לחץ לגירסת הדפסה

לרגל חג הפסח: יציאת מצרים, הבלוף של פינקלשטיין וסילברמן (1)

אפריל 25, 2016

כמו בכל פסח, גם השנה מתנהל כסדרו הדיון בשאלה החשובה, יציאת מצרים – היתה או לא היתה.

בפוסט שלהלן אני כלל לא מתיימר להכריע בסוגיה הזאת.

כל ענייני פה הוא לחשוף את מערכת הרמייה והשקר, ההטעיות המכוונות והטיעונים הכוזבים, של אלה, שלכאורה מוכיחים באותות ובמופתים שלא היתה ולא נבראה יציאת מצרים, ואין היא אלא מיתוס דתי חסר שחר ומומצא, כנהוג וכרגיל ביהדות.

הכל בשם המדע.

רק מה, שהמדע שלהם מגוייס.

למשל הארכיאולוג הפרופ' ישראל פינקלשטיין והסופר אשר סילברמן.

שני אלה כתבו שני ספרים, "ראשית ישראל" ו"דוד ושלמה". שני ספרים שהם מופת של שרלטנות, שקרים, רמיה ומסקנות מופרכות.

על אחד מהספרים אף קיבלו השניים פרס בסך חצי מיליון דולר (!), פרסום עולמי, וכמובן כבוד מלכים בחוגי האנטישמים והאנטי-ציונים, ברחבי העולם ובארץ.

ולעניין.

הנה ציטטה מפתיחת הפרק ("ראשית ישראל", ההוצאה לאור, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 64) העוסק ביציאת מצרים (כלומר, בהכחשתה):

"דמותו ההירואית של משה המתייצב מול פרעה העריץ, עשר מכות מצרים ויציאתם של המוני בני ישראל מארץ היאור השתמרו זה מאות (צריך להיות אלפים?) בשנים כדימויים מרכזיים ובלתי נשכחים בהיסטוריה המקראית. באמצעות מנהיג שהונחה בהשראה אלוהית  עשו בני ישראל את הדרך הבלתי-אפשרית כמעט ממעמד עבדים נטולי תקווה חזרה לגבולות הארץ המבוטחת". ("ראשית ישראל", ההוצאה לאור, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 64)

זאת אומרת, לפי התיאור של פינקלשטיין וסילברמן, יציאת מצרים היא הגירסה הראשונה של הציונות.

"הדרך הבלתי אפשרית כמעט…חזרה לגבולות הארץ המובטחת".

הסיפור ידוע, ופינקלשטיין וסילברמן מביאים אותו לצורך הפרכתו:

כשהיה רעב בארץ כנען בסוף תקופת האבות,  ירדו בני ישראל (שמו המושאל של יעקב) מצרימה, שם זכו להתארח בכבוד בזכות אחיהם יוסף שהיה פקיד בכיר בחצר פרעה. הם רעו  את צאנם בארץ צוען הפוריה (במזרח הדלתא של הנילוס) וגם עסקו בחקלאות. אך לימים הופיע פרעה חדש, והוא שיעבד את בני ישראל ועינה אותם בעבודה קשה. כל זה עד שקם משה, אחד מבני לוי שהתחנך בחצר פרעה והתגלה אליו אלוהים בסיני במעשה הסנה, והוא הוציא את עם העבדים העברי ממצרים אחרי שהמצרים ידעו עשר מכות קשות.

את הדיון במציאות של בני ישראל במצרים, כן או לא, מתחילים פינקלשטיין וסילברמן ברוח חיובית דווקא:

"דבר אחד ודאי:  המימצאים הארכיאולוגים והמקורות ההיסטוריים כאחד מאמתים עניין מרכזי המתואר במקרא – התופעה של מהגרים היורדים למצרים  מארץ כנען ומשתקעים באזור הספר המזרחי של הנילוס." ("ראשית ישראל" 67)

אך מכאן העניינים רק הולכים ומדרדרים.

בתחילת הדיון  נדרשים פינקלשטיין וסילברמן להיסטוריה של החיקסוס, המייצגים את המעורבות השמית הבולטת ביותר בתולדות מצרים.

הסופר המצרי, הכוהן לאל אמון,  מנתון, מן המאה השלישית לפסה"נ, כתב, לדבריו על פי מקורות קדומים, על פלישת החיקסוס לארצו. מנתון דיווח כי החיקסוס שלטו במצרים 510 שנים, ומקורם של היהודים, בני זמנו של מנתון – מהחיקסוס.

על פי מנתון, פרוש שמם הוא "המלכים הרועים": חיק – מלכים, סוס – רועים. יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלאוויוס), שהתפלמס עם מנתון, מביא משמו פרוש אפשרי נוסף, שלפיו ההברה הראשונה פרושה בהגייה שונה הוא עבדים, או שבויים, ולכן חיקסוס הם עבדים-רועים. חוקרים בני ימינו סבורים שחיקסוס הוא הגייה יוונית של המילים המצריות חקאו-ח'אסות, שפרושו שליטי הארצות הזרות. עוד השערה, שמקור המילה הוא בחקאו-שוסו. המצרים והאכדים כינו בשם שוסים קבוצה אתנית מסויימת של נוודי מדבר (שיש המזהים אותה עם שבטי העברים הקדומים). פרוש המילה הוא "הולכים" אולי במשמעות של נוודים, ו/או שודדים ובוזזים, כמו בפועל העברי.

מחפירות ארכיאולוגיות באזור הדלתא מתברר כי שבטים שמיים שכנו באזור החל בשנת 1,900 לפני הספירה. אך ההיסטוריונים אינם מסכימים לקביעתו של מנתון שהחיקסוס שלטו במצרים 510 שנים. הם טוענים שהחיקסוס, שהגיעו למצרים בערך ב-1,800 לפני הספירה, תפסו את השלטון במצרים העלית והתחתית רק ב-1,680  לפנסה"נ, וגורשו ממצרים ב-1,570 לפנסה"נ. הם סיפקו לשושלות המלוכה הפרעוניות את השושלת ה-15.

שמות מעניינים היו לשליטים מטעם החיקסוס: למשל, יעקבהר (כמו יעקב), למשל ענתהר (כמו אצל השופט העברי שמגר בן ענת), וגם נחמן (השם נחמני מופיע בתנ"ך), חמודי (מילה עברית וערבית), ואבישה או אבישר (בתנ"ך מוזכרים שמותיהם של אבישוע, אבישור, וכמובן אבישי, בן אחותו של דוד).

היה מקובל לחשוב שבירת החיקסוס היתה העיר אווריס שבעבר המזרחי של הדלתא של הנילוס, אך חפירות חדשות יותר מייחסות את מקום הבירה לקנטיר שבצפון הדלתא. זה המקום ששופץ לימים על ידי רעמסס השני, ונקרא פר-רעמסס, ובו נעסוק בהרחבה בפוסט הבא.

כל זה ידוע, כמובן, לארכיאולוג פינקלשטיין ולסופר סילברמן, וחלק מהעובדות שבשורות הקודמות הם מביאים בספרם.

כל זה כדי לשאול ולהשיב:

האם יש עדויות לנוכחות ישראל במצרים? למרבה ההפתעה, באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים, לא נזכר השם  ישראל." ("ראשית ישראל", עמוד 72)

שאלה ותשובה שהם שקר והטעייה.

שכן, שימו לב, המילה חיקסוס (או חקאו-ח'סות) מופיעה בכתבי הפרעונים פעם אחת ויחידה!

הנה כאן:

ציור קיר מקבר בני חסן במצרים שהיא המקום היחיד בכתבי הפרעונים שבו מופיעה התואר "חיקסוס" (או חקאו-ח'סות). בציור מתוארת שיירה של נוודים שמיים יורדת למצרים, שאחד מהם מוזכר בשמו: "אבישה" (או "אבישר"), שהוא זה  המכונה "חיקסוס". ההיקסוס היו ידועים בשימוש נרחב בחמורים, ומבחינת החימוש הביאו למצרים, מלבד השימוש ברכב הברזל הרתום לסוסים,  גם את הקשת המורכבת, כמו זו המצויה בידי הקשת משמאל  בציור התחתון (צילום מהוויקיפדיה).

נכון שבכתבי הפרעונים מופיעים שמותיהם של המלכים מבני החיקסוס מן השושלת ה-15 (למשל בפאפירוס טורינו, הקרוי כך משום שלאחר שנשדד על ידי האיטלקים, הוא שוכן במזיאון בעיר טורינו). כיתוב השמות מתייחד בכך שהם אינם מוקפים במיסגור המאפיין שמות של פרעונים, אלא במסגור המציין את היותם זרים.

כך שאין שחר לרושם שמנסים הארכיאולוג פינקלשטיין והסופר סילברמן לעורר:

שבעוד שהתנ"ך הוא מקור היסטורי מפוקפק ביותר, שאין לסמוך עליו – הנה כתבי הפרעונים ("התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס") מהווים מקור היסטורי אמין.

ומכיוון ששמם של בני ישראל לא מופיע בכתבי הפרעונים – אות היא שלא היה הסיפור על יציאת מצרים ולא נברא, ומה שכתוב בספרי התנ"ך – הכל בדיות וכזבים!

אך מה לעשות, ששמם של החיקסוס, עם אדיר שכמותם, ששלטו במצרים 510 שנים לפי מנתון ו-110 שנים לפני ההיסטוריונים מהתקופה האחרונה – מופיע בכתבי הפרעונים פעם אחת ויחידה!

אלה כתבים היסטוריים שאפשר לסמוך עליהם?

יותר ממה שאפשר לסמוך על התנ"ך?

מה גם שידוע היטב המנהג הרווח של כתיבת "ההיסטוריה" על ידי הפרעונים (שלא היתה שונה משיטת התיעוד שהיתה נהוגה בחצרות מלכי המזרח של הקשת הפוריה, מאשור ומבבל). נצחונות בלבד. תמיד מתפארים. גיבורים אדירים  ללא חסרונות (כל כך שונה מכתיבת ההיסטוריה הנהוגה בתנ"ך, וכל כך דומה לכתיבת ההיסטוריה בנוסח הבולשביקי, הקרוב לליבם של "אנשי המדע" מכנסיית הסכל בת ימינו).

ידוע למשל המעשה במלכה המצרית חתשפסות, מן המאה ה-15 לפנסה"נ, פרעונית רבת פעלים ומוצלחת במיוחד. והנה, ככל הנראה היה זה בעלה (ובאותה הזדמנות בנה החורג) תחותמס ה-3 שהדיח אותה – ופתח מיד במפעל כביר של העלמת זיכרה, פסליה ומפעליה.

או התיקו (במקרה הטוב) שהצליח להשיג הפרעון רעמסס השני במלחמתו הידועה נגד החיתים בקרב קדש, בסוריה. בעקבות הקרב איבד רעמסס את השליטה בשטחי ממלכת האמורו (האמורים) בלבנון וסוריה, והתרופפה מאוד שליטתו בארץ כנען. אך בכתבי הפרעונים הוצגו תוצאותיו של קרב קדש כניצחון מצרי אדיר.

על הרקע הזה, ברור לגמרי מדוע לא היו הפרעונים המצריים מעוניינים להזכיר בכתביהם בהרחבה, אם בכלל, את השלטון המביך של הפראים מן המדבר בארצם.

וכאשר כותבים פינקלשטיין את סילברמן כי "למרבה ההפתעה, באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים, לא נזכר השם  ישראל." הם סתם מיתממים ומרמים.

כי שום הפתעה אין בסיפור.

זה היה מנהגם של המצרים בכתיבת היסטוריה.

ופינקלשטיין את סילברמן יודעים זאת היטב.

אבל מעוניינים לעורר אצל הקורא ההדיוט של ספריהם רושם הפוך: כאילו כתבי הפרעונים אמינים – והתנ"ך בעיקרו בדיות.

אם העם האדיר ששלט בארצם הוזכר בכל כתביהם פעם אחת ויחידה – למה שיטרחו הפרעונים המצריים להזכיר פרק אפל בתולדותיהם, כאשר עם קטן של נוודים הצליח לעבוד עליהם, להשתחרר מכבליהם ולצאת לחופשי, ועוד  עם המון חפצי ערך של אזרחים מצריים תמימים שניתנו לעבדים העבריים כשנטשו אלה את מקומות העבודה שלהם?

את יציאתם של החיקסוס ממצרים, אגב, תיאר הכוהן המצרי מנתון כך:

"והם יצאו מארץ מצרים…למשפּחותיהם עם כל רכושם…ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה, אולם יראו את שלטון האשורים…ועל כן בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה…וקראו לה בשם ירושלים."

בשני הספרים שכתבו ("ראשית ישראל" ו"דוד ושלמה") עוסקים הארכיאולוג מאוניברסיטת תל אביב, ישראל פינקלשטיין, והסופר האמריקאי ניל אשר סילברמן, בניסיונות לבטל את התנ"ך כמקור היסטורי. הטענה הבסיסית שלהם היא, שלמימצאים הארכיאולוגיים יש עדיפות מכרעת. אם אין מימצא ארכיאולוגי המאמת את הכתובים (יותר מדוייק – את מה שכתוב בתנ"ך) – יש לדחות את התיאור המופיע בכתובים.

זוהי כמובן איוולת מוחלטת. המונח הלטיני לטיעון שקרי מהסוג הזה, הוא "ארגומנטום אד-איגנורנטיאם", שזה בעברית הטיעון בשם הבורות (או ההיעדר). הנה שתי דוגמאות משעשעות לשימוש הרווח שעושים מיסיונרים משני הצדדים, הרליגיוזי והאתאיסטי, בטיעון הזה:

האתאיסטים: אין הוכחה שיש אלוהים, ומכאן שאין אלוהים.

הרליגיוזים: אין הוכחה שאין אלוהים, ומכאן שיש אלוהים.

וזו גם הטענה המגוחכת של פינקלשטיין את סילברמן: מכיוון שלדבריהם טרם נמצאו ממצאים ארכיאולוגים לשהותם של בני ישראל במצרים – סימן שאלה כלל לא היו שם.

זהו בדיוק סוג הטיעון שבו השתמשו ההיסטוריונים והארכיאולוגים מסוגם של פינקלשטיין וסילברמן כדי לטעון שכל סיפורה של העיר טרויה ב"מיתולוגיה" היוונית, לא היה ולא נברא, שהרי מעולם לא התקיימה עיר כזאת. ואיך יודעים שלא היתה ולא נבראה? כי הארכיאולוגים לא גילו את חורבותיה.

ואז, בום טראח – התגלו שרידי העיר הזאת במזרח טורקיה, בדיוק היכן שאמורה היתה להמצא על פי "המיתולוגיה", הפלא ופלא.

זהו גם בדיוק סוג הטיעון שבו השתמש אותו סוג של כזבנים שטענו כי כל הסיפורים על דוד המלך הוא המצאה ובדיה מוחלטת – כי אין "ממצאים ארכיאולוגים".

עד שהתגלתה הכתובת בתל דן, שבה מופיע במפורש הביטוי "בית דוד", והכזבנים המלומדים נפלו על האף.

לפי אותה שיטה ניסו השרלטנים מהסוג המלומד  לספר לנו שכלל לא היו גמלים מבוייתים במזרח התיכון בתקופת אברהם אבינו, ככתוב בתנ"ך, (למשל בסיפור של אלעזר עבד ביתו של אברהם שהביא ליצחק בנו את כלתו רבקה תוך שימוש בשיירת גמלים). והפרופסורים מהסוג הנ"ל גם טענו בזמנו שבכלל לא היו סוסים ביהודה בתקופת המלך שלמה, כך שמה כל הסיפורים האלה על האורוות שבנה בערי המחוז של ממלכתו.

נו, טוב, בולשיט. היו גמלים מבוייתים עוד לפני תקופת אברהם, וכבר החיקסוס שהוזכרו בפוסט הקודם, הביאו למצרים את השימוש ברכב המלחמה הרתום לסוסים, מאות רבות בשנים לפני תקופת שלמה.

ויש עוד דוגמאות רבות לשימוש שעשו המלומדים בטיעון השקרי בשם הבורות, עד שנחשפה ערוותם.

הפרעון רעמסס השני, זה שעל פי הסיפור של פינקלשטיין וסילברמן היה גם הפרעה המשעבד וגם הפרעה שממנו ברחו בני ישראל (כלומר – לא ברחו כי כלל לא היו במצרים)

אך פינקלשטיין את סילברמן לא הסתפקו בטיעון הכוזב בשם הבורות, שאת אפסותה הוכחתי בפוסט הקודם ("למרבה ההפתעה, באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים, לא נזכר השם  ישראל." כדבריהם, ומכאן, כמובן, שבני ישראל לא היו שם ולא היתה יציאת מצרים) כדי להכחיש את הכתוב בתנ"ך.

יש להם תוספת:

לא היתה יציאת מצרים, מנסים הסופרים הנכבדים להסביר לנו בספרם, כי בתקופה היחידה שבה יכולה היתה להתרחש – ימי מלכותו של הפרעון הידוע רעמסס השני – היא לא היתה אפשרית!

על פי הסיפור התנ"כי, התרחשה יציאת מצרים 480 שנים לפני בניית המקדש הראשון בירושלים, כלומר בשנת 1,440 לפני הספירה.

אבל זה לא יתכן, מסבירים לנו החוקר והסופר שלנו.

למה?

בגלל הפסוק הבא, מספר שמות, פרק א', פסוק 11

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס.

ולכן יש בעייה, מסבירים לנו פינקלשטיין סילברמן. כי:

"על פי מקורות מצריים נבנתה העיר  פי-רעמסס (בית רעמסס) בדלתא בימי המלך המצרי הגדול רעמסס השני ששלט בין 1279 ל-1213 לפנסה"נ, וכנראה הועסקו שמים בבניה".(בראשית ישראל עמוד 711)

ככה שלא יכול להיות שבני ישראל יצאו ממצרים ב-1440 לפנסה"נ – שהרי כמאתיים שנים מאוחר יותר היה עליהם להיות במצרים כדי לבנות את עיר המסכנות רעמסס!

כדי להקנות לטיעון הזה מראית-עין מלומדת, כותבים השניים:

"זיהויו של רעמסס השני כפרעה של יציאת מצרים היה תוצאה של הנחה מחקרית מודרנית, שהתבססה על זיהוי שם המקום פי-רעמסס עם העיר רעמסס." (שם, עמוד 78).

עוד נראה מה יישאר מ"הנחה מחקרית מודרנית" זאת.

ועכשיו נעבור לשלב הבא. מדוע, לדעתם של פינקלשטיין וסילברמן, לא יתכן שיציאת מצרים התרחשה בתקופת הפרעון רעמסס השני – שהיא התקופה היחידה שבה יכולה היתה להתרחש, ככתוב בתנ"ך? (וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס)

זה, כי ההנחה שרעמסס הוא-הוא הפרעה של יציאת מצרים, מציגה מצידה בעייה קשה ביותר.

קבלו את הבלשים ההיסטוריים-ארכיאולוגיים  פינקלשטיין וסילברמן:

"הגבול היה נתון באותה תקופה (תקופת רעמסס השני, כמובן) לפיקוח קפדני. אילו עבר המון גדול של בני ישראל הנמלטים את ביצורי הגבול  היה הדבר נזכר מן הסתם בתעודות…אבל בשפע המקורות המצריים המתארים את תקופת הממלכה החדשה בכלל , ואת המאה ה-13 בפרט, אין איזכור של בני ישראל, אף לא ברמז". (עמוד 73)

ועוד:

"ויש דבר מה נוסף: מאוד לא סביר שעם רב יצליח להימלט משליטת המצרים בימי רעמסס השני. ואותו דבר נכון גם ביחס לחציית המדבר והכניסה לכנען. מצרים היתה אז  בשיא כוחה ושליטתה – המעצמה החזקה בתבל." (שם)

וחץ שנון, שלא לומר סתימת הגולל,  לכיוון המיסטיקה הרליגיוזית, כפי שהיא מתבטאת במעשיה התנ"כית הנאיבית על יציאת מצרים:

"אם נתעלם ממעשי ניסים, קשה לקבל את הרעיון  שקבוצת עבדים גדולה נמלטה ממצרים דרך ביצורי הגבול השמורים בקפידה  אל המדבר…" (שם, 74)

הבה נסכם: רעמסס היה מלך חזק. הגבול בתקופתו היה שמור היטב.

כך ש-1: לא סביר שהעבדים העבריים היו מצליחים להימלט.

וכך ש-2: אילו היו נמלטים בכל זאת ("מעשי ניסים"), היינו מקבלים על כך דיווח, אך למרבית הצער "אין איזכור של בני ישראל, אף לא ברמז" בכל "שפע המקורות המצריים" (עמוד 73)

ושורה תחתונה: אין מצב שהתרחשה יציאת מצרים!

מה שרצינו להוכיח!

מגדל קלפים מפואר שכזה, שכמעט שחבל לי להרוס אותו בכמה נשיפות קלות.

א. לא ברור לשם מה זקוקים פינקלשטיין וסילברמן לכל בלבול המוח הזה סביב רעמסס, הפרעה והעיר. שהרי, לשיטתם, די בכך שאין שום "איזכור" לבני ישראל במצרים ב"שפע המקורות המצריים", כדי שנוכל להסיר את האפשרות מהשולחן – כפי שכתבתי בפוסט הקודם.

ב. ברור לגמרי שכל המבנה הלוגי הזה מבוסס על אנאכרוניזם (מעתק זמן, בעברית): מהעובדה שסופרי התנ"ך ועורכיו השתמשו בשם "רעמסס" לעיר שבנו בני ישראל במצרים, אין ללמוד על כך שהיא נבנתה בתקופת הפרעון רעמסס השני (או אפילו סבו, רעמסס הראשון). התופעה של כינוי ערים ומקומות בשם המעודכן שלהם, תוך השכחת השם הקודם, ידועה היטב גם בתנ"ך וגם בכתבים היסטוריים אחרים.

לפעמים מוזכר השם הקודם,  כמו בספר יהושע: "וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר, וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר". אך לא תמיד. המקרה הידוע הוא של העיר "אור כשדים" המוזכרת בתנ"ך 44 פעמים – וכולן מתייחסות לתקופות קדומות שבהן עדיין לא שלטו הכַּשְׂדִּים במקום.

ומדוע סביר מאוד להניח כי  במקרה של העיר רַעַמְסֵס  בספר שמות מדובר באנאכרוניזם?

פשוט מאוד:

כי שלושה פרקים לפני פרק א' של ספר שמות, שבו הוזכרה העיר  רַעַמְסֵס כזו שנבנתה על ידי העבדים העבריים, כתוב בבפרק מז של ספר בראשית, פסוק 11:

מרנפתח, בנו של הפרעון רעמסס השני, שהתפאר בהשמדת ישראל

וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף, אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.

כך שאם לוקחים ברצינות את ההנחה הבסיסית של פינקלשטיין וסילברמן, שעליה בנוי כל מגדל הקלפים שלהם, שבני ישראל בנו את העיר בימי הפרעון רעמסס השני, החזק והגיבור – יש לנו בעייה עצומה עם העובדה שבני ישראל ישבו בארץ הנושאת את השם הזה, עוד לפני שבאו לעולם אותו רעמסס ואפילו סבו!

סתירה שיש לה פתרון פשוט: הן באיזכור הראשון בספר בראשית, והן בשני בספר שמות, מדובר, כאמור, באנאכרוניזם. העיר מכונה בשמה החדש והידוע בשעת כתיבת הדברים, כי השם הקודם (אולי טנקיר, כשמה של בירת החיקסוס, שידוע כי העיר פר-רעמסס נבנתה במקומה?) כבר נעלם ונשכח בשעת כתיבת הדברים (לדוגמא: מי יקרא היום למועצה המקומית מזכרת בתיה בשמה המקורי, עקרון?).

ג. פינקלשטיין וסילברמן מגלים בורות מצערת, או במקרה הגרוע יותר התעלמות מכוונת, כאשר הם מייחסים לאותו מלך מצרי, רעמסס השני,  הן את שיעבודם של בני ישראל, והן את בריחתם בתקופת כהונתו. זה כי ברור שמדובר בשני מלכים שונים, ככתוב בספר שמות, פרק ב', פסוק 23, ביחס לשהות של משה במדבר אחרי שנמלט מפני פרעה המשעבד:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם (פרעה המשעבד) וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה.

ורק אז חזר משה למצרים, ונכנס לסידרת העימותים עם בנו של הפרעה המשעבד, שסופם יציאת בני ישראל ממצרים.

ד. פרעה זה, בנו של רעמסס השני, הוא מרנפתח, הותיר לנו מצבה (אסטלה) שבה פורטו נצחונותיו, ושם נמצאים הפסוקים הבאים:

נבוזה כנען בכל רע.
לוקחה אשקלון
נלכדה גזר, ינועם היתה כלא היתה.
ישראל הושם אין זרע לו.

כל זה קרה, לפי ההיסטוריונים, בשנים 1,208-9 לפני הספירה. כך שאם לוקחים ברצינות (לרגע) את הכרונולוגיה על פי פינקלשטיין וסילברמן, בני ישראל גם נמלטו מידי מרנפתח, והוא גם זה אשר השמיד לחלוטין את ישראל בארץ כנען!

ה. בנקודה זו לא יזיק  להידרש שוב לעדיפות שמעניקים פינקלשטיין וסילברמן שוב ושוב ל"ארכיאולוגיה", כלומר, למקורות המצריים – על פני התנ"ך.

עוד בפוסט הקודם הזכרתי את העובדה שבכל הכתבים המוסמכים  של המצרים, מופיע שמם של משעבדי מצרים, החיקסוס האדירים, פעם אחת ויחידה.

ולכן כה מוגזם לדרוש מהם להזכיר בכתביהם את הברז שהבריז להם עם עבדים קטן (כפי שדורשים השרלטנים) .

וכן הזכרתי את שיטת ההיסטוריוגרפיה המצרית (השונה כל כך מן התנ"ך) ובה נצחונות בלבד, והגזמות פראיות. והנה, גם כאן, במצבתו של הפרעון מרנפתח, עוד דוגמא אופיינית.

"ישראל הושם אין זרע לו"???

הסתכלו סביבכם.

ולסיכום: לארכיאולוג ישראל פינקלשטיין ולסופר אשר סילברמן היה דחוף מאוד להסביר, גם בהקשר של יציאת מצרים, שלא היה ולא נברא.

כדי להשיג את המטרה הזאת הם השתמשו בשיטות רמייה מגוונות, אך גם מקובלות למדי במילייה שהם מתייחסים אליו.

אלה החבר'לך של הפוסט-ציונות, פוסט מודרניזם, פוסט קולוניאליזם, פוסט מרקסיזם וכן הלאה.

איפה ש"האמת היא מחמאה שאתה נותן לאמונותיך" ותו לא, וכל תעלול לוגי, כל שקר וכל טיעון כוזב הם מעשה יומיום ולגיטימיים לגמרי, שהרי ממילא הכל "נראטיבים".

___________________________________________________________________________________________

גם הפוסט הזה מבוסס על מה שכבר פורסם בבלוג שלי לפני שנים אחדות. ויתכן  שבלי קשר לפסח, אגלוש לפוסט נוסף בסדרה הזאת, ובו אדרש שוב לסידרת ההטעיות והבלופים של פינקלשטיין את סילברמן בקשר לקרב שבין דוד וגולית.