לחץ לגירסת הדפסה

גוי ויהודי היו שכנים שנים רבות, יום אחד כרת הגוי את עץ הברוש שבחצרו, שייפו השחיזו ותקנו, ועשה ממנו צלב גדול. כחלוף שבוע שואל הגוי את שכנו היהודי: הן שכנים אנו זה שנים רבות, ולמה לא תכבד את אלהי בקידה או בהורדת הכובע, כשאתה עובר לידו?

מה אעשה, השיב היהודי, ואני זוכר את אלהיך, כשהיה עדיין עץ…

במעשה זה נזכרתי, כשקראתי את הספר הפיקטיבי של הדוקטורים הנכבדים, גולן ברושי ואיתן בר, הנושאים בגאון תואר דוקטור מ'הסמינר התיאולוגי בדאלאס', כמרים שמעניקים לעצמם תואר דוקטור בכמורה, מעין הדרגות הצבאיות שגנרל אידי אמין שליט אוגנדה היה מעניק לעצמו.

אידי אמין, דיקטטור לשם כבוד, ודוקטור לשם כבוד, מינוי עצמי (צילום אי פי).

יכולים הברוש והבר להפוך את עצמם לדוקטורי דוקטורינות, ואף לפרופסורי פרופסורות או אלהי האלהים, אבל מה נעשה, ואנחנו זוכרים את כל ערימת השקרים והסילופים שלהם, אותה דיקלמו עוד לפני התואר… דבר לא השתנה.

באתר הקרקס, יוצאים הברוש והבר ב'הודעה לרבנים', כדלהלן:

"רבנים יקרים, ברצוננו לקיים "דִּיבֵּייט" (עימות\ויכוח פומבי פורמלי) עם רב בנושא התורה שבעל-פה…

רב המעוניין לקיים מולנו עימות פומבי, אנא צור איתנו קשר. העימות יהיה:

במקום נייטרלי (כגון אולם הרצאות באוניברסיטה).

מועבר בשידור חי ומוקלט.

בסגנון דיבייט קלאסי בו כל צד דובר בתורו, כגון כל צד 15 דקות…".

ובכן, אשמח בחפץ לב להתעמת איתכם, בתנאי אחד קטן:

במקום יהיה נוכח בודק עובדות מקצועי, שתפקידו יהיה לבדוק עובדות, ועובדות בלבד, כגון: האם המקור שצוטט אכן אומר מה שצוטט בשמו, האם עובדה היסטורית מסויימת נכונה. ובכל פעם שאחד הצדדים יטען שהצד שכנגדו מסתמך על עובדה לא נכונה, הצ'ייסר יבדוק במקום את העובדות, ובמדה ואכן נעשה שימוש בעובדה לא נכונה הוא יציין על הלוח X אדום לרעת הצד השקרן. ברגע שרשימת השקרים תגיע לעשר, הצד השקרן יעמוד על רגליו, יאמר לרמקול את המילה 'הפסדתי', וירד מהבמה.

לא צריכים 15 דקות בשביל זה, כל מילה של בר-ברושי היא שקר, אין להם שום דבר מעבר לשקרים וסילופים. בדומה לאותו פוליטיקאי שהיה אמור לנאום בשידור מצולם, ובצוק העתים התבקש להעביר את נאומו לרדיו, אמר: אין לי מה לדבר ברדיו, אם תיקח ממני את תנועות הידיים, לא נשאר כלום… כך בר-ברושי, יש ספרים שאם תוריד מהם את השקרים והסילופים הם יהיו מחוררים, אבל במקרה שלנו נקבל דף חלק…

לא רק התוכן, גם ה'ספר' עצמו הוא תרמית, אין ספר כזה, מדובר בקובץ PDF שמחבר את כל ה'מאמרים' שנמצאים באתר שלהם, מה שלא מפריע לשני השקרנים לעשות הדמיה של כריכה מפוארת, ולשים אותה באתר יחד עם הלוגו של צומת ספרים וסטימצקי…  (אין ספר כזה לא בסטימצקי, ולא בצומת ספרים) נכון שמלבד שקרים יש להם גם תקציב אינסופי, המיסיון היא אחת התנועות העולמיות העשירות כנודע, אבל בכסף אי אפשר לשנות את האמת, אפשר רק ליצור מצג שוא

צילום מסך מאתר המיסיון…

(בדף הבית נכתב "בהתבסס על האקדמיה העברית", שוב פייק, אין גוף כזה, הכוונה כנראה לכך שב'ספר' מובאים לפעמים סילופי ציטוטים של אנשי אקדמיה. וכדי להזכיר את הצלצול של 'האוניברסיטה העברית').

ובינתיים, עד שיבא בודק העובדות, אני פשוט אדגים כיצד כל הדברים של בר-ברוש בנויים על שקרים וסילופים, אתייחס כאן לפרק 30 בספר, מן הסיבה הפשוטה – שפרק זה מתייחס לטענות שהתפרסמו באתר 'רציו'.  אני מצרף את הפרק הספרות – מיסיון, (הספר מופץ חינם באתר, כל הזכויות שמורות לאתר של המיסיון, שליש לישו הנוצרי, שליש לבתולה, ושליש לבן זוגה).

בר-ברושי שוברים את השיניים בנסיון לקרוא טקסטים שקשורים להלכה, מה לעשות שתואר דוקטור מהמסדר הישועי בדאלאס, לא תורם לזה…

את כל ההטעיות והשגיאות שבמסמך אכלול תחת השם 'סילוף', והקורא יחליט לבד אם מדובר בשני בורים אנאלפביתים, או בשני שקרנים (או אולי כמו שוטרי תנועה, אחד יודע לקרוא ואחד יודע לכתוב, הזה שיודע להבין נשאר בבית).

כל הציטוטים דלהלן לקוחים מתוך פרק 30 ב'ספר', שצורף לעיל.

סילוף מס' 1

כבר המילה הראשונה היא שקר, הדברים לקוחים מתוך המאמר ברציו שנושא את הכותרת "קדמות ההלכה שבעל פה", כלומר מאמר זה אינו עוסק בנסיון לבסס את מקורה השמיימי של התורה שבעל פה, אלא רק את קדמות ההלכה שבעל פה. זה לא ענין של סמנטיקה, אלא של הצבת איש קש, קדמות ההלכה לא מוכיחה את היותה שמימית, אלא את העובדה שמאז ומעולם נהגה בישראל תורה שבעל פה ושהיא לא המצאה של חז"ל. הנה כבר בתקופה הפרסית היה ברור שאסור להתענות בשבת, למרות שזה לא כתוב כלל בתורה.

סילוף מס' 2

הברברי"ם מציגים את הציטוט הזה כטיעון של רבנים, בעוד מדובר  בציטוט שמובא באתר, הציטוט מתוך דברי פרופסור בנימין דה פריס, חוקר תלמוד והלכה, שלימד באוניב' העברית. ד"פ מסיים את דבריו במשפט: "מכאן שההלכה שבתורה שבעל פה כבר קיימת היתה קודם לאותה תקופה שבה נתייחדו הפרושים כנושאי ההלכה ומטפחיה".

סילוף מס' 3

"הרבנים החליטו שלא לצטט מספר יהודית… אין שום זכר לרבנים, למסורת הלכתית, או לתורה שעל פה".

הטיעון כולו – טיעון איש קש. אף אחד לא טען שמוזכרים בספר יהודית 'רבנים' או שמוזכרות המלים 'תורה שבעל פה'. כן נטען שישנה מסורת הלכתית רבת שנים, הלכה שמופיעה בתלמוד, אינה חידוש של חכמים אלא היתה מוסכמת ומובנת מאליה כמחייבת, למרות שאינה בתורה, מאות שנים קודם לכן, בתקופה הפרסית. וכאמור אלו דבריו של פרופ' ד"פ.

סילוף מס' 4

שוב טענת איש קש, בשום שלב לא נטען שהלכה זו ניתנה בסיני, ההלכה היא שאסור לצום בשבת, והלכה זו קדומה ועתיקה ונתפסה כמחייבת בתקופה הפרסית שהיא שלהי תקופת המקרא. זה מוכיח שבישראל היתה מקובלת תורה שבעל פה, ולא רק התורה הכתובה מחייבת.

גם אם היו חכמים שסברו אחרת, הרי זו מחלוקת בהלכה כמו עוד הרבה מחלוקות, זה לא בגלל שהחולקים סברו שאין תושבע"פ. זה לא משנה את העובדה שההלכה נפסקה שאסור לצום בשבת ושהיא הלכה עתיקת יומין. גילת גם מראה שההלכה הזו היתה מוסכמת בעוד ספרים חיצונים, בספר היובלים נ' יב', ואף בספר ברית דמשק יא' ד', כך שאף הכיתות הפורשות  הודו להלכה זו.

מצורף הקטע מתוך ספרו של גילת: גילת (על 'הוכחותיו'  למנהג זה יש לפקפק, להוכיח מהסאטירות של הרומאים על היהודים, זה כמו להוכיח מהדוקטורים המיסיונרים על היהדות… כך למשל הוא מוכיח מהאמירה על ר' יהושע "כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו", – שהתענה גם בשבת, כמובן שאין בדל הוכחה. הוא מביא שורה של תיאורים על חכמים שהתענו 'כל ימיהם' או 'שלש מאות תעניות', ומסיים: "נראה כי גם חכמים אלו לא נמנעו מלהתענות בשבתות ובימים טובים", איך נראה??? כמו כן הוא מחליט שהמאמר שלפי התלמוד כוונתו שאפשר להתענות בשבת תענית חלום, לא מתכוין לכך, אלא שיש להתענות בשבת באופן כללי, האם אפשר להכחיש מסורת שמוכחת עתיקותה, מכח הכחשה של גילת? "הכחשה אינה חקירה")

ואם כבר מצטטים הבורים מספרו של גילת, היה להם להפנות לפרק "קדמותם של איסורי שבת אחדים" (עמ' 249 ואילך, מצורף: גילת שבת), בו מראה שילת על כמה מהלכות שבת שאינן בתושב"כ אלא היו במסורת, שיש להוכיח שהיו מקובלות כבר בבית ראשון, וגם בשכבות רחבות של העם בראשית ימי הבית השני. מאות רבות של שנים לפני שהופיעו בספרות חז"ל.

כל ספרו של גילת מלא בדוגמאות להלכות שנמצאות בספרות חז"ל, ובעצם הן משקפות מסורות עתיקות שמציאותן מוכחת מספרות קדומה ביותר, מצרף כמה דוגמאות. גילת שבת 2 גילת רחיצה בשבת

בעמ' 206 כותב גילת:

"התבוננות אובייקטיבית בספרות התלמודית ובמקורות ההלכה, מוכיחה… יש הלכות קדומות המגיעות עד לימי מתן תורה… הלכות רבות נמסרו איש מפי איש בקבלה ויסודן בהררי קודש, אולם אחרות נוצרו ונקבעו בשל נסיבות הזמן וחילופיהן".

אכן באו הבורים לקלל ונמצאו מברכים, ספרו של גילת תורם תרומה חשובה להוכחת קדמות התושבע"פ.

סילוף מס' 5

הקטע לקוח מהמאמר 'המסורת בישראל', מטרת המאמר הנ"ל היא כפי פתיחתו:

"אם נשים לבנו למסורות האגדה שאנו מוצאים בפי חכמינו, נראה כיצד הללו מוכיחות את עתיקות וקדמות המסורת שהיו בידם. מאמרים הנראים כרעיון דרושי של אמורא במאה ה3, נמצאים כצורתם בספרים קדומים שנתחברו מאות שנים קודם לכן. מה שמלמד כי היתה מסורת רבת שנים שהעבירה את האגדות האלו".

ההקבלה בין פילון ובין חז"ל, מלמדת, כאמור, "כי היתה מסורת רבת שנים שהעבירה את האגדות האלו", זה בעצם מה שכותבים המיסיונרים מתחילה "פילון משקף מסורות יהודיות רבות שככל הנראה רווחו בבתי הכנסת שבהם ביקר".

אז מדוע ולמה כותבים הבורים כי "פרופ' שנאן הגיע למסקנה הפוכה"? זה בדיוק מה שהוא אומר, שפילון שביקר בבית הכנסת שמע שם על מסורת, שחכמים שמעו עליה בבית הכנסת מאות שנים לאחר מכן. כלומר, היתה מסורת בעל פה.

פילון עצמו מדבר על מחוייבות להלכה שבעל פה בצורה ברורה:

מנהגים הם חוקים שלא נכתבו, הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוח אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה", (פילון, "משה").

משפט הסיום של הבורים: "חז"ל הם אלה שהעתיקו אגדות ומסורות מפילון ומכותבים אחרים, ולא להיפך", הוא סתירתי ושקרי גם יחד. ראשית, גילת לא אומר שחז"ל העתיקו מפילון, ספרו של פילון היה כתוב ביוונית ולא היה ידוע להם כלל, שנית, הוא לא אומר שהעתיקו מכותבים אחרים, אלא שהיתה מסורת כזו, ושלישית והעיקר, "חז"ל הם שהעתיקו" – זו הטענה לתורה שבעל פה, חז"ל לא המציאו, אלא העבירו דברים שהיו מקובלים מאות רבות של שנים.

שנאן מביא שם עוד דוגמאות למאמרי חז"ל, שהקבלתם לפילון מוכיחה שהן מסורת רבת שנים, וגם דבריו מצטרפים להוכחת קדמות ועתיקות התושבע"פ וההיצמדות שלה למסורת, מצרף את הקטע: שנאן גם כאן באו המיסיונרים לקלל בעילגות דיסלקטית, ונמצאו מברכים.

בספרו של שנאן דוגמאות רבות למאמרי חז"ל שמייצגים מסורות עתיקות, מצרף כמה קטעים (שנאן המשך, שנאן 29-38, שנאן ברוך אתה, שנאן מכירת יוסף). גם ספרו הוא מסמך חשוב להוכחת קדמות ואמינות המסורת.

סילוף מס' 6

אמנם המיסיונרים ניסו להעתיק רק דוגמאות מעטות, אבל שכחו להשמיט את הדוגמא של 'מעשר שני'…

כאן מעפילים הבורים לשיא חדש של אי הבנת הנקרא, וטוענים שהקנין המתואר במגילת רות הוא הסכם כתוב, איך הגיעו לטעות זו? כנראה הסתמכו על המלה 'תעודה', וחשבו שכשם שבעברית המודרנית תעודה מציינת מסמך כתוב, כך גם במקרא. אבל האמת בדיוק להיפך, כל הסיבה שהיו צריכים עשרה אנשים, ושליפת נעל, היא כדי לקיים את הקנין, 'תעודה' מלשון עדות. לא היה שם שום מסמך כתוב, ובודאי לא 'חתימה על תעודה' כפי שחושבים הבורים באנכרוניזם קלאסי…

כך מתואר ברות:

"ויאמר בעז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל  אשר לכליון ומחלון מיד נעמי… ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים"

האזכור שלהם את דברי אלבק, מביך, מצרף את הקטע מדבריו (אלבק), שלא עוסק כלל בקנין קדושין אלא בקנין חליפין של ממון, בהקשר של קנין נכסי בועז. לא מדובר שם בקדושין אלא בהסכם יבום. היבמה קנויה כידוע ליבם ואין צורך מן התורה בקנין קדושין.

ואם כבר, יש לצטט מדברי אלבק האב, במבא למשנה:

"עקבות תושבע"פ בין בביאורים ובין בחוקים ומנהגים חדשים אנו מוצאים גם בנביאים ובכתובים… וכל זה כלול במושג תורה שבעל פה, עקבות תורה זו וסימניה אנו מוצאים גם בספרים חיצונים… כל זה מוכיח כמה גדול היה כוחה של תורה שבעל פה כבר בזמן החשמונאים הראשונים עד שהקיפה חוגים שונים בעלי השקפות רחוקות ומנוגדות… הדעה היסודית על קדמות התורה שבעל פה ועל מסירתה מדור לדור נתאשרה לנו גם ממקורות אחרים, מעתה נוכל לאמור שההלכות והמנהגים שבספרים החיצונים בין אלו המתאימים להלכה שלנו ובין אלו המתנגדים לה עדים הם לקיום הלכה ראשונה בזמן קדום ולהמשך התורה שבעל פה מן הנביאים ועזרא ונחמיה עד חכמי המשנה". (את הטקסט המלא הבאנו כאן).

סילוף מס' 7

לא מדובר רק בטעות של הבנת הנקרא, אלא שכל הטענה היא מגוחכת בעליל. נניח שבמגילת רות מתוארים נישואין ע"י שטר, הרי זו בדיוק הטענה שישנה הלכה שעוברת בעל פה ואינה בתורה, הקדמת ההלכה הזו לימי השופטים, רק מוכיחה את קדמותה, מגילת רות אינה חלק מן התורה שבכתב, היא מספרת לפי תומה את המנהג ההלכתי, שהסתמך על נוהג שבעל פה בהכרח.

סילוף מס' 8

"רמזים ל"כתובה" מצויים עוד בתורה, כאשר משה מצווה על הבעל  לכתוב "ספר כריתות" אם ברצונו לשלח את אשתו מביתו"

לקרוא ולא להאמין, שני דוקטורים ליצנים, כותבים שחור על גבי לבן, כי דין הספר כריתות שבתורה, הוא רמז ל'כתובה'. כתובה כידוע היא תקנת חכמים, שבעת הנישואין האדם יתחייב לאשתו התחייבויות שונות, היא לא קשורה בשום צורה לעצם הנישואין (כלומר נישואין חלים גם בלי כתובה, ובעת הקדושין אין צורך לכתוב כתובה, אלא רק בזמן הנישואין – כשעוברים לגור יחד), ובודאי לא לגרושין. כל זה לא סודות התורה, אלא דברים שכל ילד יכול לקרוא בויקיפדיה ערך כתובה. אבל אפילו זה מעל היכולת של המתברברי"ם…

סילוף מס' 9

לגבי ה'חיבור עתיק מאת ר' אברהם בן הרמב"ם', המובא אצל עמנואל בן גוריון, שטוען כביכול שספר הכריתות מבטל את הכתובה. מדובר בטעות ילדותית של אי הבנת הנקרא. במסגרת הסיפור שם נכתב "יצא משפטו לכתוב לה ספר כריתות ולפרוע את כתובתה", הכוונה היא, לכתוב גט, ולשלם את הכתובה. זה הרי כל ענינה של הכתובה, שבמדה והאשה מתגרשת הבעל חייב לתת לה את סכום הכתובה. ואילו ה'דוקטורים' הבינו ש'לפרוע' הכוונה היא שהגט בא לבטל את הכתובה… אבוי לאותה טעות מביכה.

מצרף את הקטע מבן גוריון: שבילי האגדה

(אגב, בן גוריון מביא שלפי המחקר האחרון הספר אינו מר' אברהם בן הרמב"ם, במדה וזה חשוב)

סילוף מס' 10

כרגיל, גם הטענה עצמה שגויה, כמו בפעמים הקודמות,  נניח שרבי אברהם בן הרמב"ם טוען שהכתובה מחוייבת מן התורה, והגט בא 'לפרוע' אותה. הרי זה לא כתוב בתורה, כלומר, זו תורה שבעל פה, זה מה שרצינו להוכיח…

סילוף מס' 11

"לא מופיע הביטוי עופות דורסים", אין שום התייחסות לטיעון, בתורה לא מוזכר שום סימן טהרה לעופות, יש רק רשימה, חז"ל הגדירו את העופות הטמאים כעופות דורסים, אריסטיאס כותב "העופות האסורים… אוכלי בשר, ומדכאים בכחם את זולתם, טורפים ברשעה את הביתיים", הרטום בפירושו כותב "אין התורה שבכתב קובעת סימנים לעופות טהורים וטמאים, אבל לפי התורה שבעל פה כל עוף הדורס טמא", פירוש המונח 'עופות דורסים' לפי ויקיפדיה, הוא: "עופות דורסים הם עופות הניזונים מבשר של בעלי חיים אחרים. ייחודם של העופות הדורסים הוא בדרך שבה הם הורגים את טרפם. כיוון שכולם מצוידים בטפרים הם נוהגים לעוט על הטרף ולנעוץ בו אותם. לעיתים הדורס ממש מחכך בתפיסתו את קורבנו כלפי המשטח שעליו הוא נע ו"דורס" אותו ומכאן בא להם שמם". כך שתיאורו של אריסטיאס הוא תיאור מדוייק של עופות דורסים, והעובדה שנכתב ביוונית לא משנה את ההוכחה שהפרט הזה בתושבע"פ שאמרו חז"ל, היה מקובל מאות רבות של שנים קודם לכן בישראל.

סילוף מס' 12

'האיגרת אינה מזכירה את מונח תפילין' – מישהו טען שכן? האיגרת נכתבה יוונית לקהל היווני, וגם אם הכינוי העברי היה קיים בימי הכותב, אין סיבה שישתמש בו, הנושא הוא ההלכה, ולא השפה.

'אינה מתארת מנהג שכזה' – כל אחד יכול לקרוא בעצמו, אריסטיאס מונה את המצות המעשיות, ומטרת הנאום שם הוא להסביר ליוונים את טעמי המצוות, מדוע היהודים נוהגים בצורה הנראית מוזרה. אחרי שהוא מסביר את טעמי המאכלות האסורות, הוא כותב:

"המחוקק… קבע כל זמן וכל מקום לזכור תמיד את אלהים השולט והשומר. ולכן אשר למאכלים ולמשקים צוה להנות רק אחרי הקרבת ראשיתם, וגם בבגדים נתן לנו אות זכרון (-ציצית), וכן על הפתחים והשערים צונו לשים פרשיות להיות זכרון לאלהים (-מזוזוות), וגם סביב ליד ציוה בדברים ברורים לקשור האות… ("רמז לתפילין של יד" – הרטום)… הוכחה לכך איפה החשיבות ההגיונית של המצוות"

הוא מתאר את ההגבלה במאכלות כדי לזכור את האל תמיד, את הציצית, את המזוזות, וגם קשירה סביב היד שצוותה "בדברים ברורים".

אף חוקר מעולם לא העלה את האפשרות שאריסטיאס מתכוין למליצה, וכל החוקרים שעסקו בנושא ציינו שאריסטיאס מתעד את מנהג הנחת תפילין, לומר על דברי אריסטיאס "ציטוט כמעט מדוייק מדברים", זו אפילו לא בדיחה. נראה שהתוספת "בדברים ברורים" באה בדיוק כדי לשלול את הפירוש המליצי.

המשפט "עצם העובדה שלצד הפסוק המצוטט לא נאמר דבר אודות תפילין, מוכיחה מציאות הפוכה מזו שמתארים הרבנים", חסר פשר, לא רק משום שבמקרה הכתב יד חסר בדיוק אחרי תיאור התפילין של יד, ויתכן שהיה שם עוד פירוט, אלא משום שכאמור, נאמר באגרת כי יש מצוה לקשור את האות סביב היד בדברים ברורים, ולכן נאמר דבר אודות תפילין.

כך למשל מבין את דברי אריסטיאס פרופ' ספראי, במקור שהביאו המחברים להלן בסילוף מס' 18:

וכך כתוב בויקיפדיה ובכל מקור אחר, שאריסטיאס הוא מקור למצוות תפילין בפועל ולא כמליצה.

פרופ' דה פריס (שם) כותב:

סילוף מס' 13

השגיאה הלוגית הרגילה, פתאום שכחו את סילוף 12 שבכלל לא מדובר על תפילין, וחזרו לכך שאין פלא שמתועדים בה מנהגים ומסורות שהרבנים אימצו… אם היו מנהגים ומסורות שתועדו מאות שנים לפני שבכלל היו 'פרושים' ואלו המשיכו להימסר ולהישמר, זה מוכיח שתושבע"פ לא הומצאה ע"י הפרושים אלא 'אומצה'. האיגרת לא היתה ידועה לחז"ל, שלא קראו יוונית, וקבעו שהקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא.

אגב, הדוקטורים הליצנים לא סגורים על עצמם לגבי תיארוך אגרת אריסטיאס, בקטע שהובא לעיל, בגוף הדברים כתבו שהיא מתוארכת למאה ה1-2 לפני הספירה, בהערת שוליים כאן הם כותבים:

ולא זו בלבד, אלא שבעמ' 7 של פרק 30 הם שוב מוצאים לנכון לכתוב גירסא שלישית:

ואיך אפשר בלי השנינות "התפילין שם הונחו על שערים דלתות ועל הידיים"… הקטע הראשון מדבר על מזוזות… (לגבי תפילין של ראש, המשפט קטוע כאמור לעיל).

סילוף מס' 14

שוב, השגיאה הלוגית הרגילה, "אינה מלמדת דבר על קיומה של תורה שבעל פה, אלא רק על כך שזרמים שונים ביהדות לא נהגו…", אם היה מנהג מקובל ומחייב אצל זרמים שונים ביהדות מאות שנים לפני חז"ל, זה אומר שבישראל היו הלכות מחייבות מלבד התורה שבכתב, ואלו נמסרו בעל פה. וכשחז"ל סותמים וקובעים הלכה, הרבה פעמים רואים שהיא מבוססת על מסורת כזו.

האמירה שמדובר בפרשנות נפוצה לציווי "לא תשא את שמי לשוא", שגויה, נשיאת השם לשוא, כלומר שבועת שקר היא איסור חמור. בן סירא אומר שלא להרגיל בהזכרת השם, כלומר למעט בהזכרת שם שמים, כמו שאנחנו אומרים 'אלקים' במקום 'אלהים', וחז"ל אמרו 'רחמנא' במקום 'אלהים'. אבל אין הדבר אסור אם לא מדובר בהזכרתו על שקר.

ושיא השיאים של הטפשות מגיע במשפט: "מדרש אדר"נ נכתב כאלף שנה לאחר ספר בן סירא ולכן אין סיבה להניח כי ההלכה הנרמזת ממנו קשורה לתקופת בית שני".  א' טוען שאין הוכחה לתורה שבעל פה, הרבנים המציאו הכל, ב' מראה לו שהלכה רבנית, מופיעה אלף שנים קודם לכן, מה שמוכיח שמדובר במסורת, א' משיב: "אין סיבה להניח שזה קשור".

מה אתה רוצה? כשלא מוכיחים לך, אתה אומר שאין הוכחה כי אין תיעוד קדום, כשמביאים לך תיעוד קדום אתה אומר שזו לא סיבה. מה צריכים לתת לך? כסף?

אגב, כאן יש להם את זה ביותר שנון:

"טענות חדשות לטובת תושב"ע… כתבתם: “בכתבי יב מוזכרת ההלכה של גט שחרור לשפחה (אנציקלופדיה מקראית ערך יב)”.

תשובה: התרת השפחה ע”י “גט שחרור” אינה מוזכרת אפילו ברמז בתורת משה ולכן תמוה השימוש דווקא בדוגמא זו".

ענק!

סילוף מס' 15

"פרופסור אוריאל רפופורט מסביר שהימנעות מאזכור שמו המפורש של אלהים והחלפתו בכינוי 'שמים' מוכרת מאותה תקופה ואינה קשורה דוקא למסורת הרבנית".

מצרף את הקטע של רפופורט (רפפורט), כדי שכל אחר יוכל לראות, שרפופורט לא אומר שום דבר על כך שזה 'מוכר מאותה תקופה' במובן של משהו מעבר למנהג היהודי, כלומר, הלכה מקובלת בישראל הרבה לפני חז"ל, רפופורט בהערה 8 מציין לפלוסר, מאמרו של פלוסר זמין כאן, ולא מוזכר בו שום מקור מעבר למנהג של ספר מקבים שלא להזכיר שם שמים, כך כותב רפופורט:

"ספר מקבים א' מבטא עמדות שהיו מקובלות ביהדות זמנו… רוממות האל באה לידי ביטוי  בהימנעות באזכור שמו המפורש וכינויו, והחלפתו בכינוי השמים, תופעה זו מוכרת לנו בתקופה זו, דברים אלו נראים לנו מובנים מאליהם, אך ראוי לתת את הדעת שהם לא היו כאלו בעיני יהודי א"י, וכי היו כאלו שנקטו גישה שונה".

אם כן, הימנעות מהזכרת שם האל, המתועדת בבן סירא ובמקבים, היא עמדה מקובלת ביהדות, כלומר הלכה שנמסרת בעל פה, וחז"ל אכן פוסקים הלכה זו. למרות שכתות פורשות שונות לא תמיד קבלו אותה.

הנסיונות העילגים של הדוקטורים במרכאות להסתמך על ציטוטים מ"האקדמיה העברית", מזכירים את הסיפור של דרויאנוב, על פקיד בנק יהודי שהשתמד, למחרת בבוקר, מגיש הפקיד למנהל הבנק כמה מסמכים לחתימה, מעיין המנהל ומוצא בהם שגיאות, מפטיר הוא בזעם "עשרים וארבע שעות גוי, וכבר חמור"…

סילוף מס' 16

"התלות בספרים החיצונים להצדקת קיומה של התושבע"פ, אינה מסתדרת עם האיסור המפורש של חז"ל לקרוא בספרים אלה"

מה הקשר? אם אני מביא לך הוכחה היסטורית מספר שלפי ההלכה אסור לקרוא בו, זה משנה את ההוכחה ההיסטורית?

האמירה שאסור לקרוא בהם, לא מדוייקת, כוונת חכמים היא לקרוא בהם כדרך שקוראים בתורה, לקדש אותם. וכפי שאמרו שדברים טובים שיש בהם מותר לקרוא, והאריך בזה הריטב"א שם.

סילוף מס' 17

קצת נמאס לחזור ולהסביר, אבל באמת, העובדה שיש מחלוקות בהלכה, לא התגלתה ע"י עכברברו"ש מודרני, הטענה לקיום תושבע"פ היא לא לכך שכל הלכה נמסרה מסיני, אלא א' שיש סמכות הלכתית מעבר לתורה שבכתב, ב' שההלכות עוברות במסורת ויש מסורות עתיקות ביותר. למרבה הצער מחמת הגלות נוצרו מחלוקות, וכן מחמת התחדשות ושינוי התנאים.

העובדה היא שהברכה שמוזכרת בחז"ל, קדומה ומופיעה כבר בספרים החיצונים. (וגם ישו בירך על האוכל, לפחות לפי לוקס כב 17).

מה שמביך הוא, שהקטע המצוטט עוסק בברכה קודם האוכל, ואילו הדוקטורים הבורים משיבים שיש חוסר הסכמה מהותי בנוגע לעיתוי "ברכת המזון", הלו, לא לימדו אותכם את ההבדל בין ברכה ראשונה לברכת המזון? מי גאון של אמא וקפץ מעל כיתה א'? יכול להיות שכדאי לחזור לשם לריענון…

ואיך יודעים שני הגאונים של אמא, שיש מחלוקות בנוגע ל'ברכות המזון'?  זה מאד פשוט, "משנה ברכות ג ח", לצערינו אין משנה ח בפרק ג של ברכות, אבל זו בעיה קטנה, המיסיון יפתור אותה עם כסף.

אבל זה לא הכל, יש גם את "ששה סדרי משנה… 1957 עמ' 12", ומה כתוב שם? מצרף את הקובץ (ששה סדרי משנה אלבק), כל קשר לנושא מקרי בהחלט. למה דוקטורט? על זה מגיע לפחות פרס נובל…

בהמשך פתאום מחליטים הכותבים, שמחבר חזיונות הסיבילות לקח את הרעיון של הברכה מהברית החדשה, המתארת את ישו מברך על המזון (מתי יד'). הבעיה היא שלפי המקובל כיום, חלק ד' של הסיבילות נכתב לפני הבשורה על פי מתי, ובכל מקרה זה לא משנה, יש תיעוד חיצוני להלכה של חז"ל, שהיתה מקובלת בשכבות רחבות של העם, דורות רבים לפני העלאת המשנה והתלמוד על הכתב. וגם הברית החדשה מצטרפת לעדות זו. אם ישו בירך על המזון, זה מוכיח שיש תושבע"פ ושגם ישו ראה אותה כמחייבת. תודה על ההפניה.

מה שידידינו אינם יודעים, הוא שיש 15 ספרים של חזיונות סיבילות, מהם יהודים עתיקים, מ140 לפני הספירה בערך, מהם יותר מאוחרים, ומהם בהשפעה נוצרית. אז דוקטורים חביבים, אל תתנו לכריכה לבלבל אותכם, בתוך הספרים יש תוכן, והנושא הוא מה שכתוב בפנים…

סילוף מס' 18

שוב השגיאה הקבועה, כאילו תושבע"פ אמורה להיות דבר חריג, היא היתה מנהג ידוע ומקובל בקרב זרמים שונים בעם, וזה בדיוק מה שרצינו לבאר. שההלכה שבאה על הכתב בתקופות מאוחרות מבטאת מנהג ידוע ומקובל בקרב כל שכבות העם.

אבל כאן הוסיפו לקינוח שקר "גם כאלו שדחו את התורה שבעל פה", ובסוגריים 'צדוקים', כך בשם פרופ' שמואל ספראי, מצרף את הקטע שהזכירו מדבריו (ספראי), לא דובים ולא יער, לא מוזכרים שם הצדוקים ולא ברכות שהצדוקים בירכו. האיסיים לא דחו את התורה שבעל פה והאמינו בעצמם בהרבה הלכות שאינן בתורה שבכתב, כפי שניתן לראות אצל ספראי שם ובכל מקור אחר שנוגע אודותיהם, להיפך, הם החמירו הרבה יותר מהפרושים והוסיפו הרבה חומרות והלכות על התושבע"פ הפרושית.

למרבה המבוכה, הם מסימים "הנוסחה בספר בן סירא היא רק אחת מני רבות", אלא שלא הובאה כאן שום נוסחה מספר בן סירא, אלא רק מחזיונות הסיבילות, וגם משם לא הובא נוסח אלא רק עצם העובדה שמברכים. לא שזה משנה במשהו את רמת וטיב ה'דיון', מה שמזכיר את הסיפור הקלאסי:

"איש אחד הלך הלך הלך, עד שנתקע בעמוד, אמר: מה זה משנה? אני לא אוהב חומוס".

סילוף מס' 19

ובכן אומרים הברברי"ם: 1) בספר מקבים לא נאמר דבר שמתתיהו מל בכפיה, 2) מתתיהו עשו מה שעשה יהושע בן נון, 3) חז"ל קבלו השראה מספר יהושע וספר מקבים.

ובכן, 1) מדובר בשקר פשוט, בספר מקבים לפי התרגום של הרטום נכתב: "מלו בחזקה את הבנים הערלים אשר מצאו בגבולות ישראל", לפי התרגום של אוריאל רפופורט: "וימולו את הילדים הערלים אשר מצאו בגבולות ישראל בכח", לפי התרגום של אברהם כהנא: "וימולו את הבנים אשר לא נימולו אשר מצאו בגבול ישראל בחזקה"

2) יהושע בן נון מל מבוגרים, הם עשו את זה מרצונם כי כך ציווי התורה. מתתיהו ובניו "מצאו ילדים ערלים בגבולות ישראל", ומכיון שמדובר בקטנים, היה צורך בכפיה, וכפי שכתוב במקבים שהדבר נעשה "בחזקה" או "בכח".

3) גם את זה כבר נמאס לכתוב, ובפרט שאין שם מישהו שיבין, אבל אם בספר יהושע ובספר מקבים משתקפת הלכה כזו, זה מוכיח שאכן הלכות חז"ל מיוסדות על מסורת. (אמנם חז"ל לא הכירו את ספר מקבים ולא ידעו ממנו כלום).

סילוף מס' 20

משעשע לראות שהמלומדים מתחילים את עיונם בדיני מילה בפרשת תזריע, שם מובא דין המילה רק דרך אגב, במקור הציווי מוטל על האב, הציווי נאמר לאברהם למול את בניו, "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך", ומי שאינו מל את בניו אינו יכול לאכול בפסח: "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו", גם אם הגר עצמו מל, אם הוא לא מל את כל בניו, הוא לא יכול לאכול בפסח, כי החובה היא עליו. החובה עוברת לבית דין רק כאשר האב מסרב למול או לא יכול.

סילוף מס' 21

אני מניח שעקב בעיות תקציב, וריבוי הוצאות הדפוס (הפיקטיבי), היה קשה לדוקטורים הישועיים להעתיק את המשך הדברים בספר מקבים, לכן נתנדב לעזור להם:

ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ואפר על ראשיהם ויקרעו בגדיהם:

ויפרשו את ספר התורה מן [הספרים] אשר בקשו הגויים לחוק עליהם את צלמי אליליהם:

ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות ויעמידו את הנזירים אשר מלאו את הימים:

ויקראו בקול אל השמים לאמור מה נעשה לאלה ואנה נוליך אותם:

ומקדשך נרמס ונטמא וכהניך באבל ובשפל:

והנה גוים נאספו עלינו להשמידנו אתה ידעת אשר יחשבו עלינו:

איך נוכל לעמוד בפניהם אם לא אתה תושיע לנו:

ויתקעו בחצוצרות ויקראו בקול גדול:

הדמיון למשנה הוא: 1) התאספות במקום פתוח, 2) הוצאת ספר התורה איתם, לא לשם קריאה בו אלא 'עמו אנכי בצרה', 3) העמדת אנשים חשובים בראשם (במשנה נשיא ואב"ד, במקבים הנזירים), 4) שימת אפר בראש כל אחד ואחד, 5) קריאת דברי כיבושים, 6) הזכרת התקיעה (במשנה שופרות, במקבים חצוצרות)

ומה יש לאפיפיורים הצעירים להגיד על זה?

אם היה מדובר באנשים נורמלים, הייתי אומר 'הלם'. במקרה שלנו, אפילו לא בדיחה, מה הקשר בין מנהגי אבלות, לבין דיני תענית ציבור? להיפך, ההלכה לא קבלה את כל נהגי האבלות שהיו בתקופת המקרא (לא כל נוהג הוא הלכה/תושבע"פ) המקוננות, אפר על הראש, לבישת שק, כל אלו לא נקבעו בהלכות אבלות. (במקור המוזכר בהערה, מיעל שמש, אין שום דבר רלבנטי ל'טיעון' של ברב"ר, כרגיל, מצורף: יעל שמש 81-84).

ומה הקשר לאמירה הנוצרית השחוקה על "קיום הלכות באופן שגרתי ומכני", הרי מדובר כאן על תענית ציבור שנגזרת לאור צרה, משהו שעושים פעם בשנים רבות???  (בעצם זה יותר תלוי בנוצרים, כמה שמדות ופוגרומים הם מתכננים, היו תקופות שעשו את זה ברצף…).

מה שגורם לי להציע לבר ולברושי, להצטרף לתחרות מול פרדי פלאברה, אני מטיל ספק בכך שיצליחו לנצח אותו, אבל לפחות יהיה קרב הוגן:

סילוף מס' 22

אחרי כמה נסיונות עקרים, לא הראו הכותבים אפילו מקום אחד שהוצא מהקשרו, הם בחרו חמש שש דוגמאות מתוך מאות רבות, של הלכות שנהגו בעל פה מאות שנים לפני חז"ל, הידועים לנו ממקורות חיצוניים, המוכיחים שהיתה תורה שבעל פה.

הטענה שהמונח 'תורה שבעל פה' לא מוזכר, מגוחכת. גם במגילות קומראן לא מוזכר המונח 'תפילין', אבל נמצאו שם התפילין בעצמם. במאות הרבות של העדויות להלכות בעל פה מוצאים אנו את התורה שבעל פה בעצמה, ואין צורך להיזקק למונח החזל"י דוקא כדי לראות את העובדות.

חוקרים רבים עמדו על כך, ולדוגמא נצטט:

ח"ד מנטל בספרו 'אנשי כנסת הגדולה' מייחס פרק בשם 'על עתיקות ההלכות' (עמ' 186 והלאה), ובו הוא משווה את הלכות חז"ל לעשרות מקבילות בספרים החיצונים הקדומים, המוכיחים כי שניהם ינקו מהמסורת ההלכתית הקדומה, שהיתה קדושה אף לקבוצות הפורשות השונות. "עכשיו יש בידינו הוכחות ברורות כי כמה מן ההלכות המובאות במשנה ובתוספתא, ואף דעות המיוחסות לאמוראים, כבר היו קיימות לפני תקופת החשמונאים" (שם עמ' 187). בין השאר הוא מראה שם את עתיקות דין 'שינוי מראה' במי מקוה, ומהלכות שבת: מצוות תוספת שבת, דברים בטלים בשבת, דיבור על עסקים בשבת, איסור 'אינו מן המוכן' בשבת, פירות הנושרים בשבת, מילוי מים ברשות הרבים, אמירה לנכרי, יחוד בגד לשבת, איסור תענית בשבת, תחום אלפיים אמה, אסור הוצאה, איסור מקלקל, ילוד בהמה. איסורים אחרים: שבועה נגד התורה, מכירת בהמה טמאה לגוי, מכירת עבד לגויים, הפרת נדרים משותפת לארוס ולאב, שמן נכרים, כהן שוטה לראית נגעים, הגבלת גיל לשוטים, ארבע קהילות הם, ועוד רבים. לא רק ההלכות היו קיימות, אלא אף טרמינולוגיה דומה היתה קיימת כבר, וצורתה ניכרת גם באופן בו נקלטה בכתות הפורשות. כמו כן לציין שבמגלת המקדש מופיע כב כסליו כ'יום השמן' (מגלת המקדש, יגאל ידין), מה שמלמד על קדמות הציון של נס פך השמן בחנוכה (גם אם הלכות הדלקת הנר נקבעו מאוחר יותר כפי שמלמדת מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הרי עצם קיומו של הנס והקשר להדלקת הנרות קדום יותר הוא, וכן מוזכר הקשר לאור ולהדלקת נרות ביוספוס ועוד, ולכן היה ענין השמן מקובל גם בחוג בלתי פרושי בעליל כמו מגלת המקדש). אלבק במבא למשנה עמ' 11 והלאה מביא עשרות דוגמאות מתרגום השבעים וספרים חיצונים על קדמות ההלכות של חז"ל, ואף מקבילות לדרשות ולפירושי מונחים הלכתיים.

סילוף מס' 23

כאמור, הספרים החיצונים מעידים על קדמות ההלכה ועל סמכות ההלכה שבעל פה במה שאינו מפורש בתורה.

אך כאן מוסיפים הבורים שאין זכר ל'מעמד חברתי של רבנים', בעוד, הם נצמדים לטרמינולוגיה, המה 'רב' או 'רבי' לא היתה בשימוש לפני המאה הראשונה לספירה, ולכן אין דרך למצוא את המילה הזו קודם (לכותבי הברית החדשה היתה טעות אנכרוניסטית ושמו בפה של ישו את המשפט ש"הפרושים אוהבים להיקרא רבי"), אבל את המעמד של חכמי התורה, יש למצוא בכל ספרות המקרא וגם הספרים החיצונים. בבן סירא טו' אנו  מוצאים את 'תופש התורה' שידריך את מבקש החכמה, בפרק לב' הוא מזכיר את יראי ה' שיבינו את משפטו "וחכמות רבות יוציאו מלבם", בפל"ט הוא מזכיר את  החכם שיימלא רוח בינה ויגלה מוסר לקחו ויתפאר בתורת ה' (מלשון פאר) ורבים יהללו בינתו וכו', גם בפמ"ד הוא מזכיר את חכמי הדורות ש"חכמתם תשנה עדה", וכך בכל הספרות החיצונית יש מעמד לחכמי התורה.

אחת מפסגות הבורות, הוא הקטע הבא:

בעוד כל אחד יודע, שהדמות המרכזית של מגילת ים המלח היא 'מורה הצדק' אותו חכם שיש לו סמכות על וכולם צריכים לשמוע רק לו… במגילות ים המלח יש עדויות רבות מאד לתושבע"פ ולהלכות  מקבילות אצל חז"ל, שמפני קדמותם היו מקובלות גם על הכתות הפורשות, מצרף קובץ עם דוגמאות מתוך עבודתו של יונתן לוי סיפורן של מגילות ים המלח:        תקציר

סילוף מס' 24

גם כאן מדובר בשקר פשוט, אין שום תעודה שמעידה שלא היתה להם מסורת הלכתית, להיפך, ישנן הלכות שנמסרו בעל פה בתקופת חז"ל, ורואים אנו אותן כבר בתעודות גולי בבל.

פרופ' יעקב יוחנן רבינוביץ, חוקר המשפט העברי  הקדום, מראה שיש הבדל עקרוני בין שטרי המכירה הבבליים של תושבי בבל, ובין שטרי המכירה של היהודים שגלו לבבל: בשטרי מכירה של בבל ואשור אין זכר לא לחזקה ולא לנתינת רשות להחזיק וכנראה היה מעשה מו"מ מגיע שם לגמרו ע"י תשלום, וכך קבעו חז"ל במסכת בכורות (יג:) כי עכו"ם אין קונים בחזקה אלא בכסף. ואכן השטרות שנתגלו בעיר מורשו, בה היו גולים מיהודה (מ"ב כח), שונים מן השטרות הבבליים וכלליהם אחרים. (דבריו מובאים באנצ"מ ערך בעלות).

סילוף מס' 25

מענין מאד, גולי בבל התגוררו בעיר שכונתה 'אל יאהודו' רוב השמות שלהם הינם בעלי סיומת תיאופורית (צדקיהו, טוביהו), המעידים על זיקה לאמונה היהודית. גם השמות ששייכים לדורות השני והשלישי, שנולדו בבבל, כוללים שמות בעברית, חלק מהחותמים בשטרות חתמו בעברית כי השפה העברית היתה אצלם ראשונית ובבבלית לא כולם היו בקיאים.

בויקיפדיה שם נכתב:

 על שמירת הזהות היהודית ניתן ללמוד מרצף מתן השמות היהודאיים לבני המשפחות לאורך לפחות ארבעה דורות, העובדה שלא נמצאו תעודות שנחתמו בימי חג יהודיים ואף טענה שחישוב תאריכים העלה שגם לא נחתמו מסמכים בימי שבת

נמצאו לפחות שני יהודאים אשר שמם מרמז על כמיהה לציון ולעליה אליה:

אדם בשם ישוב צדיק, נראה ששמו ניתן לו בתקווה שישוב לארץ הקודש.

אדם בשם יעליהו, המצביע על שאיפה של הוריו שהלה עוד יעלה ארצה. זאת, בהתייחס למושג "ויעל" שמצוי בהצהרת כורש משנת 538 ומתייחס לעליה ארצה של הגולים (עזרא, א', ג' וכן דברי הימים ב', ל"ו, כ"ג)

ראה עוד בהרצאתו של אבי גבאי כאן דקה 34 על השמות שבתאי וחגי אצל גולי בבל כמסמלים את השבת והחג.

לפי הפרשנות של ברב"ר לא היה להם שום סימן של יהדות, כלומר גם תורה שבכתב לא היתה להם, א"כ מה זה רלבנטי לשאלת תושבע"פ. נניח שחלק מגולי בבל היו שוכחים את התורה שבעל פה ושבכתב יחד, זה לא אומר שלא היתה תורה  שבעל פה, כמו שזה לא אומר שלא היתה תורה שבכתב.

אבל כדי לדעת מה כוונתו של פינקל, אפשר פשוט לעיין במקור, שם מגלים כל  מיני אמירות, שלמיסיון נגמר התקציב כדי להעתיק אותן….

"הם חיו ב"אל-יהודו" שבבבל, שמרו על שמותיהם והשתמשו בתאריכים עבריים… היו להם שמות יהודיים מובהקים".

כדי להשתמש בתאריכים עבריים, צריכים חכמי תורה שיקבע לוח, התאריך העברי מצריך עיבור חדשים ושנים, זו תורה שבעל פה, לא נזכר כלל בתושב"כ…

והנה הקטע  אותו חתכו המיסיונרים במסגרת פעילות השקר הקדושה:

"איך שרדו היהודים שהגיעו לשם?" הוא תוהה. "אנחנו מדברים על גולים בארץ לא להם. לא היה להם כלום. לחשוב כמה זה היה מוזר לאנשים האלה, שהזהות היהודית שלהם הייתה מעוצבת בראשם. לא היה להם פסל שהיה אפשר היה לראות או למשש, ואפילו לא מקדש. הזהות היהודית שלהם הייתה בתוכם. הדת הייתה בתוכם ללא שום סממן חיצוני או הוכחה. ובעוד הבבלים עם אלוהיהם העצומים הפכו לאבק ההיסטוריה – הצאצאים של אותם גולי יהודה, עדין חיים ומקיימים את התרבות שלהם. אישית אני חושב שאין דבר מדהים מזה".

פינקל, אם כן, בא להביע את פליאתו, איך למרות שלא היה להם פולחן ולא מקדש, מול כל מקדשי הבבלים ופולחניהם, הם שמרו את הדת עם זהות שהגיעה בתוכם ללא מקדשים כבירים, וצאצאיהם עדיין מקיימים את התרבות שלהם. הוא לא בא לשלול קיום תורה שבעל פה ולא קיום תורה שבכתב. סילוף רגיל.

סילוף מס' 26

לא שציפינו למשהו אחר, אבל התיאור של יוסף בן מתתיהו לא מתאר שום דבר ש'לא בדרך הנהוגה כיום', הוא כותב:

"חייבים הם לכתוב ולשאת על הראש ועל הזרוע, כדי שיהא חסדו של אלהים אליהם גלוי לבריות מכל צד"

יוסף בן מתתיהו חי בזמנם של התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא, היה תלמידו של רבן שמעון בן גמליאל, והצהיר כי הוא נוטה לפרושים, ולכן אין טעם לנסות לחלוב ממנו אמירות נגד התושבע"פ, אבל דומה שיש כאן שיא חדש של בורות וחוצפה, לכתוב שאין התיחסות מפורשת לתושבע"פ, הרי יוסף בן מתתיהו מתאר במפורש שינאי כשהסתכסך עם חכמי התורה ביטל את כל המצוות הלא כתובות, (ובזה נתן יד לצדוקים שלא קבלו את התושבע"פ). ומכאן שכבר בתקופה החשמונאית היה מקובל אצל חכמי התורה שישנה תושבע"פ.

—

כדאי לציין כי פאולוס מצטט מן התורה שבעל פה כדבר מחייב, וכך הוא כותב:

– "נְשֵׁיכֶם בַּכְּנֵסִיּוֹת תִּשְׁתֹּקְנָה כִּי לֹא־נִתְּנָה לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר כִּי אִם־לְהִכָּנֵעַ כַּאֲשֶׁר אָמְרָה הַתּוֹרָה: וְאִם־חֶפְצָן לִלְמֹד דָּבָר תִּשְׁאַלְנָה אֶת־בַּעְלֵיהֶן בְּבֵיתָן כִּי־חֶרְפָּה הִיא לַנָּשִׁים לְדַבֵּר בַּקָּהָל" (הראשונה אל הקורינתים, יד, 34-35).

היכן "אמרה התורה" שאין לנשים רשות לדבר בקהל שבכנסיות?

אין שום זכר לדבר בתורה שבכתב אלא בתורה שבעל פה, פאולוס היה תלמיד של רבן שמעון בן גמליאל, ובודאי למד מפיו את המשנה, האוסרת לתת שררה לאשה.

וכפי שאמר ישו, לפחות לפי מתי כג 23: "הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יֹשְׁבִים עַל־כִּסֵּא משֶׁה׃ לָכֵן כֹּל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לָכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוֹּ…"

על הסתמכות הברית החדשה באופן קבוע על תושבע"פ ראה כאן

—

בניגוד ללוגו של "בהסתמך על האקדמיה העברית", כל הציטוטים כולם אינם אלא כריה וסילוף של משפטים, אילוסטרציות משמימות, לא פלא שכל המקורות כולם הם מספרים שנמצאים במאגר כותר, זה פשוט הכי קל, בילי גראהם משלם על מנוי, ואפשר לחפש חפוש דיגיטלי של מונחים, בשביל מה צריך ספרים אמיתיים…  אין שום איש אקדמיה עברי שטען שאין ולא היתה תורה שבעל פה, אפילו ישו לא טען את זה. זו סתם אסטרטגיה נלעגת של יהודים משיחיים שחושבים שאם ישכנעו מישהו שאין תושבע"פ זה אומר שיש לקבל את הסרסנות הנוצרית לתורה שבכתב.

מי שרוצה לקרוא קצת מ'האקדמיה העברית' על תורה שבעל פה, מוזמן לקרוא את מבא לתורה שבעל פה, בהוצ' אוניברסיטה פתוחה, ויווכח בעצמו כיצד כל טיעוני המיסיונרים אינם אלא בדיחה של קש וגבבא כקצף אשר על פני המים, שלא קשורה בשום צורה למחקר אמיתי. כדאי לשים לב לפרק שם על הכתות, כי זה רלבנטי גם לכת היהודים המשיחיים.

בכסף, אתה יכול להפוך את עצמך לבעל מגדר נזיל, להחליף אף, לשאוב שומן, למלא שפתיים, אפילו להדביק קרניים, רק דבר אחד אי אפשר לעשות עם כסף: אינטלגנציה…

דיון המשך כאן