה תוכן, והתוכן העיקרי שלהם הוא סיפורו של היוצר. היצירות הן תלויות תרבות ולכן הערך שלהם תלוי עד כמה סיפורו של היוצר מענין את התרבות. הדיכאון שלו, היצרים שלו, והמאבק שלו לעשות לו שם. זו המהות של אמנות מודרנית, שהיא לא עצמאית אלא תלויית תרבות. לאפוקי אמנות קלאסית שטעונה במטען פנימי עצמאי.
כשאנו לומדים את הנביא, בדור שמבקשים בירורים וחיבור פנימי לקדושה, בד"כ פחות חשוב לנו לברר את החלק הקלאסי, את הדקדוק והמליצות, את ההיסטוריה ומה באמת קרה שם בחצר אחז או חזקיהו. למרות שזה מרתק לדורשי אמנות מליצה היסטוריה וקלאסיקה. באופן טבעי אנו מחפשים את התרבות הרוחנית והקדושה של הנביא, מה שהביא אותו, ומה שהוא הביא. הסיטואציה בחצר המלכות אינה אלא ה"ת. ובנוגע לזה ישעיהו הוא באמת הנבחר מכולם. הוא מייצג משהו שאנחנו חייבים לעצמנו.
ישעיהו שונה מכל שאר הנביאים הסופרים, בכך שהוא חלק מההנהגה. הוא בן כרך על כל המשתמע מכך (בשמים ועל הארץ). משה ויהושע היו עדיין ממקימי הכרך. לא היה מקום לעצמאותם ולאישיותם. גם שמואל היה טרוד בלבסס את העם ולהגשים את יעוד התורה. אפילו גד ונתן היו טפלים לדוד, הם הביאו אליו את דבר ה' איך להגשים את תכניתו. אבל עדיין התכניתהיתה אחת וברורה.
רק אחרי ימי שלמה יכל העם הישראלי לשאול את עצמו: הקמנו את המדינה, מנענו את חילול ה' שבמציאות הנכרים והאויבים. ומה כעת. ובנקודה זו כל שאר הנביאים שאנו מכירים, הם אנטיתזה לתשובה המלכותית, רובם בישראל ששקעה קודם לכן, ומיעוטם ביהודה שאחרי מנשה. ישעיהו הוא היחידי שאינו אנטיתזה, אלא היוצר עצמו. יוצר את רוח העם. בגילויו לנו הוא הראשון, אבל כמובן שהוא האחרון מימי שלמה ועד ימיו.
אין ספק שקדמו לו רבים וטובים בני כרך. אין זו ראשית כי אם שיא. אך בהרבה מקרים לפני שקיעה של תנועה רוחנית קם הוגה גדול שמסכם את התקופה ומתרגם אותה לשפת נצח לקראת הפסק קיומה בפועל, ותחילת קיומה כתורמת להיסטוריה. השקיעה נגרמת דוקא מחמת השיא, כשראו את דרגתו של רבי עקיבא בבירור התורה, נוצר מאליו תהליך חתימה ובירור מה אמר רבי עקיבא. כשסידר רב אשי את הש"ס, כשעמדו רב האי גאון ור' שרירא, הוכר שבעצם לא יהיו עוד גאונים. שאין מי שיכול לשבת על כסארבינא ורב אשי. וכך בכל התקופות, עד לראשי הישיבות הליטאיות שלפני מלחה"ע.
התרומה של תנועה רוחנית להיסטוריה בד"כ אינה אותה ההוייה הרוחנית של התנועה עצמה. אלא מה שהיא גורמת ויוצא מכחה(הישיבה הליטאית שלנו תופסת פרספקטיבה מסויימת על הישיבות של ר' חיים ר' ברוך בר ור' שמעון וכו' אבל הוייתה אחרת לגמרי). נצחיות אינה התאבנות אלא רלבנטיות מתמדת. התורה היא רלבנטית עבורינו משום שאנחנו לא עוסקים ברובד המלחמה עם הכנעני והקרבנות, אלא במה שהיא גורמת מעבר לו. הגאון שלפני השבר מגיש לנו את תורתו, אבל הוא משמר בתוכה את התורה שהיתה לפניו, וכזרעים קטנים הוא מגיש לנו גם את התורה שלנו שבאה מכחו.
אם נחזור לנביאים, נוכל להשוות ליחזקאל, שבא אחרי ישעיהו, השתמש הרבה בישעיהו, דיבר וחי את הגלות באופן הרבה יותר מוחשי. אבל עדיין דבריו אינם יכולים לחרוג מזמנו. הם כמעט 'טעונים גניזה' כפי שאמרו חז"ל. הם צופים בהחלט קדימה לעתיד לבא ולתורתו של משיח, אבל לא דרכינו, הדורות הבאים. אלא מעלינו. הוא עוסק ישירות במעשה מרכבה ובמשיח ובבית המקדש העתידי. הוא לא חותם ומייצג תקופה, אלא פותח את תקופת הבית השני, הוא התורה שבכתב של תורת בית שני.
ישעיהו רואה את המאורעות הקטנים שסביבו דרך משקפים של הנצח. זו בעצם מהותה של הנבואה, לייחס למעשים ותובנות באיזה אירוע מקומי, את קול האל ורצונו. כאילו האדם הקטן תופס בידיו ובראשו את הכחהכל יכול שיצר את העולם ובשם כח זה הוא משליך איזו אבן או מצוה על אדם אחר ענין (שנראה) קטן.
ישעיהו ממשיך בכח נבואתו עם יומרה זו אל המציאות, הוא נותן לנו את הכלי לצלוח את כל הגלות. כשם שבא רבי עקיבא אחריו והעניק לנו את הכלים לצלוח את גלות התורה וההלכה. בא ישעיהו והעניק את התודעה היהודית שהיתה נראית מקומית וזמנית, בפורמט נצחי. ישעיהו בונה תודעה היסטורית, בכך הוא חוזר אל התורה, מהכיבוש ניסו להילחם במציאות ולשנותה, התעלמו מהגורל ההיסטורי מהתופעות של שקיעה והתנוונות, היו בהתלהבות וברצון לשנות את העולם כאן ועכשיו. ישעיהו רואה את הגורל, את התהפוכות שהטבע מחייב. וחוזר ל'ונושנתם' בארץ של התורה בכדי להתכונן. כמו שאמר רבי עקיבא 'כל גל וגל נענעתי לו בראשי'.
ולכן ניתן לקרוא כל פסוק בספר ישעיהו בשלשה רבדים: איך התיחסו לנושא ישראלים לפני ישעיהו, מה ישעיהו עצמו אומר, ומה אנחנו בדור שלנו אומרים על זה. ולכן גם הספר עצמו מחולק לשלשה חלקים, מה שנאמר בימי אחז, העיקר בימי חזקיה, והסוף בימי מנשה. הסוף זה כאילו לא ישעיהו אומר. זה דבר העתיד.
חלוקת ישעיהו לשניים, נטילת רוב הנבואות ממנו, שמחייבת קיצוצים גם בחלק ראשון, כגון הידיעה שבבל תחריב את ירושלים ולא אשור. שגרמה כבר להזמנת נקמה על בבל. היא המקרה הקלאסי של מדעי הרוח שרואה את התופעות דרך שבלונה של 'התפתחות' כפי עיני המתבונן בן דורינו. ישעיהו הוא הבריח התיכון, אם חותכים ממנו את השורש הנעוץ בקרש הראשון, ואת הקצה הנעוץ בקרש האחרון, כל הקיר מתמוטט. פיצול ישעיהו הוא עוול היסטורי. מבחינת ההבנה של ישעיהו ומה שהוא אומר אין מה לדון בנושא. ברובד הזה אין כאן מקום ל"קריאה מחדש".
ישעיהו עושה עסק גדול מאחז ומהבן שאמור להיוולד, ומכל שלב ושלב של מסע סנחריב. הוא לא מתמקד רק בעצם זה שהיה נס וה' הושיע את ישראל מצרותיהם, כמו בעוד הזדמנויות. הוא לא רק מתענג על קרבת ה' וחסדיו ככלל (כמו דוד המלך שבכל רגע הוא מתפלל, אבל אינו מקשר את המאורעות לענין רוחני מלבד חלוקה בין טוב ורע, צדיקים ורשעים, אויבי ה' ואוהביו. הוא לא מבדיל בין אדום לארם עמון ופלשתים וכו'). הוא דורש כתרי אותיות בפרקים שלמים. הוא מציג תכניותאלהיות מפורטות. הוא מייחס חשיבות כל פרט ופרט, לזמן מלידת הילד ועד האירועים, למסלול המפורט של סנחריב, לצורה שינקם בו ה'. לאיסוף השלל. וכו'. הוא רואה בכל מקום את העבר והעתיד. ההווה בעיניו אינו אלא סמל. כמו ההבדל בין המדע המודרני לקדום, שהקדום היה אוסף של פרטים, והמודרני מתיימר לדעת את הכללים, שהפרטים נגזרים ממנו ממילא. הוא עוסק רק בשאלת היחס בין ההווה לכללים הנצחיים.
תקופת אחז פותחת לנו צוהר לישראלי שלפני ישעיהו. במקביל לביקרתיות של ספר מלכים שרואה את הכל בעיני החורבן (אף שמתבסס על זמני שפע והשגחה כמו מעשי אליהו ואלישע. והמשך להם עד זמנו שהרי ישעיהו כתב את חסדי חזקיהו. ובדברי הימים ניכר מכתיבת חסד זו). בישעיהו אנו רואים יחס אחר לאחז. אם היה לנו רק את הקטע ההיסטורי הזה היינו רואים את ישעיהו כשונה מאליהו ואלישע וכו', אבל בהמשך אנו רואים שהוא מתקצף על חזקיה על דבר שנראה קטן, שהכניס את שרי בבל וכו'. ז"א ההוה של ישעיהו הוא באמת שונה. הסיבה שזה נראה לנו סותר כי אנו רואים במסגרת רק את ההוה שלו. אבל אם נראה את תורתו כפרספקטיבה של נצח, יש בה הרבה יותר. כמו שאין סתירה בין בראשית לדברים. הפתיחה היא כמו צוהר לעבר. והסיום של ישעיהו הוא צוהר לעתיד, הוא יוצא מהאופק של התורה, הוא עוסק בעמים, ובעמים שהתורה לא הזכירה כלל. בהשקפות שלא הכירו בתקופת התורה, בהפשטה ואחדות של האל, בתיקון העולם, בעבד ה' שכבר נושא את החיבור הרוחני לה' שהתורה באה ליצור.
חז"ל ראו החמצה גדולה בכך שחזקיה לא אמר שירה, שלא כרת ברית כיוצאי מצרים, כיהושע בשכם, כשמואל, כיאשיהו. הוא לא חיזק את ירושלים של ההווה. אבל מההחמצה המקומית נולדה קפסולה היסטורית. ישעיהו כרת ברית מופשטת. שחודרת לאוכלוסיית העתיד בכח המופשט שלה, גם בלי כריתת ברית. שנוגעת ביחיד, וביחידים רבים עד כדי לקבצם "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'". ירושלים של ישעיהו לא הבינה אולי מה הוא רוצה.
אחד המשפטים החשובים בישעיהו הוא: יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט, רצו לדחוק את הקץ, לא הבינו שיש תכנית של אלפי שנים. צריכים להמשיך ולהכין תהליך שהולך לאט לאט. מי שרואה את העתיד יודע להיכן מוליכים מי השילוח האיטיים. ולהיכן מוליך הנהר הגדול מלך אשור. במונחים של מדעי הרוח של היום היו אומרים שכל הנושא של ישעיהו זה טראומת סנחריב, והדבר בדיוק להיפך, ישעיהו יצר נצח מתוך ההווה שיכל להישאר חסר משמעות. הוא זה שגרם לירושלים לבא במצור עוד עשרות פעמים לאחר מכן. במקום להפוך לאבק פורח כמו תל בבל העתיקה, שושן, ספרטה, וכו'. הוא ראה בזוית העין את המצור הנוכחי, אבל נלחם במצור של עוד מאות שנים. וכפי שהוא אומר במפורש בימי מנשה מבחינתו החורבן כבר היה.
אחד הענינים העומדים על הפרק שקשורים בישעיהו, הוא מאמר חז"ל שית אלפי שנין הוי עלמא, שנאמר ישעי' ב' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. חז"ל מחברים שני נושאים שלא נראים קשורים כדי להוליד מהם דבר שלישי. ונראה שבחינת חד חרוב המקורי הוא כפשוטו, שבמזל זה נברא העולם. והוא מוזכר גם בספרים החיצוניים עזרא וברוך. אבל חז"ל דרכם היה לברר ולזקק הקבלות בהתאם לדרשות. ובזה פישרו בין דורשי הרשומות למוסרי הקבלות. (שס"ח מכילים את שניהם בניגוד גמור. ולא בסינתזה של חז"ל. חז"ל כרש"י עה"ת). וישעיהו הרים על נס את הישגבות ה' לבדו. שרוצה לראות אפיסת העולם והתבטלותו מול גילוי כבוד ה'. וכלפי העתיד מתבטא דוקא בתיקון העולם ודאגה לנצחיותינו. וכפי שאמר אביי ביום השלישי יחיינו ונקומה לפניו. יהיה איזה שלב של התבטלות, אבל בדרך לתיקון ולא לקריסה. אנחנו רק צריכים לצי"ח חד חרוב. -וכפי ששמעתי המסר של חז"ל בסדרת התיאורים של בעקבות המשיח הוא שכשתקרוס הקונספציה שלנו תבא אחרת. וזה מה שאומר ישעיהו ונשגב, הענינים ימשיכו להתגלגל עד שיישגב ה'.
ההסתכלות לאחור בעיניים רלבנטיות היא חדשה. בשופטים ועד דוד המלך פחות מודגש הקשר בין האבות לבנים. שמואל הרגיש הכי קרוב לעיל, ועלי לפנחס, ופנחס למשה וכו'. האבות היו רחוקים יותר. אבל אנחנו רואים את האבות כיסוד הכל וכך בכל דבר. לישעיהו יש קשר עם יעקב והוא מזכירו בספרו כארבעים פעמים. יעקב חולם על המלאכים השומרים עליו וישעיהו חולם על המלאכים האלו. ישעיהו כמעט ואינו רואה את החרבן כי הוא מסתכל קדימה יותר, הוא דואג לבנין השני והשלישי. מנשה הרים את ישעיהו מהקרקע, כמו שעשיו הרים את יעקב מהקרקע. הוא הבין וראה מה שלא יכל לראות יצחק. כמו יעקב שבמקום לראות את שעבוד מצרים הוא רואה את המלאך הגואל ואת מה שיקרה "באחרית הימים". ומי שמסתכל קדימה מסתכל גם לאחור ("מי העיר ממזרח שמש"). המון אברהם, המון יציאת מצרים, קשר הדוק בין מעשי בראשית לבין העתיד. ישעיהו הוא הציר, לית מידי דלא רמיזא בישעיהו. בזה הוא כמשה כי הוא כולל הכל עד שאין רואים בעצם את אישיותו כי לית דין בר נש.
ועיקר הראיה שהתורה היא נצחית ורלבנטית לנצח באה לנו מכח הסתכלות זו. כי נראה שהיו בימי הנביאים שראו את התורה כהתחלה, החוקים שניתנו למשה, ולאחר מכן הנביאים בכל דור הדריכו את העם וזה ההמשך. ומכיון שהיתה הנבואה ביניהם לא היו צריכים לעשות מחוקי התורה יסוד הכל באופן מוחלט שכל הזמנים תלויים בה במדהשוה. אבל כשהראיה ההיסטורית הראתה שהתורה היא יסוד הכל לנצח, ולמרות שיש תהליך יש גם מחזוריות. התברר כן גם ביחס לחוקים.
תמונה ראשית, יוצר: , מקור: ויקיפדיה