שאלה: יש כמה וכמה מאמרי אגדה, שניסוחיהם נראים קיצוניים, ומתעורר קושי להבין מדוע נוסחו כך, למשל: "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר וירח ה' את ריח הניחח", (ערובין סה.). ופרש"י שמתפתה שמפייסין אותו בדבר ומתרצה כשטוב לבו ביין". וכן אמרו: "דומה דודי לצבי מה הצבי הזה מקפץ ממקום למקום ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומסוכה לסוכה כך הקב"ה מדלג ומקפץ מכנסת זו לכנסת זו", (במדב"ר יא ב).
תשובה: להוסיף על דבריך נביא כמה דוגמאות נוספות: "הוא מקומו של עולם וכו' משל לגבור שהיה רוכב על הסוס הסוס טפל לרוכב", (ב"ר סח י). ובילקוט (מיכה תקנט): אין שכחה לפניו ובשביל ישראל נעשה שכחן. וכל הלשונות האלו מראות זלזול כלפי מעלה?
עוד אמרו בספרי: "מפני מה נשנו במשנה תורה? בבהמה מפני השסועה, ובעוף מפני הראה, ללמדך שלא יהא אדם בוש לומר שכחתי, והרי הדברים קל וחומר ומה אם משה חכם החכמים גדול הגדולים אבי הנביאים לא בוש לומר שכחתי מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות של תלמיד תלמידיו על אחת כמה וכמה שלא יהא בוש לומר שכחתי". האם הכוונה באמת שמשה שכח ולא כתב בפרשת שמיני שתי עופות ולכן חזר על כל הפרשה שוב בספר דברים? וכן אמרו חכמים: (שמ"ר מח) "למה הלך משה לראות את העגל ואח"כ לשבור הלוחות? ללמדך דרך ארץ שלא לקבל לה"ר עד שיראה בעצמו". והאם יעלה על הדעת שבאמת לא האמין משה לה'? והאם אינו מובן שהלך לשבור את הלוחות בפני העם?. עוד אמרו (שמ"ר מ): "מן האלקים אתה למד שצריך לשנן פרקו קודם שידרוש, שאמר ה' את התורה שמונה פעמים בינו לבין עצמו". וגם כאן לא יעלה על הדעת שחשבו חכמים כי ה' יכול להתבלבל ב'דרשתו' ולכן שינן לעצמו את הדברים. עוד אמרו (ב"ר ז ה) "אלו השדים שבא ה' נשמתם ובא לבראות את גופן וקדש השבת ולא בראן ללמדך שמשליך עסקיו בערב שבת". והאם לא יכל ה' לתכנן זמנו שלא 'יתקע' ברגע האחרון? ועוד אמרו (מדרש רבה סוף פרשת חוקת) "שלשה דברים אמר משה לפני הקב"ה ואמר לו למדתני וכו'" הרי שמשה "לימד" את ה' שלשה דברים.
המכנה המשותף לכל מאמרים אלו, שאין אלו דברי חוצפה וכפירה חלילה, אלא מין שיטה עקבית בדרכי הדרוש. שיטה המשתמשת בסיפור שבתורה ומוציאה ממנו מוסר השכל תיאורטי. דרש כזה מציג את ההתרחשות מבלי להיכנס לבירור הפרטים והמציאות באמת, עצם העובדה שמשה שמע סיפור על התנהגות שלילית, ואת העונש ביצע רק לאחר שראהו, יש בה בכדי לנסח מכאן לימוד מוסרי של איסור קבלת לשון הרע. יותר משיש כאן פרשנות, יש כאן שימוש בעובדות המפורסמות, כמין פתגם.
כך אמרו למשל (ב"ב יז.) שבמרים לא נזכר שמתה מיתת נשיקה ע"פ ה' מפני הצניעות. אף שאין שום משמעות של צניעות כלפי האלהים, האל איננו יותר זכר מאשר נקבה, אין בו שום יחס של מיניות שהיא תכונה אנושית (השימוש הדקדוקי במין זכר כלפי "אלהים" מתחלף בנקבה כלפי "שכינה" אין אלו אלא שימושי לשון, בד"כ השימוש בלשון זכר מיוחדת לכחות חזקים ושולטים, כך מדובר על "כח המשיכה" כשם שכל "כח" הוא בעצם לשון זכר, אבל אין זה מעיד על מיניותו של כח המשיכה). אך בסופו של דבר ישנו כאן לימוד של אי שימוש במושגים בעלי קונוטאציות של חוסר צניעות, אף אם אין מסתתר דבר מאחורי קונוטאציות אלו. וכך אמרו (ב"ב עד:) מפני מה לא השאיר הקב"ה לויתן נקבה, כיון דכתיב "לויתן זה יצרת לשחק בו" לאו אורח ארעא. וקרוב לנושאים שהבאנו מהם דוגמאות, אמרו גם (תנחומא פ' תשא): "לוחות הראשונות שנתנו בתשואות וקולות שלטה בהם עין הרע ונשתברו". אף ששבירת הלוחות אינה שייכת לעין הרע, והקולות שניתנו בהם הלוחות היו מעמד הר סיני שהיה ראוי לכל הכבוד שעשתה לו הבריאה, יש כאן לימוד מהסיפור החיצוני הגלמי. וכן הוא בדיוק בכל הדוגמאות המובאות לעיל. (ראה גם סנה' צה: "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון. מאי ראיתי כל גבר אמר רבא בר יצחק אמר רב מי שכל גבורה שלו. ובילקוט בראשית סא "כי יצר לב האדם רע עלובה עסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה כי הוא ידע יצרנו עלובה היא הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה". ובמדרש תנאים לדברים ג כג: עשיר יענה עזות זה הקב"ה).
צורת ההתנסחות הזו מגיעה מתוך שחיו חכמים את עולם המושגים של התורה והמדרש כמציאות חיה מול עיניהם, תוך כדי ששיוו את המציאות לעיניהם, ושכל המסופר עמד מולם כמציאות, יצאו לימודים מוסריים המתקשרים לשומע בתיאור המציאות הזו, ולכן לא ראו בצורה זו כל פגם.