לחץ לגירסת הדפסה

שכתוב הרצאה:

הרב צבי  ענבל

אמונה ורציונליות נשמעים בד"כ לאדם המצוי כשני הפכים, כמו מציאות ודמיון או משהו דומה לזה. ננסה קצת לברר את הדברים. מושגים אלה לא כל כך פשוטים להגדרה.

מהי רציונליות?

מה פירוש רציונליות?

תשובות מהקהל: סביר, הגיוני, מציאותי.

בתשובה למשתתף: אמרת 'סביר'. אם הכוונה להתנהגות סבירה או דברים שסביר שיקרו – אני חושב שזה סובייקטיבי. ישנם אנשים שאצלם מאוד סביר שנחתו או ינחתו עב"מים וכל מיני רעיונות; יש אנשים המשוכנעים שכל מלה הכתובה בהורוסקופים שונים היא אמת, ויש כאלה המשוכנעים בדיוק להיפך. לכן, "סבירות", לפי ההגדרה, היא דבר פסיכולוגי, וממילא אין זו רציונליות.

באשר ל'הגיוני' – הגיוני זה 'ההגיון שלי'. הפירוש המילולי של 'הגיגים' זה 'מחשבות' (יהיו לרצון… והגיון לבי לפניך). וזה אומר שמה שהגיוני לאחד, אינו הגיוני לרעהו. מי שהוא קומוניסט באידיאל, הרי שהרעיון הקומוניסטי הגיוני לדידו, וישנם כאלה שאצלם זה בדיוק הפוך. 'הגיון' זה לא 'לוגיקה, תבונה צרופה'. אדם אומנם מפעיל את הלוגיקה, אך הוא מצרף עוד הרבה דברים שלא תמיד הוא בודק אותם, ושבעיניו הם הגיוניים. מדובר בכל מיני אקסיומות והנחות שהוא מקבל אותן בלי לבדוק.

כשאדם אמר: בעיני זה הגיוני, אין זה כלל ערובה שכולם יסכימו איתו. תבונה זה בנין: מ-א' נובע ב', מ-ב' נובע ג' וכו'. השאלה מה הם היסודות שעליהם אתה מעמיד את הבנין. כל אדם מקבל כמובן מאליו דברים לא מעטים – מהחברה, מאנשים אחרים; או דברים שמההתבוננות שלו עצמו נראים לו כך. אבל המוצר הסופי של ההגיון בהחלט משקף לפעמים אמונה ולא תבונה… לכן קשה לי לקבל את ההגדרה הזאת.

לגבי 'מציאותי', השאלה מה הוא קנה-המידה. איך נדע אם דבר הוא מציאותי או לא?

ת: דבר שכולם מסכימים עליו.

הרב ענבל: היתה תקופה שכולם הסכימו שכדור הארץ שטוח, או שהשמש סובבת סביב הארץ. והיום ידוע שזה לא מציאותי.

ת: דבר ממשי שאפשר לגעת בו.

הרב ענבל: דבר זה מוציא מראש מתחום הרציונליות גלים אלקטרומגנטיים, אנרגיה, אטומים וכיו"ב. ואפילו זרם חשמלי. אנו רואים רק את התוצאות של הזרם החשמלי.

מצד שני, ישנם תחומים שאנשים טוענים שאפשר לראות תוצאות, אך לא כולם מסכימים איתם. חינוך, למשל. עלינו לשפוט (להשתמש בשיפוט) כדי לקבוע אם דבר הוא טוב או לא, רצוי או לא, ורק אז אפשר לראות (לפי דעתו) רואים את התוצאות. אבל מי שחושב שזה לא רצוי, אז לפי דעתו רואים תוצאות הפוכות. לכן, כדי לראות תוצאות צריך לשפוט.

רציונליות במבחן

אם כן, אנו רואים שההגדרה של 'רציונליות' היא לא פשוטה. יש לנו הרגשה שאנו יודעים להבחין היטב בין צורת מחשבה סבירה, רציונלית, הגיונית, אמינה, שאפשר לסמוך עליה, לבין דברים שאי אפשר לסמוך עליהם, למשל, כמו שרגילים לחשוב – אמונה. וההרגשה שלנו היא שיש כאלה דברים שאפשר לסמוך עליהם, ולכן ממילא הם עדיפים. זו הרגשה מאוד ברורה, במיוחד בדורות האחרונים, בהם רואים כיצד המדע מצליח, כיצד יש שיטות חשיבה וניהול ואפילו שיטות חברתיות ליצור קשרים, לפתח ולטפח תקשורת, והדברים עובדים.

הרי שמצד אחד יש תחושה מאוד ברורה שאנו יודעים היטב להבחין בין דברים שאדם אומר אותם, בלי שום ביסוס ממשי או אמיתי, שבהם בני אדם יכולים להיות שונים ויכולים להיות חילוקי דעות מן הקצה אל הקצה, ואין שום דרך להחליט מי צודק. בעוד שישנם תחומים בהם אנו מרגישים שישנה פה שיטה של חשיבה, של הסתכלות, שהיא אמינה, היא מבטיחה שהעסק יעבוד, והיא גורמת שרוב בני האדם מרגישים כך.

אך כשאנו באים להגדיר זאת, אנו נתקלים בקושי גדול. ניתן שלוש דוגמאות. אבל העובדה שרוב בני האדם מסכימים היא לא רלבנטית, משום שבתקופות שונות רוב בני האדם חשבו בצורה שונה.

לדוגמה:

התיזה הפשוטה, שהעולם נברא 'יש מאין'? כך מתוארת הבריאה לפי התורה. אם היינו פונים לאנשי מדע או לפילוסופים או לאנשים נבונים ורציונליים לפני 500 שנה ואפילו לפני 100 שנה, ואומרים להם: דעתנו היא שכל מה שאתם רואים, כל העולם, ובעצם – כל הקוסמוס – נברא יש מאין. מה דעתכם? האם זה סביר? (הגדרה שניתנה לעיל על ידי המשתתפים למושג רציונליות). ניסוח אחר: האם באמת כך היה (גם זו הגדרה שניתנה לעיל – מציאות). ניסוח נוסף: האם הגיוני באמת שכך יהיה?

התשובה שהיינו מקבלים מאותם אינטלקטואלים (עד לפני 100 שנה) היתה: לא מיניה ולא מקצתיה! זוהי אמונה פרימיטיבית, מגוחכת, סותרת את חוק שימור החומר והאנרגיה, כל אחד מבין שדבר לא יכול להיווצר מכלום וכן הלאה.

בקיצור, או שהרעיון הזה נתקבל בגיחוך, לעג ובוז, או בדחיית הרעיון (תלוי ברמה התרבותית והאינטלקטואלית של הנשאל).

עם זאת, אני מתאר לעצמי שכולם יודעים שב40- שנה האחרונות התיאוריה השלטת בתחום של הקוסמולוגיה (היווצרות הקוסמוס) היא דווקא שהקוסמוס נוצר יש מאין. אין כוונת הדברים שהמדע מסכים עם מה שכתוב בתורה. זו לא כוונת דברי וזו לא כוונת המדע. תורה לחוד ומדע לחוד. ברצוננו רק להמחיש כיצד העובדה שדברים כ"כ מובנים מאליהם לרוב הציבור, ולא רק זה, אלא שיש להם טענות הגיוניות (מה עם חוק שימור האנרגיה? וכמובן, איך מלא-כלום יכול להיווצר משהו? זה לא מתקבל על הדעת). אבל היום מי שלא מקבל את הדברים הוא זה שפרימיטיבי ולא מבין את המדע וכו'.

הרי ש – בהגדרה של מושג הרציונליות מצד אחד יש לנו הרגשה שאי אפשר להתווכח איתה – שיש הבדל גדול בין אנשים שמדמיינים או בין אנשים שמאמינים בכל מיני דברים שלא ניתן לבדוק אותם, לבין אנשים שיש להם דעות רציונליות, ניתנות לבדיקה, הגיוניות ומתקבלות על הדעת. ובכן, "רוב" לא יכול להיות קנה מידה. מה כן יכול להיות קנה מידה? בדיקה מציאותית? ובכן, התיאוריה של המפץ הגדול היא די רציונלית, אך אי אפשר לבדוק אותה בצורה מציאותית, לפחות כרגע, אין דרך לחזור עליה באיזושהי מעבדה. סימולציות-מחשב הן נחמדות, אך זו לא בדיקה מציאותית. כבדיקה מציאותית, רוב התיאוריות המדעיות המתוחכמות אינן ניתנות אפילו להעמדה לבדיקה מציאותית. לא רק תיאוריות מדעיות, אלא ישנן תיאוריות רציונליות אחרות שלא ניתנות לבדיקה מציאותית.

השערה וידיעה

יותר מזה – יש ברציונליות גם פרדוקס. המלה 'ידיעה' היא מלה מכובדת, כמעט קדושה. 'ידיעה' או 'עובדה' זה בסיס מוצק. העולם יכול להתהפך, אבל הידיעה נשארת ידיעה. לאור זאת יש לי שאלה: איך אני יודע שאני יודע?… כלומר: יש דברים שאני משער. למשל, אנו משערים שיש חיים על המאדים. זו לא ידיעה ואף אחד לא יגיד שהוא יודע זאת, אלא זו השערה בלבד ללא הוכחה. ישנן אפילו השערות יותר רחוקות. בלש המגיע לזירת הפשע בונה תמונה מה לדעתו היה – על סמך העדויות הנסיבתיות. זו רק השערה, אך לא ידיעה.

רוב חיינו אנו מעבירים בהשערות, תוך הרגשה שאנו חושבים שאנו יודעים. כלומר – המוח שלי מסוגל לייצר דמיון. פנטזיה. הכוונה לתיאוריה דמיונית. הוא מסוגל לייצר השערות שאנו חושבים שהן אפשריות, והמוח מסוגל לייצר דברים שאנו קוראים להם 'ידיעה ודאית'. והשאלה היא: באיזה כלים אוכל לדעת שלידיעה הוודאית יש יותר משקל מאשר לדמיון? באיזה כלים אוכל לדעת זאת?

זהו פרדוקס הדומה במקצת למפץ הגדול. אין לנו כלי שכלי לבדוק אם ידיעה היא ודאית או לא. ואם היה לנו כלי, יכולים היינו לשאול מנין לנו לדעת שזה כלי טוב. בסופו של דבר אנחנו מאמינים שקנה המידה הפנימי שלנו לדעת מה השערה ומה ידיעה ומה דמיון, הוא קנה מידה טוב. רק לא ניתן להוכיח או לדעת זאת.

רציונליות בנויה על ידיעה פנימית

אם מישהו חושב שישנה הגדרה ברורה לגישה רציונלית ומי שיודע להגדיר זאת הריהו מלביש על ראשו את כתר המציאותיות, קשר הסבירות, קשר ההגיון והחוכמה; ומי שאינו מגביל את עצמו לרציונליות הוא אדם פרימיטיבי הוזה הזיות במקרה הגרוע, או במקרה הטוב – אדם פשוט שידיעתו רופפת ואין לו אחיזה מלאה במציאות ואין תהליכי חשיבתו מוסמכים. למרבה הצער אין אפשרות לעשות הפרדה שכזאת. אלא – כל תהליך חשיבה בנוי על אמיתות שאנו חייבים לקבל אותן מבלי שיש לנו אפשרות להיכנס אליהן.

לדוגמה: האם יכולים להיות שני גופים חומריים שונים באותו מקום ובאותו זמן? לא ולא. אם נחשוב היטב, נראה שאם לא נסכים על הנקודה הזאת, הרי שאין לנו שום אפשרות לתפוס את מושג החומר. כל הקיום של חומר כפי שאנו מבינים את נתוני החושים, בנוי על הוודאות הזאת, שלא יתכנו שני גופים חומריים באותו מקום ובאותו זמן.

ישנה רק בעיה אחת קטנה: זה נתון של התודעה האנושית, תכנות מסויים של התודעה האנושית, שבלעדיו אין לנו אפשרות לתפוס את המציאות. אבל זה לא דבר שאפשר לבדוק אותו במציאות. כל נסיון לתפוס את המציאות בנוי על הנחות מסויימות ואמונות מסויימות. ואת האמונות הללו לא ניתן לבדוק משום שהן לא במציאות, הן בתוכנו.

כלומר, אנו לא חיים במערכת פשוטה של שחור-לבן. ואעפ"י כן, ברצוני לומר שרציונליות היא בכל אופן דבר מוגדר. ישנה גישה, שיטת-מחשבה שמאפשרת לבדוק דברים ולהסיק מסקנות מציאותיות, וכל מי שסוטה מן השיטה הזו מסתכן בכך שהוא חי בעולם, שהוא לא בדיוק העולם הממשי.

זאת הייתה ההקדמה. מכאן ואילך נתייחס לרציונליות כמין נוסחת קסמים, שמי שרוצה יכול לאמץ אותה, והוא יכול להסתכל מלמעלה על האדם הלא-רציונלי, משום שהוא בלתי מציאותי, משום שתוצאות החשיבה שלו יכולות בהחלט להיות דמיוניות.

אמונה בלתי מציאותית – פסולה

כעת נשאלת השאלה: מה היא אמונה?

ההסתכלות הפשוטה היא: אמונה זאת השקפה על המציאות, שאדם מאמץ אותה או קיבל אותה מאחרים בלי ביקורת; השקפה על המציאות שאיננה ניתנת לבדיקה. כלומר: אני מקבל את ההשקפה המסויימת על המציאות, מטעמים שאינם טעמים רציונליים. הם אינם נובעים מכך שאני בדקתי וראיתי שאכן זהו תיאור נאמן של המציאות.

באופן פשטני, תפיסה רציונלית פירושה: אני רוצה לחיות בעולם אמיתי. אני רוצה לדעת באיזה עולם אני חי. ולכן כל מה שאקבל כידיעה זה רק אם זה בדוק; רק אם זה מציאותי. מה זאת אמונה לפי זה? השקפה על המציאות, שיסודה איננה בבדיקת המציאות אלא בפנימיות של האדם. לכאורה, זה מאוד מסוכן לחיות לפי אמונות. צריך לחיות לפי המציאות!

ניתן דוגמא שטחית ולא מדוייקת, אך מספיקה להמחיש את הדברים. נציג זאת בצורה גרוטסקית כדי שזו לא תהיה התקפה בוטה. נתאר לעצמנו את קארל מרקס, אשר מגיע לעוה"ב ושם אומרים לו: נא להמתין בתור, יש הרבה משפטים אצלנו היום. בינתיים תוכל להסתכל בקלטת וידיאו שכאן. היה זה מכשיר וידיאו מיוחד, תלת-מימדי, שבו אתה שומע, רואה, מריח, הכל כמו חי. טוב, הוא יושב בחדר ההמתנה, שם את הקלטת ומתחיל להקשיב. והנה מראים בחור צעיר שמדבר דברים לענין: הוא מתקומם נגד העוול והדיכוי של המשטר הקומוניסטי. והוא מלכד סביבו חבורת צעירים שרוצים להקים תנועה. להפתעתו, מזהה קארל מארקס את עצמו בצעירותו! בקיצור, מתחוור לו שהסרט הזה משחזר את חייו, ושהקומוניזם הופך מחלום של אדם אחד לתנועה המונית, שהולכת וסוחפת, ומהפכה, וכן הלאה. ולאט לאט אתה רואה שיש פה מלחמה והרוגים ודיכוי וסטלין ועשרות מיליוני איש מעונים, ומוגלים ומדוכאים, וחתרנות בכל העולם ומהפכות… המסך הופך להיות יותר ויותר שחור.  פתאום הוא שומע איזה קול שבא אליו בתביעה: מה עשית? והוא מנסה להצטדק: מה אני יכול לעשות? עשינו נסיון, ולצערי הוא לא הצליח…

הבעיה עם הקומוניזם היא שלא כל מי שהאמין בו ולא כל מי ששיתף עימו פעולה והיה שייך לממסד, לא כל אחד כזה היה סטליניסט, אופורטוניסט וצמא-שלטון חסר רסן. לא כל אחד כזה היה סתם קרייריסט שהיה מוכן למכור את סבתא שלו בשביל עוד איזה פירור של הצלחה. היו לפחות עשרות מיליוני איש שהאמינו בתום לב שהקומוניזם הוא אידיאל שיביא עולם יותר טוב.  הבעיה שאת הקומוניזם אי אפשר לבדוק באופן רציונלי. והמחיר הוא מחיר עצום.

קיצורו של דבר: כשאדם מתחיל לחיות לפי אמונה שהיא לא מציאותית ולא מתאימה לנפש האדם; אולי לא מתאימה לדברים אחרים – המחיר עלול להיות יקר מאוד. מחיר אישי ולפעמים הרבה יותר מזה. כמו שכל אחד מבין שמי שמנסה לאכול רק מה שטעים – ישלם מחיר יקר על זה. כי האוכל צריך להתאים בראש ובראשונה לפיסיולוגיה של הגוף.

שאלות אמצעיות ושאלות מהותיות

אם כן, אמונה – השקפה בלתי מציאותית על המציאות – היא מסוכנת. אז מה נעשה? ליצורי אנוש, מטבע הדברים, יש שאלות. על רבות מהם אפשר לקבל תשובה – הכוונה לכל השאלות הטכניות, המדעיות, הרפואיות. במלים אחרות: ברגע שאתה מגיע לשאלת האמצעים – אין כאן בעיה. בין אם זה המדע או תהליכים אחרים.

הבעיה היא שלאדם יש גם שאלות מסוג אחר. לא רק על אמצעים – איך לחיות יותר טוב, יותר נעים, יותר נוח, יותר חם, יותר אוכל, איך להגיע יותר מהר לכל מקום, איך להיות יותר מושך/ת. אלו הן שאלות יומיומיות שמעסיקות את כולנו. אבל ישנם גם שאלות על מטרות: בשביל מה לחיות, מה הם סדרי העדיפויות, מה טוב ומה רע, מה משמעות החיים. שאלות אלה לא ניתנות לחקירה מדעית.

מה שיש ומה שצריך להיות

האם יכולה להיות תשובה רציונלית לשאלות האלה? – לא. מפני שהאמצעים עוסקים במה שיש. יש כאן תיאור של המציאות. המדע מתאר את העולם. הפסיכולוגיה מתארת את האדם. הסוציולוגיה מתארת את הצורה שבה מתהווים יחסים בינאישיים בתוך מערכת חברתית. זה הכל תיאור של ה'יש'. אבל ערכים, מוסר, מטרות – לא עוסקים במה שיש אלא במה שצריך להיות. המטרות אינן קשורות למה שיש. הן לא מתארות, אלא זהו ציווי. לא תגנוב, לא תנאף, כבד את אביך ואת אביך, תהיה אזרח טוב, אבא מסור, וכן הלאה.

יכול להיות אדם שלא כ"כ אוהב עול ואחריות ורוצה בעקרון לדאוג לעצמו. המטרות (אם הוא רוצה להיות הורה טוב). פירוש הדבר שמה שיש לא מתאים וצריך לשנות זאת. מה פירוש שמה שיש לא מתאים? בפוטנציאל זה ודאי מתאים. הכוונה היא כזו: שהאדם, במהותו, כדי להיות מסור, כדי לחשוב על מה שהוא עושה, כדי להיות דוגמא אישית לילדים, כדי להיות דמות חינוכית – אינו יכול לפעול כמו שבא לו. כמו שהוא. ישנם דברים שהוא צריך לרסן את עצמו ולחנך את עצמו כדי להיות דוגמא אישית.

בהתאם לזה קל מאוד לראות, שמה שיש ניתן לבדיקה מציאותית. מה שצריך להיות זו שאלה של בחירה. אחד שואף להתפתח בכיוון זה, והשני – בכיוון אחר. המטרות לא נמצאות; המטרות מחכות שאנו נבחר בהן. ומכאן – שאין תשובה רציונלית לשאלת המטרות.

זוהי הסיבה מדוע ב2500- השנים האחרונות המדע התקדם בצורה שקשה לתאר, בעוד שבתחום של מוסר וערכים, בתחום של השאלות האנושיות – לא נעשה צעד אחד קדימה מאז אפלטון, ואף לפני כן.

בדרך כלל, אנשים בתחום הזה נזקקים לאמונות. מפני שא"א לומר לאדם: כיוון שאין לנו דרך לתת תשובה רציונלית לתחום המטרות, לכן נוותר על השאלות. קשה לומר לאדם: 'תוותר על כל מה שהופך אותך לבן אדם, תוותר על כל מה שמבדיל בינך לבין שימפנזה, רק בגלל שהמדע הוא חסר אונים, רק מפני שאין לנו דרך להגיד פה משפטים שניתן לבדוק אותם. לדוגמא – אפשר לבדוק התפתחות של עובר. אבל אי אפשר לבדוק אם מותר או אסור, אם רצוי או לא רצוי לעשות הפלה. זה פשוט לא ניתן לבדוק במציאות! אלו ואלו אפשרויות שנמצאות לבני אדם.

אפשר לנתח היטב את הכימיה של חומרים, אבל מתוך הכימיה לעולם לא נדע אם נוכל להשתמש בנשק כימי במלחמה. לבוא ולהציע שלא תהיינה מלחמות – זה מאוד אוטופי. אבל לפחות לבוא ולעשות את המלחמות בצורה הומנית – שלא הכימיה היא הכתובת. וכך הלאה, עד הפרטים הקטנים ביותר. למשל – ילדה רוצה לצאת לטיול של כמה ימים עם חבר, וההורים חושבים שזה לא כ"כ מתאים (מדובר על הורים מלפני 5 דורות, לא בימינו…) איך למדוד את זה? אם ילדה רוצה לעשות פשוט מה שמתחשק לה; ההורים רוצים שהבת תהיה מחונכת ועדינה, רק ההבדל הוא שהבחורה חושבת שזה מותר וההורים חושבים שזה אסור. אין שום דרך למדוד זאת! שום חוקים חברתיים לא יכולים לתת תשובה לשאלה.

אז לבוא לאדם ולומר: מכיוון שאין לי שום דרך למדוד זאת, אז בוא נוותר על זה, פירוש הדבר להפוך אותך לשימפנזה, אבל קצת יותר משוכללת. סופר-שימפנזה. בוא נחזור לג'ונגל.

בחירת ערכים מתוך מערכת אילוצים

אמנם כאשר באים לבצע החלטות שכאלה ברור שלא שמים פתקים בכובע ועושים הגרלה. אנשים משתדלים לקרוא, להקשיב זה לזה, לשמוע מה אנשים אומרים, מה אמרו בעבר פילוסופים ואנשי חוכמה. ומתוך כל הסופרמרקט האדיר הזה, כל אחד בוחר את מה שנראה לו.

כמובן שכאשר אנו נכנסים לסופרמרקט הזה של פתרונות או דמוי-פתרונות למטרות, עלינו לזכור שאנו נכנסים לא רק מצויידים בכוונות טובות, ויש פה באמת שאיפה טהורה בלי ספק; אנו מצויידים בעוד שני דברים לפחות. אחד מהם – אנו מותנים בחברה. במלים אחרות – הבחירות שלנו נובעות גם מהחברה שבה גדלנו. קשה להאמין שאדם מסוגל לקחת ולמחוק את הלוח ולגשת לחיים כאילו שהוא לא חי בשום חברה, כאילו שהוא חי בואקום אי שם בין כדור הארץ לשמש, וזהו. זה לא מציאותי. יש הרבה גורמים בתוך הסופרמרקט הכביר הזה, עד שכמעט ואין אפשרות שאדם יקח ויוריד את האבק מכולם, יוציא את כולם מהנפטלין, ויתחיל לבדוק אחד-אחד, יהפוך לכל הכיוונים, ורק לאחר שגיבש דעה אובייקטיבית, אז הוא יחליט ויתחיל לחיות.

אנו קוראים ספרים, עיתונים, רואים טלוויזיה, מדברים עם חברים, שומעים ממורים – כך שקשה מאוד שתהיה לנו דעה מקורית! אם מישהו רוצה דעה מקורית על פרטים מסויימים, והוא ישקיע – הוא יצליח להיות מקורי. אם יש לאדם כשלונות ויצירתיות, הוא יצליח להיות מקורי.

עכ"פ, אנו באים עם חבילה עצומה, שכלל לא בדקנו אותה. חבילה שאנו יודעים שהיא משתנה לא רק בין ניוזילנד ומקסיקו, אלא בין ניוזילנד של היום לניוזילנד של לפני 250 שנה או אפילו 50 שנה.

בעיה נוספת: אנו מגיעים עם מטען נוסף – אינטרסים, קשיים, הרגלים. במלים פשוטות: כיוון שסוף סוף אנו יכולים לבחור בעצמנו, יש לזכור שאנו באים לסופרמרקט הכביר הזה עם קשיים. אדם יודע שקשה להסתגל למצבים חדשים, אתגרים רוחניים זה דבר נפלא וכל אחד רוצה. אבל זה גם קשה! תארו לכם גבר נשוי שיקבל על עצמו לא לראות סרטים מסוג מסויים רק מפני שבאיזשהו מקום הגיע למסקנה שזה פוגע ביחס שבינו לבין אשתו. זו החלטה אמיצה! זה מחייב לא רק התמודדות עם היצר, אלא גם עם החברה. יש עקרונות שבגלל עמידה עליהם – החבר'ה עלולים לצחוק עליך! לפתות אותך!

על אחת כמה וכמה אדם שהחליט שכל מה שהוא מבטיח – הוא יקיים. רוב האנשים חושבים שאת רוב ההבטחות הם מקיימים – אך אם הוא יבדוק לעומק, יראה עד כמה זה לא נכון. או שהוא זוכר אחורה רק עד 5 שניות לאחור, או שהוא לא מבין עברית… אם נבדוק כמה הבטחות אנו מפזרים ביום אחד, בלי להתכוון ברצינות ובלי להרגיש… זה לא ייאמן.

ובכן, מעבר לשאלות הפרטיות כמו הבטחות או אמת, ברור לחלוטין שכבני אדם אנו שואפים למינימום מאמץ, למינימום של הסתגלות ושחיה נגד הזרם. מה לעשות וכדי להיות בן-אדם ולהגשים את המטרות, אנו יודעים שצריך להתקדם ולשחות נגד הזרם?

לכן אנו מביאים איתנו מערכת אילוצים, שעוזרת לנו לבחור בדיוק את אותם ערכים, שבהרבה מקרים מאוד מתאימים להרגלים שלנו, מאוד נוחים לנו, לא דורשים מאיתנו יותר מדי. ויותר מזה – צריך לזכור, שבתוך כל המערכת הזו של חיפוש התשובות, לא רק שיש לנו חופש עצום של בחירה, אלא – כל מה שצריך זה לא לשכנע את העולם אלא רק את עצמי. מי שמאמין בערכים מסויימים או במטרות מסויימות, הוא בהחלט לא חייב לשכנע את כל העולם. הוא יכול להיות רגוע, אם בעיני עצמו זה נראה הגיוני.

להיפך – הסיסמה הרווחת היום היא: כל אחד והאמת שלו. כלומר: זכותכם לחיות לפי הערכים שלכם ואני מאוד מכבד זאת, אבל זכותי-שלי היא לחיות לפי הערכים שלי! ואם במקרה זה לא מתאים לשלכם – אז לא קרה שום דבר! כל אחד והאמת שלו! לפי תפיסה זו אני יכול לכבד כל אדם עם כל דעה. ולכן מי שרוצה להפוך את מסגרת המשפחה למשל לאוסף של פריטים שמבחינה ביולוגית אפילו, אינם שייכים לאותה מערכת – זכותו המלאה. מקסימום, אולי צריך להשיג לובי רציני בכנסת כדי לשנות את החוק. אבל אין שום קנה מידה! אני לא צריך לשכנע את העולם ואני לא צריך להוכיח שאני צודק. מספיק לי שבעיני עצמי אני צודק.

אלא שזה מילכוד רציני, מהסיבה הפשוטה הבאה: כמה פעמים אנו מודעים בטעויותינו? כמה פעמים אנו מוכנים להתחיל מהתחלה, לשאת באחריות ולבקש סליחה? – מעט מאוד. במלים אחרות – ברגע שמערכת זו דורשת רק שאנו נשכנע את עצמנו, אז לא צריך להיות גאון בכדי למצוא הסברים. אז לכן אשה שמתנגדת להפלה – יכולה למצוא הסברים מצויינים. וגם אשה שהיא בעד הפלה – יכולה למצוא הסברים מצויינים. שתיהן יכולות להרגיש רגועות. למרות שאחת מהן אומרת שהשניה רוצחת, זה לא מפריע לשניה להיות רגועה! נשאלת השאלה – האם יש מוצא מזה?

לסיכום: לאדם מטבעו יש הרגשה פנימית שיש מה שנקרא אמת. ושאמת היא יותר אמיתית מדמיון ויותר חשובה מדמיון. אמת היא חשובה, כי אם אני צודק – זה יעבוד.

אם התיאוריה שלי היא אמיתית, מכונה מסויימת תעבוד. האם המשפט הזה נכון?

ובכן, ברוב המקרים המכונות עובדות למרות שהתיאוריות לא אמיתיות. ההרגשה הבסיסית שלנו לא חייבת להיות נכונה… כל המכונות שפותחו על סמך תיאוריות שכבר הופרכו, הרי שהמכונות ממשיכות לעבוד, למרות שהתיאוריה כבר הופרכה… המכונות של היום פועלות לפי תיאוריות שיפריכו אותן בעתיד. זה ברור לכל איש מדע שתיאוריה מדעית היא לא נצחית. ולכן העובדה שמכונה פועלת היא איננה הוכחה שהתיאוריה אמיתית. יש פה מילכוד לוגי. (אפשר לקבל הסבר לכך בקלטת 'תורה ומדע').

ובכן, ההרגשה שלנו היא שאמת זה דבר חשוב, ושאמיתיות לא רק מבטיחה לי הצלחה, אלא שהיא בפני עצמה ערך טוב ואמיתי. בהתאם לזה, באופן מאוד אופטימי, אנו ניגשים לנהל את חיינו, להשיג עושר ואושר. להשיג חיים נעימים, טובים ומאושרים. אבל אם נחיה בדמיון איך נעשה זאת?

אנו ניגשים עם הציפייה לנהל את חיינו על פי האמת. אבל כשאנו מנסים מבחינה שכלית להגדיר האם קיימת איזושהי דרך שמבטיחה מציאותיות או אמת, מתברר שאין דרך כזאת. אנו נתקלים בפרדוקסים. אעפ"כ אנו מאמינים שזה אפשרי. ואעפ"כ ישנה דרך שלכאורה עובדת.

בהתאם לזה אנו מרגישים שיש לנו איזשהו כלי לגשת אל החיים. עלינו רק להבטיח שכל מה שאנו אומרים חייב לעמוד במבחן המציאות. ובכן, כל מה שנוגע לשאלות בתחום האמצעים אפשר להעמיד במבחן המציאות. כיוון שכך, אם מישהו יפתח תיאוריה מדעית שגויה – ניתן יהיה להפריך אותה ע"י ניסוי אחד או שניים. התיאוריה יכולה להיות נחמדה, אבל אם הניסויים לא עומדים במבחן המציאות – היא לא נכונה.

הבעיה היא שהשאלות החשובות בחיים הן לא שאלות האמצעים אלא שאלות המטרות. פרופ' קציר אמר בספר "בכור המהפכה המדעית": האמת המדעית היא טכנית ולא ערכית. ובתור שכזו, גם אם כל השאלות המדעיות היו נענות – עדיין לא היית יודע מהותם של חסד ורחמים, צדק וקדושה. לחיות בלי המושגים האלה זה לא רק קצת יבש וחשוך, אלא פשוט – העיקר חסר מן הספר.

אשר על כן, שמתברר שבתחום המטרות אנו עוסקים בשאיפה, מה צריך להיות; בנורמה – תעשה כך או אחרת, אבל לפי ההגדרה – לא ניתן לבדוק זאת במציאות. מה שניתן לעשות זה להמציא, או לנסות ולמצוא תשובות. תשובות אלה, כאמור, הן פונקציה של בחירה אישית וסובייקטיבית, כאשר קנה המידה שלנו מונחה, בראש ובראשונה, ע"י השאיפה לאמת.

אך יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שאנו מושפעים מן החברה, ולחברה אין קנה מידה לאמת. אנו מושפעים מאינטרסים וקשיים, וכל מה שצריך זה להצדיק את עצמנו בעיני עצמנו, וזה לא כל כך קשה. לכן זו בעיה מורכבת.

פתרון הדתות – אמת או אמונה?

איך פותרות הדתות את הבעיה? למעשה, באופן תיאורטי יש רק פתרון אחד אפשרי שיכול להוציא את האדם מן המילכוד הזה: היות ואדם לא יכול לתת את התשובות; וגם אם יהיה גאון ככל שיהיה – הוא עדיין אדם, הוא ילוד אשה, הוא חי בחברה, יש לו אינטרסים, הוא סופי. ומה שהוא רואה – זה לפי היקף השכל ונסיון חייו. לא יותר.

בהתאם לזה, האפשרות התיאורטית היחידה היא לחפש גורם מוחלט מחוץ לאדם. כאן יש מספר גישות. גישה א', שבעיני לפחות היא פרימיטיבית, אך היא כנראה זוכה להצלחה רבה – ישנו אדם שאומר: אני יודע את המוחלט. אני אחר! זהו רון האבארד, וזו שיטת הסיינטולוגיה. הוא יודע! בלי להסביר איך ומה.

יש עוד אחרים שטוענים שהם יודעים. היה להם חזון, נבואה, התגלות וכן הלאה. הם יצרו קשר עם המציאות הקוסמית מאחורי הקוסמוס. קשה להתווכח עם בן אדם כזה, אבל מצד שני זו ודאי לא גישה רציונלית. מה שנשאר לנו לעשות בד"כ זה לבדוק מה הוא אומר, ואם הדברים האלה לא מתאימים למסגרת הזאת, במיוחד למה שאנו חושבים שמקובל, אז אנו אומרים: סליחה, אדוני, אבל אתה לא יכול לשמש קנה מידה.

יוצא כך: אפילו אם אנו מאמינים ומקבלים שיש מי שברא את האדם והעולם, ויש אמת מוחלטת – בכל זאת, אם יבוא אדם ויאמר: אני נביא, אני יודע. תהיה פה חוליה מקשרת. אבל תהיה לנו תמיד בעיה. איך נדע שהוא צודק? אם גם אני הייתי הופך לנביא, אז הייתי יודע שהוא צודק. אבל ברגע שהוא טוען שהיתה לו התגלות, איך נוכל לאמת זאת?

(במאמר מוסגר: ישנן דתות שקשה לקרוא להן דתות. ה"וודות", אלו כתבים המקודשים למאות מיליוני אנשים, והם נחשבים לאמת מוחלטת בעיניהם. יש רק בעיה טכנית קטנה, והיא: אף אחד לא יודע לומר מתי כתבו אותם ומי כתב אותם. הם פשוט ישנם, והם פשוט קדושים, והם פשוט כוללים את האמת. האם אפשר לקבל טענה כזאת של: "כולם אומרים! זה ידוע!"?

הרי ה"וודות" נכתבו לפני שאני נולדתי, ולפני שמי שאמר לי זאת נולד, ולפני שמי שכתב את הספר נולד. אבל מכיוון שאין לזה שום בסיס רציונלי, אני לא יכול להתייחס לזה!)

לכן, אנו בהחלט יכולים לומר שזו אמונה, במובנה הפשטני. כלומר: קבלה של דבר בלי דרך לבדוק זאת (זה ההיפך מידיעה). זו אמונה, שכאדם רציונלי אני מתקשה מאוד לקבל אותה. אני רוצה שיהיה בסיס מציאותי.

אגב, גם האיסלם והנצרות כלולים באותה גישה. גם יש"ו וגם מוחמד מהווים בעצם חוליה בודדת. מוחמד חלם חלום נבואי – או שהוא צודק או שהוא לא צודק. אין לי דרך לבדוק זאת. ואז הוא הלך מאחורי ההר, והמלאך נתן לו את הקוראן, הכל טוב ויפה. אבל זה משאיר זאת בגדר שלא ניתן לבדיקה רציונלית. ולגבי יש"ו – אין שום אסמכתא לכך שהוא נשלח ע"י אלוקים, חוץ מהעובדה שפאולוס הפיץ באירופה את הבשורה. ובכלל, הדברים שבברית החדשה בכלל לא נכתבו בדורו של ישו. כך שאנו עדיין נשארים בבעיה.

האם ניתן לבדוק את האמת

נקודה נוספת תומחש ע"י הציור האבסורדי הבא:

נניח לרגע שאנו חוזרים לתחילת המאה ה20-, ואלברט איינשטיין מציג את תיאוריית היחסות לראשונה בכנס מדעי של פיסיקאים. תיאוריה זו נראתה אז מאוד משונה. ההיפך המוחלט מהשכל הישר. (הוא דיבר על מרחב וזמן יחסיים, דברים כמו פרדוקס התאומים, מושגים כמו מרחב עקום וכן הלאה. צריך מידה רבה של בדיקה, תחכום ולימוד כדי להבין את הדברים ולקבל אותם). ובכן, בסיום הרצאתו נשמעות תגובות מהקהל: איזה שטויות! זה לא יכול להיות! והנה קם פיסיקאי מכובד, שדעתו היתה מקובלת על כולם, ואומר: סליחה, רבותי, אני מכיר את אלברט כבר 20 שנה, ואני אומר לכם – הוא בן אדם ישר, הוא מעולם לא שיקר. אתם יכולים להאמין לו.

נו, האם זה נשמע טיעון הגיוני?

תשובה מהקהל: הוא לא חייב לשקר. הוא יכול סתם להיות טועה.

ת: נכון. חוץ מזה, האם להגיד "סמוך עלי, אני לא משקר!" זו ראיה להוכחה מדעית? ודאי שלא. תיאוריה מדעית בודקים אחרת! ולכן, כשאיינשטין הציע את התיאוריה הוא הסביר: נכון, זה אולי נראה משונה. אבל, כשיהיה ליקוי חמה בנקודה מסויימת, תראו שקרני האור מתעקמות! אם אני צודק – זווית הראיה תהיה יותר קטנה מאשר בדרך כלל, ואני אחשב בכמה היא תהיה יותר קטנה. אם כך יהיה – סימן שהתיאוריה נכונה. נבדוק! ואכן, בדקו והתיאוריה אכן התאמתה.

נניח שבא מישהו לכלל האנושות ואומר: הנה, כאן יש לי את התשובות לכל השאלות של המין האנושי. ואני קיבלתי את זה מאלוקים. התגובה תהיה: רגע אחד, בוא נבדוק את זה! כמו שאת תיאוריית אינשטיין, אשר נראתה מוזרה לחלוטין – בדקו והיא התאמתה, אז למה שאת זה לא נבדוק?

איינשטיין אמר: רבותי, העולם זה לא מה שנדמה לכם. לא הקוסמוס, ולא המרחב ולא הזמן, לא החומר ולא שום דבר. להבדיל, אותו אדם גם אומר: התיאוריה שלי היא מאלוקים. ואלוקים אומר לנו שהעולם הוא לא כמו מה שאנו חושבים. אתם רואים רק את החומר, אבל יש דברים שאתם לא רואים, אבל הם פועלים בצורה מאוד ממשית. ואפשר לראות את התוצאות שלהם בשטח, בלי שום ספק. צריך רק לנסות ולדעת איך לנסות.

בדיוק כמו שאת תוצאות כוח החשמל אפשר לראות אם מנסים זאת בדרך הנכונה (ולשם כך צריך ללמוד את חוקי הפיסיקה). אומרים האנשים: טוב, נבדוק את התיאוריה של אלוקים במעבדות, ונראה!

האם זה אפשרי? ובכן, זה בלתי אפשרי משתי סיבות.

לו ידעתיו – הייתיו

סיבה ראשונה: אמר רב סעדיה גאון: לו ידעתיו – הייתיו. אם אתה רוצה לבדוק אם אלוקים צודק, באמצעות השכל שלך כסרגל – אתה כנראה חושב את עצמך לפחות ברמה של אלוקים. דהיינו – בוודאי שלא נצפה לבדוק את אמיתות האמת המוחלטת ע"י שנצפה למדוד את המציאות ולראות שזה כך, מכיוון שזה מה שאנו מצפים לראות מאלוקים.

יש אמרה שנונה שנשמעת כליצנות, אך יש בה משהו: מהאדם אנו מצפים לאפשרי; מהאלוקים – לבלתי אפשרי! (לא הכוונה ל"בלתי אפשרי" באמת, אלא ל"בלתי אפשרי" במונחים של בני אדם!). בודאי שמאלוקים אני מצפה שיחדש לי כל מה שלא בתחום השגתי.

אמת מוחלטת אינה אמת מדעית

הסיבה השניה היא שהאמת המוחלטת איננה האמת המדעית. בשביל זה לא צריך את אלוקים! שכל האדם הרי מספיק! האמת המוחלטת מתחילה במקום בו נגמרים החושים שלי. והמדע, עם כל ההיקף העצום שלו, עם העובדה שהוא מגיע עד סוף הקוסמוס; עם העובדה שהוא נכנס לתוך האטומים, עד הקוורקים ויותר, בכל זאת, הכלים היחידים שהוא עוסק איתם הם החושים. (כל המכשירים הם הרחבה של החושים). בהתאם לזה, מה שאני מצפה מהאמת המוחלטת זה את מה שמעבר לחושים. ואז, בהגדרה, אין לי כלים!

מסקנה: כשאיינשטיין יציע תיאוריה מציאותית על העולם – יש לי כלים לבדוק. אבל כשמציעים לי תיאוריה מוחלטת – שאין לי כלים לבדוק. אבל יש מוצא. מכיוון שלאיינשטיין לא הייתי מאמין גם אם הייתי בטוח שהוא לא משקר. כי הוא יכול לטעות. לאלוקים הייתי מאמין. פה, צורת האמונה היא כבר יותר דקה.

קבלת האמת מהמקור המוחלט

הדרך היחידה לקבל אמת מוחלטת היא אך ורק להיות בטוח שאני מקבל אותה מהמקור המוחט. כי אחרת יש כאן מילכוד. אם "לקבל אמת" זה רק אם אני בודק אתה, אז כרתתי את הענף עליו אני יושב. כי אין שוד רך לבדוק את מה שמעבר לידיעה החושית. ממילא, אדם דומה לאמודאי שניתק את צינור החמצן המקשר אותו לאלוקים.

אנו מציגים זאת בצורה פשטנית, וברור שהאדם הוא הרבה יותר מורכב ממה שניסינו להציג. אבל במבט ראשון, את המוחלט לא ניתן לבדוק ע"י שהשכל האנושי לוקח את האמת המוחלטת, מסתכל על העולם ואומר: מתאים בדיוק! זה לא הולך כך. הדרך היחידה היא לקבל את האמת ממקור שאני בטוח שהוא מוחלט.

אמונה בחוקי הטבע

משתתף: שוב, לקבל את המקור כמוחלט, זה מבוסס על אמונה!

הרב ענבל: גם הידיעה על המציאות היא בדיוק באותו מישור. ע"י אמונה. התפיסה הרציונלית היא לא כל כך יפה ואידיאלית כמו שנראה. לדוגמא – נניח לרגע שהלוח הלבן הזה היה קצת יותר אידיאלי ממה שהוא. כלומר – כל המשטח החלק היה אחיד לחלוטין, בלי שום קמט או נקודה-שחורה. כך שהיינו מקבלים החזרת אור באופן מוחלט. תארו לכם משטח שגבולותיו גדולים מאוד, רחוקים אפילו, ובאמצע, כל כולו אחיד לחלוטין, כולל החזרת אור באותה דרגה. אתם מתבקשים להתבונן על אמצע המשטח. ובכן, כל בדיקה פיזיולוגית מעמיקה תראה שאין רואים את אמצע המשטח. היא תראה שהחלל הפנימי הוא פרי הדמיון. השכל ממציא אותו!

משפט זה נשמע גם מהפכני וגם לא נכון. אבל למעשה זו עובדה שנבדקה, יש ספרים שמסבירים זאת. היא נבדקה, מכיוון שאפשר לעקוב אחרי תגובות כמעט של נוירונים או קבוצות נוירונים קטנות מאוד במרכזי הראייה השונים במוח, ואפשר ממש לראות כיצד המוח מתנהג מבחינה חשמלית וכימית תוך כדי תהליכי ראיה. אפשר להראות שמבחינה תיאורטית זה נכון, מכיוון שהחושים מבחינים רק בהבדלים. לכן, נדע שגם הראייה הפשוטה ביותר, היא נעזרת באמונה. יש הרבה תעתועי ראייה, שבנויים על כך שהדמיון של האדם משלים נתונים של החושים, וזה מתנגש עם נתונים אחרים שאותם גם הדמיון משלים. בקיצור – יש נתונים חלקיים עם קונפליקט.

כמו"כ החומר הזה הוא מוצק. אבל המוצקות הזו היא אשליה. המדע מסביר שמדובר באטומים זעירים מאוד, שיש ביניהן חללים ריקים. אם לוקחים את המגדל הגבוה ביותר היום, כמו מגדלי התאומים בניו יורק, מכווצים אותם בדחיסה גרביטציונית (לסלק רק את החללים, לא את החומר), הרי שמגדל התאומים יתכווץ לגודל כל כך מזערי, שזה בלתי ניתן לתיאור.

בראש של סיכה ניתן יהיה להכניס את כל גורדי השחקים של כל כדוה"א. וברור שמשקלו יהיה כמשקל כל גורדי השחקים. לכן מדובר רק מבחינה תיאורטית. אבל תהליך כזה יכול להתרחש במציאות. כוכב בגודל של פעם וחצי השמש, יכול לעבור דחיסה גרביטציונית, ומסה כזו כבירה שאי אפשר לדמיין תהפוך לכוכב בקוטר של 2 ק"מ בלבד. הדבר הזה נקרא "חור שחור".

אלקטרונים זה גלים בעצם. כך שכל נתוני החושים שלנו על העולם בנויים על מערכות שלמות של אמונות.

אחרון חביב – אנו משוכנעים שיש חוקי טבע. פרופ' שמואל הוגו ברגמן כתב באחד מהמאמרים שלו: האמונה בחוקיות הטבע היא האמונה האחרונה שאיש המדע הרציונלי אינו יכול לאפשר לעצמו לנטוש. לא ניתן להוכיח שיש חוקי טבע, וגם אלה בגדר "חדשות" למספר אנשים, אעפ"י שהדבר הזה הוכח לפני 200 שנה ע"י דייוויד יוּם. חלפו 250 שנה מאז הוכח ש – לא ניתן להוכיח באופן לוגי שיש חוקי טבע. בסוף המאה ה20- אנשים רבים לא יודעים זאת, וחבל. זאת גם אמונה!

אפשר להוסיף ולהכביר בעוד אמונות עליהן נשען המדע, אך אין צורך. אם המדע לא היה נשען על אמונות, לא היו מחליפים תיאוריות כל הזמן.

הנקודה היא: לא שהאמונה בבסיס היא שמבדילה, אלא – בן אדם מחפש תשובות טובות לשאלותיו. וכשרוצים לתת לו תשובות בשם אלוקים, הוא מיד שואל: איך אני יכול לדעת שזה מאלוקים, ואיך אני יכול לדעת שאלוקים לא טועה.

טעות נובעת מחלקיות

המושג של טעות הוא מושג סובייקטיבי אנושי. אני יודע כי החושים שלי לא מספיק משוכללים, וכן גם תהליכי החשיבה שלי לא מספיק משוכללים. אבל אלקים שנקרא גם אמיתת המציאות, הוא איננו אדם שחושב ותופס את הדברים או לא מתרכז או מתברר שזו השלמות של המציאות, והיא זהה לעצמה. טעות פירושה שיש לי בראש דימוי של המציאות, אבל הדימוי הזה לא בהכרח דומה למציאות. יש טעות.

כלל השלמות של המציאות היא פשוט מה שהיא: המושג שאלוקים טועה זה משחק מלים. תניח שאלוקים הוא משהו דמוי אדם, והיות ואדם עלול לטעות, אז נצא מהנחה שאלוקים גם עלול לטעות… אבל אם, לצורך העניין, הייתי משתמש בביטוי "חוק טבע" במקום ב"אלוקים", אז – האם חוק טבע יכול לטעות?

המדענים חשבו שהחוק הוא כך, אך טעו; החוק הוא אחר. וכי חוק המשיכה יכול לטעות? באיזה מובן הוא יכול לטעות? המציאות איננה יכולה לטעות. אנו לא רגילים לחשוב שחוק המשיכה "חושב", כי אין לו כוח חשיבה. באותה מידה, גם הרגל, האוזן והיד – אינם חושבים. אפילו המוח לא חושב. זו שגיאה גדולה. המוח מבצע תהליכים שקשורים קשר בלתי ניתן לניתוק מתהליכי חשיבה. (כשם שכאשר אני אוהב, אז ישנם גם הורמונים בגוף, וכשכואב לי משהו אז יש תהליכים במערכת העצבים. אבל החשיבה היא תהליך של סמלים. האם מחשב חושב? לא. אם המוח הוא דמוי מחשב, רק במקום להיות עשוי מפלסטיק וסיליקון הוא עשוי מחלבונים, אז באיזה מובן המוח חושב? במחשב יש זרמים חשמליים, ובסופו של דבר הם מתבטאים בציורים על מסך. איפה החשיבה כאן? אין שום חשיבה! אלא, כשהתודעה שלי מפרשת את הסמלים לפי התכנות של המחשב, אז אני מפרש זאת כתוצאה של חשיבה. אבל במחשב עצמו אין שום חשיבה, אלא רק זרמים חשמליים וכימיים. איפה החשיבה? החשיבה במהותה היא חשיבה של סמלים. מושג כמו: אם א' גדול מב' וב' גדול מג' אז א' גדול מג' – זה לא זרמים חשמליים אלא זה רעיונות. יכול מישהו לעשות התאמה בין הרעיונות האלה לבין זרמים בטרנזיסטורים  וכו'. אז הוא בוחר את ההתאמה, וכשנגמר המשחק החשמלי הוא גם מפרש את הדברים (אם יוצא אפס המסקנה היא כך, ואם יוצא 1 אז המסקנה אחרת. אבל בלי האדם שמתכנת ומפרש – אז המחשב הוא בסה"כ מכונה שזורמים בו זרמים חשמליים. לא יותר מזה. כך שלומר ש"המוח חושב", זו פשטנות שקשה מאוד להלום אותה מבחינה שכלית. צריך לקחת את האדם כיצור הוליסטי. אפשר לומר ש"האדם חושב". אנו מקשרים את פעולת החשיבה יותר לתהליכים במוח מאשר לתהליכים בכליות. אבל לומר שהזרמים במוח זה חשיבה – זה פשטני, וזה נתקל בכ"כ הרבה בעיות, שזה משונה לומר זאת. יחד עם זאת – האדם כן חושב.

נניח לרגע שיש לנו שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא: אוסף כל המולקולות הזה בעצמו, פתאום באופן מסתורי מופיעה תודעה. לאדם יש תודעה. אני יודע שאני קיים; אני יודע שאני חושב. תנסו לחשוב: האם אפשר להקנות למחשב תודעה, כך שהוא יהיה מודע שהוא קיים? ואיך מקנים זאת? עם איזה מעגלים ואיזה תוכנות? זה לא פשוט.

מדוע אלוקים לא טועה? זהו משפט שגוי, כי הוא מזהה את אלוקים עם אדם או עם איזה תהליך פרטי בבריאה. אז נחזור לאדם.

נשתמש במשל: האדם חושב. התהליכים במוח בהחלט אינם נבדלים מהלב. האם מוח יכול לחשוב בלי שהלב פועל? מי הוא זה שיכול באופן שרירותי לקבוע שהמוח חושב? הרי בלי לב אין מוח! הרי  צריך גם את הדם שיזרום. ורק הלב? ומה עם שאר כל המערכות? כך שנוכל להבין שזו החלטה שרירותית לחלוטין. לכל היותר בצורה זהירה אפשר לומר שהמוח יותר מעורב בתהליכים הקריטיים של החשיבה במישור הגופני, הרבה יותר מאשר הציפורניים. אבל לומר שהמוח הוא איבר החשיבה והלב הוא משאבת הדם זו הסתכלות פשטנית שאינה מתאימה לאדם נבון, בוודאי לא בסוף המאה ה20-. זו דעתי.

אם כן, המחשבה של האדם היא הוליסטית. היא שילוב של כל הגוף.

שנית – ישנה מודעות. הלב לא יכול לטעות מסיבה פשוטה. טעות היא עניין פסיכולוגי. טעות פירושה: יש לי רעיון שאינו מתאים למציאות. אני ניגש למקרר בחושך, מוציא פרי, מברך, ונותן נגיסה, והנה מתברר שזה לא תפוח עץ כי אם תפוח אדמה… היתה לי טעות! אבל כשאדם מתהפך תוך כדי שנתו ונפל מהמיטה, זו איננה טעות. הוא פשוט נפל! מערכת העצבים והשרירים וכו' הגיבה בהתאם לנסיבות הפיסיקליות, והוא פשוט נפל! אבל אם מישהו הולך קדימה וחושב שיש כאן מדרגה, והוא טועה, מכיוון שאת המדרגות עשו בצד ימין ולא בצד שמאל, אז הוא יורד ונופל. זה לא אותו דבר. כי הנפילה השניה היא לא רק נפילה פיסיקלית כמו נפילת האדם הישן. אלא זו נפילה שנגרמה כתוצאה מכך שהאדם חשב שיש כאן מדרגה. לכן, לב לא יכול לטעות, אלא"כ נגיד שהלב מפתח תיאוריות, ויש לו תיאוריה, שצריך עכשיו שלוש שעות שביתה חלקית. במקרה כזה יתכן והלב טועה, כי לא צריך שביתה חלקית.

מנוע חשמלי מקבל מתח נמוך מדי והוא נשרף או מפסיק לעבוד – האם זו טעות? ודאי שלא. האם הלב קיבל נתונים לא נכונים? האם התאים קוצבי הלב קיבלו תאים לא נכונים? הם הגיבו בדיוק לפי הכימיה שלהם! טעות זה דבר פסיכולוגי. אם אין תודעה – אין טעות!

אי אפשר בכלל להתקדם בלי שנראה שטעות כוללת שלושה דברים: א' – דימוי מוטעה של המציאות. ב' – המציאות שאיתה הדימוי מתנגש. טעות זו האכזבה מהציפיה שלא התממשה ובמקומה התרחשה מציאות אחרת. ג' – יש כאן מישהו מבחוץ שרואה את הפער.

אם הלב טועה, כיצד הוא יודע זאת? לכן אני חושב שהלב לא יכול לטעות. בהתאם לזה, כשאדם עושה טעות; אנו לא מדברים על הגוף ולא על כל התפקודים של הנפש. אנו מדברים על דבר אחד. שיש לאדם מודעות, והמודעות הזו תופסת את המציאות בצורה חלקית. אבל נתאר לעצמנו לרגע שתהליכי החשיבה של האדם כוללים את כל המציאות. אז תיאורטית אין כאן מקום לטעות. הטעות נובעת מהחלקיות של האדם. רק אז נוצר פער.

נרצה בזאת להסביר מה הוא הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו. וברצוננו להציג את גישת היהדות. זו הגישה היחידה שהיא קבילה מבחינה תיאורטית באופן שאפשר לסמוך עליה. מאחר ועד עתה סימנו "איקסים" על כל האלטרנטיבות, אז מה נשאר?

אני חוזר לנקודה עליה דיברנו: אני רוצה אמת מוחלטת. פחות מזה אני לא מוכן לקבל. נקודה. מצד שני, עלי להשתכנע שאותה אמת מוחלטת ניתנה מהמוחלט. הסברנו שלבדוק אותה אי אפשר כי אין לנו את הכלים וגם לא את החוכמה המספקת, כי אנו יצורים מוגבלים.

איך נעמוד על מקור האמת המוחלטת

אם כן, עלי להשתכנע שהמקור שלה הוא מקור מוחלט. אבל אם יבוא מישהו ויאמר שהוא נביא – אז יש לי בעיה…

משתתף: הוא יכול להוכיח זאת.

הרב ענבל: נכון. כיצד? ראשית, הוכחה לנבואה ע"י ניסים, חיזוי. לגבי ניסים, איך אוכל לדעת שזה באמת נס? אולי הוא השתמש בטכנולוגיות מתקדמות או בהוקוס-פוקוס? ישנם דברים שנראים בניגוד לחוקי הטבע, אך ייתכן שהחסרון הוא בי – אולי אני הוא זה שלא יודע מספיק ולא מכיר די טוב את חוקי הטבע. דבר שני – אפילו אם הוא יעשה משהו שמבחינתי ברור לחלוטין שיצור אנוש לא יכול לעשות (נניח שהוא יקח את הירח ויהפוך אותו לגבינה צהובה עם דובדבן… וזה דבר שבפירוש לא ניתן לביצוע ע"י חוקי הטבע. אבל עדיין יש בעיה – כיצד הצאצאים שלי בדורות הבאים יוכלו לדעת שזה אכן התרחש ושזה לא סיפורי סבתא? מסקנה: סיפורי ניסים צריכים מערכת אמינה של תמסורת לדורות הבאים. אם היית מסוגל לבנות מערכת שתוכל להעביר את העדות הזו בצורה שאשתכנע שאי אפשר היה לזייף או לשנות או לטעות או להתבלבל – ניחא. אבל סתם כך, ניסים זה לא מספיק.

לגבי חיזוי זה הרבה יותר טוב. יותר קל להוכיח שספר מסויים נכתב, ולבדוק את המאורעות. נכון, ישנן עוד אפשרויות נוספות. אבל ישנו פתרון עוד יותר טוב, והוא: שכולם יהיו נביאים.

למעשה, ברצוננו להציג את התפיסה, על מה בנויה התורה. (כמובן, ללא הוכחות, כי לכך נדרש סמינר ולא שיחה של רבע שעה). מעמד הר סיני היה בנוכחות עם שלם. לא אדם אחד וגם לא קבוצת אנשים, מה שתמיד משאיר מקום לספק, אלא עם שלם שמנה כ3- מילין איש. ולא רק שהם הגיעו לדרגת נבואה, אלא נבנתה פה מערכת תמסורת מיוחדת במינה, עם כלים, שיטות ומנגנוני הגנה שאוטמים אותה באופן מוחלט מפני אפשרות של זיוף או שינוי.

כשאנו מציגים זאת בסמינרים, אנו מכנים זאת בשם "אל-כשל". שם זה 'גנוב' מהאמריקאים, שהיתה להם בעיה – איך ליצור מצב שלא יופעל בטעות נשק גרעיני. זה יכול לקרות כתוצאה של מטורף אחד או שניים, שמחליטים לעשות דין לעצמם; או כתוצאה מטעות – התראה, מסכי רד"ר, מישהו העביר שדר לא נכון, או פיענח בצורה לא נכונה. היתה טעות בצופן, ואתה מקבל הודעה בפנטגון ש100- טילים בליסטיים יצאו לכיוון ארה"ב, ויש לכם 20 דקות לחשוב מה לעשות.

כדי למנוע מצב כזה, במיוחד בצוללות (שם הבעיה היא הכי קריטית, כי שם לכל היותר יכולים להיות שני מפקדים, ואם הם משתגעים, הם עלולים לגרום למלחמת עולם). לכן האמריקאים עבדו מאוד קשה כדי לפתח מערכות וקראו להן אל-כשל. מערכות שמבטיחות, עם כל התסריטים האפשריים, שלא ניתן שתהיה טעות.

ואנו השאלנו את השם "אל-כשל" משם. תיאורטית, אפשר לעשות, וזה תרגיל מאוד יפה בסמינר – לפתח מערכת תמסורת אטומה לזיופים.  רבותי, יש לכם משימה קדושה לכל החיים – להעביר את המסר כך שגם בעוד 1000-2000 שנה אפשר יהיה להוכיח את אמיתותו. יש במערכת הזו המון המון שיטות מקבילות ומנגנוני הגנה שמגינים על זה, והתוצאה הסופית מבחינה פילוסופית היא כזו. אך לפני כן אציין: יש גם חיזויים, יש ניסים שהיו רק בנוכחות עם שלם והונצחו באיזושהי צורה, יש גם דברים שהם בגדר ידע-על-אנושי (הכוונה לידע שבני אדם לא יכלו לדעת אותו לפני כך וכך אלפי שנה. ושוב – צריך להביא הוכחה משכנעת שאי אפשר היה לדעת זאת אז. כי אסטרונומיה למשל היתה מפותחת גם אז.) הנקודה העיקרית היא לבנות מערכת מיוחדת במינה, שמוגנת מפני אפשרות טעות או זיוף.

אמת אלוקית מתקבלת מבחינה רציונלית

על מה בנויה הגישה היהודית? מבחינה פילוסופית, סיכומם של דברים הוא כך: האמת המוחלטת היחידה שיכולה להתקבל על הדעת מבחינה רציונלית, היא לדעתי דווקא אמת אלוקית. ואני אומר זאת לאו דווקא מפני שהרציונליות יכולה להסביר את אלוקים, אלא משום שהרציונליות יכולה בקלות לשלול מקור אנושי.

כלומר: אם הרציו שלי אומר לי שמקור אנושי לא מתאים, אז כל מה שנשאר זה רק מקור מוחלט. ברגע שאני מבין שהאדם תמיד רואה רק תמונה חלקית, אז אני מחפש את מה שמעבר לזה. השלב הבא – הדרך לדעת שהאמת המוחלטת היא נכונה היא לא ע"י השוואה למציאות אלא ע"י בדיקה שהמקור הוא מוחלט. הבדיקה היא אך ורק דרך ארוע היסטורי. זה הדבר המיוחד במינו של העם היהודי.

אז אם מישהו כמו רון האברד בא ואומר לי: הנה, הספר שלי (ששמו: דיינטיקס) זאת האמת! מה נאמר לו? (אני מזכיר דווקא את רון האברד, כי נדמה לי שב60- השנים האחרונות, הוא הכי הצליח מכל הכתות ומכל השיטות. הוא היה הכי גאון. לא שאני עושה פרסומת לסיינטולוגיה. להיפך – השיטה הזאת היא המצאה של רון האברד בלבד, ודבר שני, הסיינטולוגיה הוכרה – גם בארץ וגם בארה"ב – ככת המסוכנת ביותר.)

(בתשובה למשתתף: זכותך להביע את דעתך במשפט שנון כמו: דת היא כת שהצליחה. אגב, בודהיזם היא לא כת ולא דת. היא אתיאיסטית! הבודהיזם לא מכיר בסמכות מוחלטת כלל. לא כל אחד מבין שדת היא לא כת. כמובן, אתה רשאי להגדיר 'כת' ו'דת' איך שאתה רוצה, ואז אתה תהיה צודק. במקרה כזה אני מרים ידיים. אבל אם תרצה לקבל הגדרות מקובלות של אנשים שבדקו זאת, תיווכח לראות שישנם הבדלים די בולטים. עד כדי כך שהמשפט הזה הוא קצת מרגיז, והוא אפילו פרובוקטיבי. בין כת לדת יש הבדל מאוד מהותי – מבחינה סוציולוגית, מבחינת המקור ומעוד הרבה בחינות.)

ברגע שאתה הופך את זה לאירוע היסטורי ולא לאמצאה של בן אדם – זה ניתן לבדיקה. זה הקונץ הגדול. כשבא מישהו ואומר בהתלהבות: יש לי נבואה שתציל את העולם! – יש לי בעיה עם זה. אבל כשבאים ואומרים לי – היה אירוע היסטורי שאפשר להוכיח אותו; מעמד הר סיני היה בתאריך X, היו שם כך וכך אנשים וכו', והדברים נכתבו בספר וניתן להוכיח זאת בעובדות.

תארו לכם מישהו שיטען שלא היתה שואה (ובאירופה יש את התנועה הניאו-נאצית שכך אכן טוענת), אז מה עושים? מגישים משפטים! אומרים: סליחה, השואה היא אירוע ממשי, וקרה בגדול כך וכך וכך. באותה מידה יכולים אנשים לטעון שנפוליאון לא היה קיים, או אלכסנדר מוקדון לא היה קיים, או שדוד המלך לא היה קיים. תארו לכם שאפשר היה להביא הוכחות?

אנו מדברים במונחים היסטוריים שכן ניתנים לבדיקה. הגישה הרציונלית של היהדות היא איננה בבדיקה רציונלית של התורה, אלא בבדיקה רציונלית של הארוע של מעמד הר סיני, ובבדיקה רציונלית שהמקור הוא אלוקי. (הזכרנו חיזויים, ידע, ניסים וכן הלאה.) שוב, מדובר מנקודת הנחה שההוכחה היא בסדר; אתם צריכים לשמוע ולבדוק אותה. אבל אנו עוסקים כרגע במשמעויות, לא בפרטים.

תורת ישראל היא התורה היחידה שמציעה שיטה כזו. אין כזה דבר לא בדתות ואמונות המזרח, לא בנצרות ולא באיסלם. הנצרות והאיסלם אומנם מקבלים את מעמד הר סיני, אבל הם מציעים לאחר מכן אדם בודד שכביכול יש לו סמכות לשנות – בעוד שהתורה עצמה אוסרת שינויים (לא תוסיפו על הדבר אשר אני מצווה אתכם ולא תגרעו וכו'). ובכל מקרה, גם אם התורה לא היתה אוסרת שינוי, אז עדיין מדובר באדם בודד ובאירוע שאין אפשרות לבדוק את נכונותו ההיסטורית. וגם הם מודים בזה! גם הנוצרים לא טוענים אחרת!

כך שלמעשה, העם היהודי הוא היחידי שמציע פריצת דרך לסוגיה הזו של השאלות הקיומיות החשובות ביותר. ופריצת הדרך היא, שמדובר בארוע מציאותי שניתן לבדיקה בכלים רציונלים. והשאלה האם התורה חוברה ע"י אנשים או ניתנה ע"י אלוקים – ניתנת לכך תשובה בכלים רציונליים. וזה משנה את כל ההתייחסות למציאות!

אמונה מחייבת

לסיכום, אני רוצה להעמיק בהסבר המלה אמונה – לשונית ופסיכולוגית. למה מתכוון יהודי האומר שהוא מאמין בתורה? ובכן, ישנם אנשים שרואים באמונה אנטי-תיזה לידיעה. או, אם לא ידיעה מוחלטת וודאית, לפחות אמונה רציונלית. כמו שהגדרנו ידיעה שאפשר לסמוך עליה, שהיא מציאותית, סבירה והגיונית. ומעמידים את האמונה כאנטי-תיזה ואומרים: אשרי המאמין, אבל מה אפשר לעשות? אני לא מאמין! אם האמונה היתה דבר רציונלי אז אפשר היה להוכיח לי!

תארו לכם אדם שיגיד: אני לא מאמין בחוק המשיכה! הוא מודה שגופים נופלים, אבל הסיבה היא לא חוק המשיכה! יש לו הסבר אחר! אבל אני מאמין, שמכיוון שהגענו לזה באופן רציונלי, הרי שאפשר יהיה בסופו של דבר לשכנע אותו.

לפי ההגדרה דלעיל, אמונה היא דבר מאוד אינדיבידואלי. אתה מאמין – שיבושם לך. אני לא מאמין – עזוב אותי! אתה תחיה לפי האמונה שלך, אבל לי אל תפריע!

הפתגם "איש באמונתו יחיה" (מבוסס על דברי הפסוק בחבקוק "צדיק באמונתו יחיה") פירושו: לאמונה אין כוח לחייב כי היא לא רציונלית, היא לא מציאותית. אתה רוצה – תאמין. לא רוצה – אל תאמין.

ישנם אנשים המסתכלים על אמונה כעל עניין רגשי. רגשות דתיים, הארה, חוויות דתיות וכן הלאה. אני מתאר לעצמי שלנוצרים או מוסלמים רבים יש רגשות חזקים של אמונה. אלא שעל רגשות אי אפשר לבסס אמת! רגש זה דבר סובייקטיבי!

ובכן, להסתכל על אמונה בצורה כזאת זה מאוד נוח, כי זה מאפשר לי לטאטא אותה מתחת לשטיח. אבל ברגע שזה מגיע ליהדות זה לא כך, כי אנו טוענים שאת היהדות אפשר לבדוק וצריך לבדוק. מדוע צריך? כי זה הדבר החשוב ביותר. מה שהופך את האדם לאדם, זה דווקא החוכמה שלו וההבנה שלו בעניינים רוחניים. ב' – כיהודים, היום יותר מתמיד יש חובה לבדוק. העם היהודי נמצא במשבר זהות לא פשוט. אנו נמצאים בבעיה קיומית, שהיא הרבה מעבר לשאלה הבטחונית. זה כמעט להיות או לחדול – כעם, לא כבודדים.

אז כשיהודי אומר שהוא מאמין בתורה, הוא ודאי לא מתכוון לומר שהוא מאמין בתורה משום שהוא מרגיש כך… לא שהוא לא מרגיש, אבל הרגש הוא לא הסיבה לקבלת הדברים! ודאי שצריך רגשות. זה נותן עומק ויופי לחיים, נותן כוח לחיות. אבל לא הרגשות הם הסיבה לאמונה. התורה נכונה לא משום שהיהודי מרגיש אליה רגשות עמוקים. הנוצרים מרגישים רגשות לא פחות עמוקים, כנראה ביחס לאמונות שלהם (והוא הדין למאמינים בני דתות אחרות). אבל היהודי לא אומר: אי אפשר לבדוק ולדעת את אמיתות התורה, אבל אני בכל אופן מקבל את זה. נכון שאמונה כוללת גם מרכיב של קבלה בלי בדיקה – אבל זו לא הסיבה. נשים לב – אם אני יודע שהתורה מאלוקים, אני מצפה שיהיו שם דברים שאני לא אוכל לבדוק. אבל למה אני מקבל אותה? לא מפני שאי אפשר לבדוק אז אני מקבל סתם כך, אלא משום שאני יודע שהיא מוחלטת! זה הבדל של יום ולילה. ישנם אנשים המקבלים כל מיני אמונות מאוד מסוכנות, מבלי שתהיה אפשרות לבדוק את אמיתותן.

האמונה היחידה שאני יכול לקבל בלי שאוכל לבדוק אותה באמת, היא רק מאלוקים. לכן אני חייב להיות בטוח שהמקור הוא מוחלט. אם כן, הגורמים של רגש, ושל קבלה – – – המשתתפת אמרה "קבלה עיוורת". זה לא ביטוי מוצלח, מפני שבד"כ אנו לא רוצים להיות עוורים. המילה הזו מכניסה גוון שלילי. זו לא קבלה עיוורת, אלא קבלה מתוך אימון. כשאומרים צייתנות עיוורת (למפקד הגדוד, למשל), מתכוונים שלא היו צריכים לציית, היה יותר ראוי לכל חייל לשקול את הפקודה בכוח הבחירה החופשית שלו. אבל אין ברירה, המפקד ציווה וחייבים לציית! לכן צייתנות עיוורת היא דבר מסוכן. אבל ביהדות לא מדובר על קבלה עיוורת!

משמעות המילה 'אמונה'

הפירוש המילולי של המלה 'אמונה' זה 'אמת'. כשאני מאמין למישהו, פירוש הדבר שיש לי ספק ומישהו נותן לי תשובה. כעת יש לי שתי אפשרויות. א' – הוא טועה, הוא מרמה אותי. ב' – הוא אומר אמת. אם אני אומר שהוא טועה, אז לא אפעל על פי תשובתו. אך אם אני חושב שהוא אומר אמת, אז אני פועל עפ"י מה שהוא אמר. להאמין זה לפעול עפ"י מה שאומרים לי מתוך המחשבה שזו אמת.

להאמין זה בנין הפעיל, כמו להרכיב (שפירושו לגרום למישהו לרכוב), להושיב (לגרום למישהו לשבת). לכן 'להאמין' פירושו לגרום למישהו להיות איש-אמונה. איש-אמונה זה איש שאפשר להאמין לו. לדוגמא, בספר מלכים מוזכר שאספו כסף לבדק-הבית של ביהמ"ק ואצרו אותו בקופת צדקה גדולה. וכתוב ש"לא חישבו עם עושי המלאכה כי באמונה הם עושים". פירוש, לא לוקחים לכיס הפרטי שלהם מהכסף של קופת הצדקה!

כתוב בגמ' מסכת שבת דף ל"א, שהשאלה הראשונה ששואלים אדם בדין היא: נשאת ונתת באמונה? כלומר – לא רימית?

להאמין, פירוש: לחשוב בליבי שפלוני דובר אמת ולפעול כאילו שהדברים הם אמת. לדוגמא – פלוני אומר לי שהמניות של 'טבע' יעלו מחר ב50- אחוז. אם אני הולך ומוכר את המניות – סימן שאינני מאמין לו. ואם אני מחכה למחר – סימן שאני כן מאמין לו. אני פועל לפי מידת האמונה שלי בדבריו.

נתבונן במספר מלים שהן מאותו שורש כמו 'אמונה'. למשל: נאמנות. כתוב ב'ישעיהו': ותקעתיו יתד במקום נאמן. פירוש – שהיתד תקוע בחוזקה ולא יעוף עם כל רוח מצויה. נאמנות זה לדבוק בדבר בחוזקה. כשבעל אומר לאשתו שהוא נאמן לה, האם יש משמעות לדבר כשהם חיים שניהם על אי בודד?  ובכן, אפשר להסתכל על זה כעל הצהרת כוונות, אבל השאלה מה יקרה כשהוא יחזור לחיות בין אנשים, האם הוא ימשיך להיות נאמן לאשתו.

אם כן, נאמנות היא לא סתם דבקות במשהו, אלא זה עמידה בנסיונות. נאמנות זה דבר חיובי. אם מישהו נאמן למדינה זה דבר חיובי, אבל אם מישהו מפר אמונים – זה דבר שלילי.

נאמנות חייבת להיות 100% בלי חוכמות. נתאר לעצמנו אחד שאומר: רבותי, אני עבדתי במשרד הבטחון 47 שנים, ועשרות אלפי שרטוטים סודיים עברו תחת ידי. תדעו לכם, רבותי, אני נאמן למדינה ב99.995%- כי בכל השנים האלה  מכרתי רק שני שרטוטים… או בעל שאומר לאשתו: אני בדרך כלל נאמן לך… אם כן, באופן תיאורטי נאמנות זה ללא פשרות. באופן מעשי זה קצת אחרת, כי אנו בני אדם ויש לנו חולשות. אבל נאמנות זו חובה אבסולוטית! אין נאמנות עם חופשות קלות.

מלים דומות נוספות: להתאמן, אומנות (יצירת כלים) ואמנות (יצירתיות). מה משותף? להתאמן, פירושו לרכוש את היכולת לשנות ולהשתנות. אמנות ואומנות – אני נותן צורה לחפץ. אימון – אני נותן צורה לאישיות שלי. יש מי שמתאמן כי הוא רוצה להיות ספורטאי או דוגמנית. ויש מי שמתאמן לא לדבר לשה"ר. צריך ללמוד, לקרוא, להתרגל, להשתדל. כך הוא מתאמן לדבר פחות ופחות לשה"ר. זו אולימפיאדה ללא מדליות או מחיאות כפיים (לפחות לא בעוה"ז), אבל מעבר לזה, זה הדבר הנפלא ביותר שיכול להיות.

אימון, להתאמן – זה לקחת איזשהו רעיון ולהילחם נגד החומר. לנסות ליישם אותו.

אמנה – זה ברית. הנה אנו כורתים אמנה.

למעשה, אם נבדוק נראה שהמלה 'אמונה' היא שילוב של כל הנ"ל. מדוע? כי לאדם יש שתי קטגוריות שונות – שכל ולב. שכל זה כלי חשיבה, והוא מזהה את המציאות ומנתח נתונים. לב הוא כלי של הרגשה. שכל יכול לטעות. רגשות לא יכולים לטעות. אם אדם כועס אז הוא כועס. אי אפשר לומר לו שזה טעות, לכעוס. אפשר להגיד לו שזה לא טוב לכעוס, שכדאי שהוא יתגבר על הכעס. או: אתה לא צודק שאתה חושב שהוא עשה לך עוול. אם תתקן את המחשבה שלך על הזולת  יכול להיות שלא תכעס עליו.

בהתאם לזה, מה קורה? שכל האדם יכול למצוא אמת. והמכשיר היחידי למצוא אמת זה בשכל. לא בדמיון. יחד עם זה, מה יעזור ומה יועיל הגילוי של האמת המוחלטת, אם האדם נשאר בשלו כפי שהוא? כל המהות של החיפוש זה לחיות לפי האמת. אמונה זה השלב הבא, כי היא מעבר לידיעה. כי יתכן שאדם יידע את האמת, אך לא ישתנה אלא יישאר כפי שהוא.

ניקח דוגמא שלא שייכת לאמת רוחנית. אלה שמעשנים יודעים שעישון מזיק, אך קשה להם להפסיק. אם אדם היה נאמן לידיעה שלו שעישון מזיק, אז הוא היה עושה עבודה קוגנטיבית רצינית, וכל פעם שהיה רוצה להדליק סיגריה היה חושב מה המשמעויות ומה התוצאות ומה ההשלכות של זה, והיה מגיע למסקנה שהוא בעצם עבד לתאווה הזו. אם הוא היה רואה עד כמה זה שלילי ומזיק, היה מחפש בצורה טובה תחליפים טובים. עובדה שמי שרוצה מספיק חזק, יכול להיגמל.

אמונה תהליך אימון

אמונה זה תהליך של חיים לפי האמת. קודם כל ידיעה, ואוי למי שהידיעה שלו מתלבשת במקום על האמת על איזשהו דמיון. קודם כל – ידיעת האמת בעזרת כלים רציונליים. כי רק השכל הוא מכשיר היכול לזהות מציאות. אח"כ, לחיות לפי האמת זה דורש אמונה מתמדת, נאמנות בלתי מתפשרת. אין מושג כזה של 'לא תגנוב' חוץ מאשר ביום ראשון פעם בחודשיים. ושוב – לבני אדם יש חולשות והם נכשלים, אבל 'שבע יפול צדיק וקם', ואם מחליקים למטה – חוזרים ומטפסים. אבל הנאמנות היא נאמנות ללא פשרות. מי היה רוצה להתרפא אצל רופא שלא מאמין בשבועת הרופאים? אם כן, אמונה זה שלב יותר גבוה מידיעה. אמת זה במישור השכלי.

זאת ההתחלה. עכשיו תתחיל להתאמן, לתרגל. תיתן לעצמך צורה. זהו תהליך של נאמנות, של דבקות באידיאל. זה נקרא אמנה, ברית. יש ברית בין האדם לאלוקים. כך שאמונה היא המדרגה הגבוהה ביותר של קיום. דבר שני – אמונה זה דבר שצריך חיזוק תמידי. כי ידיעה, אם הוכיחו לי פעם אחת אז גמרנו, אני יודע ולא זקוק להוכחה נוספת. אבל אמונה זה לא הוכחה אלא זה החיזוק של ההרגשה של האמת כדי שיהיה לי כוח וחשק לחיות לפיה. לכן אמונה צריך כל הזמן לחזק. אמונה זה תהליך.

צדיק באמונתו יחיה, אין הפירוש שכל אחד בוחר לו איזו אמונה שהוא רוצה מבלי שניתן יהיה לבדוק את זה. זה סילוף מרגיז! צדיק באמונתו יחיה, פירושו: אלה החיים. אמונה זהו התהליך של החיים. זה מביא את האדם להישגים רוחניים.

אמונה זה תהליך מתמיד של השלטת השכל על הרגש. זה תהליך מתמיד בו האדם מזכיר לעצמו בכל רגע ורגע שהדחפים וההרגלים, כל הלחצים שאנו עומדים בהם – לא הם הגורמים ששולטים על חיינו. מי השולט? ה'אני' הרוחני שלי. איך? באמצעות המפה שאני קורא לה אמת. ואיך אני יודע שהיא אמת? מפני שהיא לא פרי-שכלו של אדם, והיא לא השתנתה בדרך, ואת זה כאמור אפשר להוכיח.

אם נתבונן בדברים, ניווכח שזו הגישה היחידה האפשרית שאדם רציונלי יכול וצריך לקבל.

– סוף –