צור ארליך: ממצאים חדשים והשפעתם על פולמוס 'ראשית ישראל'
קטע מתוך מאמר.
"עשר שנים מלאו לסערה שהתחוללה בישראל כשהטענות הללו ושכמותן פרצו לראשונה את כותלי האקדמיה והיכו בציבור הרחב. בחורף תש"ס מלאה הארץ פולמוסים בשאלת אמינותו ההיסטורית של המקרא, לאחר שהארכיאולוג פרופ' זאב הרצוג, עמיתו של פינקלשטיין מאוניברסיטת תל-אביב וחברו למה שיש מכנים 'האסכולה התל-אביבית' בחקר המקרא, פרסם את הדברים במאמר במוסף 'הארץ'. "התנ"ך: אין ממצאים בשטח", אמרה הכותרת, שאמנם נסכה בדברי הרצוג קיצוניות שלא הייתה בהם – אך השיגה את מטרתה ועוררה את הסערה המבוקשת. "בכל מקום מתקיימים כינוסי חירום", תיארה זאת פרופ' שרה יפת באחד הכינוסים הללו.
בהזדמנות אחרת כתב זאב הרצוג כי הארכיאולוגיה של ישראל הקדומה עברה שינוי פרדיגמה: מ'הארכיאולוגיה המקראית', שחפרה עם תנ"ך ביד ושאפה לאמת את הכתוב בו, לארכיאולוגיה עצמאית המתעניינת בראש ובראשונה במה שהממצאים יכולים ללמד על חייהם של הקדמונים.
זה היה בימי שיא תהילתם של 'ההיסטוריונים החדשים' ושל הפוסט ציונות, ונתפס לפיכך כחלק מזה: הנה, למרות כל מה שלימדה אותנו הארכיאולוגיה המקראית, התנ"ך מזייף לא רק כאשר הוא מספר על נסים ונפלאות אלא גם כשהוא מתיימר לספר היסטוריה ולקשור בין עם ישראל וארצו. גם הצירוף בין אוניברסיטת תל-אביב לעיתון הארץ – שני המקומות שבהם, אם להזדקק לדוגמה עכשווית, מחאו כפיים לג'ו ביידן כשגינה את ישראל על בניית בתים ליהודים בירושלים – הדליק את הנורה האדומה, תרתי משמע. המחלוקת בין האסכולות, כתב אז פרופ' אוריאל סימון מאוניברסיטת בר-אילן, "היא בשורשה בין מחפשי הזהות הכנענית לבין מחפשי הזהות הישראלית".
סימון ניסה למפות את המחנות בעולם המחקר, וסימן ארבע קטגוריות. בקצוות נמצאים ה'ניהיליסטים', השוללים מהמקרא כל מהימנות היסטורית, וה'פונדמנטליסטים' "המקבלים כעובדתי את כל הכתוב באשר הוא כתוב בכתבי הקודש". ביניהם נמצאות שתי הקבוצות שאינן דוגמטיות: ה'מינימליסטים', "השוללים את מהימנות הכתוב כל עוד לא הוכח ההפך", וה'מקסימליסטים', "המתייחסים לכתוב כאמת היסטורית כל עוד לא הוכח ההפך.
בישראל אין למעשה חוקרים ניהיליסטים. הניהיליסטים – שלמרבה הבלבול מכנים עצמם מינימליסטים – טוענים שהמקרא כולו חובר לא לפני התקופה הפרסית, אם לא ההלניסטית, ומתעלמים מממצאים וכתובות לא מעטים שנמצאו בארץ משנותיהן המאוחרות של ממלכות ישראל ויהודה, ומהשוני הלשוני הברור בין ספרי המקרא המוקדמים לבין הספרות שנכתבה בעברית בתקופה ההלניסטית. חלקם פועלים מתוך מגמה אנטישמית או אנטי-ישראלית. כזה הוא למשל חוקר המקרא הבריטי פרופ' קית' ווַייטלם, שפרסם ב-1996 את הספר 'המצאת ישראל הקדומה: השתקתה של ההיסטוריה הפלסטינית'.
עיקר המערכה בוויכוח העולמי על אמינות המקרא מתנהל עם קבוצה זו, אולם בוויכוח שבתוך ישראל היא כאמור מחוץ למשחק. כמוה גם ה'פונדמנטליסטים', חוקרים יהודים ונוצרים כאחד, שכן קבוצה זו אינה מוכנה להחיל על חקר המקרא את חוקי המשחק המדעי. הפולמוס בישראל ניטש בין שני המחנות שבתווך, המינימליסטים והמקסימליסטים (שכמובן אינן קבוצות מגובשות עם גבולות ברורים, ולא כל חוקר שייך במובהק לאחת מהן). הוא מתחולל סביב שלוש שאלות עיקריות: האם נכנסו בני ישראל לארץ מבחוץ, כאומה מגובשת, או שאין סימנים לכך; האם התקיימה בארץ במאה העשירית לפני הספירה ממלכה מאוחדת, ממלכת דוד ושלמה, שחלשה על שטחים נרחבים בדרום ובצפון, או לא; והאם חיבורם של ספרי התורה והספרים הדויטרונומיסטיים החל רק החל במאה השמינית או השביעית לפני הספירה, או שהתאפשר קודם לכן.
הארכיאולוגיה עשויה להוביל להכרעה בשלוש הסוגיות הללו, או לפחות בשתי האחרונות. ממצאים בירושלים וביהודה, וכן בערי המלוכה של שלמה חצור, מגידו וגזר, ההולמים ממלכה גדולה ומפותחת, יעידו על קיומה של הממלכה המאוחדת – אם יוכח שהם מהמאה העשירית (לפני הספירה, וכך בכל המאות והשנים שיוזכרו להלן). ואכן, מחלוקת על תיארוכם של 'אורוות שלמה' במגידו ושל החומה בתל חצור, האם הם מהמאה העשירית או התשיעית, היא אחת הזירות הבוערות. ואשר למועד חיבור התורה והספרים הדויטרונומיסטיים – מציאת כמות מספקת של כתובות עבריות מראשית תקופת המלוכה, או קודם לכן, תלמד על תפוצה רחבה של אוריינות, ומכאן על סבירות גבוהה שהיה פה כבר אז מי שיעלה על הכתב ספרות מורכבת, אלוהית, שליופייה ולעומקה אין תקדים בהיסטוריה – ספרי המקרא.
בעשר השנים שחלפו מהמהומה הגדולה קרה משהו. הארכיאולוגיה סיפקה כמה ראיות חדשות. אולי אין הן מספיקות לבדן, אולי הן תלויות פרשנות – אך הן משנות את בסיס הפולמוס.
בעיר דוד גילתה באמצע העשור ד"ר אילת מזר מהאוניברסיטה העברית מבנה גדל קירות, שהחרסים שמתחת הריסותיו ובתוך עפר-המילוי שלהן מתארכים אותו למאה העשירית לפני הספירה. היא משערת שזהו ארמון המלך דוד. הוא מחובר כנראה ל'מבנה המדורג' – מצודה הגדולה שנחפרה בעיר דוד בעבר, שיש המייחסים אותה לדוד. לפני חודש סיימה מזר חפירה נוספת, הפעם במדרון היורד מהר הבית לעיר דוד. היא מצאה קטע חומה באורך 70 מטרים ובגובה 6 מטרם, בתי-שער, בסיס מגדל וקטע מבניין מלכותי, שהיא מתארכת על פי החרסים, "בוודאות" כדבריה, לאמצע או סוף המאה העשירית – ימי שלמה המלך. להערכתה, זו החומה שעל פי ספר מלכים בנה שלמה המלך סביב ירושלים. במבנה נתגלו גם חותמות וכדים עם כתובות עבריות משלב מאוחר יותר בתולדות ממלכת יהודה.
"הממצאים התואמים למסופר במקרא הולכים ומתרבים", אמרה במסיבת עיתונאים. "הכרונולוגיה המקראית מתאמתת בהתמדה. כשיש לך תיאור מקראי של מלך מסוים שבנה את זה, וזה מתאים לממצאים, אני לא רואה הצדקה להתעלם מכך ולומר שזה איזה מלך לא ידוע מזמן לא ידוע".
בבקעת הירדן גילה פרופ' אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה מתחמים גדולים בצורת כף רגל מתקופת הברונזה המאוחרת, תקופת ההתנחלות בארץ. לדעתו אלו הם ה'גִלגלים' שבהם היו מתכנסים בני ישראל, וצורתם היא המחשה למושג ה'רגל' המשמש בספרים ההם להמחשת נוכחות וכיבוש – למשל בפסוק מספר יהושע א, ג "כל המקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו, לכם נתתיו" ובפסוק מקביל בספר דברים. הגילוי מצטרף לתגליתו המסעירה של זרטל משנות השמונים – מבנה בהר עיבל, העשוי על פי צורתו וזמנו להיות המזבח שבנה שם יהושע על פי הציווי בספר דברים. ליד המזבח נמצאו עצמות של חיות שונות, שהמשותף להן: כולן חיות טהורות על פי דיני התורה. נוסף על אלו, הסקרים שעורכים זרטל ואנשיו זה שנים רבות בשומרון מלמדים לדעתו על התפשטות הדרגתית של היישוב הישראלי בימי ההתנחלות, מהירדן מערבה.
בשפלת יהודה, בחורבת קָייָפה שליד עמק האלה, מצאו פרופ' יוסי גרפינקל ואחרים ביצורים וכלים מהמאה העשירית, המלמדים לדעתם שכבר אז, בניגוד ללוח הזמנים שהציע פינקלשטיין המכונה "הכרונולוגיה הנמוכה", הייתה ביהודה תרבות עירונית. עוד נמצאה באתר לפני שנה וחצי כתובת רשומה בדיו על גבי חרס, שתוארכה אף היא למאה העשירית. לפני שלושה חודשים פרסם חוקר המקרא פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה הצעה לפענוח מלא שלה. על פי גליל, הכתובת היא עברית, בכתב עברי קדום – וככזו היא הכתובת העברית הקדומה ביותר שנמצאה – ויש לה תוכן סוציאלי, אופייני לרוח המקרא וזר לתרבויות המזרח הקדום האחרות. לשונה, בתוספת ההשלמות שלמציע גליל: אל תעשו [כזאת] ועבדו את ה', שפטו עבד ואלמנה, שפטו יתום וגר, ריבו עולל, ריבו דל ואלמנה, שקמו ביד מלך אביון ועבד, שכו גר, תמכו".
"יש לנו כתובות מעשרות מקומות על כך שצריך לדאוג לחלשים", אומר גליל, "אבל תמיד הפנייה היא או אל האלים, המלך או הממסד – ופה הפנייה היא אל העם. כמו שהנביאים אומרים. כמו שכתוב בתורה. ויש פה עוד דבר פנטסטי: שהכתובת מונה עבד לצד אלמנה ויתום, בין החלשים שיש לריב את ריבם. אין דבר כזה במקומות אחרים.
"הכתובת מזכירה מאוד את נוסח המקרא, אבל לא בדיוק – וזה מזלנו, כי היו עוד אומרים שזייפנו את זה. מחפשים אותנו בנרות. מי שיכול היה לחבר טקסט כזה, שהוא מתוחכם ומורכב ספרותית, יש בו תקבולות, היה יכול בשקט לכתוב את שירת חנה או שירת דבורה. לאו דווקא מי שכתב את זה פיזית, שהיה כנראה סופר מתלמד ויש לו כמה טעויות קטנות, אלא מי שחיבר אותו. וזה עוד בעיירה נידחת, לא במרכז הממלכה".
לדברי פרופ' גליל הכתובת נמצאה בבית של משפחת סופרים. הוא מצר על כך ש-30 אלף החרסים שנמצאו באתר, מתוכם 20 אלף מהמאה העשירית, לא נשטפו אחד אחד כדי לבדוק אם יש בהם כתובות. "זו החמצה גדולה, וזה מה שצריכים לעשות עכשיו במקום להתווכח איתי על אות כזאת או אחרת. למרות שהאותיות ברורות. יש לי מצגת עם כל האותיות ורואים אות אות. הכתובת הזאת זכתה לטיפול ששום כתובת אחרת שנמצאה בארץ לא הייתה זוכה לו. היא נשלחה לנאס"א ונבדקה באינפרא אדום ובכל מיני שיטות שונות ומשונות. אני מקווה שהוויכוח ייגמר כשהמאמר שלי יתפרסם בשלמותו. מי שזה לא מסתדר לו יגיד שזה לא עברית, יגיד הרבה דברים. אבל יש שם 18 מילים, ומתוכן 8 אין בשפות אחרות. חוץ מעברית אז מה הם יעשו עם זה?"
כיאה לחוקר מהזרם המקסימליסטי, ממלכת דוד ושלמה היא בעיניו סיפור מתקבל על הדעת. "זה סיפור על כך שמוקמת מיני-אימפריה עד הפרת. האם זה סביר? האם יש לנו דוגמאות אחרות? בוודאי שיש. למשל חזאל מלך ארם. הוא בנה ממלכה כמו שדוד בנה, בסיטואציה פי עשרה פחות נוחה, שכן בזמן שדוד בנה את ממלכתו היה ואקום פוליטי. המצרים, החתים והאשורים לא היו בשטח. זו גם הסיבה שטרם נמצאו אזכורים לממלכת דוד ושלמה, ולישראל בכלל, בכתובות בנות התקופה מתרבויות אחרות: זו תקופת חולשה של כל המעצמות בסביבה, ויש דלדול גדול בכתובות. לדוד היו שלושה גדודי קומנדו, שניים פלשתיים ואחד שלו. עם שלושה גדודים כאלה אתה כובש את כל העולם בתקופה הזו. כי אין מי שעומד נגדך.
"התיאור המקראי של בניית האימפריה עומד במבחן הסבירות ההיסטורית גם מפני שאין בו אותות ומופתים. אין בו שמש בגבעון דום. אפילו לא חוצים את ים סוף. זה תיאור ארצי והדרגתי של בניית הממלכה. מיעוט הממצאים הארכיאולוגיים אינו ראיה. אין ממצאים בהר הבית זו לא טענה. אי אפשר לחפור שם, ובכל מקרה הורדוס יישר את השטח. מי שטוען שהסיפור לא סביר, עליו הראיה. שיוכיח שזה לא נכון. לומר שמגידו נבנתה מאה שנה מאוחר יותר ממה שחשבו – דבר שלדעתי לא הובהר כלל, אבל נניח שיוכח – זה לא מספיק. מה למשל עם המצודות בהר הנגב? בכל האזור הזה אין כלום משנת 2000 לפני הספירה ועד אפס, למעט בתקופה אחת: בסביבות המאה ה-11 או ה-10 היו שם ארבעים מצודות. מי בנה את הדבר הזה? בשביל מה?"
– לגבי תקופות קדומות יותר יש לך ויכוח איתם?
"פה יש הרבה דברים משותפים והרבה שונים. הזמנתי את ישראל פינקלשטיין לכנס בינלאומי שאני מארגן בחודש מאי, לדבר על זה. עליו אני אומר, 'ישראל – אף על פי שחטא, ישראל הוא'. בעיניהם של הניהיליסטים האמיתיים אין הבדל ביני לבינו. הם אומרים שלישראלים אין בכלל רשות לעסוק בתולדות ישראל כי הם מוטים. אצל המינימליסטים שלנו יש סחף; הם התחילו בעמדה שמרנית יותר, ושינו דעתם עם הזמן. ודווקא משום כך אני מאמין שאפשר לשכנע אותם ולהחזירם למוטב. הרי כשנוח להם הם כן מסתמכים על התנ"ך. כשפינקלשטיין מגדיר אתר ישראלי זה קודם כול, לדבריו, על פי זה שזה בהר. שאלתי אותו, איך אתה יודע שאם זה בהר זה ישראלי? ענה, מה זאת אומרת, כתוב בתנ"ך. אמרתי לו, אז אתה ביבליקל ארכיאולוג'יסט. שאצלם זו ההשמצה הכי גדולה".