1

קדמות דברים ב

לחלק הראשון:

כפי שראינו בחלק ראשון, ברור כי תיאורייית דה ווט על ארבעת חלקיה משוללת לגמרי: 1) אין שום סימן כי דוקא דברים השפיע על יאשיה. 2) בעל מלכים לא העלה על דעתו כי מתוך סיפורו יסיקו מסקנה מוזרה כמו שספר דברים לא היה מפורסם בעם, מה שנוגד חלקים רבים של ספרו. 3) ספר דברים לא נכתב במטרת השמדת הבמות, כמעט ואין לקשור אותו אליה. 4) איסור הבמות נשמר ברציפות מאז מתן תורה ודוגמאות רבות מוכיחות זאת. כמו גם קדמותו של ספר דברים לימי המלוכה.

מה אם כן אירע בכל אופן בירושלים בשנת 18 ליאשיה?

אם נרצה לתמצת את כל הפעולות הגדולות שנעשו באותם ימים במלה אחת, בלי ספק תהיה זו "ברית". שהרי זהו המונח המנחה את המעשה כולו:

וישלח המלך ויאספו אליו כל זקני יהודה וירושלם ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל ישבי ירושלם אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה' ויעמד המלך על העמוד ויכרת את הברית לפני ה' ללכת אחר ה' ולשמר מצותיו ואת עדותיו ואת חקתיו בכל לב ובכל נפש להקים את דברי הברית הזאת הכתבים על הספר הזה ויעמד כל העם בברית.. ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' אלהיכם ככתוב על ספר הברית הזה כי לא נעשה כפסח הזה מימי השפטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה.. וגם את האבות ואת הידענים ואת התרפים ואת הגללים ואת כל השקצים אשר נראו בארץ יהודה ובירושלם בער יאשיהו למען הקים את דברי התורה הכתבים על הספר אשר מצא חלקיהו הכהן בית ה' וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמהו.

הרי כל המעשה הוא ברית, והספר הוא ספר הברית. ברית היא קביעת הקשר בין שני גופים בצורה מחייבת ובצורה סמלית. והברית בין ה' ובין ישראל היא מעשה סמלי הנעשה פעמים רבות, אך הוא מבטא את הקשר והמחויבות הידועים מראשית הימים. גם הקללות הם ברית, מכיון שמעצם הטקס המחייב שבברית יוצאת רעה למי שמפר את הברית. וכך מתאר ירמיהו את הפורענות כ"הבאת ברית": "כי העד העדתי באבותיכם ביום העלותי אותם מארץ מצרים ועד היום הזה השכם והעד לאמר שמעו בקולי ולא שמעו ולא הטו את אזנם וילכו איש בשרירות לבם הרע ואביא עליהם את כל דברי הברית הזאת אשר צויתי לעשות ולא עשו" (ירמיה יא ז).

גם יהוידע הכהן, לאחר הריגת איזבל (מלכים ב יב יז), כורת ברית: "ויכרת יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה'", אין שום חוקים חדשים בברית זו, אלא הוא שב ועושה מעשה סמלי המבטא את הקשר בין שני הצדדים – ה' וישראל, וכנראה גם מחזק בזה את האפשרות שהפרת הברית תביא פורענות.

זהו גם התוכן של ברית אסא: (דברי הימים ב ט) "וכשמוע אסא את הדברים האלה ויקבצו ירושלים.. ויזבחו לה'.. ויבאו בברית לדרוש את ה' אלהי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם וכל אשר לא ידרש לה' אלהי ישראל יומת למן קטן ועד גדול למאיש ועד אשה וישבעו לה' בקול גדול.. וישמחו כל יהודה על השבועה כי בכל לבבם בקשהו".

ומסבה זו אנו מוצאים את ירמיהו מבטיח (לא ל) "הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקים בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי.. כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אסלח". ברור כאן כי הברית החדשה אינה שום חוק חדש, אלא חיזוק ההסכם, שיהיה נאמן ומחייב, ולא יופר עוד כמו שהופר בימי קדם.

וכן יחזקאל אומר בקצרה: "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקמותי לך ברית עולם" (טז סא). אותה הברית שבימי קדם תקום ותעמוד לברית עולם. לאחר הפרת הברית והפורענות תבא ברית חדשה, מחייבת, ומחזקת את הקשר לברית עולם.

כך בולט הדבר בתורה עצמה, כאשר בסוף התוכחות והקללות נאמר (דברים כח): "אלה דברי הברית אשר כרת בערבות מואב לבד הברית אשר כרת בהר סיני" (ויקרא כז – תוכחות ויקרא). וחכמים אמרו כי על התורה נכרתו יג' בריתות (תוספתא סוטה ח יא).

לפי הטרמינולוגיה הזו שבמקרא כולו, הרי שגם ברית יאשיהו אינה שונה מברית יהוידע, ברית אסא, והברית שמבטיחים ירמיה ויחזקאל[1]: חיזוק ההסכם בין ה' לישראל להיות לו לעם והוא יהיה לאלהים. מכאן מובן הקשר שבין הבהלה מן הקללות, ובין המעשים שנעשו לאחר מכן. שהרי כל ברית מורכבת מהתחייבות לעשות את רצון הצד השני, ואיומי קללות על הפרת הברית.

ובאמת בגוף הברית הזו של יאשיה מפורש שהיא:

"ללכת אחר ה' ולשמר מצותיו ואת עדותיו ואת חקתיו בכל לב ובכל נפש להקים את דברי הברית הזאת הכתבים על הספר הזה".

הרי שמצוות ה' ועדותיו וחקותיו נמנים כדברים מפורסמים וידועים, [ומקבילים כמובן גם לכתוב בספר], והברית מתבטאת בשמירתם "בכל לב ובכל נפש".

והנה אם נרצה לברר איזה ספר מצא יאשיהו, הרי מפורש הדבר במקרא: "עשו פסח לה' אלהיכם ככתוב על ספר הברית הזה". רגילים לכנות את קובץ החוקים הראשון שבשמות בשם "ספר הברית", כפי המקרא המספר שלאחר מתן תורה: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד ז). אולם אף אחד מן החוקרים או הפרשנים לא מצא קשר בין קובץ החוקים ההוא, לבין המעשה שאירע כאן בימי יאשיהו.

אמנם בודאי אין לומר ששני הפעמים היחידות במקרא בהן נמצא מונח יסודי זה, הספר בו נכרתה ברית בין ישראל לה', אינן קשורות זו בזו. ומן הצד השני ברור לנו גם כי לא את קובץ החוקים הזה מצא יאשיהו באותו הזמן. אלא שאם נתבונן נראה כי החפצים הסמליים שנעשה בהם טקס הברית עצמו גם הם ברית, כמו המילה שהיא ברית (יז ז), המלח שהוא ברית (ויקרא ב יג), וכמובן "ארון הברית", שנקרא כן משום שנעשה בציווי מיוחד להכיל את לוחות הברית. חשיבותו של הארון היא היותו החפץ עליו נכרתה הברית. והנה מספרת התורה כי גם ספר תורה היה חלק מארון הברית: "ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה' לאמר לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד" (דברים לא כד). אין ספק כי ספר זה הוא "ספר הברית", הספר עליו נחתמה הברית בין משה לישראל בערבות מואב. וכזה בדיוק היה גם ספר הברית הנזכר בשמות, עליו נכרתה הברית במדבר סיני.

ספר הברית הוא כינוי לחפץ מסויים, שיחודו הוא ההתחייבות שנעשתה עליו, הכוללת את חובותיו של כל צד, ואת הקללות שיבואו עם הפרת הברית. אבל אין הכוונה ב"ספר הברית" לאיזה טקסט מסויים, כי אם לטופס מסויים.

ספר הברית היה ספר מפורסם וידוע כמובן, ולכן אין להתפלא כי חלקיהו הכהן אומר: "ספר התורה מצאתי בבית ה'". הספר הידוע והמפורסם. חלקיהו הכהן עצמו בודאי התרגש ממציאה היסטורית זו, אך הוא ראה אותה כחלק ממעשי השיפוצים המפארים ומרוממים את כבוד בית ה', ולא שם לבו כלל לאפשרות של השפעות מעשיות או של תוכן חדש, וכך מתוארת המציאה:

"שלח המלך את שפן בן אצליהו בן משלם הספר בית ה' לאמר עלה אל חלקיהו הכהן הגדול ויתם את הכסף המובא בית ה'.. ויאמר חלקיהו הכהן הגדול על שפן הספר ספר התורה מצאתי בבית ה', ויתן חלקיה את הספר אל שפן ויקראהו, ויבא שפן הספר אל המלך וישב את המלך דבר ויאמר התיכו עבדיך את הכסף הנמצא בבית ויתנהו על יד עשי המלאכה המפקדים בית ה' ויגד שפן הספר למלך לאמר ספר נתן לי חלקיה הכהן"

ראשית הוא מציין כי התיכו את כל הכסף, והעבודה מתקיימת לשביעות רצון, וכן "ספר נתן לו" חלקיה הכהן. הכינוי הסתמי "ספר נתן לי" מורה על כך ששם העצם הזה הוא ספר, כלומר ספר מן הספרים. כדרך שאם היה מספר שפן "מזון נתן לו" אין להבין מכאן כי נתגלה לו סוג חדש ומענין של מזון. כך ראשיתה של ההודעה מדברת על ספר מפורסם, והמשכה גם הוא מדבר על ספר מן הסוג הקיים. ספר במובן "טופס".

אין ספק, כי בהנחה שספר ברית היה מצוי בצד ארון ברית ה', ספר זה לא שרד את השינויים המפליגים שעשה מנשה מלך יהודה במשך 55 שנות מלכותו. שהרי מנשה התערב בסדרי המקדש והכניס בו עבודות אלילים. מלך כזה שאת שיטתו השליט ב"דם נקי אשר שפך ומילא את ירושלים מפה לפה", בודאי לא חס על גוילי קלף. ויודעי ספר ככל הנראה הניחו כי ספר הברית אבד ואיננו. אם נוסיף לכאן את 18 שנות שלטונו של יאשיהו, מדובר בלמעלה משנות דור בו יכל הטופס העתיק והמקורי להישכח מלב רוב העם.

המשלחת שנשלחה לדרוש את ה' ע"י חולדה הנביאה, כלל אינה מביאה לחולדה את הספר, והיא מחווה את דעתה בלי לראותו כלל:

"וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור ושפן ועשיה אל חלדה הנביאה אשת שלם בן תקוה בן חרחס שמר הבגדים והיא ישבת בירושלם במשנה וידברו אליה, ותאמר אליהם כה אמר ה' אלהי ישראל אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי כה אמר ה' הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה.."

חלקיהו כבר שלח את הספר למלך, והוא הולך אל חולדה לדרוש את ה' "על דברי הספר כי גדולה חמת ה'" אך כלל אינו טורח להראות לה את הספר, וכן לא מוזכר כי עיינה בו או התענינה בהקשר לכל האלמנט של המציאה. אישור לספר בודאי אינה נותנת ואינו מוזכר בשמה. האישור הוא רק לכך שחמת ה' גדולה. לחידושים הלכתיים בודאי אין זכר כאן, וחולדה לא אומרת אפילו ברמז כי יש לשנות כעת דבר מן ההנהגה הדתית.

חלקיהו עצמו אף לא פתח את הספר, הוא הכירו וידעו ולא אמר אלא "ספר התורה מצאתי בבית ה'". שפן הוא זה שלקח את הספר "ויקראהו", אך גם הוא לא ראה בו סנסציה מיוחדת. רק יאשיהו קרע את בגדיו כאשר שמע את דברי הספר. כל הברית כולה והשלכותיה תלויות בתגובתו של יאשיהו, מה גרם לו להגיב כך על מציאת הספר?

אין אנו יכולים לקבוע בצורה החלטית את שהתרחש בלבו של יאשיהו. אך אם ננסה להתקרב ולהבין את תפיסת הברית בימים ההם, כפי שהיא עולה גם מן הנביאים, נוכל אולי לעקוב אחר ההתרחשויות האלו. הברית נתפסה ככח פועל, כח שנוצר על ידי מעשה סמלי, והמעשה הזה של הברית יוצר כח עצמי, מבטיח אך גם מסוכן. על הפרת הברית באה "חרב נוקמת נקם ברית" (ויקרא כו). האהבה העזה והרצון לעמוד בברית יוצרים מן הצד השני גם את גודל האיום , וירמיהו אומר: "כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה ולבלתי היות יומם ולילה בעתם גם בריתי תפר" (לג ט). הברית היא חלק מחוקי הטבע.

אל ספר הברית העתיק והקדום, הטופס שכתבו משה בכדי לכרות עמו ברית בין ישראל ובין אלהיו, בודאי לא היתה הגישה חפשית. ואל קדש הקדשים בו היה מונח הרי לא היה רשאי אדם להיכנס. וכך מספרת האגדה: "דוד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון, כי לא נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע" (ברית דמשק" ה' 2-3). וחכמינו אמרו כי כבר בימי אחז נגנז הספר מפניו. יאשיהו השתדל לשמור את מצוות ה' בכל מאודו כבר מנעוריו (מלכים ב ב) אך בישראל היתה עזובה עתיקת יומין במספר תחומים (ראה בסמוך). כנראה שאירוע מציאת הספר במפתיע, שאולי לוותה גם בפרטים חיצוניים מפתיעים שלא נתפרשו לנו (וחכמים אמרו כי נמצא פתוח בפסוק "יולך ה' אותך ואת מלכך בגולה") הביא בלב יאשיהו את ההרגשה כי הברית עומדת להתממש. האירוע הזה נתפרש כאות, החפץ הסמלי של הברית – "ספר הברית" עולה מתהום הנשיה להזכיר את ההסכם העתיק. והרגשה זו היתה בלבו של יאשיהו כזעזועים סיסמוגרפיים המגלים לאדם כי רעידת אדמה עצומה קרבה ובאה. (בנוסף, בספר דברים נאמר כי באחרית הימים יבאו צרות גדולות ולאחר מכן ישובו אל ה', ראה: דברים ד' ל', לא' כט'. והבין יאשיהו שאחרי שנים רבות בהם בני אפרים טענו שכלל לא הגיעו אל המנוחה והנחלה, כעת אחרי שבני אפרים גלו, וחלקים מהם התקבצו סביב ממלכתו, הרי הגיעה אחרית הימים הזו, בהם יסבלו בני ישראל צרות, וישובו אל ה' ויקיימו רק את חוקי דברים ללא ערעור שעדיין לא הגיע זמנם).

היתה זו הרגשה סובייקטיבית של יאשיהו, שהביאה אותו לשלוח שליחים אל חולדה הנביאה בכדי לדעת האם באמת הרעה קרבה ובאה ו"חמת ה' כי גדולה נצתה בנו". והיא אישרה את הרגשתו על פי האות הזה: "הנני מביא רעה גדולה אל המקום הזה". השביב המדליק את בעירת נקמת הברית אכן "ניצת". ואין להתפלא על כך שחלקיהו הכהן הגדול, שהיה בודאי גם הוא איש אשר רוח בו, לא חש כלל בכך שמציאת הספר אמורה לשנות את המציאות בישראל. הכהנים בכל מקום הם הם המתנגדים הראשיים לנבואות החרבן ולנביאי החרבן, וירמיהו כמעט מצא את מותו בידי הכהנים, האומרים "היכל ה' היכל ה'". הנביא זכריה בן ברכיה נרגם באבנים ע"י הכהנים כאשר ניבא את החרבן. ויהוידע הכהן מינה פקידים מיוחדים "לכל משוגע ומתנבא ונתת אותו אל המהפכת ואל הצינוק" (ירמיה כט כו). ומכאן מובן כמה חוסר הגיון יש ביחוס כתיבת הספר לכהנים, ובקשירת שמו של חלקיה לכך.

תיאור החיל והחרדה שאחז את העם אינו מתאים בשום אופן להתייחסות העם לדברי הנביאים, שלאורך כל ספריהם מתארים את העם כמזלזל בדבריהם, אוטמים אזניהם ועוצמים עיניהם, "אויל הנביא משוגע איש הרוח", "גווי נתתי למכים ולחיי למורטים". זאת  למרות שבודאי הכירו כולם בערך הנבואה. וצדקיהו משליך לאש את ספר דברי ה' מפי ירמיהו. שום ספר אנונימי אינו יכול לפעול פעולה כזו, שדבר ה' בעצמו בפי הנביא לא פעל. אם לא שהוא באמת ספר הברית, הברית הגדולה והעתיקה שנכרתה בדור יציאת מצרים.

פעולות יאשיהו מתאימות להלך רוח זה. יאשיהו מסתער על כל מה שסתר את הברית בין ישראל לה', ואף המספר לנו על פעולותיו אינו מבדיל כלל בין הסרת העבודה הזרה לבין הסרת הבמות לה', ורק מתוך דבריו אנו יכולים להבין כי המקומות בהם רק נענשו הכהנים היו במות לה', והמקומות בהם נהרגו ונשרפו הכהנים היו במות לאלילות.

יאשיהו מצוה לעשות פסח "ככתוב על ספר הברית הזה", וברור כי כבר שמות  (כד ז, לד כד) מצוה על עליה לרגל  [ומוסיף "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ה' אלהיך", מה שמוכיח כי המדובר כאן במסע הנמשך מספר ימים ועזיבה את תחום העיר שבהם נשקפת סכנה לארצו של העולה]. מדוע אם כן מתואר במלכים "כי לא נעשה כפסח הזה מימות השופטים אשר שפטו את ישראל", והאם באמת ימי השופטים, אשר בהם "איש הישר בעיניו יעשה", היו ידועים בעם כימים יפים כל כך של שמירת ההלכה והשלטת החוק והתורה על כל העם?

גם החוקרים יודעים כי לא יאשיהו הוא שחידש את עשיית הפסח במקדש:

  • "הסברה כי יאשיהו עקר את הפסח מבתיהם של בני ישראל ועשאו לחג ציבורי נראית פשטנית מדי, משנתעוררו בעיות רבות בענין קביעת זמנו של ספר דברים ובעניין הבנתם של תיקוני יאשיהו, יתר על כן אי אפשר לבטל את עדות דברי הימים בדבר פסח חזקיהו.. קשה לומר כי לא נעשה פסח בבית המקדש לפני ימיו של יאשיהו, ולו בלבד משום שאין אנו רשאים להכחיש לגמרי את העדות בדבר עצם קיומו של פסח חזקיהו, אלא גם משום שאנו חייבים להניח כי למרכזי הפולחן השונים היה כח משיכה מסויים, אם פסח עצמו טבוע בחותם חגיגה ביתית הרי חג המצות הסמוך לו מחייב את העליה לרגל לפי חוק קדום, וברור שאין אדם יכול לראות פני ה' במרכז פולחני כל שהוא בטו' בניסן כשהוא עושה את הפסח בביתו בלילה שבין יד' לטו'" (אנצ"מ ערך פסח עמ' 520-3).
  • ג'ימס פרביס: "בדה"י מצינו תיאור השתדלותו של חזקיהו לאסוף את כל בני הצפון ולהביאם לירושלים לעשות את הפסח (דה"ב ל).. הדעת נותנת שסיפורו של בעל דה"י מיוסד על מקור היסטורי איתן", (אנצ"מ ערך שמרנים עמ' 166).

נראה שיש קשר בין מעשי יאשיהו ובין ספר דברים. עובדה היסטורית היא שגם המלכים שהשתדלו להסיר את הבמות כמו אסא וחזקיהו, סוף סוף לא ביערום מן העולם, ועדיין בעיה זו היתה קיימת גם לאחריהם. אם נתעלם מכל הספקולציות שבדו חוקרים, ונתבונן במקרא כמו שהוא לפנינו, הרי שראשיתה של בעיה זו החלה בפילוג המדיני שנעשה ע"י ירבעם בן נבט. ופילוג זה גובה על ידי הנביא אחיה השילוני (נבואתו זו היתה מפורסמת ונזכרת גם בימי אסא, מלכים טו). מובן כי רחבעם טעה בגישתו לעם, ומחיר הטעות הזו היתה הסרת המאחד בין אפרים לישראל, שכנראה מעולם לא היה איחוד פנימי אמתי היכול להביא להתמזגות חטיבתית אחת.

במצב שנוצר תושבי ממלכת ישראל לא יכלו עוד לעלות לרגל למקדש שלמה, שבימי מלכותו בודאי היה המקדש המרכזי. ולא מוזכר שום מקדש אחר בימיו. בימי שלמה כפי המתואר במלכים (א ח) חגגו כל העם את חג הסוכות במקדש שלמה. ומכיון שספר שמות מצוה "שלש פעמים בשנה ייראה כל זכורך" אין לחלק כאן בין פסח לבין סוכות. מכיון שכל חוקי עיר הבחירה ואיסור זביחה מחוץ לה מותנה בתורה ב"הגעה אל המנוחה ואל הנחלה", דהיינו התאחדות ישראל סביב עיר בחירה, מצב שהיה במשכן שילה והתבטל עם חורבנו. הרי שתושבי ממלכת ישראל שלא יכלו מסבות מדיניות לעלות לרגל היו מנועים בעצם מקיומו של חוק זה.

כל זה היה מצב נתון בדורות שלאחר ירבעם ורחבעם, המלכים הבאים אחריהם לא היו הגורמים לפילוג, מהם הלכו בדרך הישר ומהם לא. בודאי ישנה בקורת על המצב המיותר של עם המפולג לשניים, אך אי אפשר להצביע על אדם ספציפי בזמן נתון ולתלות בו את כל האשם על מצב נתון וקיים מזה דורות. ואולי בקשו שבטי אפרים כי דוקא בית אל היא היא שתהפוך לעיר הבחירה כדרך שהיתה שילה.

ידוע ומתואר בספרים כי עבודת ה' בערי ישראל השונות נחשבה אצל העם כדבר לגיטימי, ובודאי לא ראה העם לפניו הגעה אל המנוחה ואל הנחלה המחייבת איחוד סביב מקום אחד[2]. ואפשר אף שהשפעה כזו חדרה ליהודה. שהרי אם מקדש ירושלים הוא מקדש מקומי, שוב לא יכול להתקיים דין עיר הבחירה.

כל זה היה מצב של הזנחה רבת שנים, שאנו מוצאים בטויים רבים נגדו, המבטאים את גודל ההפסד שבצורת התנהלות זו. כמו המשפט המפורסם של עמוס: "ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו" הפותח את הנבואה המבטיחה "ופקדתי על מזבחות בית אל". אך כאמור לא יכל להיחשב כחטא ישיר של אדם מסויים, שהרי היתה זו מערכת סבוכה של יחסים שנרקמה במשך מאות שנים.

והנה בימי יאשיהו נשתנה כל זאת, מלכות ישראל אבדה ואיננה. אך רק כח המלכות אבד, העם, אף שנפגע והוכה קשות, בודאי לא הוגלה כולו מן הארץ עד אחד, הגלות עשתה שמות במבנה החברה בישראל, אך הארץ כולה היתה מיושבת, ואלפים רבים נשארו בכל מקום ואתר. הנשארים בנו משפחות והקימו חרבות, וישוב גדול היה בארץ כולה, כשיאשיהו הוא בעל ההשפעה הגדול בארץ.

  • "תקופת מלכותו של יאשיהו היא שעת הגדולה האחרונה בתולדות יהודה, הוא ניצל את ירידתה של אשור.. [הביא את כהני ישראל מגבע עד באר שבע לירושלים] וטיהור הפולחן בוצע גם "בערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי.. בכל ארץ ישראל" (דה"ב לד ו-ז) משמע יאשיהו שלט שוב בכל השטחים הללו וסיפח לממלכתו את הפחוות האשוריות שומרון מגדו ואולי גם גלעד שנוסדו בשטחה של ממלכת ישראל. אישור לכך אנו מוצאים במלחמתו ליד מגדו. אגרת עברית שנכתבה בימיו נתגלתה במצד חשביהו שנבנה על חוף הים בין יבנאל ואשדוד לפי האגרת יושב במקום מפקד שר ישראלי ומכאן אנו למדים שיאשיהו חלש גם על אזור זה בהרחיבו את תחום ממלכתו על חשבון הערים הפלשתיות" (אטלס כרטא לתקופת המקרא. על כתובת זו: פרופ' שמריהו טלמון, בית מקרא נובמר 1965 גליון א' ב').

במשך דורות רבים התרגלו כל העם ובכללם תופשי התורה למצב הזה שהיה נראה בלתי ניתן לשינוי. אין אנו יודעים את היקף עבודת הבמות (ראה להלן), אך בכל אופן השמדתם הפיזית לא בוצעה ע"י רוב המלכים (ואפשר שהדבר קשור באיסור התורה: לא תעשון כן לה' אלהיכם. ובודאי אין הדבר פשוט להרוס ולהשמיד מקום שעבדו בו לה', ואפשר גם שהקמתן היתה בזמן המותר לעבוד את ה' בבמות. על נביאי הבעל נאמר שהיו הורסים את במות ה' (מ"א יט י) ואפשר שיראי ה' לא היו מסוגלים לפעולות  כאלו).

בימי מנשה שהכניס פולחנות אליליים לבית המקדש, אפשר שהתגברה עבודת ה' מחוץ למקדש, שהרי באין מקדש ראוי להקרבה יש מקום לחשוב כי אין איסור לעבוד את ה' מחוץ לו.

המצב המדיני החדש נתן הזדמנות היסטורית בידו של יאשיהו, לחדש את הברית, ולתקן את כל העזובה ששרתה במקצוע זה, עזובה שמציאת הספר ודברי חולדה הוכיחו לו כי היא מביאה בכנפיה חרב נוקמת נקם ברית.

ואכן אם נתבונן שוב בפעולת יאשיהו, נראה כי היא מתמקדת בשלשה תחומים:

  1. "להוציא מהיכל ה' את כל הכלים העשוים לבעל ולאשרה ולכל צבא השמים וישרפם מחוץ לירושלם" "והשבית את הכמרים אשר נתנו מלכי יהודה ויקטר בבמות בערי יהודה ומסביב ירושלם"
  2. "ואת המקטרים לבעל לשמש ולירח ולמזלות ולכל צבא השמים ויצא את האשרה מבית ה' מחוץ לירושלם"
  3. "ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה' אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה"
  4. "ויבא את כל הכהנים מערי יהודה ויטמא את הבמות אשר קטרו שמה הכהנים מגבע עד באר שבע"
  5. "ונתץ את במות השערים אשר פתח שער יהושע שר העיר"
  6. "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלם כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם"
  7. "וטמא את התפת אשר בגי בני בן הנם לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למלך"
  8. "וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש"
  9. "ואת המזבחות אשר על הגג עלית אחז אשר עשו מלכי יהודה ואת המזבחות אשר עשה מנשה בשתי חצרות בית ה' נתץ המלך"
  10. "ואת הבמות אשר על פני ירושלם אשר מימין להר המשחית אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתרת שקץ צידנים ולכמוש שקץ מואב ולמלכם תועבת בני עמון טמא המלך"
  11. "וגם את המזבח אשר בבית אל הבמה אשר עשה ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל גם את המזבח ההוא ואת הבמה נתץ"
  12. "וגם את כל בתי הבמות אשר בערי שמרון אשר עשו מלכי ישראל להכעיס הסיר יאשיהו.. ויזבח את כל כהני הבמות אשר שם על המזבחות"
  13. "ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' אלהיכם ככתוב על ספר הברית הזה כי לא נעשה כפסח הזה מימי השפטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה"
  14. "וגם את האבות ואת הידענים ואת התרפים ואת הגללים ואת כל השקצים אשר נראו בארץ יהודה ובירושלם בער יאשיהו"

השמדה פיזית של צלמים קדומים בירושלים (1,2,3,7,8,9,10) השמדת הבמות מגבע עד באר שבע (4,11) חיזוק ותיקון הדת באופן כללי (6,13,14). בכל המונומנטים שהיו צריכים השמדה בירושלים לא היתה פעילות ערה, כי אין לחשוב שבימי יאשיהו שהיה ירא את ה' מנעוריו נעשתה עבודת אלילים ממש בבית ה'. "הכלים העשוים לבעל ולאשרה בבית ה'", וכן "הסוסים אשר נתנו לשמש", לא היו אלא צלמים קדומים, שקודמיו לא היו מספיק קנאים בכדי להשביתם. וכן חייבים אנו להכריע מכח העובדה שלא מוזכרת כלל הענשת עובדי האלילים במקומות האלו, כשם שמוזכרת זביחת כהני הבמות להכעיס בשומרון (12). לא ברור אם במת שר העיר יהושע היתה בעיר ירושלים[3], שהרי שר העיר בירושלים באותו הזמן היה מעשיה (דה"ב לד ח).

כפסח הזה לא נעשה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, משום שבימי השופטים היה שילה מרכז אחד לכל העם. ופסח זה הצטייר כאחדות גמורה של כל העם ללא שום שוליים סוררים[4]. מה שאין כן מאז ועד ימי יאשיהו היו אפרים וישראל מופרדים ומחולקים, וגם החיבור שנוצר בימי דוד, לא היה אלא למראית עין, כפי שמראות המרידות הרבות שבאו בימיו מצד ובסיוע אפרים. ומן העובדה שלאחר ימי שלמה "התפוצץ" שוב האיחוד, ע"י ירבעם שכבר בימי שלמה חתר נגדו, יש ללמוד כי לא נחשב איחוד זה כבימי שילה, בהם מרכז העם היה באמת בארץ אפרים. רק בימי יאשיהו התברר אכן בצורה סופית לשני הצדדים כי השראת השכינה עברה מארץ בני אפרים אל ארץ יהודה.

המכנה המשותף של כל הפעולות האלו אינו בשום אופן "גילוי חוקים חדשים בספר דברים", אלא: "חיזוק הברית והסרת כל אבני הנגף המאיימים על קיום הברית מצד ישראל". הספר שנמצא אינו "ספר דברים" אלא "ספר הברית". מעשים גדולים כמו השמדת הבמות שבמשך מאות שנים היו בגדר של דיבורים וחזון אחרית הימים, הפכו למציאות. טיהור הארץ מן האלילות התייחס לשאריות עלובות, מבנים קדמונים שעמדו כמזכרת עוון, צלמים וסימנים, דלת העם שנטו אליהם בסתר או בגלוי, כפי העת. הבמות "אשר בנה שלמה לעשתרת ולכמוש" בודאי לא באו לידי שמוש בימי אסא וחזקיה ודומיהם, והם עמדו דוממים בין שאר המבנים העתיקים הרבים שהיו בירושלים ובסביבתה. יאשיהו הסתער על כל השאריות האלו מתוך גישה חדשה, גישה של טיהור, המביאה את יאשיהו להוציא את השברים מחוץ לירושלים, לשרוף אותם, לאסוף את האפר ולכתוש אותו עד דק, ולזרות אותו אל מקום טמא. למרות שבודאי באותה עת האלילות לא היתה מרכיב משמעותי בעם, החליט יאשיהו שמציאותה של ההזנחה הזו בשוליים היא המעוררת את חרב הברית מתרדמתה.

אפשר שחלק גדול מהשמדת הבמות היתה השמדת מקומם של הבמות, שכן רגילים היו לייחס קדושה למקומות, ומן הסתם באותן מקומות שניתץ חזקיה את הבמות, שבו והמשיכו לעבוד את ה' בחשבם אותם למקומות קדושים. לכן טימא יאשיה את מקומם בכדי למנוע את התקדשות המקום שוב ושוב. [ואכן תגליות ארכיאולוגיות מעלות כי ממערב לירושלים נמצאו 17 אתרים של מזבחות פשוטים ללא חפצי פולחן אלילי, מנותצים ושרופים, כשעליהם גל עפר גדול. יהודה אליצור (הקונגרס החמישי למדעי היהדות, תשכט') מייחס מעשים אלו ליאשיהו, כשכיסוי הבמות בגלי עפר מונע את האפשרות לקדש שוב את המקום].

קשה להוכיח פרשנות לאירועים. אך קל בודאי להוכיח כי הפרשנות שנתן דה ווט למציאת הספר היא מוטעית ובלתי ניתנת להיאמר. מעשי יאשיהו אינם קשורים דוקא בספר דברים, וכן הדו שיח עם חולדה. ספר מלכים עצמו מספר על קיומו של דברים ומעשים שנעשו על פיו בתקופות קודמות, ובודאי לא התכוין לפרשנות זו. רוב רובו של ספר דברים אינו שייך לאיחוד עבודת ה', ומכאן שאין לתלות חיבור ספר שלם בענין שאינו עיקרו של הספר. חטא הבמות עצמו והשלכותיו לא נפקדו כלל בספר. לעומת זאת ההיסטוריה המקראית כולה עוסקת בסוגיית איחוד עבודת ה', ומעשה יאשיהו אינו אלא המקום האחרון בתנ"ך בו נפקד ענין זה. אין זו ראשית פרשת איחוד עבודת ה', כי אם חיתומה. לפי כל הקריטריונים לחקירת איחור או קדימה הרי ספר דברים קדום ושייך לאותה שכבה של שאר חוקי התורה שאינם מתאימים אלא לדור המדבר. הוא חלק בלתי נפרד מן התורה, והיעדרו בה היה בלתי מוסבר. ובכל הנוגע לקדמות הספר הכירו גם החוקרים.

  • "מסתבר שספר התורה שנמצא בימי יאשיהו היה לדעת המספר ספר זה עצמו שכתבו משה ושהושם מצד ארון הברית", (אנצ"ע ערך תורה עמ' 604).

אין אנו באים לתלות את שאלת חיבור דברים בפירוש שהצענו כאן. גם אם לא נלך בדרך המוצגת לעיל, ואפילו נחשוב כי יאשיהו באמת לא היה מודע לכל פרטי התורה, כדעת הרד"ק. בודאי אין ללמוד מכאן כי הספר לא היה קיים קודם לכן. ננסה נא לחשוב האם כשאי מי בעתיד יקרא ידיעה עיתונאית מזמנינו כי נשיא מדינת ישראל גילה להפתעתו קטע נוגע ללב ב"מדינת היהודים" של הרצל והזדעזע ממנו [אכן, לא היה מזיק למנהיגינו לעיין שוב בספר זה..], הוא יסיק מכך כי הספר לא היה קיים קודם לכן וזוייף בזמנינו, וזהו ההסבר היחיד מדוע לא היה הנשיא בקי בספר זה בעל פה?

אגב יש לציין לכתובת מימי דוד המלך, שסגנונה נראה כמושפע מספר דברים:

מן הענין לציין לכתובת נוספת המזכירה את לשון התורה שנתגלתה לאחרונה בחרבת קאייפה (שעריים – מימי דוד המלך), ונחשבת לכתובת העברית העתיקה בעולם, על פי הפענוח של פרופ' גרשון גליל, כך:

אל תעש: ועבד את[… ]

שפט עבד ואלמנ(ה) שפט ית[ם].

וגר רב עלל רב דל ו

אלמנ(ה) נקם *יבד (=ביד) מלך.

אבינ ועבד שכ גר תמ[כ].

על פי גליל הקשר המקראי הינו הדרישה עבור משפט צדק ליתום והאלמנה, הכמיהה לכך חוזרת כחוט השני במקרא.
שמות כב כא. כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן"
דברים כד יז. לֹא תַטֶּה, מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם; וְלֹא תַחֲבֹל, בֶּגֶד אַלְמָנָה"
ישעיהו א יז. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה"

תגלית ארכיאולוגית חדשה הקשורה בנתונים היסטוריים הכתובים בספר דברים, היא האישור הארכיאולוגי להתנחלות בני ישראל בעבר הירדן נתגלה ב2013 במסגרת פרוייקט מישור מידבא, בו חשף הארכיאולוג הקנדי לארי הר מקבץ של ישובים קטנים שקמו בעבר הירדן באיזור המאה ה13, ישובים שכללו מאפיינים יחודיים שלא היו קיימים בסביבה קודם לכן, התרבות החמרית שלהם מקבילה לתרבות החמרית של ההתיישבות בהר באותה תקופה, היעדר עצמות חזירים, תרבות הבנויה על מקנה, כלי קרמיקה המתאימים לתרבות נוודית, קנקני שפת הצוארון, חומות סוגרים, וסגנון בניה בדוגמת בית ארבעת המרחבים. התנחלות בני ישראל אחרי נדודי המדבר בעבר הירדן, מתועדת בספר דברים. במאה השמינית לא יכול היה אף אדם לדעת את זמנו של ראשית הישוב, מבלי שהיו הדברים מתועדים בצורה כל שהיא, כפי שאנו רואים בתורה.

קיטשן כותב כאן: המסגרת הספרותית והצורה של הבריתות מתארים במדוייק את הפרופיל החברתי והתרבותי בסביבות 1400 לפנה"ס עד 1200 לא לאחר מכן, ספר דברים כפי שהוא בידינו לא יכול היה להיכתב במאה ה7 לפנה"ס כפי ששיערו חוקרים בלי שום אסמכתא.

גם וידנפלד במאמרו מ1972 מראה כי התיאורים שבתחילת ספר דברים על הדרך שבני ישראל צריכים לעבור לנחלתם, תוך תיאור נחלות השכנים ואזהרה לא לפלוש לנחלתם כי היא מיועדת להם, דומה להפליא לחוזים חיתיים מ1300 לפנה"ס ועשויה לפי הטופס המקובל באותו זמן (מצוטט אצל נילי וזאנה, כל גבולות ארץ, הוצ' אנצ"מ תשס"ח, עמ' 36).

הערות:

[1]וכאן המקום לציין כי זלין גם הוא נמשך אחר הפירוש הנוצרי של "ברית חדשה", כמושג המתכוין לחוקים חדשים. ולפיכך תמה: מדוע היה צריך את ברית שכם, מכיון שכבר היתה ברית בסיני, הוא מותיב והוא מפרק: ברית זו באה בכדי להכניס את השבטים העבריים שלא היו בסיני, בברית התורה. ואכן, "פירוש" זה ראוי למי שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני!

[2]מדברי ריה"ל בכוזרי (ד יג) משמע כי גם נביאי ה' בישראל היו בעמדה זו, ומפורסמת זעקתו של אליהו (מ"א יט י) "ואת מזבחותיך הרסו". אף כי אין כאן הכרח, שהרי בודאי הגיוני כי הנביא יתקומם מול הרס במות שנבנו בהיתר, מתוך קנאה לאלילים וביעור עבודת ה'.

[3]במות השערים נמצאו דווקא בדן הישראלית (א. בירן, על מקרא ועל ארכיאולוגיה, בתוך: על אתר ז'), ואין להתפלא על הביטוי "יהושע שר העיר" ללא ציון שם עיר, שכן אדם יכול להתפרסם בכינוי כזה עד שאין צורך להזכיר את מיקומו.

[4]כיוצא בזה הוא דבר נחמיה על חג הסוכות בזמנו שלא נעשה כמוהו מימות יהושע בן נון. והרי כבר עזרא (ד ג) כותב כי קיימו את חג הסוכות כמשפט, (בזמן שאפילו הבית לא נבנה אלא רק מזבח) אך כוונת עזרא בעיקר לקרבנות החג. ואילו מצוות בניית הסוכה היתה מוזנחת במשך שנים רבות מכיון שהתנגשה עם מצוות עליה לרגל (כפי ההלכה שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה), וכן אפשר שבתנאי הגלות היתה קשה. אך עדיין ידעו כי שמו של החג הוא "סכות".. כלשון עזרא, וכן זכריה שקדם לעזרא (יד טז) מדבר על חג הסוכות גם בימי שלמה חגגו את חג הסוכות (מ"א ח ב), ועל ידי בדיית חג מקביל חודש לאחר מכן הצליחה עצת ירבעם (מ"א יב לג). בימי יהושע כנראה היתה רוב העדה מכונסת עדיין בשילה, בדומה לימי נחמיה שכל הגולה היו מכונסים בירושלים.