כולל דרכי תורה תשס"ט
הקשר בין הרגש הטבעי שהוא טבע העולם לבין החגים שהם מצוות.
ידוע שביהדות היום מתחיל מן הלילה", אבל בודאי הלילה והיום אינם יחידה בלתי נפרדת, ישנם צומות שהם רק ביום, וכן אכילה בעיכ"פ ליש מן הפוסקים, וכן אכילת קרבן הוא ליום ולילה שאחריו. כן מצינו במהרי"ל (הביאו ב"י סי' תקנח) דמוצאי ט"ב יש בו המשך אסורי ט"ב משום דהוא אותו היום ואפי' אין אסור מצד שריפתו בעשירי.
והנה לעצם ענין הלילה אחר היום אין הכרע מצד עצם המציאות דמה זה עדיף מזה לגררו לאחוריו, ואדרבה דרך האדם למשוך הלילה אחר יום הקודם, בודאי יותר מאשר לקום קודם זריחה. אמנם לענין חגים שהם מבטאים את שנוי הזמן אפשר דראוי שיהיה קודם הלילה שהוא חדל ואח"ז היום שהוא משובח יותר שכן ראוי שיהי' עולה ולא יורד והלילה הוא כעין הכנה להיום, וכן שבת משום שכשכילה ה' מלאכתו הי' זה סוף היום, וממדת היום הקדוש להיכנס ברגע שכלה זה שלפניו.
את הכתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" פי' הרשב"ם "אין כתיב כאן ויהי לילה ויהי יום אלא ויהי ערב שהעריב יום ראשון ושיקע האור ויהיה בוקר בוקרו של לילה שעלה עמוד השחר הרי הושלם יום א'.. שהבקיר יום ונגמרה הלילה הרי נגמר יום א' והתחיל יום שני", ומבואר דשם היום הוא יום ולילה ולא לילה ויום, והכי מסתברא בענינא דהתם דהרי שם יום במעשה בראשית מונח על זמן עשיה וקודם העשיה הראשונה בה נעשו שמים וארץ לא הי' שייך שם לילה ואם אמר ויהי ערב ויהי בקר בהכרח ר"ל על לילה שאחר היום הראשון. [ובעה"מ ריש ר"ה מפרש ויהי ערב ויהי בקר היינו ויהי בקר במקום אחר בעולם בזמן שערב במקום זה].
וכן הוא ל' המקרא כמו בראשית יט ותשקין את אביהן יין בלילה ההוא ויהי ממחרת כו', ובשופטים ו לח וישכם ממחרת, ושם כא ד ויהי ממחרת וישכימו העם, ובשמ"א יט יא: אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת, ומבואר דבלשון דבור יוכל לפול שם יום המחר על הבוקר שבסוף לילה זה. ובזה מבואר מאד מה שבצוויי התורה על חגים שהמה מתחילים מן הלילה כדקי"ל הלשון הוא: (שמות יב יח) בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות, ובויקרא כג לב: ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, היינו שבאמת לענין סדר האדם בחייו גם בערב יאמר על הבקר מחר כמו שדרך בנ"א גם האידנא, אבל ליום קדוש התלוי בזמן יש לילה לפניו והוא ביום הקדום בערב. [וגם פעמים נזכר היום לפני הלילה ברא' א יד שמות יג כא מלכים א ח נט תהלים עד טז].
ולענין ברכה"ת הלילה אחר היום ואינו משום דזה מועיל כל שהי' דעתו דהרי היה ניעור בלילה י"א דצריך לברך שוב מ"מ, אלא לפי הדרך של בנ"א, [ועי' א"ע שמות יח כי בוקר האמת הוא בזריחה וערב האמת בשקיעה וחז"ל הוסיפו כו' ע"ש], ועי' מאירי פסחים ה: שאצטגנינים מונים היום מחצות הצהריים ולכן באמור משה לבני ישראל אשר במצרים יום החמשה עשר ממילא כולל לפי מנהג המקום ו' שעות שקודם שחמץ אסור מו' שעות, ובפנים יפות לבעל הפלאה פ' נח' כ' דקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום שלפניו וכן החזיק אחריו תלמידו בעל חת"ס עה"ת פ' בא וזה כעין מ"ש דמצד המציאות ראוי כן אלא דלענין החגים ודיני התורה יש יחס אחר. ועי' בשו"ת חת"ס ח"ו סא': "אעורר על דברי הרמב"ן בפרשת בראשית על פסוק אשר ברא אלהים לעשות שם האריך לגלות קץ הכמוס ומרוב חזקו ותאותו לביאת המשיח קירב חשבונו להיות קרוב לזמנו ז"ל וטעה טעות גדול וכו' ונוראות נפלאתי על הרמב"ן ז"ל וכו' ותימה רבה כי שכח היום הולך אחר הלילה ויהי ערב ויהי בקר".
ובענין חשבון שנה שלנו הנה יש הרבה תאריכים בזמנים קדומים כמו המבול, וכן עיקר מנינינו לבריאת העולם, ומי עברם אז? ובר"ה (יא) שנה מעוברת היתה, וכי היו קובעים לוח לעצמם לא כמו כל אלו שהיו חיים בתוכם, ובמדרש כ' שבית דינו של שם עברו שנים, ובאמת השומרים היו מעברים שנים, ועי' מכות כג: ב"ד של שם אלו ששפטו בזמן יהודה את תמר, והיינו ב"ד של בני שם וכפרש"י. ובחשבונות של יחזקאל ישנה שנה מעוברת, וטעם עבור חודש אדר ע"ד הפשט כי אין שמות לחדשים רק מספרים ושמות למספרים והנוסף הוא היג' ועוד ע"ד הפשט כי פעם לא היו יודעים תמיד אימתי לעבר וכשרואים שכבר לא הגיע צריך לעבר וע"ד הרמז לשמור את חודש האביב שיהי' מינכר למה עשאוהו וע"ד הדרש דעדיין אין צריך ולמה יעברו וע"ד הסוד שלא לשנות כל מועדי השנה מזמנם.
הנה המועדים קשורים היטב במקרי הטבע, והשמות חג האסיף וכדו' אינו ציון זמן אלא גם חלק מן הסבה לחג, עי' צידה לדרך ריש מאמר ד "המועדים כולם לשמוח בהם ולתועלת הגוף כי לא נתנה התורה למלאכי השרת ובעת הקבוצים מתענגים ושמחים וכן היה ידוע ומנהג מימי קדם כי הקבוצים והחגים והקרבנות היה עושים אחר אסיפת כל הפירות". וכן כ' רשב"ם שמות כג טז "חג הסוכות בשעת אסיף אשר מלאו גרנות בר והיקבים תירוש ויצהר וציוה הכת' לישב בסוכות לזכרון, כי במדבר ישבו באהלים ולא היה להם קרקע ולא דגן ותירוש ויצהר כמו [שהיה להם אחרי כן בארץ ויודו] על זאת לה', הרי שלשה רגלים תלוים כולם בפירות הארץ, אביב וקציר ואסיף", וכן בשמ"ר לא טז חג האסיף שבו אלקים ממלא בתיהם ברכה כו' ראשית בכורים. ורמב"ן שמות כג טז וחג הקציר בכורי מעשיך לא ידעתי למה יזכירן בה' הידיעה כי לא ציוה בהם, ועי' ספורנו ויקרא כג ח: "חג קציר וחג שבועות שבו ניתן הודאה לאל יתברך על שבועות חוקות קציר ששמר לנו כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפלה וההודאה כמו במועד חדש האביב התפלה לאל על האביב כו' היה העומר הודאה על האביב והיה הספירה זכרון לתפלה יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף הודאה על טוב האסיף". ועי' מו"נ ח"ג פמ"ג: "סכות באספך את מעשיך כו' וכבר זכר אריסטו כי כן היה המנהג הידוע מימי קדם כי הזבחים הקדומים והקבוצים היו אחרי אסיפת הפרות והתבואות", עכ"ל, ובספורנו שמות כג יז: "שלזה ראוי להודות לפניו על האביב והקציר והאסיף ביבול הארץ לפיכך ראשית בכורי כו'", ובכלי יקר ויקרא כג מ: "ובפרט שהשמחה דוקא בחג זה לפי שהוא זמן אסיפה אשר מדרך העולם לשמוח בה ביותר ע"כ הזהירם שתהי' השמחה דוקא לפני ה' לא כשמחת הריקים".
וענין טו' בחדש הוא ירח מלא ואמצע החדש זמן שמחה, והוא ענין טו' באב ומה שאמרו לא היו ימים טובים כו' אין הכונה יותר מהחגים המצווים אלא מימים טובים לישראל היינו חגים שהעם קובעים לעצמם כמו המשתה שעושים בזמן הגז וכדו' לא היו ימים טובים כמו טו' באב ויוהכ"פ, וודאי אין הכוונה ליל יוהכ"פ שהכל בצום ואין שייך אלא מוציכ"פ שכולם כתינוק שנולד1.
ור"ח היפך מטו', תחלת החדש אינו זמן לצאת, אלא לה', כמו ראש השנה קטן. עי' שבה"ל סי' קע כי הכרזת "שבת מברכים" הוא אינו זכר לקה"ח אלא שמתוך עמל הבעלי בתים אינם יודעים אימתי ר"ח, וכן במחז"ו ע' 177 "להודיע לרבים יום קביעתו ולבטל הנשים ממלאכה", [וכמדומה הנשים בטלות כי היו הכל בטלין רק ראו שא"י הגברים לישמט ממלאכה לפרנסתם נשארו עכ"פ הנשים, וקדמות ענין אסור מלאכה דר"ח], וכ"כ מג"א סי' תיז' דטעמו להודיע, ועי' רע"א שכ' לא ידעתי טעם שעומדין בו, עכ"פ אין ענין בהודעת זמן המולד המדויק.
עי' להחיד"א ס"ס דברים אחדים דקודם מתן תורה היה הדין בתמוז ואב.
-אכילה בעיכ"פ, ע"ד הפשט כי אהבנו ה' ולא נתענה בצום, וע"ד פשט פשטיי יותר לכבד היום הקדוש ואם הוא צום ערבו יהי בסעודה, [והכי משמע בב"ר יא ד, ויומתק טפי לפ"מ שבארנו לעיל כי צום יהכ"פ הוא בתשעה בערב ולא רק בעשירי] וע"ד פשט פשטיי טובא לחזק ענין הצום ביום שאח"ז, ומה שאמרו ע"ד הדרש להקשות הצום בהיפרד מרוב אוכל אף כי כן הוא בתעניות בע"ש לא היו מתענים כדי שלא יכנסו מיגיעה למנוחה ועונג, כאן אין סתירה בין הטעמים כי אמת שיקל על הגוף הצום אם ימצא בו רוב אוכל, ויקשה על הנפש תחלת הצום בהיפרדה מרב טובה ושבעה, ועל דרך הרמז הוא כי באכילה לרצון ה' יש תועלת למעלה כמו צום לרצון ה' והעיקר הוא שיעשה האדם רצון ה' לשם שמים, וע"ד הסוד הוא בסוד תענית אסתר, כשם שראוי לעצור שטף הפורים, [שהרי מצד עצמו אין ראוי לקבוע צום על צער שאינו לדורות כגון זה ובקושי השאירו צומות החרבן כמבואר בטור] כן ראוי להרנין לב ישראל הדואגים בדינם, וכמ"ש בירו' ריש ר"ה ישראל יש להן דין רוחצים ומגלחים זקנן וכו'.
ושורש יוהכ"פ בפ' אחרי נראה שכל הענין בעבודת היום שהיא העיקר הוא לכפר את הקודש היינו לטהר את המקדש מכל טומאות בני ישראל ומכל פשעיהם וטומאות היינו שטמאו את המקדש ופשעיהם היינו שטמאו במזיד וכן כל דבר ודבר הוא לכפר על מקומו ומכפר את המזבח והקטורת היא לכפר על קדש הקדשים כמפורש בפסוק וכל ענין כפרה הוא על המקום וטומאות הוא שטמאו את המקום והוא ענין החטאים והפשעים ואפשר שגם על זה מתענים, והנה המקובלים כתבו בכל מקום דכל החטאים פוגמים לעילא וכל התשובה והכפרה מתקנת לעילא, ובזמן שבהמ"ק קיים היה נקרא דפוגם בהמ"ק עצמו והכפרה מתקנת בהמ"ק ומכפרתו, אבל משלא זכינו ואין לנו אלא בהמ"ק של מעלה הוא הוא הנפגם והנתקן, וכל זה פשוט מאד למבין.
הנה נת' שעיקר החגים הוא דבר טבעי בקרב בני אדם והתורה ציותה "תחוגו לי", וגם אצלינו מצינו חגים אף שלא נצטוו בהם "תחוגו לי" כמו טו באב שהיה יום חג שבו היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים כו' ונזכר כבר בנביא בשופטים ובמשנה סוף תענית כי הוא היה מ"ימים טובים לישראל", וכמו כן חג "טו בשבט" אשר לא היו חוגגים אותו מקדם והוא אחד מראשי שנים, כשם שראש חדש אלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, כי הוא זמן החנטה, [ויש בו מנהג חדש שאין מתענין בו, וכבר כ' בשו"ת מהר"ם רוטנברג סי' ה משם רגמ"ה הטעם שאין מתענין כדי שיהיה היכר, והינו דאין בו ענין שמחה, ובאמת במגל"ת לא נזכר שאין מתענין בו והוא תקנה להכירא], אבל העם חוגג אותו בפרות, שהוא הקשר היחיד לארץ, וכן חג ל"ג בעומר עשאוהו חג גדול יותר מהכוונה הראשונה שהיא לא לומר תחנון, [ובס' הכוונות פז: מוכח דרשב"י לא מת בל"ג רק כ' כי לג' הוא יום שמחה דרשב"י כי פסקו מלמות והוא היה מהחמשה גדולי תלמידי ר"ע, ומבואר כי שמחתו בשביל ר"ע ותלמידיו, והנה הוא לא מת בההיא מגיפה אלא הרבה אח"כ, ואין מסורת ע"ז כלל בשום ספר ממסורת, וא"כ אם היה האר"י מגלה ניחא, אבל גם זה לא היה ולא יוכל להיות לזה שום מקור, ובמק"א כ' כי היו עולין על קבר ר"ש ב' פעמים בשנה י' ימים קודם שבועות וי' ימים קודם ר"ה ומבואר כי היה מקום עליה לרגל למוד קבלה, ול"ג היה יו"ט הרבה קודם האר"י, וטעם היו"ט כתבו כל הפוסקים תצג שאומרים שאז פסקו למות, ותו לא אמרו כלום, ובמראית עין לחיד"א לקוטים ז כ' כי לא מת ר"ש בל"ג וכן הוכיח מן האר"י].
חג החנוכה נעלם בירור ענינו עד שהגמ' שואלת מאי חנוכה ופלא, ותמוה יותר התשובה שנמצא פך שמן וכו' וכי על נס בהדלקת המנורה ראוי לקבוע חג, והלא עשרה נסים נעשו בבית המקדש תדיר, וגם וכי כל ענין הנרות הוא מפני אותו הפך, ולא זכרוהו כלל כל ספרי החשמונאים2 וכל כותבי העתים ונראה מזה שלא היתה השמחה תלויה בזה, ועין פסיקתא רבתי ב ולמה מדליק נרות לפי שמצאו ח' שפודי ברזל וקבעום במנורה, [ובמגלת תענית פ"ט מביא נס פך השמן ומוסיף ומה ראו להדליק את הנרות כו' כנ"ל וזה מגדיל הפליאה], וכן לתאריך כה' כסליו נתנו עוד טעם בפסיקתא רבתי א כד בכה' נגמרה מלאכת המשכן והיה מקופל עד א' בניסן, וזה לא נזכר בכתוב, רק הודיעו זה חז"ל לתת טעם לזה היום שחוגגים, ואלו בתפלת על הנסים כולה הודאה על נצחון המכבים ולא על פך השמן, וג"ז קשה וכי על כל הצלת עם נקבע חג וכמה פעמים ניצל ישראל במלחמה, ועוד קשה מאד וכי ראוי לקבוע חג על זה ח' ימים, וחג הקציר אינו אלא יום א' ומה ראו לעשותו חג גדול כ"כ, ופורים הוא יום א' יום בו התחיל הישועה, ולמה היו מוכרחים לעשותו גדול מכל החגים וכנגד ימי דליקת השמן.
ועצם תפלה זו נראה מן הש"ס שנתחדשה ונתחזקה בזמן מאוחר, כי בש"ס נסתפקו מהו במוסף אם מזכיר כלל, וכן נסתפקו מהו להזכיר בברכת המזון, ועי' תוספתא ברכות פ"ג הובא בסוג' שבת מונה כל אלו שמזכירין כמו ר"ח וכולם ומשייר חנוכה, וכן קשה לשון הגמרא בשבת לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב, מדוע לא קבעו מיד באותה שנה, ואפילו לא נזכר שנה הבאה אלא שנה אחרת, ורבים שואלים מפני מה אין מסכת להלכות חנוכה אע"פ שנזכר חנוכה במשנה ב"ק.
ובספר חשמונאים ב מסופר כל ענין החג בשנים הראשונות איך שמחו וכל פרטי מעשיהם בקרבנות (יובא לקמן) וכן כ' שם ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחג את החג הזה מדי שנה בשנה, והנה קבעוהו יו"ט אבל לא נזכר בו הלכות אף שמתואר כל מה ששלחו לערי ישראל, וכן בחשמונאים א ספר כי הקריבו עולות ולא הזכיר יותר מזה, וכן בשבת כא: לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, אבל לא נזכר קבעו הדלקת נרות, והנה יוסף הכהן בקדמוניות הזכיר שמו "חג האורים" וכתב כי הוא סבור טעם לשם הזה כי הישועה באה פתאום כמו אור וברק, ומשמע שלא ידע כלל על הדלקת הנרות, הגם כי אפשר שהיה בור, אינו נראה מספריו כי לא הכיר המנהגים, ומ"מ אם היה הלכה ידועה כמו בימינו היה יודע ממנה ולא היה נצרך להתפלפל, וכן כל הספרים הקדומים והמדרשים הראשונים מאד לא הזכירו כלל ענין פך השמן, ועי' "בית המדרש" נדפסו כתבי יד ישנים וכולם מסיימים "קבלו וקיימו היהודים עליהם ועל זרעם להיות עושים ח' ימי חנוכה בהלל ולהודאה בכל שנה ושנה" ותו לא, וגם מגלת אנטיוכוס אשר היה מנהג קדמון לקרוא בה מדי שנה [וכן נהגו הרבה קהלות בפרט בתימן] עד שהתורי"ד סוכה מא הוצרך להודיע שאין מברכין על קריאתה לא מזכירה אלא כנ"ל [ועי' אבודרהם ה' חנוכה מביא ממגלת אנטיוכוס], וגם מצוות המהדרין מן המהדרין לא היה נהוג כ"כ כי נחלקו ב"ש וב"ה אם מוסיף או פוחת וא"כ לא היה מנהג קבוע להדליק ח' נרות אלא היו שהדליקו נר א' ומזה נשתבש המחלוקת, ולבטח יש סבה כוללת לכל השנויים האלה.
והנה החגים הם מערכת שלמה, ואין חג בפני עצמו, אלא כל המועדים כולם הם חלוקה של כל ההודאות והרגשות וההתקרבות הראויים לפי זמני השנה כל אחד בזמנו המתאים ובצורה המתאימה ונקבעים כולם יחד, ולכן אין מקום להוסיף עוד חגים, כי החגים נקבעו לפי טבעי בני אדם באביב באסיף ובקציר וכו' כידוע, ולהוסיף חג אין זה סתם עוד כמה הלכות, אלא דבר מהותי ביותר. ועל כן הדבר המייחד את חג החנוכה הוא היותו לכאורה בלא עיקר ואינו חלק מן המערכת, ובאמת זוהי בעיה קשה, מה לקבוע לחג הזה איזה פעולות ואיזה ימים כי נמצא הרבה דרכים לחוג, אם באוכל אם במשקה אם במעשה אם בחפצים אם בשמחה אם בתפלה אם בקרבן אם יום אחד אם שבוע ולפי מה קובעים אותו החג, והנה מובן כי החג ענינו גם לפי הטבע, כמו שטבעי ששמחים באסיף ועל זה תקנו חג שמחה והודאה על האסיף במיני הגורן והיקב לדור בהם ולטלם ולהתקשט בהם ולשמוח ולהודות מאד, ועל ידי טבעו וטבע כל עובדי האדמה לשמוח באסיף מתעורר התוכן האמיתי שלכן ציותה התורה לחג הוא הודאת ה' על ענינים אלו והדומה להם, כן כל חג צריך להתעורר ע"י הטבע אל תכנו, כן חג השבועות ע"י שבועות הקציר ותחלת אכילת תבואה החדשה יוחג החג, וזה סבת שנוי החנוכה כי לא ישמחו ישראל לעולם מכנון ממלכה אשר כבר אבדה, כלומר ודאי ישמחו אבל לא יהיה זה להם לחג טבעי כמו שראוי להיות חג, וגם שאלת הצורה דהיינו איך יחוגו החג אם אין לו טבע פרטי, ואם כן ראוי היה לתקן חג ע"י התרחשות הטבעית איך שחגו העם את החג, וכן על בסיס טבע השמחה, כי אין ראוי לצוות להדליק תנור בקיץ, או לישון ברחוב בחורף, כן אין אפשר לצוות לטול בסתיו פרי הנמצא רק בקיץ, שהמצוות הם לילך בדרכי ה' ולאהבתו ודרכיו דרכי נעם, ואיך לקדש את הטבע ולא לעקשו ולבלבלו, ולכל עונה יש מצוה המתאימה לה, ובאמת בשנה הראשונה לא עמדו ותקנו, שלא היה צורך לתקן שדרך העם לשמוח מאליו ולומר הלל, ונזכר בספר חשמונאים שהעם הרגיש כחג הסוכות, ועלו כולם לרגל ושמחו לפני ה' והדליקו אבוקות ונרות הרבה כבשמחת שואבה ובאו בכפות תמרים כן שמונה ימים, והיינו שסברו כי סוכות שהוא צווי השמחה הוא ראוי לחוג הנס הזה, ובאגרת יהודה המכבי [אין כ"כ נפ"מ מי בדיוק כתבה כי עכ"פ נכתבה קרוב לימים ההם] מכנה את חנוכה "חג הסוכות אשר בכסליו", ועוד מבואר שם כי זכרו העם ימי הסוכות האחרון אשר התחבאו במחלות ובחווחים מפני אנטיוכוס והשלימוהו, ובאמת נשאר החג כתבנית הסוכות ח' ימי שמחה, אלא שמנהג כפו"ת נתבטל כי אין לו ענין בחורף וכל דבר במקומו ואין מוסיפין על מצוות התורה לעשות כדוגמתן, וגם היה בסוכות ענין פרטיי לאותה שנה כמו שזכרנו, אבל עיקר החג נשאר כתבנית סוכות והוא ראוי כי הוא החג בו נצטוינו על השמחה והוא הקרוב אליו בשנה. אבל צריך טעם יותר עיקרי מדוע בחרו דוקא בזה, ועיין ע"ז ח. אמר רב חנן בר רבא סטרנורא ח' ימים קודם תקופה ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתהו ובהו וזוהי מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה אחרת עשה אלו ואלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים, והנה סטר נורא פרושו בלשון עברי צד האש, והוא היה חג קדום הנקרא חג האש, ונזכר בספר חשמונאים על זמן חנוכה "חג האש", [ואדם הראשון אין סברא שהיה להם קבלה מזמנו בדיוק מה אמר והמכוון מסתמא שהוא חג מהעמים הקדמונים והאנשים הראשונים שחגו באמת לשם שמיים שריחם עליהם ה' ולא הוסיף להחשיך העולם ולקצר היום], הנה מפורש כי ההדלקה ח' ימים היא מנהג קדום בטעמו לפי עונות השנה, והדלקת נרות היא חלק מענין חג הסוכות שהיו מדליקים כל ירושלים בנרות ובשמחת בית השואבה, והוא נהג מתחלה בחנוכה, והדלקת נרות היא סימן לשמחה כמו שנזכר במדרש ובש"ס כמה פעמים, כי ביום איד מדליקים העמים נרות, וכן בירו' סוכה פ"ה ההיא קיסרית שמת בנה בחנוכה ואמרו ששמחים יהודאי ביום אידה, ובמדרש איכה בעיר אחת שהדליקה נרות שמחה כשנחרבה עיר אחרת, ובמדרש אחפש את ירושלים בנרות שאני עתיד להוציאה לחפשי בנרות, והדלקת נרות ענינה בימי החורף, שהלילה מקדים, שבקיץ הולכין לאכול בשקיעה ולישן אח"כ כמפורש ריש ברכות כל אחד וזמנו, אבל בחורף אין יושנין בשקיעה שעדיין יש זמן הרבה והלילה ארוך וכמו שהזכירו סוף תענית שיש לקבוע אז זמן ללמוד כשמתחיל הלילה להתארך, ואז משתמשין בלילות, ובימי החורף שהכל בבתיהן ובחוץ סער וקור ואין הירח מאיר מפני העננים ומפני שכולם בבית, ועוד מפני שהוא סוף החדש, הוא הזמן היותר ראוי בשנה להדליק נרות ולשבת אצלם, וכן טבע העולם3, ועוד סבה אחת וגדולה היא כי חנכת המקדש נראתה ונודעה על ידי אש המנורה בפועל כי היא תדלק תמיד לפני ה', וכן אש המזבח אש היא ורומז ג"כ לאש המזבח, והאור הוא רומז הכל הוא רומז על הדעת והוא רומז על הישועה כי כל יום יוסיפו נר וכך עד עולם, [ואולי בכונה קבעו החנוכה לכה' כנזכר בחשמונאים א א נט כי בימי כבוש אנטיוכוס היו מקריבין לע"ז כל יום בכה' לחדש], וזה ודאי שעיקר ההדלקה הוא עצמי שהרי אמרו הדלקה עושה מצוה ואינו דואג שיהיה הנר דלוק ויראוהו אלא מעשה ההדלקה הוא מצוה של הדלקת נר ומבואר מעצמו.
וע"ע בצפנת פענח הלכות חנוכה דאחר שבטלה מגלת תענית שוב אין הנס על הנצחון אלא על פך השמן, ושו"ר בדברי יציב רפג' "אפשר שגם חובת הדלקת הנרות הוי משום שמחה, וכמו בחג הסוכות שאמרו בסוכה נ"א ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. וביותר י"ל למה שראיתי פעם ביוסיפון דפוס ישן4 שכותב השתלשלות המאורעות בימי החשמונאים ולא הזכיר כלל מנס המנורה רק שנצחו במלחמה על אויביהם וליהודים היתה אורה והדליקו נרות בחצרותיהם, וי"ל שלכן תיקנו להדליק על פתח ביתו מבחוץ זכר לנס זה שהיו בצר ובמצוק מוחבאים במערות ונקיקי סלעים והיתה הרוחה והאירו נרות בראש כל חוצות. ואולי שעיקר התקנה להדליק נר איש וביתו היתה רק להדליק אור בחוץ לזכר הנצחון, ומהדרין מן המהדרין מוסיפין והולכין או פוחתין והולכין מספר שמונה נרות, שיהא גם זכר לנס המנורה" עכ"ל.
וכל החבור והשלוב הזה נעשה בדרך הטבעי ע"י העם עצמו כמסופר ע"י בני אותו הדור, וכל זמן שהיתה קיימת מלכות חשמונאי לא היה צריך לקבוע לזה הלכות אלא יו"ט והיה העם שמח שמחתו בדרך הטבעית, ובימי ב"ה וב"ש תמה מלכות חשמונאי, ולא רצו לבטל החג הזה אשר קבעוהו מצוקי ארץ [ובגמ' נזכר כמה פעמים בית דינו של חשמונאי, והיו יוסי בן יועזר וחבריו באותו הדור, ובאמת בו בשנה לא קבעו כלום כי היה כל הארץ מהומה ותהו ולקבוע חג לדורות צריך בית דין גדול ולהתישב בזה], וסבתו כי בלעדיו היתה אובדת התורה ח"ו וזה כלוי כל העם, כי אם הורגים רוב העם אין זה סוף, שיתקבצו תחת התורה, אבל אם מאבדים התורה ה"ז כלוי העם לגמרי, אבל היו חיבים לשנותו משני סבות, האחת כי כבר אינו טבעי לעצמאות מלכות קיימת אלא טקס לזכרון, וחיבו כל איש נר בביתו ולא כמו בתחלה שהיו הכל מדליקים נרות הרבה ובכל מקום להאיר אלא פעולה פרטית מיוחדת, והשאירו פתח למהדרין להוסיף, והשנית כי מלכות חשמונאי בחלק השני לה [הוא רוב ימיה] היתה רשעה וצדוקית וודאי חגם הגדול היה חג זה לעצמאותם, ואין הפרושים יכולים ליקח חג הצדוקים, אף כי שמחה הוא גם להם על הצלת היהדות [כמו בימינו], לכן לקחו הדבר העיקרי הטבעי (מסבות שהזכרנו) וקבעוהו לחק וכל חקי החנוכה הקבועים נקבעו מאוחר מהחג עצמו, וא"א לקבוע מסכת על מה שאין עליה הלכות קדומות, [אבל לא היו חז"ל נגד בית חשמונאי ובכמה מקומות שבחום, ובמגלת תענית קבעו שמונה חגים על נצחונות בית חשמונאי וא' מהם נזכר ר"ה יח בענין השטרות, ובסנהדרין נב מעשה באחד שניסך על רגליו כו' ולא הזכירו שמו של ינאי מפני כבודו, ובסנהדרין נב ב"ד שכרכו בת כהן ושרפוה באש טועין היו ופי' בגמ' ב"ד של צדוקים והוא הוא ב"ד של צדוקין שהעמיד ינאי המלך], ולכן לא היה מסכת להם כי יסוד המשנה היה נתון בזמן ב"ש וב"ה וכבר היה מחולק מסכתות בשמות כמו שיראה המבין בספרי דורות הראשונים, ולחנוכה לא היו הלכות קבועות כ"כ, ואפשר כי ב"ש וב"ה סדרו ההלכות לחנוכה, ולכן תלו הנרות בנס פך השמן כדי שלא ליתן פתחון פה ודריסת רגל לצדוקים הרשעים כאלו שמחים במלכותם, וזה הנס אף שלא היה בו הצלה או ריוח לעם ישראל כי נצלו מהסכנה והמקדש חנכו ולא היו מפסידים אלא המתנה עד תדלק המנורה או טומאה הותרה בצבור, ועל כן בתפלת על הנסים לא יכלו לתקן הודיה על זה הנס כי אינו חשוב לעם רק הודו על ההצלה, אבל שם החג וענין הנרות ודומיהם ייחסו חז"ל לנס הזה כי הוא מורה כי ה' היה עמם וסייעם בכל אשר עשו, לא ככהני חשמונאי המאוחרים אשר מתו כל שנה בקדש הקדשים, אלא צדיקים היו וה' סייעם וע"כ זוהי צורת החג, אבל החג עצמו הוא על הצלת היהדות ולא על איזה נס של פך, [ובטעמי המנהגים אות תתמז משם הח"ס: טעם שלא הזכיר רבי במשנה נר חנוכה לפי שהיה מזרע דוד המלך והם לא היו ראויים למלוכה וזה הרע לרבינו הקדוש כו'"], ולכן לא הזכירו כותבי העתים הנרות, הגם כי ודאי היו מדליקים נרות גם בחגים הראשונים, אבל לא זכרוהו הרואים מן הצד כמצוה פרטית מיוחדת, כי מרב השמחה והסעודה והחגיגה שהיו כולם נקבצים לשמוח ביום צאתם מעבדות לחרות הגם שהיו מדליקים כולם נרות הרבה היה זה טבעי וברור כ"כ עד שלא ראו בזה פרט מיוחד ומצוה מסוימה אלא שמחת חג שחרור עם ישראל.
וזה הענין שהיו צריכים להודיע מאי חנוכה ולתת טעמים חדשים, ולהטעים הכל כפי דעת חכמים להורות כי לא משגיונות הצדוקים ולא מכנון ממלכה וכח אשר ממלכתם לא הועילה כי אם הזיקה בהרגם החכמים ובבזותם הכהונה והמצוות והם הם שהביאו לחרבן, ולא במלכותם אנו שמחים אלא בהצלת הדת וטעמי החג טעמי הדת המה ולא טעמי העצמאות.
וכן חג הפורים אשר תקנוהו הנביאים נהיה צורך ברור להעם, וכל הרואה יראה כי הכל צריכין לחג הזה והכל מצפין, והכל עושין בו דברים שאין צריכין מצד הדין, ונראה כי פעם מקדם קודם שהי' מקובל כן בפורים להגזים במיני שגעון בלתי נצרכים, היו עושין בסוכות עיקר השמחה שבשנה ועי' סוכה נא כי תקנו תקנות גדולות שלא יהי' פריצות בסוכות, כי היו עולים כולם ירושלימה והיו שמחים באמת וכו', ובמגלה אמרו רבי נטע נטיעה בפורים ויש לעיין אולי זהו מין ממיני השמחה, כמו דבאב אין נוטעין כו'.
והנה צ"ע מה טעם יש לנו ב' ימים פורים, דמה בכך שהי' חלוק בין שושן לשאר ערי הפרזים מ"מ הלא ירושלים וחברון אינם שושן ומה ראו לעשות ב' חגים לחלק העם כן וחלק העם כן, ויכלו לקבוע הרבה ימים לחג או יום ההריגה או תליית המן ומה הוכרחו לקבוע על יום המנוחה של כל מין ממיני הערים, שעיקר הנס הוא בטול הגזרה ולא יום המנוחה.
והנה יש לדעת איך וכיצד נתקן לנו סדר הפורים הזה, והנה מצוות מגלה לא היתה לפני היכתב המגלה, והמגלה נכתבה ע"י אנשי כנסת הגדולה כמ"ש ב"ב ואף שזה יל"פ רק על סדור הענין אבל הלא בריש מגלה אמרו שזמני המגלה ג"כ תקון אכנה"ג, והם היו כמה וכמה שנים אחר מרדכי ואסתר, [ואגרת שכתבה אסתר את כל תוקף מפורש בירו' מגלה פ"ג מה כתבה], וכנסת הגדולה הוא שם לסנהדרין שהיתה בא"י ששמעון הצדיק היה משייריה, (אלא שסנהדרין לשון יוני וגדולה הוא כפשוטו), והמגלה פותחת ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך כו' ומסיימת כי מרדכי היהודי דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו כו' וכל מעשי אחשורוש הלא הם כתובים כו' ונ' כי נכתב אחר מרדכי, וכן הלשון "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה5 מדינה ומדינה ועיר ועיר" פשוטו שהוא אחר כמה דורות, וגם בזמן כתיבת המגלה לא נזכר אלא "שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", ולא קריאת מגלה, והנה גם מצוות אלו נזכרו דרך ספור כמ"ש נקהלו ועמדו על נפשם ונוח מאויביהם כו' ועשוה אותו יום משתה ושמחה כי כן הי' מעצמו שביום שנחו עשו משתה ושמחה בגמר המלחמה, ובפסוק שאח"ז: על כן היהודים הפרזים הגרים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר, והיינו שמעצמו נעשה, וכן מרדכי כ' ספרים לקיים עליהם להיות עושים כן בכל שנה ושנה, ומזה נבין כי החג נקבע משום שכן נחו בשנה ראשונה ולא שהנס נהיה ביום שנחו אלא שביום המנוחה ממילא נהיה זמן השמחה, ואחר שנתקיים זה אצלם שוב אין לבטלו כלל, ועל כן כשבאו לארץ אחרי כמה שנים לא רצו לבטל מנהגי הערים מבבל, ועל כן השאירו כי בערים המוקפות יהי' כשושן והשאר כשאר, ובמגלה ז. מתחלה קבעוה בשושן ולסוף קבעוה בכל העולם כולו, [ובירו' מגלה א א מקשי' היכי קבעו לפי שני וחמישי הלא זה התחיל רק אחר תקנת עזרא ואמרי' מי שסידר את המשנה סמכה למקרא היינו כפי' ק"ע שתקנוה ע"ד שיקבעו הזמנים כדעת חכמים], אבל ודאי ואין ספק כי לא נזכר במגלה רק הערים הפרזים ולא "מוקפים" וודאי שאר הערים המוקפות מהודו ועד כוש לא חגגו ביום של שושן, וזה פשוט.
אבל ראיתי להרמב"ן שפירש כי בני המוקפים בכל העולם כלל לא היה להם חג בשנים הראשונות לפי שהיו מוגנים בחומתם ולא ראו צורך לעשות הנס, וכבר הקשה הר"ן על דברים אלו כי המה תמוהים מאד, דעיקר הנס היה בטול גזירת המן אשר היו בכללה כל היהודים וברוב העולם מהודו ועד כוש שעליהם גזר המלך בכל מדינה ומדינה בהגיע דבר המלך ודתו אבל גדול ליהודים שק ואפר יוצע לרבים וכל אלו היה להם לדאוג מגזירת המלך אשר אם כל העולם ירצו להשמידם מי יוכל לעמוד בפניהם, ואולי היתה עיר אחת בכל העולם שהיה בה חומה ורק מישראל היתה גם זה אינו בטחון שלם, ואם קיימו וקבלו עליהם כל היהודים זה החג וגם בני שושן היאך אפשר שהם לא חגגו שום חג, וגם מה ראו אח"ז וכמו שהקשה הר"ן, ועי"ש מש"כ הר"ן.
והנה במגלה נזכר כי מרדכי הגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה אבל הרי מאז היו עוד קנ' שנה, ונראה כי היתה זו הגולה כמה שלבים, או שאביו גלה עם הגולה הזו ונקרא מבני הגולה הזו.
וענין תענית אסתר יש להבין שכל תענית יש בה ענין של צער, וכשנבנה בהמ"ק א"צ להתענות על ט"ב כמפורש במשנה ר"ה פ"ק ומה ענין תענית אסתר שכבר עברה הגזרה, והנה מצאנו לו חבר בערב יוהכ"פ כי ערב הצום מצוה לאכול ולשתות, והנה ודאי ענין הצומות הוא לא לבד לפי הצרות והשמחות, שהרי אם היו מתים ב' אנשים בב' ימים צמודים לא היו צמים יומיים, ולא משום אונס אלא שלא ימלאו כל השנה בצומות ואין שום תועלת להרבות בחיובי צומות או בחגים כי יצא שכרו בהפסדו וירד ערכם, והנה אחרי ר"ה תקנו לנו צום גדליה, ונראה כי הענין הוא אף שר"ה יום טוב ומשתה ושמחה הוא לזכור אימת הדין, ולכן ראוי להצטער בצער העם במות גדליה וגם לצום בו כי הזמן ראוי לזה, והוא הדין בערב יום כפור אם כי דואגים ובוכים ומתענים ה' ענויים יש לאכול ולהרבות אוכל כי נדע שה' אוהב עמו ישראל במאד ויוציא דינם לאורה, והוא הדין בחג הפורים לא ישתכרו להם ישראל בחינם כי אם אחרי שצמו ובקשו מחילה והתחננו על נפשם ועל חטאיהם אז יוכלו לשמוח בשמחתם.
וענין גדול יש בשני המועדים סוכות ופסח, והוא ההתנתקות מעוה"ז, וזה בפועל ממש כי גם כשהאדם ישן או קם הוא מרגיש מיד כי הוא בסוכה וכל ענין היוםו והרגשתו הוא אחר מיום הרגיל, וכן הוא בפסח מצד ההפרדה החמורה של החמץ כיון שהאדם יחיה על הלחם כל התנהגותו אחרת וכך הוא יכול להרגיש את רעיונות החג כאלו אנחנו ממש יצאנו ממצריים, וההפרדה החמורה כ"כ והזהירות היא שמעלה את האדם באלו הימים כמש"כ במדרש בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצריים בעבור שדקדקתי ועשיתי מצוותיו של פסח ומצה, לכן מנהג ישראל דבפסח כל חומרות שאתה יכול להחמיר תחמיר הוא ראוי מאד לענין החמץ שנאמר בו לא יראה ונצטוינו לבארו, ומה שכ' המקובלים כי החמץ מסמל את היצר והתפיחה כו' אינו דרך מליצה בעלמא לדרש אלא הוא הרעיון האמיתי באכילת המצה שעניני האכילה לא יהיו כאכילת הנאה של עה"ז שמקפידים שיתפח הלחם ויהא נאכל אלא למעלה מזה כבני ישראל בשעתם שהלכו לקבל התורה, [הגה, מה שנהגו ישראל שלא לישן בליל שבועות גם זה מצטרף אל ב' הרגלים האחרים שהענין הגשמי בהם שונה ומנותק משאר הימים וכן הוא כאשר משנים סדרי היום כאשר מרגיש כ"א במציאות] לכן אין לומר על המצה שאינה מדרכי נעם כי אינה סמל או סימן ולא מצוה של יופי או של הדר אלא הדרה הוא דקדוק המצוה ולחיות כי רצון ה' הוא בזאת הצורה, ובזה נזכור החפזון דיציאת מצריים.