כשאנו מעיינים בתורה, אנו רואים שאינה כתובה באופן אחד פשוט, כמו המשנה למשל (שגם היא לא ממש כתובה בצורה אחידה), אלא בהרבה צורות. ולא עוד אלא שקבעו חז"ל מדה בתורה, ששני כתובים מכחישים זא"ז ובא השלישי ומכריע.ומזה נראה שאין הכוונה בתורה שתיקרא כולה בצורה פשוטה ואחידה ויהיה די בזה, אלא יש בה בחינות שונות, שע"י העיון והחיפוש מוצאים את הכתוב השלישי המאזן ומבאר לנו אמיתת שתי הבחינות. והטעם הוא שכל הסתכלות מונוליטית אינה נצחית.[1] התורה עצמה מכילה הרבה שינויים שיש להתאמץ ולהבין האמת היוצאת מביניהם, ולכן מחוסנת ומחסנת אותנו בפני השינויים.
כל הספרים האנושיים שאנו מכירים נכתבו מנקודת מבט אחת בעל כרחם, גם כשהם מתארים עבר קדום אועתיד רחוק, ומה שבעיניהם רע וטוב, הכל מאותה נקודת המבט. ואפילו אם יש כמה מחברים, כולם נמצאים בדור שבו הם חיים, ומסתכלים על העולם דרך אותו חור המנעול.
ואף ספר שנתחבר ברוה"ק, יכול הוא שייצג את תפקידו של הנביא, ואת נקודת המבט שחידש, ולא יהיה מורכב מכמה נקודות מבט, וכך נראה שספר מלכים מייצג כולו או רובו המכריע התגלות אחת של רוח הקדושה.
אבל התורה מתארת את העבר, מנקודת המבט של העבר, ולא איך שנראים הדברים בעינינו אחרי הידיעות שקיבלנו במתן תורה, ולכן הדברים מהעבר נשמעים לפעמים במבט ראשון קשים וסותרים, כי הם לא עברו את ההחלקה הפרספקטיבית של נקודת המבט האנושית. אם תיאור גן עדן אינו נתפס בעיניך, זה משום שהוא כתוב בצורה האמיתית בה הובנו הדברים אז, ולא בכתיבה אנושית שהיתה מפשטת את הדברים לפי תפיסתינו היום או בכל זמן אחר.
ולכן כל השלבים השונים שעבר העם, החל מימי האבות ועד מות משה מונצחים כמו שהיו. ומייצגים לפעמים בחינה אחרת מהשלבים הבאים,ומאיך שנתפסו הדברים בהמשך.
פרשת בשלח כולה מהחל ועד כלה היא שלב עצמאי בתולדות עם ישראל. תקופה שלמה עם כללים משל עצמה והנהגה משל עצמה. בתקופה זו היו מאבקים, מלחמות, מצוות, ענשים, נסיונות, כתיבה בספר ועוד. הסיום של תקופת ההמתנה למתן תורה, ביהושע הלוחם בעמלק וידי משה כבדות, מקביל לסיום של כל תקופת המדבר.העובדה שצורת ההנהגה של תקופה זו לא המשיכה אחרי מתן תורה, חטא העגל, ובנית המשכן, לא משפיעה על משמעותה הגדולה לדורות. כמו כל שלב שהתורה מציגה, יש לו משמעות גם לעתיד, הוא כמו חיסון לדורות, וכמו כל שלבי בראשית הקודמים לו.
כאשר נכרתת ברית בין שני צדדים, יש לברית כללים, מה כל אחד מצפה מחברו. ה' הוציא את בני ישראל מארץ מצרים, כרת עמם ברית בדם הפסח ובדם המילה. ולשני הצדדים היו ציפיות זה מזה. בשלב של פרשת בשלח אין כריתת ברית מפורשת ובה מוגדר מה כל צד דורש מן הצד השני. לכאורה זה מצב לא רצוי, אבל באמת זו מדרגה יותר גבוהה מההמשך. כמו בנישואין, שהמצב הרצוי שלהם הוא כאשר לא צריכים להגדיר מה רוצים אחד מהשני, שהרי אם "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו", אין צורך בהסברים ופרטים מה משתמע מזה. כשצריכים דיונים והוראות, אות הוא שהמצב כבר לא טבעי.
בעינינו, במבט לאחור, כל אותם חמשים ימים שעד מתן תורה בני ישראל רק 'המתינו' לקבל את ספר התורה. אבל במבט של אותם ימים הדברים נראו אחרת לגמרי, בשום מקום לא נאמר להם שיקבלו 'ספר תורה' או 'תורה' על הר סיני בעוד חמשים יום -למרות שלמשה נאמר שבדרך יעבדון את ה' על ההר הזה-, היה ברור שבני ישראל צריכים לשמור את 'מצוותי ותורותי' (טו' כח'), בדיוק כמו אברהם ועוד יותר. וגם בני ישראל ציפו ודרשו מה' דברים.
שירת הים מדברת על כך שבני ישראל נכנסים לארץ וכל האומות רועדים וזוחלים ונמוגים ובנוה הקודש כוננו ידי ה' מקדש לשבתו. לא מוזכר כלל מתן תורה, ובודאי לא הנדודים במדבר. מבחינת בני ישראל הם כבר באו בברית עם ה' וכבר שומרים מצוותיו ותורותיו. והרי עשרת הדברות אינם 'התורה' אלא רק עשרה מצוות.
מתן תורה בסיני אינו איפה אלא צמצום של התורה והברית. דברים יסודיים ובסיסיים שאותם אין להפר בשום פנים, ואם בני נח נצטוו שבע מצוות, בני ישראל בשלב זה נצטוו עשר דברים. ועל ידי הפיכת הדברות האלו לכללים המוחלטים הראשונים,ה' ישכון בתוכם, וילמדם מעתה עוד ועוד.אמנם כשחטאו ישראל בעגל, ועברו על הדברה שאוסרת פסל ומסכה,ניתנה להם (לפי הרבה מהמפרשים) המצוה לבנות משכן, ומעתה הצטמצמה השכינה לתחומי המשכן. ולכאורה נראה, שעוד לפני חטא המרגלים, היה בדעת ההשגחה העליונה שלא ילכו ישר לא"י, וכבר מחטא העגל נגזר הדבר, שהרי לא היו בונים משכן מטלטל בשביל דרך של ימים ספורים, אלא היו מקימים ישר בא"י מקדש. אך גם במצב שלפני המשכן,היתה לישראל תורה, היתה עבודת ה', והיתה השראת השכינה, ושכינת ה' בתוך ישראל בארץ נקראת 'מקדש' בשירת הים.
אם מתן תורה שאחרי קריעת הים, משול לשבע מצוות בני נח אחר המבול, הרי חטא העגל משול לדור הפלגה, שהראה שגם אחר המבול אי אפשר לסמוך על האנושות. ומכאן שבני ישראל באותם חמשים הימים משולים לאדם בגן עדן. הם היו קרובים לה' באופן המקסימלי שאפשר, עבדו אותו ושמעו בקולו. עד שחטאו ונטרדו מגן העדן.
ולכן אין אנו מוצאים בנביאים שמתעכבים על נתינת התורה, או שמזכירים את 'קבלת התורה' בסיני, בכל התיאורים בנביאים, מעמד הר סיני במדה ונרמז, הוא רק חלק מזעזוע העולם בשעת יציאת מצרים וקריעת הים ריקוד ההרים והמסתם, קול ה' הגדול והנורא. אבל לא שבסיני התקבלה התורה. הברית והתורה הן חלק בלתי נפרד מיציאת מצרים, והנביאים מדברים כל הזמן על הברית והמחויבות שביציאת מצרים, וגם כותבים בפירוש שהתורה ניתנה ביציאת מצרים, למשל ירמיה ז': "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתיםביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם" (וכן ירמיה יא' ג', ולא' לא', לד' יג', יחזקאל כ', חגי ב' ד').
מדברי ירמיה נראה, שהתורה המעולה והאידיאלית ניתנה ביציאת מצרים, ברגע שכף רגלם דרכה מחוץ למצרים, לא עוד המצרים אדונים להם כי אם ה'. כאן השאלה הגדולה מה ה' רוצה שנעשה. אין עדיין מדינה, אין מלחמה, אין שום טרדות טכניות. מה עושים? איך עובדים את ה'? וזה מה שאומר ירמיהו פעמים רבות: לפני שנתנו את דברי עולה וזבח, מה ה' שואל מעמך? ובזמן החורבן, כאשר כבר ה' לקח בחזרה אליו את דברי העולה וזבח, שוב חזרנו לנקודת ההתחלה, מה ה' רוצה מעמנו?
ועמוס ה' כה' מוסיף: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה"?, לאמור: לא רק עד שבאו הדיבורים על עולה וזבח, אלא גם אחר הדיבורים. הרי במשך ארבעים השנה לא היו מלכים ומלחמותיהם, לא מדינה ועסקי קרקעות, לא כלכלה וטרחת מזונות, וגם כמעט לא היוקרבנות. אפילו שהיו עשרת דברות ותריג' מצוות, רובן לא היו רלבנטיות, ומה עשו בני ישראל במדבר ארבעים שנה? אי אפשר לראות את כל עבודת ה' וקרבתו רק בזבחים ומנחות!
מה היו החוקים האלו שמדובר עליהם כמה פעמים בפרשת בשלח? שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, מאנתם לשמור מצוותי ותורותי. אמרו חכמים,כפי שמוכח בפרשת המן, שהשבת היתה ידועה לבני ישראל. מכיון שהיא עמדה במרכז אחד הנסיונות, מובן שהיא חלק מהתורה הזו. אבל שתיקת התורה בנושא רועמת כמאה שופרות, שהיה בתורות אלו משהו לא מפורש. ה' ציפה מבני ישראל שיבינו לבד איך להתנהג. כי ה' שכן בתוך בני ישראל, וכמו בתוך משפחה – שמבינים מהנהגת המשפחה מה מצופה מכל אחד. ואין הכוונה שמבינים רק מעצמם, אלא מכח הנהגת והוראת משה, שה' שלחו לפניהם, מבינים ממילא איך נוהגים.
וגם עם משה עצמו היתה הנהגה מעניינת, ברגע שיצאו ממצרים, ונקלעו למלכודת איומה, גוער ה' במשה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". היינו מצפים לתשובה כמו: "שמעתי את צעקתך, אל תירא, אנכי מגן לך, סעו ואשמרכם". אבל ה' ציפה ממשה שיבין בעצמו שיש לסוע אל תוך הים, לא היה לו לעצור ולחשוב, או לשאול את ה', ובודאי לא לצעוק, הוא היה צריך לסוע. ואפשר שאין זו דרך גערה אלא דרך לימוד. וכך לאורך כל הפרשיות, משה אומר לפני שה' מגלה לו, כגון: ולחם בבקר לשבוע, ידע משה יותר ממה שנתפרש לעיל ד'. כי היה במשה מדעת קונו והיה מבין מאליו את הראוי להיות. כפי שמשתמע בכמה מקומות, ובצורה בולטת בפרשת קרח "אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם, לא ה' שלחני" (במדבר טז' לא'). ויש כאן גם את הבחינה ההפוכה, שה' מקיים מה שיצא מפי משה. שדה הפעולה בין ה' למשה בתקופת 'ויהי בשלח' סתומה בעינינו. וראויה לימות המשיח. ומצאנו גם לבני ישראל "ויהי ביום הששי וילקטו לחם משנה ויוגד למשה". הרי שהבינו מעצמם.[2]
הגיוני מאד שכשבני ישראל ראו בפרשת מכות מצרים, שהטבע אינו יכול להם, שיתנו אמון מוחלט בה'. וכאשר יאמינו בו ויגדלו כך, גם כשיבואו להנהגה טבעית, יאמינו בכללי התורה אמונה מוחלטת וכך יצליחו באמת יותר מן הטבע. בשביל שבני ישראל יבואו למצב זה, צריכים שמשה ואהרן יבואו למצב זה במדרגה מקסימלית. וזה היה ענין חטא מי מריבה, לקיחת אחריות של המנהיגים. כי זה עצם מה שנדרש מבני ישראל בתקופה זו, "האמנתם בי להקדישיני".
הכח הגדול והצורך באמונה, אינו בשביל להנהיג משפט צדק, שמחה בימי שמחה, נקמה באויבים, וכיו"ב שמעשים אלו נובעים מדרך הטבע של בני אדם בעולם, ולזה לא צריכים כח מיוחד של אמונה. את האמונה צריכים בשביל דקדוק הדין, ההלכה שמדקדקת בציווי, להאמין שצריכים לעשות דוקא כך ולא כך, גם במה שנראה קטן. (רש"י כ' שמלבד שבת נצטוו גם בפרה אדומה).
כשהשאירו אנשים את המן למחר, מיד 'ויקצוף עליהם משה'. אבל בתפיסה שלהם, הם לא עשו שום רע לאף אחד, היה הרבה מן ולא חסר לאף אחד, מדוע שלא ישאירו למחר? כך אנו מוצאים אצל אלישע הנביא: "ויאמר קח החציםויקח ויאמר למלך ישראל הך ארצה ויך שלש פעמים ויעמד,ויקצף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם" (מ"ב יג'). נראה שהמלך הכה שלש פעמים כמי שכפאו שד, ונבוך היה להתלהב ולהכות כאילו הוא מרגיש שבציות לנביא יקום דבר.
בני ישראל היו צריכים להביןבענין המן וחוקיו, וכן בענין השבת ביחס למן, שצריכים אמונה מוחלטת במקור הסמכות. החוקים לטובתינו, אבל זה מותנה בכךשהמערכת תהיה חזקה מאתנו ולא תהיה בידיים שלנו. אלו שלא עמדו בנסיון, לא לקחו ברצינות את חוקי החלוקה של המן, השאירו יותר, יצאו בשבת. מעניין שבענין ההגיוני והצודק, מודגש שלא הרבו ולא המעיטו, אף אחד לא לקח יותר או פחות, הכירו בענין השוויון. אבל דקדוק ההלכה לשם דקדוק, לא היה מובן להם. רצו לצאת מעבדות לחרות, ולא מעבדות לעבדות. ובמבט האמת: העדיפו להיות עבדים לרצונם החפשי ולהכפיף גם את חוקי האמת לצורה הבאה מרצונם. שבת היתה יום חופש, ה' "נותן להם את השבת", זו מתנה יפה, האם אסור להם להביא כמה גרגרים, הרי אינם אנשי מלאכה ולא יצאו למלאכה? משה משיב בקיצוניות "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו", כן, אל תזוזו, השבת היא מנוחה נעימה, אבל החוק אומר שלא תעשו מלאכה ולכן אל תעשו דבר. ומכפילות קיצונית זו למדו חז"ל סמך למלאכת הוצאה בכתוב. לא רק שלא תצאו מהעיר ללקט בשדה, אלא גם אל תצאו מהמקום, יציאה שיש בה משמעות, כגון הליכה לשוק עם חפץ או להביא חפץ.
התורה הראשונית של בני ישראל היתה תלות במקור הסמכות, מי שתלוי במקור הסמכות לא צריך זבחים ומנחה, כי הוא תלוי בה' בעצמו. לכן בני ישראל צבאו על משה מהבוקר עד הערב, זה היה תפקידם, להיות תלויים במקור הסמכות, להסתכל עליו ולעשות כמוהו, לשאול אותו כל פרט וללכת אחריו, ומשה רבינו שיתף פעולה עם העבודה הזו. בא יתרו והעמידם על קרקע המציאות, שמכיון שמשה עדיין אדם, הרי בלתי אפשרי להעמיד את כל התורה על כחו הפיזי בלבד, ובודאי רצון ה' שמשה יעביר את התורה דרך אחרים. כפי שיקרה בהכרח בהמשך אחרי מותו. ואחר כך בא מתן תורה, שהביא חוקים קבועים ומנוסחים, ומיד אחרי התחיל משה ללמדם פרשיות (כפי שאחז"ל שמונה פרשיות נאמרו באותו היום), עד שבסוף היו בידיהם החוקים כתובים.
אבל בשלב זה, לפני תחילת נתינת התורה כחוקים מנוסחים, ממתן תורה ואילך. כשהיו תלויים במשה שיורם ארחות השכינה במחנה. התחיל הקב"ה לנסותם, אבל גם הם ניסו את הקב"ה, כמתואר בתורה. היחסים בין ה' לעמו היו ע"י נסיון, כאומר: הבה ונדור ביניכם, ונראה אם יצלח הדבר.
וכך מתארת התורה את זכרון מעשה המן:
לב ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים:
לג ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אתו לפני ה' למשמרת לדרתיכם:
לד כאשר צוה ה' אל משה ויניחהו אהרן לפני העדת למשמרת:
לה ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען:
לווהעמרעשרית האיפה הוא:
פרשה זו נראית שנכתבה בתורה מנקודת מבט של סוף ימי משה. ובכוונה לא שילבה התורה את הדברים בנקודת המבט של אותו זמן. כי כך האמת שישנה כאן נקודת מבט מאוחרת ושייכת ל'נתינת התורה' בסוף ימי משה. אך בכל אופן, רוח הקודש צווחת ואומרת בפרשה זו: "ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת", ואין טעם להכניס בפרשה זו מה שנעשה רק בפעם אחרת ולא מתאים לכאן כלל. והרי לא נצטוו כאן כלל על משכן ולא היה גם לוחות עדות ולא ארון.
אמנם גם באותו זמן היתה נקודה של גילוי שכינה, כמו בטז' י' ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נגלה בענן. היה מקום בו ה' נגלה וידעו לפנות אליו. וקרוב לשם כנראה היה אהל משה, אותו שבלג' ז' הורחק מן המחנה ונקרא שמו אהל מעד. ואפשר שגם עדות מוחשית היתה שם באהלו, בדמות ספר בראשית ואיוב ושאר כתבי הקדש מאנשי המעלה. ואולי גם מטהו של יעקב ושופרו של אברהם ושאר דברי העדות הקדושים שעברו מדור לדור.[3] אליהם צרפו גם צנצנת מן שתהיה גם היא לעדות. והמשמעות של עדות כאן היא ראשונית יותר מארון העדות, שממתן תורה ואילך בא להחליף את שאר העדיות.
אבל ההבדל היסודי הוא שעבודת ה' לא היתהבקרבנות סביב העדות, העדות היתה מוחשית ולא סמלית, וגם העבודה היתה מוחשית. בני ישראל היו כאדם בגן עדן, ציידים לקטים, שפע אוכל מונח וצריך רק ללקט, וגם כשרצו בשר, העופות היו מונחים ולא היה צריך לצודם אלא ללקט. (אשר נתן ה' לכם לאכלה – החיים במדבר יהיו בבחינת גן עדן 'הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע.. לכם יהיה לאכלה' (בראשית א' כט'). המן הוא כזרע, בא על הארץ כמו עשב. ובא במדהשוה לכולם). כולם שוים, לציידים לא היה רכוש, כי היו צריכים לנדוד, לא היו ביניהם עשירים ועניים, ולא מעמדות. וכך מדגישה התורה בחלוקת המן, שהיא ביטול מעמדות גמור, אין צבירת רכוש ואין שום הבדל, כל יום, כל אדם, מרבה וממעיט, שמן ורזה, עומר לגולגולת.
ואולי זה הרמז בפסוק כב' 'ויהי ביום הששי', ובפסוק כז' 'ויהי ביום השביעי'. ביום הששי היו כביום הששי לבריאה, בגן עדן. וביום השביעי "שבתון לה'" ה' שבת מלהוריד את המן, והם חטאו גם הם כאדם הפרו ברית.
ומהותו של המן: לחם יומים– ההיפך מהמושג השגור 'לחם חוק' (משלי ל' ח'), שהוא הלחם הקבוע שנותן מעסיק לפועליו (גם מזון הכהנים במצרים היה 'חק' מאת פרעה), השבת היא מעל ה'חוק' הזה.
ועבור בני ישראל הלכות המן היו עבודת ה', וה' מתייחס למן כסוג של תורה. הנסיון הוא לא כשאין מן, אלא המן עצמו: ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא.
אובייקט המצווה, המן עצמו, הוא 'מן השמים', ונקרא גם 'מָן השמים', לחם שמים, (בתהלים עח' כה' מכונה המן: 'דגן שמים', ובהמשך 'לחם אבירים', כביכול מיועד הוא למלאכים, ובני האדם זכו בו לזמן. או שאבירים הם אדם וחוה,הקדמונים שחיו בגן עדן, והיו העצים מצמיחים להם גלוסקאות). ובכך מתוקנת קללת אדם הראשון, בטלה החובה של 'בזיעת אפיך תאכל לחם', במדבר, בו אין אפשרות להשיג לחם אפילו על ידי מאמצים, התחדש גן העדן עבור עם ישראל. ומכאן חזון הנביאים שהמדבר יהפוך לגן עדן, אתן במדבר שיטה וכו', (שטים הם העצים שמהם בנו את המשכן).
ההתיחסות אליו מתחילה דומה מאד להרבה מצוות בתורה:
ט': אמור אל "כל עדת בני ישראל" – ובפסח: 'ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל' (יב' ו').
"קרבו לפני ה' – היה מקום אליו מתקרבים, מקום ההתגלות למשה. וזה נחשב 'לפני ה'. 'והקריבו לפני ה', ויקרא ג' יב'.
הזמן היה "בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים" (טו' יז'). פסח שני (במדבר ט').
"לחם ובשר" כאמור על מצות… יאכלהו.
יב': 'בין הערבים תאכלו בשר' זמן שחיטת הפסח.
ובבקר תשבעו לחם–בחג סועדים ערב ובוקר.
ומענין שבפסח לפי ההלכה יש לשבוע, להגיע לשביעה מלאה מחמת הלחם שמצווה לאכלו, עד כדי שלא ייאכל דבר לאחריו מרוב שובע. ואולי חלק מהענין היא הרגשת הכבדות הבאה על ידי שביעה גמורה. שבאופן רגיל אין אדם מגיע למצב זה, רק כשיש מצוה לאכול ולשמוח לפני ה' ולא להותיר דבר, עושה האדם את עצמו מלא עד שהוא מגיע לבישום, שגופו נחלש ואין לו כח לעמוד ולעשות מלאכה, אבל נפשו מלאה והוא חפץ לדבר ולשוחח. וכך הוא יושב ומספר ביציאת מצרים, כשהוא שמח ומרוכז בענינים המדוברים. וזו היתה כוונת יצחק באמרו: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות". באכלו משלחן בנו נמצאת נפשו מברכת. וכך באכילה משלחן גבוה הנפש מברכת את ה'. וזו היתה הכוונה באכילת המן, שהיתה תכונתו להשביע ולמלא את אוכליו. ונשארו פנויים לעסוק בתורה.[4]
ולכן למצב זה של גן עדן ושביעה הגיעו אחרי ימים של רעב, כמו המצה שמגיעה אחרי רעב, ולפי ההלכה נמנעים מאכילה משביעה קודם הפסח, כדי שלא יהיה שבע בבואו לאכול מצת מצוה.
בבקר בבקר – כמו העבודה הראשונה במשכן שהיתה 'בבקר בבקר' להלן ל' ז'. מצוה זו היא עבודת ה'.
בסיום הפרשה נאמר: והעומר עשירית האיפה הוא, עשירית האיפה היא מדה של מנחות (במדבר ה' טו' כח' ה'). ולכן אין כאן רק הבהרה בעלמא, תוספת למי שלא הבין, אלא קישור מצוות המן למצוות המנחות שנעשו בעתיד לפני ה' אצל צנצנת המן. העומר היתה כנראה מדה עתיקת יומין להקדשה, ויסודה במדה טבעית של קוצרים 'עומר', ואילו בהמשך נולדה מדה תקנית קבועה לפי כלי, 'איפה'.
עמר לגלגלת – בלשון החוק 'בקע לגלגולת' (להלן לח' כו').
מספר נפשתיכם איש לאשר באהלותקחו.. איש לפי אכלו – כלשון שנאמר בפסח 'במכסת נפשות.. איש לפי אכלו.. תקחו' (יב' ד').
ולקטו דבר יום ביומו – מלשון ציוייהקרבנות "זבח ונסכים דבר יום ביומו", ויקרא כג' לז'.
מוזכרת כמה פעמים הלשון 'איש', וגם זה רומז ללשון החוקים, כמו 'איש איש אשר יעלה עולה או זבח', ויקרא יז' ח'.
ויעשו כן בני ישראל – גם פרטי איסוף העומר מצוה הם, ויש לציין כמו בקרבן הפסח ועוד מצוות 'ויעשו כן בני ישראל'.
אל יותר ממנו עד בקר – גם זה כמצווה בפסח 'ולא תותירו ממנו עד בקר', והנותר יושמד. זה הוא התנאי לביטול היחס למזון כביטוי למצב האדם. כל בוקר מחדש הכלשוים לפני האל המספק את צרכיהם. אפשר שזה אכן היסוד של דין הנותר.
המצוות של בני ישראל היו מעוגנות במציאות, מי שהשאיר מן – 'ויבאש'. וכך גם מצוות השבת היתה מוחשית, ולכן אומר ה': ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה'. המציאות (שהיה להם כפל ללקט, ושלא הבאיש) היא מה שה' מדבר, כי דברו והמציאות הם היינו הך.
כו ששת ימים תלקטוהו – נופל על 'ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי שבת' (להלן כ'). החוק והמציאות אחד הם.
ולא רק החוקים היו מציאות, אלא גם גילוי השכינה היתה מציאות. כמו שהתחיל גילוי שכינה למשה, אש בוערת בסיני ואינה תלויה בחומר בעירה. כך נוכחות ה' התבטאה באופן מוחשי בענן. וזה מבטא את הקשר בין ישראל לה' שהיה ע"י תפיסה מוחשית, ולא ע"י הגדרות פילוסופיות של 'שלילות'. רק כאשר נקבעה לדורות השכנת השכינה, במקום סמלי בו יעבדו את ה', גם תפיסת ה' היא סמלית. וזה כל ענין האזהרות בתורה שלא לנטות כלפי תמונה ועבודה בבמות וכו'. כי בכך נעזבנו לכללים. וגם משה צריך את אהרן לעבודת ה', כי זה ענין הכללים.
אבל בגישה האינדבידואלית, שה' בקרבנו, בתוך המחנה, והגבול הוא "לא יראני האדם וחי", הרי עד לגבול זה נראה ה' בערפל. וראתה שפחה על הים וגם בחמשים הימים שלאחר מכן מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. ולכן נקטו על הים דייקא ולא בהר סיני. כי אירוע הים הוא העיקר וההתחלה, והר סיני הוא רק קצהו.
הר סיני אינו חוק או מקום סמלי, אלא מקום בו ה' באמת נמצא, מיום ההתגלות למשה ועד מתן תורה הוא שכן בהר זה. ואף שירד למצרים במכת בכורות ועבר ברחובותיה, ויצא לקחת את ישראל ולהוציא אותם על כנפיו דרך גזרי ים סוף (וגם קודם לכן שלח את אשו, שעליה נאמר אש מתלקחת בתוך הברד – מה שמלמד שהיא אש שה' שלח, כמו האש שירדה מן השמים במ"א יח' לח' וליחכה את המים). מקומו היה במדבר סיני, ובני ישראל ראו אותו מופיע בענן מסיני. ולכן כשהלך מסיני נעשה המקום חולין, כי לא היה חוק ולא סמל רק מציאות.
עמוד הענן היה התגלות ה' בעצמו, כאילו הענן הוא המסך המסתיר את מציאות ה', אבל הענן עולה מן הארץ וראשו מגיע השמימה, וכל בני ישראל רואים את תנועותיו. וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. וכך ביחזקאל א' מראה כבוד ה': "ענן גדול ואש מתלקחת". "ענן וערפל סביביו… אש לפניו תלך", (תהלים צז' ד'). והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (יז' יז'). – ואמנם גם בהמשך כשמקום ה' נעשה סמלי היה הענן מעל האהל, והיה הארון מעל הטבע בהרבה מובנים. אבל זה היה שלב ביניים, עדות . הענן והאש הוא דבר אחד, כי אין ענן בלי אש, ענן יומם ועשן ונגה אש להבה (ישעי' ד'). "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר, כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה", (במדבר י'). "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב".
וענין האש הוא שהאש היא של ה', נגיעתו בעולם שורפת, במקום שהוא נמצא הכל נשרף. האש תמיד ואין לכבותה, כי היא אותה אש ה'. וכל אש אחרת היא אש זרה. ועל זה מתו נדב ואביהו. ואילו מה שבא מאש ה' הוא מחיה, כי כך נעצרה המגפה כשעשה אהרן ענן קטורת מאש ה', 'ועתר ענן הקטורת עולה' (יחזקאל ח'). וכל מה שמגדיל את האש, מגדיל כבוד ה', ולכן גם העצים הם קרבן, וה' אוכל את הקרבן כפשוטו, כי האש אש ה' היא. וכך בבניןביהמ"ק ירדה אש מן השמים. ואותה אש היא היחידה שבה ראוי להקריב. הנני עומד לפניך שם על הצור (יז' ו').
והיה הענן כמין דמות, תופס חצים וזורקם, והיו יוצאות ממנו ידים שנחשבו כיד ה' ואצבע אלהים. ה' איש מלחמה, ה' משקיף אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן. וברוח אפיו נערמו מים. 'עלה עשן באפו, ואש בפיו תאכל' (ש"ב כב' ט', ע"פ דברים כט' יט'). ויתרו עם זקני ישראל ראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. הרי ידיו והרי רגליו, וכל זה פשוט משום שהגיעו לסיני, למקומו. וראו את המלך בביתו ובחנייתו, כאדם הראשון שראה את ה' מתהלך בגן לרוח היום. והפעם האחרונה בה בא מחזה כזה הוא אחר חטא העגל, כאות לסליחה, ה' נעתר לבקשת משה "הראני נא את כבודך", ומשיב לו: "אני אעביר כל טובי על פניך", ואחר שם כפו על משה ועובר על פניו בנקרה בחורב, ומשה רואה את אחוריו, כי הלך מביתו. וכל זה נעשה אצל הנביאים דימוי כללי לה' ולאופן התגלותו,הבא בכל תיאורי מלכותו והתמלכותושבנביאים.
אבל בהמשך הענן נהפך ל'עננים', כי היו לו פונקציות רבות, ולא נתפס כדמות, אלא כחסד ה' שהיו עננים שעשו פעולות שונות. אבל מנקודת המבט של בשלח, הענן הוא נוכחות ה' בעצמו, עד שנאמר 'לא אלך בקרבך', כי בני ישראל לא פיתחו אמונה ותלות מוחלטת, ובעצמם שאלו 'היש ה' בקרבנו אם אין', ולכן נעשה להם הענן רק ייצוג של ההשגחה, ולא גילוי שכינה בתוכם. וכבר בישעיה ד' הענן הוא למסתור.
אבל בזמן נדודי המדבר, היה הענן סימן וגורם התלות בה' ובדברו: על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו: ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו: ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו: ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו: או ימים או חדש או ימים בהאריך הענן על המשכן לשכן עליו יחנו בני ישראל ולא יסעוובהעלתויסעו", (במדבר ט' יח'). וגם אז היו תלויים המים והמזוןבציות לה',וארבעים שנה חיו על פי ה'. אבל בתקופה של קודם מתן תורה היו הדברים האלו הרבה יותר מוחשיים, וכך במלחמת עמלק היה הנצחון תלוי בידיו של משה. וגם יתרו היה יכול להצטרף בלי כללים, כי היתה הקירבה אינדבידואלית.
ובזמננו שוב נחלשה קללת אדם הראשון, וברורים כללי הצדק, ורק חסר לנו מה היא עבודת ה' האינדבידואלית. ואנו מצפים הרי לנס ולגילוי שכינה ע"י הגאולה, וכשהשכינה תשכון בתוכנו נדע את הדרך כמו בימי קדם, ע"י הסתכלות מוחשית בה' ובמשה עבדו. אבל עדיין הדרך לתיקון זה, תלויה אף היא במציאת עבודת ה' האינדבידואלית שלנו, מה ה' דורש מאיתנו עכשיו, ככל שאנחנו יכולים להבין מעצמנו.
הערות:
[1] ראה הרחבה, בהערות להקדמת רד"צ הופמן לויקרא.
[2]ראה בזה גם בשיעור לספר יהושע.
[3]אולי גם ארון יוסף נחשב עדות ביהוסף, אבל מזמן שנצטוו על הפרשת טומאת מת מן המחנה, צריכים היו להרחיקו מן המחנה.
[4]ואולי זו כוונת ההגדה, במענה לשאלת הבן החכם 'אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. כרמז לזמן בו חלה ההשראה על שלומי אמוני ישראל, ובזמן שהבנים האחרים מתענגים על האוכל וישנים. החכמים ויראי ה' מספרים בביסום ובהתרגשות על יציאת מצרים.