לחץ לגירסת הדפסה

בעקבות הספר כל שקרי האקדמיה,  כותב תא"ל עמוס גלבוע, לשעבר ראש חטיבת המחקר של אמ"ן, (בתוך: חדשות בן עזר 1552):

אחרי שהורגלנו בשקרי פוליטיקאים ותקשורת, מזומנת לנו הזדמנות לנבור בשקרי האקדמיה שאינה מתאימה יותר לזמן הנוכחי והעתידי. הבלי וקשקושי  הפרופסורים  על הקורונה מוסיפים מימד אירוני מול עינינו.

ידועה המחלוקת בהיסטוריית בית שני שלנו בין בית שמאי (המחמיר) לבין בית הלל (המקל): הלכה על פי מי? יצאה בת קול ואמרה: דברי  שניהם הם דברי אלוהים חיים, אך ההלכה היא  לפי בית הלל! הכיצד? למה?

וכך מסבירה המסורת: אנשי בית הלל היו מקשיבים למה שאומרים אנשי בית שמאי לפני שקבעו את הילכתם, ולא כך עשו אנשי בית שמאי שסירבו לשמוע ולהקשיב למה שאומרים אנשי בית הלל. כיוון שכך היו מקרים שבהם שינו אנשי בית הלל את דעתם מפני דעת בית שמאי, הם הבינו שלא תמיד הצדק עימם, בניגוד לבית שמאי שהקשיב רק לעצמו.

דומני שהיכולת להקשיב לדעות מנוגדות של הזולת, ופעמים להכיר בצידקת דבריו, היא אבן היסוד לשיח ציבורי, לחשיבה, לחינוך ולימוד. האם בזמננו זאת אכן אחת מאבני היסוד של  האקדמיה, בעולם ובארץ?

ובכן סיפור קטן. ב-2016 הועמדה עוזרת מחקר באוניברסיטה בקנדה לדין משמעתי. הסיבה: היא העמידה לדיון בכיתה, בצורה ניטראלית,  שתי עמדות מנוגדות: אחת התומכת בחידושי שפה פרוגרסיבית והשנייה המתנגדת לה. שלושה פרופסורים מכובדים ערכו לה שימוע. השלושה  שללו את טענתה כי לימוד ראוי של סוגייה חברתית השנויה במחלוקת ראוי שיכלול הצגה של שני הצדדים באופן ניטראלי כדי לפתוח את הדיון ולא לסגור אותו. לדידם של הפרופסורים ראוי היה שהיא תציג את הסוגייה בצורה הבאה: "הנה רעיון בעייתי שעלינו לטפל בוץ"

על טענתה שבכך היא נוקטת מראש עמדה ומזלזלת בצד השני, השיבו לה המלומדים המכובדים: "אפשר להבין את הנקודה שלך, אבל במציאות יצרת אווירה רעילה לכמה סטודנטים."

כל הדוגמטיות, השקר, הבורות, חוסר הסבלנות וחוסר הקשב באקדמיה מקבלים ביטוי בסיפור זה, אחד מני רבים המשקף כיום את המצב באקדמיה, בעיקר בארה"ב. קראתי סיפור זה בספרם של ד"ר תמר אלמוג ובעלה פרופסור עוז אלמוג (שניהם חברי סגל באוניברסיטת חיפה) הנקרא "כל שקרי האקדמיה", שיצא בימים אלו. אנחנו מורגלים בשקרי פוליטיקאים ונושאי כליהם, בשקרי התקשורת, אך בוודאי פחות בשקרים של האקדמיה; זו שיעדה המרכזי הוא איתור וזיהוי האמת. הספר שלפנינו, מבוסס וממוסמך, מביא עימו שני מסרים מרכזיים:

האחד, המערכת האקדמאית לא מתאימה לדור הנוכחי וסיימה את תפקידה ההיסטורי במיבנה הנוכחי שלה והיא על סף פשיטת רגל כלכלית, פשיטת רגל מדעית, מוסרית, ארגונית  והשכלתית. היא תרבות של שקר, והתואר האקדמאי, שפעם היה איכותי ושווה את ההשקעה, אינו איכותי כיום ואינו שווה את ההשקעה.

השני, הצעה  למודל חילופי של אוניברסיטה שתענה לצרכי הווה והעתיד.

ההסגר בבית בשל הקורונה הוא שאפשר לי להתעמק בניחותא בספר הזה, וגם ללמוד משהו חדש, מהחיים עצמם. משום-מה נתקבעה אצלי התובנה שדברי הבל וקשקוש הם נחלתם של פרופסורים ממדעי הרוח והחברה, אך לא של פרופסורים מהמדעים המדויקים, מדעי הטבע  והרפואה, לתדהמתי גיליתי שלא כך הוא. ההבל והקשקוש הם גם נחלתם. האופייני למרביתם: לחזות אסונות או ישועות על בסיס של חוסר ידע משווע, או נתונים שגויים לחלוטין. המדע במירעו! ומעל לכל – השיקול הפוליטי כגורם מרכזי בחיזוי המדעי-רפואי: הקורונה היא המצאה של נתניהו ותיעלם אחרי הבחירות – כך קבעה פרופסורית נכבדה, גנטיקאית. אכן "כל שקרי האקדמיה" זוהרים באור נגוהות!

עד כאן גלבוע.

צ'אד וולמון, המלמד באוניב' וירג'יניה היסטוריה של גרמניה, מתאר במאמרו בAEON, ביקורת דומה שהוטחה באקדמיות, לפני כמאה שנים, יתכן שיש קצת נאיביות בהנחה של האלמוגים שהמודל האוניברסיטאי ייעלם בקרוב. למודלים שמרניים יש כח לעקם את המרחב כדי שיתאים לחוקי הטבע הפנימיים שלהם. מוקדם להספיד, הנה קטעים מהמאמר בתרגום אלכסון:

האוניברסיטה המודרנית הפכה לתאגיד הדורש תפוקה ויעילות ומצמח בירוקרטיה ובעלי מקצוע. כבר לפני מאה שנה היה מי שהתריע על כך והורה על דרך אפשרית…

האוניברסיטה הייתה מערכת פטרונות מודרנית. אינטלקטואלים נהגו משך שנים להסתמך על בעלי השררה והממון, שסיפקו להם את צרכיהם החומריים. בתמורה, האינטלקטואלים נהגו לייעץ לנסיכים ולוודא שהבירוקרטיות התנהלו ביעילות. עם עלייתן של האוניברסיטאות כמוסדות מחקר מודרניים בגרמניה של המאה ה-19, הם מילאו תפקיד חברתי גדול עוד יותר, כחברים בקהילה שיצרה ידע עבור החברה כולה…

ב1917 נאם מקס ובר בגרמניה בכינוס מדעי:

ובר פתח בתיאור בוטה של התנאים החומריים באוניברסיטאות. הוא מנה את הבעיות המבניות: הוראה איומה, אפליה במקום העבודה, ניצול של כוח העבודה, תהליכים אקראיים של קבלה לעבודה, הבנה עסקית, ולכן חסרת השראה, של מקצועו של החוקר. הוא סיכם ואמר כי ה- universitas litterarum  (האידיאל של האוניברסיטה כאסופה של חוקרים המקדישים עצמם ללימוד) הפך ל״בדיה״.

הפיכתה של האוניברסיטה למפעל שבראש מעיניו כסף והתנהלותו נשלטת על ידי בירוקרטיה, לא נבעה ישירות מן ההתמחות האקדמית. יותר ממאה שנה קודם לכן, אדם סמית׳ ועמנואל קאנט כבר אמרו כי ישנן אוניברסיטאות שהחלו לתפקד כבתי חרושת ולהתארגן בהתאם לחלוקת עבודה אינטלקטואלית…

כדי להשיג הישג בעל ערך במסגרת האוניברסיטה המודרנית, המחולקת לדיסציפלינות מוגדרות – התעקש ובר – חוקר חייב להרכיב סכֵי עיניים, כלומר להתעלם מכל מה שסביבו, ולהקדיש את עצמו לשאלה אחת בתחום מוגדר. הוא חייב להסתפק בשאלות מועילות ולא בתשובות מוגדרות, להיות חרוץ, מחויב לשיטה, סבלן ולהבין כי תובנות עולות במוחם של מי שעובדים קשה. ולבסוף, הוא חייב להשלים עם התיישנותה הבלתי נמנעת של עבודתו…

הפילולוג המודרני, לעומת זאת, מתחיל בביקורת ומסיים בפליאה. עבורו, אובייקט הפליאה אינו הקוסמוס הערוך על פי סדר אלוהי, אלא המשמעות העולה ממחקריו שלו, פרי השיטה והטכניקה. המלומד המודרני מתפעל מיכולתו שלו להסביר ולגלות את מה שנדמה מובחן וייחודי…

אולם ובר גם הבין כי מחקר שיטתי, כזה הנהוג באוניברסיטאות המודרניות, הוא רק אחת מדרכים אפשרויות רבות לניהול חיים אינטלקטואליים. זוהי ״יהירות״ נפוצה מאוד, כך אמר לקהל שומעיו, לחשוב שאיש העסקים או האמן אינם עוסקים בסוג של עבודה אינטלקטואלית משל עצמם. כמו רובה של האליטה התרבותית בגרמניה, שהאמינה בהבטחה לישועה הצפונה במוסדות הלימוד שלהם, הסטודנטים שהזמינו את ובר טעו בהבנת ההיקף והחשיבות של העבודה האינטלקטואלית. במקום לחשוש לעתידן של משרות שהוכרו אז כאינטלקטואליות, הם היו אמורים לתהות כיצד נצבר ידע וכיצד מעוצבת משמעות. מצבן העגום של האוניברסיטאות הגרמניות היה חלק מהיסטוריה ארוכה יותר של משרות שמומנו על ידי פטרונים ותקציבים – שסיפקו את התנאים הפיזיים לעבודה האינטלקטואלית ולסמכות התרבותית…