תשובה: הרעיון של אושפיזין מבוסס על הקבלה, בשביל להבין אותו ניתן קצת רקע על מקומה של חכמת הקבלה.
הקבלה מבוססת על גישה מאד רציונלית לתורה ולמצוות.
גישה קלילה יותר, מסבירה את המצוות באופן פשטני, כחגים, כסמלים, כימי התעלות רוחנית ויהודית, וכו'. טעמים השוים לכל נפש ויש בהם כמובן הגיון.
אלא שהקבלה מתבונננת בעולם כולו, ורואה שלתורה יש כח הרבה יותר חזק מאשר אוסף סמלים ורעיונות שממחישים את יחוד ה' ואת המחויבות לטוב ולישר. ההשפעה העצומה שלה על עם ישראל וקורותיו ועל העולם כולו, לא יכולה להיות מוסברת בצורה פשטנית.
אפשרות אחת היא להעמיס את כל זה על תחום המיסטיקה, ולטעון שאוסף רעיונות יפים זה הוא רצונו של ה', והוא זה שבחר שאוסף רעיונות כזה יהיה מטרת הבריאה ולכן יהיה מרכזי כל כך בתולדות האנושות, באפנים של השגחה והתערבות בהיסטוריה.
אבל הקבלה לא מקבלת את ההסבר הזה, שגם הוא פשטני.
לפי חזון התורה והנביאים כשתימלא כל הארץ דעה את ה' והתורה תתפשט בעולם כולו, העולם יבא לתיקונו, כל הרע ייעלם. זה לא יכול להיות רק מכח אוסף רעיונות יפים וטוב וישר. וגם ההשפעה העצומה של התורה על ישראל מה שגורם להישרדות המופלאה שלה בקרב העם ולהישרדות של העם ולקורותיו המופלאים, צריכה הסבר שיטתי יותר.
לכן, אומרים חכמי הקבלה, המצוות הם לא רק סמלים, כמובן שכל הטעמים הפשטיים נכונים ויפים. אבל יש בתורה יותר מזה, כמו שיש חוקי פיזיקה שמסבירים איך המציאות פועלת, כך גם יש חוקים רוחניים שמשקפים את טבע העולם והאדם במישור הנפשי רוחני, והחוקים האלו פועלים ויש להם תוצאות. כמו ששחיקה ובלאי של מפלי מים יוצרים תצורות סלע ואדמה במשך אלפים רבים של שנים, לפי חוקים, כך גם התנהגויות יוצרות מצבים בעולם במשך אלפי שנים, וישנם חוקים, המשפיעים על העולם ויוצרים בו תצורות. ובדיוק כך קיום 613 מצוות התורה על ידי עם ישראל, בתהליך שהחל ע"י אברהם יצחק ויעקב וכו', הוא התהליך שיוביל על פי מערכות חוקים קייימות מראש – לשלום עולמי, לביטול הרע, להיעלמות היצר הרע, ל'וגר זאב עם כבש', ול'ומלאה הארץ דעה את ה'.
אברהם אבינו הכיר את בוראו והיה מלא דעה את ה', אבל הוא לא יכל לגרום לכל העולם להכיר בכך, אלא בדרך אחת ויחידה: לצוות את בניו ואת ביתו להתחיל תהליך מסויים, שתפס תאוצה במתן תורה, ומשם הלך והתפשט ע"י הכח שלו לנצל את הכללים הרוחניים.
ההבדל בין חוקי הפיזיקה לכללים הרוחניים, הוא שהם אינם פועלים ישירות במיקרו, אין חוק רוחני בעולם שמי שמחלל שבת פוגע בו ברק, או שמי שגונב שובר את הרגל, אבל ישנם כללים שבמאקרו הם פועלים, פוגעים ברוע ומבטלים אותו. בעוד הפיזיקה במאקרו הופכת לכאוס ואין דרך לשלוט על זרימת נהר או כל פעילות המונית של הרבה גופים פיזיים, רק ע"י מערכות מתוחכמות ומסובכות מאד, שגם הן סובלות תמיד מרעש לבן ומהרבה דברים לא צפויים. הרי ששם שולטים הכללים הרוחנייים.
זו מטרתה של חכמת הקבלה לפענח את הכללים הרוחניים, להצביע עליהם, ולהשתמש בהם. זה גם מהווה הסבר לכל התהליך של התורה כמטרת הבריאה וכמה שמניע את קורות ישראל והעולם, וגם מביא רעיונות שאפשר להשתמש בהם ולהגיע למדרגות רוחניות שהן חלק מהתהליך הזה. (הענין של מדרגות רוחניות כן קשור לתחום המיסטי, ולא ניכנס אליו כאן).
ואחרי ההקדמה הזו נחזור לחג הסוכות. בעינינו הסוכות דומה מאד לפסח, שניהם חגים לזכר חלקים מתקופת יציאת מצרים, חג בתחילת השנה התורנית וחג בתחילת השנה הטבעית, לכל חג את המצוה האופיינית והיפה שלו, כל חג בנוי מחול המועד ומחג מסיים. ולכן אם כבר אושפיזין, אנחנו מוכנים לארח אותם גם בפסח.
אבל בעיניים של חכמת הקבלה, יש משמעות רבה לחויה הרוחנית השונה שפועלים שני החגים האלו. יש להבין שבאופן כללי הקבלה לא מסבירה אלא מנתחת, כמו בפיזיקה, כשם שכשמסבירים את האפקט של הגלגל, לא מסבירים את הטעם של מי שהמציא את הגלגל. כך ההסבר הקבלי, הוא חש וחווה את המשמעות הרוחנית של המצוות. ולכן הקבלה מסבירה גם את המשמעות של תקנה דרבנן ושל מילים וביטויים בגמרא ואפילו של פיוטים מאוחרים ופילוסופיים. כי המשמעות הרוחנית טמונה בכל דבר, בלי קשר לשאלת מקורו וכוונתו על פי הפשט.
רעיון החג, הוא חלק מרעיון מאד בסיסי ביהדות, המחזוריות, היכולת לעלות לדרגות גבוהות, אבל לזמן קצר. היהדות לא מאמינה באמירות גבוהות כמשהו שמחזיק את האדם. האמירות הגבוהות מייצגות שאיפות לאנשי מעלה, אבל האדם עצמו לפחות מאז חטא אדם הראשון, יש בו חטא, ואין צדיק שיעשה טוב ולא יחטא. ולכן התורה מספקת סולמות גבוהים לאותם זמנים בהם אפשר לעזוב את החטא. כך ההלכה אוסרת באיסור חמור להרהר בעברה בזמן הנחת תפילין. למרות שתמיד הרהור עברה הוא אסור, הרי שכפי שאמרו חז"ל הוא מן הדברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום, ולכן לכל הפחות יש להבדיל בין הטמא ובין הטהור, בזמן התפילה עומדים לפני ה' ומתרחקים מטומאה וחטא.
בימי החג אדם חייב לטהר את עצמו, לעזוב את החטאים, ולעמוד לפני ה', שם הוא משלם את חובותיו, מביא קרבנות על חטאותיו, ויכול להתקרב לה'. הוא לא עוזב רק את החטא אלא גם את הטומאה, העיסוק בכל דבר פחות, בני זוג צריכים לפרוש זה מזה. שם האדם מגיע למדרגה רוחנית גבוהה. זה המשותף לכל החגים.
אלא שבכל אופן שונה היא החוייה בכל חג, כפי שמתארים חכמים את חג הסוכות הרי שהיו שמחים בו באופן מיוחד ושונה. ברור שגם בפסח היתה שמחה והובא קרבן חגיגה ויש בו כל דיני שמחת חג. אבל הגישה לפסח היא גישה של היטהרות, של חובה להביא את קרבן הפסח, ולשם כך לטהר את כל הבית מחמץ, למול את כל העבדים, אנחנו באים לפני ה', אל ביתו, ויש בזה חרדה מסויימת, מתח מסויים, מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. הנמנע מפסח נכרת מעמיו. ואילו בסוכות היתה מין שמחה והתפשטות הגבולות, חסידים ואנשי מעשה זורקים אבוקות, מיד התינוקות שומטים לולביהם ואוכלים אתרוגיהם, שיא השמחה היה ביום האחרון בו היו חובטים את הערבות בכח על הרצפה, מה שמוסבר ע"י המקובל בעל הרוקח כפעולה שמטרתה להרבות שמחה.
הבדל זה מתבטא גם בכך שבפסח ישנם שני חגים שמסמלים את היציאה ממצרים ואת קריעת ים סוף. ואילו סוכות מסתיים בלי חג,[1] כאילו השמחה מתפרצת והולכת ואין לצמצם אותה יותר כמו קרבנות החג שהולכים ומתמעטים ומשאירים מקום רק לשמחה, ומעידים על תהליך חד כיווני. וגם הסוכה עצמה היא ביתו של ה', ה' הושיב את בני ישראל בסוכות, בקבלה הסוכה היא 'צילא דמהימנותא', היא מסמלת את ענני הכבוד שה' בעצמו בא אלינו והוריד את שכינתו, לא אנחנו באים אל ביתו, אלא גם הוא בונה לנו בית שלו אצלינו, ולכן יש לנו זכות לדור בו רק שבעה ימים, הוא דירת עראי, ואין לנו זכות לבנות עבורו דירת קבע אצלינו.
העובדה שבסוכות 'יש ה' בקרבנו' נותנת לנו כח, לכן סוכות הוא החג בו יש לישראל כח כנגד העמים, אנחנו באים לחג הזה בזכות, אחרי שניקינו את עצמנו ואת המקדש בימי הדין והכיפורים. החורף הארוך דומה למסע במדבר, בתקופת החורף אין חגים מן התורה וחלק גדול מהמצוות המעשיות לא מתקיימות, אין גז ואין לקט ושכחה ואין בציר וקציר ותרומות ומעשרות, ממעטים לצאת מהבית ולסוע בדרכים, קשה גם להרחיק ולהקריב קרבנות. האדם כביכול טוען את המצברים הרוחניים שלו עבור החורף. שונה הוא חג הפסח שהוא מתחיל תקופה מאד אינטנסטיבית של עשיה, הקציר, ספירת העומר, חג השבועות, לאחר מכן הבציר והמסיק, כל פעולות הבניה, העסקים שמתנהלים בחוץ, מקומם בקיץ. לקראת העשיה הזו האדם טוען הכנעה ענוה ויראה. והחויה הרוחנית היא שונה בשני החגים.
האושפיזין היא חלק מהתחושה הזו שה' בא אלינו, גם האבות שהם תחילת התהליך של עם ישראל באים אלינו. אחרי יום הדין אנחנו מתחילים מאפס, אנחנו נקיים, וכל אחד בונה לעצמו את התורה אצלו בבית ובאישיות, והוא מתחיל כמו אברהם אבינו מהתחלה וכל יום של שמחה וקרבה לה' מעלה אותו עוד דרגה. שכן שבעת האושפיזין הם שבעה שלבים בעם ישראל.
אחד הרעיונות המרכזיים בקבלה הוא שלכל אדם יש יחוד ותפקיד. למרות שמבחוץ האנשים נראים דומים באופן כללי, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. ומכאן מוציאה הקבלה גם שתפקידיהם שונים. לכל אחד יש משהו יחודי שהוא יכול לתרום לאנושות, אם הוא לא עושה זאת אדם דומה לו יבא שוב ויקבל את התפקיד הזה (גלגול נשמות), התיקון הוא סך כל התרומות האלו שכל האנשים יכולים לתרום, כשכולם יתרמו את התרומה החיובית שלהם יתוקן העולם, זו ביאת המשיח, שלפי הקבלה היא משהו הכרחי שמתקדם לאט לאט לפי הכללים הרוחניים (התיקון הכללי).
ולכן ברור גם שהמנהיגים של עם ישראל, לא היו סתם אנשים גדולים שעשו דברים גדולים, אלא שכל אחד מייצג תכונות יחודיות ותרומה יחודית שהיה לו לתרום ליהדות ולאנושות. יש עוד אנשים שהם 'בבחינת דוד המלך' ויש להם קוי אופי ויכולות דומים, אבל רק דוד המלך היה במדרגה רוחנית גבוהה שבאמת תרם כל מה שאפשר לתרום, ולכן הוא אב טיפוס של הרבה אנשים שיש להם נקודת דמיון לתכונותיו. לפי הקבלה יש גם 'משה שבכל דור', מנהיג שיש לו איזה דמיון לתכונות משה.
ולכן האושפיזין הם שבע תכונות יחודיות שבנו את עם ישראל, ואי אפשר לדמיין את התפתחות והתקדמות והתקבלות התורה והרוחניות בלי שבעת האנשים האלו שמהוים 'אושפיזין'. בחג הסוכות אנחנו מקבלים הזדמנות להיות לפני ה', כאשר הוא בא אלינו, והוא נותן לנו שוב את המתנות הרוחניות הגדולות בנות דמותן של אברהם יצחק יעקב ויוסף, משה ואהרן, דוד ושלמה, הנתינה הזו נחשבת ביקור. בסוכות הכל בא לקראתינו, אנחנו לא צריכים לטהר את הבית מחמץ, אנחנו כבר נקיים, אין לנו אלא להקים סוכה עראית ("מצוה קלה" מכנה זאת הגמרא), ולשמוח בה לפני ה', וכל השפע הרוחני כבר מוכן ומזומן לנו, זה לא רק 'טוב ויפה' זה הרבה יותר מזה, צריכים רק להושיט יד ולזכות.
חג שמח.
הערות:
[1] שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו, ולכן מברכים בו שהחיינו והזכרתו נפרדת, ענינו הוא לפני שמתפזרים להיעצר לפני ה', אבל כבר לא יושבים בסוכה ולא נוטלים ארבע המינים, והוא גם אחרי שבעת ימי הסוכות. הוא כמו מעצור כדי שהשמחה לא תתפשט עד בלי די ותעבור להוללות.