לחץ לגירסת הדפסה

המחקר מבוסס על עובדות, כולנו יודעים.

ישנן שתי גירסאות לטיעון המדעניסטי הנפוץ, שאי אפשר להטיל ספק בדברי אנשי מדע בשום תחום, הטיעון מן המדע, 1) "אם אתה לא מאמין במדע – מדוע אתה משתמש במחשב?", 2) "אם אנשי מדע טועים ומטעים, אז איך הגענו לירח"?

ובכן, בשביל להשתמש במחשב, לא צריך להאמין בכלום, זה עוזר גם אם לא מאמינים. זה וההבדל בין מדע לטכנולוגיה, טכנולוגיה נוצרת ע"י ניסוי וטעיה של דורות, שמאבר מלך צבויים הדביק לעצמו כנפיים, ליאונרדו דה וינצי שרטט ברגים מעופפים, האחים רייט הטיסו מגבות נייר, בתור שלב ראשון. כשעוסקים בטכנולוגיה אי אפשר להחזיק יתר מדי זמן בתיאוריה שלא עובדת, כי זה פשוט לא עובד. ולכן המחשב או החללית, דוקא כן עובדים.

כל תחום שאינו טכנולוגי נטו, סובל ממרחק מה מן העובדות. תרופות למשל, הן ענין רציני, חיים ובריאות של מליארדים תלויים בו, בודקים אותו לכאורה בשטח. אבל מדובר בסופו של דבר בסטטיסטיקה, עם המון משתנים. ולכן יש אפשרות להחדיר אינטרסים, חלק גדול ממחקרי התרופות ממומנים ע"י חברות שרוצות בתוצאה מסויימת. ולכן מחקרי תרופות הוא תחום שסובל מחוסר אמינות קשה.

על אחת כמה וכמה, כשמגיעים לחקר העבר, או לתחזיות לעתיד, העובדות רחוקות מאיתנו. הנסיון להושיט יד ולגעת בהן, בעייתי וספקולטיבי. ובכל זאת, תחומי מחקר נבנים, הנחות מתגבשות, ושיטות עבודה הופכות לנורמה במשך שנים רבות. וכאן לפעמים מתרחשת צרה גדולה: יד נעלמה פותחת חלון ויוצרת עובדות ממשיות, שהתחום צריך להתמודד עמן. זה מסוכן ועלול להוביל למשבר.

איך נזכרתי בזה? כשקראתי את מאמרו של ד"ר יובל בר טוב, (הגיאולוג של חברת ג'ני אנרגיה) , המתאר את המפגש הכואב של חוקרי ואספרגרי האקלים, עם עובדות. שנים הם מפמפמים את התיאוריה של הקשר בין מעשי ידי אדם ובין אחוז הפחמן דו חמצני באטמוספירה. עושים מאמצים מדומים להפחית פליטות, וטוענים שרק הפחתה של פליטות תשנה את המאזן.

ובכן, זו תיאוריה, היא מעולם לא הוכחה, מה שלא מפריע לנביאי הזעם שלה להשתלח באנושות ולשטוף את מומחם של ילדים ופתאים, אבל היי, עברנו משהו בחדשים האחרונים, בניגוד לפייק מדע, כאשר התבררה סכנה אמיתית לאנושות (כמובן שגם כאן היו קונספירטורים שטענו שאין שום סכנה, ללמדך שמקבלי ההחלטות בעולם לא בהכרח טפשים, והם לא נתלים בכל קונספירציה כדי לחסוך טירחה וכסף), עצרו את הכל, שבועות רבים שאין טיסות, אין רכבות, אין תחבורה ציבורית, הפחתה עצומה בכל המפעלים, אניות, וכו'. מה עם הפד"ח באויר?

ובכן, כותב בר טוב:

רבים בעולם צופים בכיליון עיניים בריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספירה הנמדד ב- Mauna Loa שבהוואי.  אך למגינת ליבם של שוחרי הסביבה ולמרות הצפייה הדרוכה, ריכוז הפחמן הדו חמצני לא רק שאינו יורד, אלא שהוא אף עולה. בתחילה טענו כי ישנו עיכוב בתגובת האטמוספירה לשינויים, ואולם הזמן עבר והירידה בריכוז הפחמן הדו חמצני מבוששת לבוא. יתר על כן, השינויים העונתיים של ריכוז הגז באטמוספירה תואמים את השינויים הרגילים, במעבר מחורף לאביב, בחצי הכדור הצפוני. נראה שהאטמוספירה פשוט לא מתרשמת מהשינוי בהתנהלות המין האנושי, גם לא נוכח הפסקה כמעט מוחלטת של תנועת המטוסים, הרכבות והרכבים .

בגרף להלן, מדידות הפחמן הדו חמצני באטמוספירה בשנה האחרונה. עליה משמעותי נראית בחודשים מרץ אפריל.

מה לעשות, העובדות בעייתיות לתחום, ולכן אף אחד לא מדבר עליהן. זה הרי רק יותר מפחיד, הפליטה שלנו כזו גרועה, שאפילו כשאנחנו לא עושים כלום זה פולט, אין ברירה אלא להתאבד, אבל נביאי הזעם לא מדברים על זה, משאירים את זה כסוד מקצועי של האיגוד, ועוד זמן מה, כשכולם ישכחו, הם יחזרו לפמפם על המחוייבות האדירה להורדת פליטות, וימשיכו להצטלם מקיפים את העולם בשמונים יום במרכבות של האימיש, כדי שלא להשאיר 'טביעת רגל פחמנית'. בקיצור: צרה ושמה עובדות, יש תחומים שטוב להם אם לא יקרו להם צרות כאלו. (ותחום התחזיות האקלימיות רב נסיון בהתמודדות נלעגת עם עובדות מכחישות, כשתיאוריה אחת קורסת, מהר מהר בלי שאף אחד שם לב ממציאים חדשה).

גם מחקר המקרא, הוא כזה מין תחום, שממקם את עצמו הרחק מן העובדות, הוא משתמש בטקסט של המקרא בניגוד לכל אמות מידה מינימליות של טקסטים אחרים, מוחק לגמרי את החלק העובדתי של ריאליות תיאוריות העריכה והעורכים למיניהם (ראה: הנחות היסוד של הביקורת מדע בדיוני, בחיתולים לנצח, האימאם הנעלם של ביקורת המקרא), ומפנה לעצמו את תחום הסיפורת, בה הוא יכול לספר על כל קטע טקסט מה שהוא רוצה, ולקשר אותו לאיזו אידיאולוגיה שמתחשק לו ולאיזו תקופה שמתחשק לו, בלי שום קצה בדל זנב אסמכתא מהתחום העובדתי, משהו מהליין של סבון ללא סבון או מיץ תפוזים שאינו מכיל פרי.

כשנוצרה ביקורת המקרא, לא היתה עדיין ארכיאולוגיה, היה זה תחום נקי מעובדות, אמנם כשגיבשו ולהויזן ותלמידיו את תורת התעודות, היתה גם היתה ארכיאולוגיה, והיא סתרה באופן עובדתי בעליל את התיאוריות, זה לא הפריע להם בשום צורה, ועד סוף ימי האסכולה הזו לא באו בכתביה שום התייחסויות לממצאים ארכיאולוגיים.  הם כותבים שקטורת לא היתה קיימת עד תקופה פלונית, והממצאים מלמדים שהיתה גם היתה, הם כותבים שמעמד של רב כוהנים לא היה, והממצאים מוכיחים שהיה, וכך הלאה. אין סתירה בין התחומים, בקורת המקרא עוסקת במקרא, לא בעובדות.

אותה תופעה קרתה גם לאסכולה הניהיליסטית, שטוענת כי המקרא נכתב בתקופה הפרסית, מה לעשות שיש לנו תעודות וטקסטים למכביר מן התקופה, התעודות האלו מראות בעליל שהמקרא שייך לתקופה סגנונית אחרת (ראו כאן). אבל מה לעובדות אצל נרטיבים?

גם בנוגע להתאמות הסגנוניות והמציאותיות המפליאות בין ראשית התורה ובין מאות טקסטים מהאלף השני לפני הספירה, מדובר בסוד מקצועי של האיגוד, לא מדברים על זה. פינקלשטיין לאורך כל ספרו 'ראשית ישראל' מתעלם לחלוטין מהנושא, ובסיום הוא כותב כמה מלים בנספח (עמ' 314):

"באשר לכתבי נוזי מחקרים מאוחרים יותר הוכיחו כי לא ניתן  להגביל את המחקרים החברתיים והמשפטים המגלים דמיון לסיפורי המקרא לתקופה אחת ויחידה שכן הם היו שכיחים במזרח הקדום כל משך האלף השני והראשון לפסה"נ…"

הוא לא מציין לשום 'מחקר מאוחר', וגם אם יש איזה אלמנט שהיה שכיח בהמשך, הרי רוב ההקבלות לא היו שכיחות, וברור שמגוחך לטעון שתרבות המתוארת לנו רק באלף השני לפני הספירה, 'אין סיבה להגביל אותה' ולכן היא משקפת גם אלף וחמש מאות שנה מאוחר יותר. אלא שכך טיבם של סודות מקצועיים, שהם מובנים רק לבני הגילדה.

יתכן וממצאים ארכיאולוגים המלמדים על התרבות, אוצר השמות, השפה, וכדו' אינן עובדות. אך מה בדבר המקרא עצמו? כאן נמצא מחקר המקר באיזור הנוחות,  כל ימי הביקורת הגרמנית, היה הטקסט הקדום ביותר של התנ"ך – כת"י לנינגרד, מאיזור המאה העשירית לספירה. משם ולאחור, הדלת פתוחה לתיאוריות.

וכשאין עובדות, ה'מדענות' פורחת, חוקר המקרא המפורסם, הרמן גונקל קבע:

"ההבחנה בין שלשה מקורות אלה של ספר בראשית היא תוצאה של מחקר בן 150 שנה שעסק במדע המקרא, מאז קיומו של מדע המקרא הפרוטסטנטי קבלו בעיות שנויות במחלוקת בספר בראשית טיפול מיוחד, והושקעו בעבודה זו חריצות חריפות ויכולת הבחנה הראויים להערצה. בעקבות זאת קם מפעל הראוי בהחלט להיות גאוות הדורות הבאים. בימינו ניתן לקבוע את מהימנותם של המקורות כמעט עד לרמת המלה".

עוד לפני שנחשפו עובדות, כבר הגחיך 'מדע המקרא' את עצמו מעצם אפס השגיו, במקום 'קביעת מקורות עד לרמת המלה', מתברר שאין שום דרך לקבוע את המקורות, ואין שום שימוש לתיאוריה כדי לפתור בעיות או כדי להוכיח על פיצול מקורות, (ראה: הערך המדעי של הפרדת המקורות, ביקורת המקרא לא פותרת שום בעיה, ופרשת מתן תורה כמבחן לבקורת המקרא). מספר החלוקות למקורות כמספר ההירוסקופים בעיתוני שחרית, והערך המדעי בהתאם. רמז: בעתיד יקרה לביקורת המקרא משהו טוב.

בימים הרחוקים ההם, כשמחקר המקרא היה מבוסס על הברקות, גייגר טען שפרשת מלחמת ארבעת המלכים נכתבה ע"י הצדוקים… מלומדי גרמניה ומשכילי גליציה חשבו שהתורה נכתבה על ידי בית הלל ובית שמאי ונחתמה ביבנה וכיוצא בזה. בסופו של מירוץ המהתלות הובן שתרגום השבעים כבר מנציח את התורה הרבה קודם לכן, בשלב מסויים נקלט שגם התורה השומרונית מהווה עדות טקסטואלית קדומה לקיומה של התורה.

נושא מאמרינו הוא, מה קורה כאשר תחום שאינו רגיל להתמודד עם עובדות, נחשף בבת אחת לעובדות וטקסטים שחודרים לתחום מחקרו, ומערערים את החופש והבטחון לומר ולשער מה שרוצים?

אמנם עוד בתקופות קדומות מאד נפוצו אגדות על מגילות מקראיות שהיו טמונות ונחשפו מדי פעם, אוריגינס, מאבות הכנסיה, מתאר במאה השלישית איך מצא נוסח עתיק של ספר תהלים:  "הנוסח הששי נמצא יחד עם ספרים אחרים עבריים ויוונים אחרים בכד חרס ליד יריחו בימי שלטונו של אנטוניוס בן סורוס". אוסביוס מתאר בספרו "היסטוריה כנסייתית":"אוריגנס רכש כתבים מקוריים באותיות עבריות שרווחו בין היהודים. כן התחקה על עקבות התרגומים האחרים של כתבי הקודש, מחוץ לשבעים, וגילה אחדים השונים מן המקובל… והעלה אותם מחדש לאור העולם לאחר שהיו גנוזים ימים רבים במקומות סתר בלתי ידועים".

במאה התשיעית, עדיין סופר מפה לאוזן על מגילות מקראיות עתיקות: טימותיאוס הראשון, הפטריארך של סלאוקיה (726–819 לספירה), כתב ששמע מפי יהודים מומרים על מספר ספרים שנתגלו כעשר שנים לפני כן "בתוך מבנה חצוב בסלע ליד יריחו", ובהם ספרי תנ"ך וספרים אחרים הכתובים בעברית. "היהודים נהרו למקום בהמוניהם ומצאו ספרי תנ"ך וספרים אחרים, הכתובים בכתב העברי". אחד היהודים, שהיה "מלומד הבקי בספרות", סיפר לתימוטיאוס שמצא בספרים "למעלה ממאתיים מזמורי תהלים לדוד".  אף לא אחד מהחוקרים לקח סיפורים אלו ברצינות.

בעת החדשה התברר שלסיפורים אלו יש בסיס מוצק, העתק מ'ברית דמשק', שמוכרת לנו מהמגילות הגנוזות, נתגלה בגניזת קהיר. הקראי קירקיסאני באחד מספריו, מתאר את הכיתות השונות ביהדות הקדומה, וביניהן הוא מזכיר את "כת המערות", המכונה כך "מפני שספריהם נמצאו במערה". קרקסאני מציין שכת זו נבדלה מיתר הכיתות בכך שיש לה לוח שנה מיוחד וספריה עוסקים בין השאר גם בפירושים שונים ומוזרים על כתבי הקודש. (לדעת יגאל ידין, הידיעות על הגילויים המוקדמים הללו מסבירות את העובדה שכמה מן המערות נמצאו ריקות ממגילות, למרות שנתגלו בהן שרידי כדים רבים).

בשנת 1883 פרסם סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא כי בידיו 15 מגילות קלף קדומות שרכש מבדואים שמצאו אותן במערה באזור ים המלח. הוא תיארך את המגילות למאה השביעית לפנה"ס.  במגילות היו חלקים מעשרת הדברות.  החוקר הצרפתי שארל קלרמון גנו, 'בדק את הנושא לעומק', והגיע למסקנה כי המגילות מזויפות, הסוחר שפירא התאבד כעבור מספר חדשים.

כיום לאחר גילוי המגילות הגנוזות, ברור שהסיפורים העתיקים האלו נכונים, וסביר שגם המגילות שהיו בידי שפירא היו אותנטיות. ה'בדיקה' של קלרמון-גנו יצאה מהנחה קדומה, שאין להכניס עובדות לתחום מחקר המקרא ויש להשאיר אותו חפשי להברקות והשערות.

בעיה מהותית לחופש האקדמי של מאחרי המקרא, היוו הספרים החיצונים, אם המקרא נחתם ברשלנות, בתקופה מאוחרת, ומתוך תמימות שכל מה שיוחס לקדמונים אכן שלהם, בלי לשים לב לסתירות או לבעיות. איך ייתכן שהוא לא כולל עשרות ספרים שהיו קיימים בימי הבית השני  ויוחסו לקדמונים? האם זו לא הוכחה שחתימת המקרא קדמה לכל התעשיה הזו?

הפתרון היה קל, בשיטת קלרמון גנו, בדיקות מדעיות קבעו כי הספרים החיצונים מאוחרים מאד. רובם תוארכו לתקופת ראשית הנצרות, המאות הראשונות לספירה. וכך נותרה תקופת הבית השני פנויה לתיאוריות.

הבעיה, שגם כאן, מציאת המגילות הגנוזות אילצה להקדים בהרבה את זמנם של הספרים החיצונים, מה שמשליך גם על זמן החיבורים המקראיים.

יונתן לוי, שעסק במגילות הגנוזות, מתאר את ההתמודדות עם העובדות:

"אין לחוקרים ברירה, אלא להודות על טעויות רבות בתיארוך חלק מהספרים החיצוניים שבהם, היות שחלקם תוארכו למאה ה-1 לספירה, ואילו כעת מתוארכים בין המאה ה-2 ל-1 לפנה"ס…

טרם מציאת המגילות סברו במחקר כי צוואות השבטים התגבשו או נערכו ע"י הנצרות, אך עתה שנמצאו לפחות שתי צוואות במגילות (צוואת לוי בארמית4Q213 ); צוואת נפתלי בעברית (4Q215); כנראה גם צוואת בנימין או יהודה – 4Q538, ועוד)[1] לצד צוואות וסיפורים בגוף ראשון בעיקר של הקדמונים…. צוואת קהת: 4Q542 –  4Q TKohath (TQahat)  שהיא העתיקה ביותר לפי תיארוך פחמן 14: המאה הרביעית לפה"ס".

הקדמת הצוואות, מקדימה הרבה תכנים שנחשבו  למאוחרים:

"צוואת לוי[2] חייבת להיות מוקדמת לברית דמשק, שכן היא מזכירה אותה (ד' 15). רוב החוקרים מתארכים את ספר היובלים לאמצע המאה השנייה לפה”ס (בעיקר כיוון שמייחסים לו תיאור מרד החשמונאים). אך היות וחלק מהחוקרים מתארכים את ברית דמשק לכ-170 לפה”ס…[3] ובברית דמשק יח' 3-4[4] מצוטט ספר היובלים[5] – מתחייב כי ספר היובלים מוקדם מברית דמשק. בנוסף, ספר היובלים הינו מקור למסורות יוונים…

ספר טוביה מספר על חייו אביו וקרובו אחיקר בתחילת גלות עשרת השבטים. חלק מהחוקרים במאה ה-19 ותחילת ה-20 תיארכו את הספר (שהיה מוכר רק כספר חיצוני) למאה הראשונה לספירה. לאחר שהספר נמצא בין מגילות ים המלח, התחייב להקדים תיארוכו. חיזוק לתיארוכו הקדום מגיע מספר משליו של אחיקר שנמצא במאה ה-19 ביֵבּ (אלפנטינה) שבמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס.[6] אחיקר מוזכר בפרק א' 21 כבן אחיו של טובי האב, וגם היה מגולי מבני שבט נפתלי. יש לציין שהארמית של מגילה חיצונית לבראשית קדומה לארמית טוביה, אך עדיין מתארכים אותם בסדר הפוך.

תפילת מנשה היה מוכרת כספר חיצוני שתוארך למאות הראשונות לספירה, וסברו שמקורו יווני. כעת שהחיבור נמצא בעברית במגילות קומראן (ראו פירוט עליו בפרק הספרים החיצוניים), ברור שהספר קדום במאות שנים. משכך, זוהי עוד הוכחה שלא הנצרות (או זרם של המאות הראשונות לספירה) היא שחיברה אותו.

בדומה לתיארוך המאוחר של כרך אחד מספר חנוך א' לאחר מרד החשמונאים, כך גם רוב החוקרים מתארכים הפרקים האחרונים של ספר דניאל (ז'-יא') לאחר מרד החשמונאים – כיוון שהוא מתאר ביא' 34 את ניצחון המרד. קטעי ספר דניאל נמצאו במגילות (ובפרט פרק יא'), ואף ישנה מגילת פשר על דניאל.[7] גם מק"א ב' 62 מזכירו. היות והמחקר בעצמו סבור שצריך לפחות כמה עשרות שנים עד שספר מתקבל להיות קדוש/קאנוני, ורק לאחר מכן כותבים עליו פירוש כפשר, הרי שיוצא שכבר כמעט בלתי-אפשרי לתארך את חיבור דניאל לאחר מרד החשמונאים…

אחת המגילות המשמשות "הוכחה" לתיארוך במחקר הינה פשר נחום, ופשר זה מתאר את שיא ימי ההתייוונות, אך ממשיך ומנבא עד הכיבוש הרומי. כידוע, עולם המחקר החילוני-ביקורתי אינו מכיר בנבואה (הדבר בא לידי ביטוי בביקורת המקרא והצעות מגוחכות כמו למשל תיארוך החומש לתקופה הפרסית), ולכן חוקרים מתארכים את הפשר למאורע האחרון המוזכר בו, דהיינו שנת 63 לפנה"ס (פומפיוס). לדעתי נכון לתארך אותה למועד חיבורה יחד עם שאר חיבוריו של מורה הצדק…

לאחרונה (2015) מאיר בר-אילן עמד על טעויות החוקרים שכטר ואברהמס בתיארוך הספר החיצוני דברי גד החוזה לימי הביניים,[8] אך לא ציין הטעויות של רוב החוקרים המודרניים לתיארוך רוב הספרים החיצוניים שנמצאו בקומראן".

אחת ההשלכות היא כאמור הבעייתיות שבאיחורו של ספר דניאל, לאור היותו חלק מהקאנון במגילות הגנוזות, בעיצומה של התקופה בה נטען שנתחבר. עוד על המשמעות של קדמות הספרים החיצוניים ראה כאן.

פרופ' עמנואל טוב כותב:

 אך טבעי הדבר, שבתקופה שקדמה לגילוי המגילות לא היו החוקרים מודעים לחסר במידע מן העולם העתיק ולעובדה שחסר זה הגביל את מרווח התמרון בניתוח המקרא. בגלל העדר זה של מידע יש להתפלא על הביטחון המופרז שלחוקרים שהרבו להתבטא על ממצא מן העולם העתיק ועל תהליכים טקסטואליים שקרו בימי קדם, על סמך מקורות מימי הביניים… חלקן הגדול של מגילות קומראן (כנראה כ- 40%) קרוב לנה"מ באופן כזה שאפשר לכנות את הקבוצה בשלמותה 'משפחת נה"מ'….  הפרגמנטים השונים של מגילת 4QGenb  קרובים עוד יותר לכתבי-היד מימי הביניים ולמעשה הם זהים לחלוטין עם כתב-יד לנינגרד (מלבד הבדל אחד בכתיב). יש בהחלט להתפלא על כך שמגילות אלה השייכות לקבוצת נה"מ קרובות כל כך לנוסח של ימי הביניים, עד לפרטים הקטנים ביותר. מכאן יוצא, שהטקסטים השייכים לענף זה של מסירת הנוסח, נכתבו ונמסרו בקפדנות רבה, ולא חלו בהם שינויים רבים מאז המאה השלישית לפנה"ס.

עד היום, הקשר בין קדמות המגילות הגנוזות לקדמות חתימת המקרא, הוא סוד מקצועי של האיגוד, הסיפורים על חתימת וכתיבת המקרא לא נוגעים בתחום העובדות, ורגילים חוקרים מקצועיים להפטיר כי השומרוני, המגילות הגנוזות, החיצונים, וכל אלו, "מאוחרים הם", שהרי רואים בהם את התנ"ך כקאנון, ולחזור לתלמודם.

אגב,  משה בר אשר בספרו 'לשונות ראשונים' (מאגנס תשע"ב, עמ' 91) מראה גם לגבי תופעות סגנוניות שנחשבו כמאוחרות:

הערות:

[1] מגילות אלו בארמית,4Q538  זוהתה כצוואת בנימין: 4Q538 –  4Q TBenjamin  ע"י דבורה דימנט, לאחר שהיתה מזוהת עם צוואת יהודה. ראו גם צוואת יוסף: 4Q539 –  4Q TJoseph . קמרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 195, מציע שמגילה4Q460   הינה דברי לוי בעברית.

[2] לסקירת ספרות על תיארוך צוואת לוי, ראו: מאלי, ממקדש למדרש, עמ' 188, הערה 685.

[3] גולדמן, המחזיקים במצוות אל, עמ' 323-322.

[4] 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'. כנה ורמן לא הסכימה שאזכור זה מכוון לספר היובלים, כי הדבר סותר את תיארוכה ליובלים מול ברית דמשק.

[5] גם כנה ורמן את היובלים למחצית השנייה לפנה"ס (עמ' 48 לספרה), וכדי להסתדר עם הציטוט של היובלים בברית דמשק יח' 3-4, היא ציינה בהערה 1 בעמ' 1 ספרה שציטוט ה אינו מתייחס ליובלים (ופירושה דחוק, שכן זהו שמו ופתיחתו של הספר).

[6] יש לציין שלפני שטוביה נמצא במגילות וביב, חוקרים תיארכו אותו למאה הראשונה לספירה, אך היום מתארכים אותו לתקופה הפרסית, וזאת למרות שסוג הארמית שבו מאוחר לארמית שבספרי חנוך ומגילה חיצונית לבראשית, ואלו מתוארכים היום אחריו.

[7] 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'כתוב בספר דניאל' (כנראה על יב' 10). על כך ראו: סיגל, נוסח דניאל, עמ' 198-171. יוער כי ס' דניאל מוזכר גם במק"א ב' 62.

[8] עמ' 19-16 לספרו.