שחר פלד: איך הפך המדע ל'מדענות'?
מתוך מגרסת הזהויות.
סמכות הגורם המצהיר על האמת היא המקנה להצהרה מעמד של אמת.
מדעי הטבע הפכו להקשר האמוני המעניק מעמד של אמת לאמירות נוספות הנאמרות בשם המדע — דהיינו למדעניזם.
המדעניזם הוא השימוש במדע כסמכות אמונית.
אם איגנציוס הבטיח למסדר ישועיו ש״הכל אשליה, אין לבטוח בחושים או בשום דבר אחר — פרט לדבר אחד: מה שהכנסיה אומרת!״, הרי המדע מבטיח את אותו דבר לתרבות המערב. הוא מבטיח שרק מה שהמדע מברר אודות המציאות הוא המציאות האמיתית. רק סחרור החלקיקים הסטטיסטי של תורת הקוונטים הוא המציאות, ולא מה שנתפש בחושים.
המדעניזם מהווה את תשתית ׳המובן מאליו׳ של ה׳מדעים׳ הבלתי מדוייקים, ולמעשה של האקדמיה כולה. לא בכדי, בהתחשב בתפקידה המרכזי של הפילוסופיה של המדע במתקפתה של ׳האקדמיה׳ על ׳המדע׳, התמקד עיקר הטיפול במדעניזם במקרי הגבול: בשרלטנים, אנשי הצלחות המעופפות, הקריאשיוניסטים, הלמרקיאנים, המרקסיסיטים והאריך פון דניקנים למיניהם, אולם מעט מאוד דגש הושם על יניקת האקדמיות כולה כמבנה חברתי יוקרתי, מצורה בולטת מאוד של מדעניזם.
למעשה, אפשר להצביע בבירור על המדעניזם כעל זהות אקדמית יסודית שעיקרה טיפול ׳רציונלי׳ או ׳פסבדו־ רציונלי׳ בחומרים, בלוויית סממנים חיצוניים רבים של ׳מדע׳ — כפי שאלה נלקחו ישירות מהמיתוסים שעליהם מצביעים סוציולוגים כמו מרטון או קמרון — ו/או שימוש בכל אותם סממנים ששירתו היטב את סוקאל בהצלחת ה׳זיוף׳ שלו.
למרות שחוגים אקדמיים מסויימים נוטים לכסות את עצמם בנקודה זו באמצעות הצהרה שאין הם עוסקים במדע אמפירי אלא במעין מדעי ״הבנה״ (Verstehen) ובכך כביכול מוציאים עצמם מן המשחק, בכל זאת הם ממשיכים לחלוק את אותו דימוי של מדענות עם עמיתיהם מן המדעים ה׳מדויקים׳. יושבי הפקולטות האקדמיות דרים אלה עם אלה, מתוך כבוד הדדי פלורליסטי. מדעי הרוח ומדעי הטבע אינם זרים אלו לאלו ברמה העקרונית. השם אקדמיה חופה על הפקולטות לפיסיקה ולספרות כאחד, ואיש לא יעלה על דעתו לערוך אבחנה ביניהן (אף על פי שהכל מודעים להבדל, ורבים כבר צעקו על מערומיו של המלך), כיוון שאבחנה כזו תהרוס באחת את המרקם החברתי והאינטלקטואלי של מוסד עלית זה של תרבות המערב. אותה אובייקטיביות החרותה על דגלו של הפיסיקאי, מתבדרת גם על דגלו של הפרופסור למדעי היהדות, ומי הנבל שיוריד את נסו של האחרון לחצי התורן?
אלא שסימני היכר חיצוניים אלו יכולים להוביל לאן שרק נרצה בהעדרה של מציאות אמפירית המסוגלת לפרוך סברות ׳הגיוניות׳ שונות. התיאוריה חושפת מציאות, והמציאות חוזרת ומאששת או מפריכה את התיאוריה. ההגיון הוא האמצעי לתהליך זה, ובמדעניזם הוא בא להחליף את התהליך, בוותרו על המשוב ההדדי עם המציאות ובשובו אל ׳ניסויי מחשבה׳ אריסטוטליים. המדעניזם חוזר ונשען על אותו הגיון שאיפשר גם את ציד המכשפות: הגיון המסביר את המציאות במונחים רציונליים, והמציאות עצמה אינה יכולה לאששו או לסותרו… אולם, אין הבדל מהותי בין חשיבה מדעניסטית לחשיבה מדעית. ההגיון הוא אותו הגיון, תהליכי החשיבה אותם תהליכים. רק המימשק עם המציאות הוא בעייתי.
אחד הסממנים החיצוניים החשובים שחולק המדעניזם עם המדע, סממן שהוא חלק בלתי נפרד מפרויקט הנאורות הרציונליסטי ותו ההיכר של האקדמיות, הוא הרעיון של ערעור דעות קדומות, ניקוי האורוות מסחי הדוגמות הנוקשות ופקיחת האור הבהיר של השכל על המציאות.
הרעיון של מדע הצועד מנצח ומפוגג את כל הטעויות, ממשיך עד היום לפעם בלבן של כל הפעילויות המאמצות להן את המדע כדגל, ובמיוחד בכל תחומי הפעילות האקדמית. כפי שכותב צ׳למרז: ״תחומים רבים מתוארים כ׳מדעים׳ על ידי אוהדיהם, כנראה מתוך נסיון לרמוז שששיטותיהם מבוססות היטב ומסוגלות להניב פירות מקבילים לאלו של מדעים מדוייקים כמו הפיסיקה. מדע המדינה, מדעי הרוח או מדעי החברה, מהווים דוגמאות קלאסיות למקרים כאלה. גם המרקסיסטים נוטים להתעקש שהמטריאליזם ההסטורי הוא מדע״.73
עצם השיטה המדעית, עצם הטענה שאני מיישם עתה גישה מדעית כדי להגיע למסקנות שלי, מעניקה תוקף של ודאות לממצאי ולמסקנותי. די שאקטלג את חומרי בצורה מסודרת, בין אם אלו כפתורים, אניצי פשתן או גווילים עתיקים, די שאמספרם, אסדרם, אמדודם ואנתח את התפלגותם הסטטיסטית, כדי להעניק לממצאי, ויהיו אפילו טריוויאליים ביותר, נופך של אמת מדעית. די שאומר שהכפתורים מתפלגים על פי היצרן, ש־90% אחוז מאניצי הפשתן חורגים מהנורמה או שתפוצת הגווילים העתיקים מצביעה על דפוסי התיישבות מדבריים, ואשמע מדעי ואמין, גם אם מה שאמרתי אינו אלא קשקוש גמור.
הבלוף של סוקאל אמנם נועד להעמיד ללעג ולקלס את הז׳רגון הפוסט־ מודרני, אך למעשה חשף את עצם הפגיעות של המתודה המדעית לשימוש לרעה, את האפשרות הזמינה לומר כל דבר על כל דבר ויהיה דמיוני ככל שיהיה, אם רק ינוסחו הדברים במונחים המקובלים, בטרמינולוגיה הנאותה. לולא עשה סוקאל עניין שלם מהתרגיל שלו, היה מאמרו נספג בלא הנד עפעף במסה ההולכת ותופחת של מאמרים אקדמיים.
המתודה נושאת היוקרה שואבת את השפעתה מתוך הרעיון הנלווה של העדר־אינטרס. כפי שכותב שייפין: ״אני רוצה… להפנות תשומת לב מיוחדת לנים נוסף… המקשר בין הבנת המהפכה המדעית לבין כמה קטגוריות והערכות יסודיות של התרבות הנוכחית שלנו. הנושא הוא הדה־פרסונליזציה של הטבע והפרקטיקות הנלוות של הפקת ידע המתקבל כידע נטול אינטרסים.
עצם הרעיון של מדעי הטבע המודרניים קשור באופן בל יינתק להבנה שמדובר בתיאורים אובייקטיביים ולא סובייקטיביים. תיאורים אלו מייצגים את מה שקיים בעולם הטבע לא את מה שראוי שיהיה, כאשר עצם האפשרות להבחין בצורה כה רדיקלית בין ׳ידע מדעי על הקיים׳ לבין ׳ידע מוסרי על הראוי להיות׳, תלויה בהפרדת האובייקטים של הידע המדעי מהאובייקטים של השיח המוסרי… כאשר עוסקים במדע, עושים זאת במנותק מהחברה. הצורה הרחבה של הבנה זו של המדע פותחה במאה השבע־עשרה, וזוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שתיאורים קאנוניים זיהו את המהפכה המדעית כתקופה שהפכה את העולם למודרני״.74
״אחת ההשפעות של התפתחות זו״, מסביר שייפין, ״היתה להכחיש שיכול להיות מדע של ערכים. כל דיבור על טוב ורע נתפש כשרירותי, כנושא אינטרסים ובלתי ניתן לבירור הגיוני, בעת שהעיסוק במה שקיים בעולם הטבע יכול להיות רציונלי, חסר אינטרסים וקונצנזואלי. גם רגש זה היה מהישגי המהפכה המדעית ומורשתה המיידית, וגם הוא זוהה עם המצב המודרני״.75
המדע לבדו מספק ידע אונתולוגי וכל שאר הידע האנושי הוא בתחום האפיסטמולוגיה. המציאות האובייקטיבית היא זו המתוארת על־ידי המדע בלבד, וכל השאר אינו אלא סובייקטיביות ותעתועי חושים. ברורה מאוד העוצמה החברתית האדירה הגנוזה בקונסטרוקט תרבותי כזה, הנושא חותם של ודאות אובייקטיבית, ומובן שהיו למאפיין זה של המדע השלכות רבות על תחומים אחרים בחברה האנושית. המוסד החברתי של המדע, המחקר המדעי, והמדעניזם בעקבותיהם, הפכו למקור המרכזי של הוודאות, הכח והסמכות בתרבות המערב, כפי שמתאר שייפין:
״לבסוף נוכל להפנות את תשומת הלב אל הפרדוקס גדול השוכן בלבו של המדע המודרני… פרדוקס הנוגע לקשר בין זהותם האובייקטיבית ונטולת הפניות של מדעי הטבע לבין העולם היומיומי של סובייקטיביות, רגשות ואינטרסים. הפרדוקס הוא זה: ככל שגוף של ידע נתפש כאובייקטיבי ונטול פניות, כך גדל ערכו ככלי בידי פעילות מוסרית ופוליטית. הילכך, יכולתו של גוף ידע לתרום תרומה בעלת ערך לבעיות מוסריות ופוליטיות נובע מתוך ההבנה שגוף ידע זה לא הופק והוערך כדי לקדם אינטרסים אנושיים ספציפיים. גם פרדוקס זה אינו אלא מורשת של המהפכה המדעית, כאשר מלומדים ובני אצולה יצרו גוף של ידע בעל תועלת עצומה בוויכוחים תיאולוגיים ופוליטיים, בדיוק מפני שמחולל הידע הדגיש את הגבולות בין ׳מדע׳ לבין ׳עניני הכנסיה והמדינה׳. כך גם, עבור בני המאה העשרים: מאגר הערך רב העוצמה ביותר בתרבות המודרנית הוא גוף הידע הנחשב אצלנו כרחוק ביותר מכל דיון בערך מוסרי״.76
אם רק יעלה בידנו לומר דברים בשם המדע, נוכל להעניק להם תוקף עצום של אמינות, תוקף אשר יגרום לשומעיהם לקבלם כאמת וכתיאור נאמן של המציאות. אמינות זו תהיה מנותקת לחלוטין מכל צורך בביסוס הגיוני, שכן כאמור, חלק משמעותי מהתוקף שאנו מעניקים למדע הוא שמסקנותיו יכולות להישמע כסותרות את השכל הישר ואת אמונותינו הקודמות על העולם, ובכל זאת תהינה מקובלות עלינו בהחשיבנו אותן כתוצאות הבלתי נמנעות של החקירה המדעית ההגיונית והאובייקטיבית.
זוהי האידיאולוגיה השורשית עוקרת־התרבויות של תרבות המערב. בכח הגיונו המדעי בא איש המערב אל התרבויות השונות ׳ללא משוא פנים׳, ומטען זה של אובייקטיביות־כביכול מכריע כל עמדה שמרנית הנאחזת במסורות שאינן מעוגנות בתודעות מדעניסטיות.
כפי שאזרחי כותב ביחס להשפעות אלו בישראל: ״היחסים בין מדע לפוליטיקה במדינה הדמוקרטית… הם.. תהליך באמצעותו אידיאולוגיה ליברלית־דמוקרטית ופוליטיקה מנכסים באופן סלקטיבי מדע וטכנולוגיה כדי להבנות את הסמכות הפוליטית וליצור לגיטימציה להפעלה של כח פוליטי״.77 ״כזה הוא הכבוד הניתן למדע״, כותב מקסוול, ״שהדעות האבסורדיות ביותר יכולות להתפשט בציבור, בתנאי שמבטאים אותן בשפה, שהצליל שלה מזכיר איזה מטבע־לשון מדעי מוכר היטב״.78
ואם ביחס למגזר הציבורי והפוליטי כך, על אחת כמה וכמה באקדמיה, שם משמשת עצם אמינותו של המדע כדי להעניק מעמד אמת לפרקטיקות אקדמיות ספציפיות, וזהו עיקר ערכו של המדעניזם כמבנה חברתי בר־ניכוס לתחומים אחרים. אחרי הכל, לולא האמון שרוכשים למדע ואמינותו המתקבלת על דעת כל, לא היה טעם רב לנכס אותו.
מרגע שהמתודה עצמה היא זו הנושאת את היוקרה של המדעיות, נפתח הפתח ללגיטימציה ותיקוף מלאים של המדעניזם. בטרנספורמציה ישירה הופכת המתודלוגיה המדעית ל״אמות מידה אקדמיות״ המשמשות קריטריון מבחין בין הראוי לבלתי־ראוי, בין תכנים הראויים ליוקרה ולתוקף האמת של המדע, לתכנים פסולים או פגומים: המדיום הוא המסר.
לעתים משמשות אמות מידה אלו גם ככלי פוליטי לניגוח מי שאינו שייך ל׳ממסד׳, ואינו כפוף ל׳אמות מידה אקדמיות׳. כך, למשל, מלין קימרלינג על ה׳כולל׳ בבר־אילן וכותב: ״המימון המדינתי גם הבטיח שהמוסד [בר־אילן] לא יתבצר בתוך בועתו ושהוא ייפתח כלפי ה׳עולם׳… אולם לפתיחות הזאת היתה השפעה שלילית, שכן בצד ובשולי התכנים והלימודים האקדמיים הוחדרו לתוך הקמפוס ערכי הישיבות הלאומיות הציוניות וחלק מאווירתן (למשל, באמצעות ה׳כולל׳ שאינו כפוף לאמות המידה האקדמיים)… מה שצריך ללמדנו שגם עידוד או הימנעות מעידוד של פתיחות לזרמים אידיאולוגיים, ויצירת ׳אווירה׳ באמצעותם, עלולים לסכן את מוסדותינו להשכלה גבוהה״.79 האווירה ׳הקומוניסטית׳ של הקטע, המתבטאת בהצבעה על פלישת אלמנטים זרים לטוהר המחנה (חדירת הכולל מהשוליים), והסכנה ל׳מוסדותינו׳, מוצאת את הלגיטימציה שלה באובייקטיביות ונקיון־הכפיים המיוחסים לאמות המידה האקדמיות.
אפשר שכאן רלוונטית הערתו של בורדיה על ״האסטרטגיות הידועות היטב של הפולמוס, הרמז לחשדות אפלים, ההתייחסות המעורפלת, הקריצה הצינית, והבקורת המוסווית — כולם נהלים יקרים במיוחד ללב הרטוריקה האקדמית״.80
המיתוס של האקדמיה משמש כערך מונוליטי, אקסיומטי ואובייקטיבי המתנשא אצל קימרגלינג מעל לכל ׳אידיאולוגיה׳, גם כבסיס להצדקת מלחמתן הפוליטית של האוניברסיטאות במוסדות לימוד שאין להם נציגות במועצה להשכלה גבוהה (מל״ג), כמאבקה של אליטה בקיקיונים. קימרלינג, האקדמאי המודאג, מזהיר: ״…מתעוררת מגמה העשויה להביא להפחתת ערכם של התארים האקדמיים, לא רק מחמת הופעת מעין תואר ׳נורמה ב׳ המוענק על ידי המכללות, אלא גם כתוצאה מלחצם של גורמים פוליטיים להכיר בתארים לא אקדמיים כשווי ערך לתארים אקדמיים, לצרכי השתתפות במכרזים של נציבות שירות המדינה״.81
אולם מהו ערכם של התארים האקדמיים? במה הוא נמדד? בזמן, בעמל, במיקוד שקדני? מהם הקריטריונים המבחינים? לקימרלינג ולהוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, מובן מאליו מהי מעלתם של תארים אקדמיים על פני תארים לא אקדמיים. אולם, המנסה למצוא ׳קריטריונים אקדמיים׳ מפורשים, שהנוהג לפיהם לא יגרום ל׳הפחתת ערך׳, יגלה במהירה שאין לו על מה להישען פרט להנחיות שמפרסמות אוניברסיטאות שונות לגבי הפורמט של העבודות המוגשות להן (ואין זה מקרה כנראה שים המחלוקת גועש וסוער סביב כללי הציטוט הנאותים, שהרי ה׳אפרט׳ המדעי הוא המקנה לטקסט את מעמדו האקדמי). מדובר ב׳נורמות׳ שהתפתחו באופן ׳טבעי׳ בשטח ולאחר מכן אומצו כקריטריון. עצם יישומן בידי המוסדות האקדמיים מעניק להם את סמכותן, באופן כזה שאקדמאים כקימרלינג מסמיכים אקדמאים אחרים, האוחזים באותם כלים ומאמצים את אותם כללי משחק, כאשר מערכת המיון העניפה של ׳שיפוט עמיתים׳ נשענת על עוגן היוקרה והסמכות של המדעניזם והאמינות האוטומטית המוקנית לסוכנים אלו של המדעניזם.
מעבר לסטטוס החברתי הקריטי של האקדמאי: אוניברסיטה מוכרת/לא מוכרת, תלמידו של מנחה ידוע/פחות ידוע, עשה את הדוקטורט בחו״ל/ בארץ, והמאפיינים הסוציולוגיים ׳הטהורים׳ של האקדמיות, מהסוג עליהם הצביע הסוציולוג רוברט מרטון, מהווה המתודה האקדמית שיטה הסכמית המבוססת על מספר כללים. החלוקה המסודרת לכותרת, תמצית, מבוא, סקירה ספרותית, שיטה, ממצאים, דיון וביבליוגרפיה, וכמובן כללי הציטוט הנכונים,82 הם המסוגלים, כפי שראינו אצל סוקאל, להפוך במטה קסם סינדרלי כל גבב מילים שהוערם, מדברי סרק, למאמר אקדמי רציני.
מי שזוכה להכרה אקדמית זוכה לחיתום על דעותיו באשר הן, ולכן כדאי להשתדל. כפי שמתאר בורדיה: ״תחום האוניברסיטה, כמו כל תחום אחר, נמצא במוקד של מאבק לקבוע את התנאים ואת הקריטריונים של חברות לגיטימית והיררכיה לגיטימית, כלומר, לקבוע אלו תכונות רלוונטיות, אפקטיביות ומסוגלות לפעול כהון כדי לחולל את הרווחים הספציפיים שמבטיח התחום״.83 והרווח הגדול ביותר בתחומים המדעניסטים: גושפנקה רשמית ל׳דעתך׳ הפרטית. גושפנקה שאינה נובעת מהמציאות המשיבה אהבה למדען, אלא מעצם ההשתייכות למוסד האקדמי, המכונן את הבמה ואת התוקף האמוני המוקנה לדעותיו.*
עצם השימוש במונחים רציונליים, מספריים, סטטיסטיים ומדודים כדי לתאר ממצא בלתי סביר, מעניק את התיקוף והלגיטימציה הנדרשים לבניית טיעון מוסרי/פוליטי. אם המדע גילה את הבלתי סביר, סימן שהמדע יודע. אמונים אנו על תכונה זו של המדע (במיוחד מאז חתולו המפורסם של שרדינגר): מה שהמדע מגלה יכול להיראות לנו בלתי סביר בעליל ובכל זאת, זאת האמת.
החתול של שרדינגר הוא הדוגמה הקלאסית לאופן בו מערער המדע עקרונות לוגיים פשוטים כמו: ׳לא תוכל להיות בשני מקומות בו־זמנית׳ או ׳אי אפשר לאכול את העוגה וגם לשמור אותה׳, שכן שרדינגר המשיל מצב מסויים של חפיפה בין חלקיקים קוונטים לחתול שהוא בו זמנית גם חי וגם מת. רעיון זה לא נשאר תיאורטי בלבד, שכן באמצעות חזרה על הניסוי פעמים אינספור תוך שינוי אטי של כיוון הכח המפריד בין המצבים החופפים הסותרים, מצאו מדענים שכאשר בכיוון מסויים שני המצבים החלו לחפוף זה את זה באופן פיזי, הם יצרו התאבכות, בעוד שדפוס צר יותר הראה על כמות גדולה יותר של הפרדה מקורית בין המצבים החופפים.84 עצם התיאור המנוסח בסמכותיות מדעית מחולל נכונות לקבל תוצאות הנוגדות את השכל ׳הישר׳. אי אפשר להתווכח עם המציאות, והמדע נתפש כמתאר מציאות. עתה כל שנותר לגורמים בעלי אינטרס הוא להפוך את היוצרות, לבדות בדיה כלשהי ולתארה בסגנון מדעי כדי שזאת תתקבל כאמיתית.
וראה עוד: מדע לעומת מדענות,