לחץ לגירסת הדפסה

ברצוני לשאול איך התנהל המשפט העברי בזמן התורה הרי סנהדרין ההורגת אחת להרבה שנים נקראת חבלנית מרוב החקירות ובדיקות ולימודי הזכות של בית דין וא"כ כל אדם שרצה לרצוח ידע שאין הרבה סיכויים שהוא יענש ואיזו רתיעה היתה לרוצח כמו"כ לא מצינו שבבתי הדין היו מקבלים ראיות מסוג אחר מלבד עדים שראו בצורה ברורה, דבר שגרם לכך שכל רוצח יכל לרצוח במקום בו לא רואים אותו ואח"כ לא היה מקבל על כך כל עונש, וגם אם היו ראיות חזקות [טביעות אצבעות וכדו'] אין סמכות לבית דין להענישו.

כמו"כ בתלמוד במסכת סנהדרין מבואר שיש הרבה צורות רצח שאין עליהם עונש מוות כגון הקושר אדם ובכך מרעיבו למוות, המשסה בו את הנחש ועוד הרבה דוגמאות לרצח בגרמא עליהם אין עונש מוות, וא"כ מה היה מונע אדם מלעשות כזה סוג דבר אף בפני עדים בידיעה שאין אפשרות להענישו. האם המשפט העברי ע"פ התורה עונה על הצורך הבסיסי של כל חברה שתהיה לה אפשרות לשפוט ולהעניש את הרוצחים שבה כדי לשמור על רתיעה. ואם תטענו שגם אז היו עונשים מהסוג של כלא וכדו' כמו היום והם היו ניתנים על פי כללים שבית הדין היה קובע, וכל האריכות במשניות במסכת סנהדרין רק לגבי העונש מוות הניתן רק כשהרגו בידיים ובפני עדים, אשמח אם תציינו מקורות בחז"ל שהזכירו את קיומה של מערכת עונשים זו.

תשובה: אכן יפה כתבת, המשפט של התורה אינו מכוון ליצור סדר חברתי, אלא רק את הדינים המוחלטים שאין אפשרות להתגמש בהם. במקרה של שני עדים והתראה וכל שאר הדרישות ההלכתיות, המוות הוא חובה מוחלטת ואי אפשר לשנותו. וכך גם לגבי עונשי מזיק.

ולגבי הסדר החברתי, הכוונה המקורית של התורה היתה להשאירו לשופט או למלך, כפי שהארכנו במאמר משפטי התושבע"פ, ושם הראינו כיצד בתקופות שלא היה מלך, נטלו חכמים לעצמם את הסמכות הזו של הסדר החברתי, ולכן הוסיפו הרבה תקנות ודינים וגדרים.

וכך ניתן לראות שבאותה תקופה בה אמרו התנאים שסנהדרין שהורגת אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית, הרג שמעון בן שטח שמונים מכשפות ביום אחד "שלא מן הדין", שכן ההריגה על פי עדים היא כפויה על בית הדין, ולכן היא מוחלטת אבל מצומצמת, ואילו ההריגה והענישה של חכמים "שלא מן הדין" היא לא מוגבלת, ותלויה בשיקול דעתם, כפי שתוכל למצוא במאמר הנ"ל מקורות רבים בחז"ל ובהלכה לכך.

וראה גם: מדוע שונים דיני התורה מהמשפט המודרני?