האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

תודעה ו"רוח הקדש"

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

תודעה ונבואה ביהדות

במסורת היהודית תודעה ונבואה אינן אלא שתי נקודות על רצף אחד, כל נפש המכוונת את עצמה לקלוט את הרצון האלהי, תודעתה 'מתברכת' ויש בה בחינה של רוח הקדש. אך מן הראוי להציב גבולות והסתייגויות לבין מה שמלמדת אותנו המסורת, ובין מה שרגילים אנשים בתרבויות שונות לחשוב.

במאה העשרים ואחת בה המיסטיקה נסחרת בזול בכלים מודרניים, נעשה גם המושג "רוח הקדש" סחיר. אנשים מקצוות שונים של החברה חושבים באמת ובתמים כי ישנם בני אדם שידיעת האירועים המתרחשים ברחבי הגלובוס היא חלק מטבעם הרגיל. אין זה משנה לענינינו אם המדובר באדגר קייסי או במקובל המוכר 'תיקונים'.

רוח הקדש

נפנה ראשית למקורות המסורת היהודית, המזכירים כידוע נביאים ובעלי רוח הקדש. כפי שמתוארים בתנ"ך האבות והנביאים הרי שגם הם היו מוגבלים באותן ההגבלות של חמשת החושים שאנו מכירים, יצחק היה צריך להתאמץ מאד בכדי שימצאו לו את בת זוגו, אברהם היה צריך שיבא הפליט ויספר לו מה אירע ללוט. יצחק היה מצחק ברבקה ולא ידע שאבימלך משקיף עליו, יעקב לא הבדיל בין רחל ללאה, וכן כתוב לגבי התרפים "ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם". יהושע חשב כי חגיגת העגל היא קול ענות גבורה, בכדי לכבוש את יעזר שלח משה מרגלים (במדבר כא לב), ויהושע שלח מרגלים ליריחו, ולאחר מכן לא ידע מי מעל בחרם. עלי חשב כי חנה שכורה, ולא ידע שנשבה הארון, שאול לא ידע שיונתן אכל ביום הקרב, ולא שם לב שדוד עמו במערה. דוד היה צריך לסימניו של יהונתן בכדי לדעת מה מתרחש אצל שאול, וכן חשב כי נחש מלך עמון יהיה בן בריתו. דוד לא ידע מי היא בת שבע, ולא ידע שמת אבשלום. אלישע שאל את האשה "מה יש לך בבית". יחזקאל הנביא לא ידע שנחרב בית המקדש (יחזקאל לא').

אין צורך לפרט יותר דברים כה פשוטים, שגם האמונה בנביא ובבעל רוח הקדש, אינה מתכוונת שלנביא ישנו טבע של ידיעת נסתרות. כאשר הנביא מתנבא, יכול הוא להשיג דברים שונים כפי רצון האלהים לגלות לו. אפילו בעת הנבואה עצמה אומרת התורה על משה "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו".[1]

הנביאים והחכמים מזכירים תמיד כי רק ה' לבדו יראה לעיניים והאדם יראה ללבב (ש"א טז ז), "מי ידענו אני ה' חוקר לב" (ירמיה יז'), אתה לבדך ידעת את לבב האדם, (דה"ב ו ל). "שבעה דברים מכוסים מבני אדם.. מה בלבו של חברו", (ב"ר סה יב). אפילו מלאכי השרת אינם יודעים מחשבות, (מעדני יו"ט על רא"ש ברכות ב' ז', פתח עיניים לחיד"א סנהדרין יט:, זהר וירא קא: יערות דבש).

  • "ומה שטען איך אשר רוה"ק הופיעה עליו לא הרגיש כו' הנה טענה זו לא נתנה להיאמר כי אפי' בתנאים ואמוראים נמצא שהיו מטעים אותם ולא מקשי' היאך יכלו להטעות אותם ולא הרגישו ברוה"ק השורה בתוכם ומי לנו גדול מבבא בן בוטא היושב בסנהדרין שהיה חסיד גדול ונורא מאד שהתנכר הורדוס לפניו ולא הכיר בו ע"י רוה"ק וכזאת וכזאת יש הרבה ומצינו לאלישע הנביא.. ודי בזה שא"צ להרחיב הדבור יותר", (בעל בן איש חי, שו"ת רב פעלים ח"ד סי' ב').
  • "אין הכוונה כיון שיש לו רוה"ק והשכינה שורה עליו א"כ היה לו לדעת הכל, זה אינו, וכי הנביאים צריכים לדעת הכל? והלא יהושע אמר קול מלחמה במחנה ואמרו שבת סד א"ל משה שמא.. א"ל לא נפקד ממנו איש", (הגר"א, קול אליהו על שמואל).
  • "אין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו ה'", (אבן עזרא בראשית לב י). "ואל תתמה איך יחשוב נביא בדברי העולם דבר שאינו נכון כי הנה מצאנו דוד ששאל את נתן הנביא היש לבנות בית לה' והשיב עשה וה' עמך ובלילה נאמר לו בנבואה שיאמר אל דוד שהוא לא יבנה", (אבן עזרא שמות ד כ). "אי לאו דשליח א"ל למשה לא הוה ידע", (רש"י מ"ק טז).
  • בשבת פח' מסופר ששמואל אמר שיודע שיבא לעיר "גברא רבא" ויחוש במעיו, התקשו הראשונים כיצד ידע שמואל? בספר הערוך (ערך דל) מתרץ בשם רב האי גאון, כי שמואל שמע שמועה שעתיד להגיע, וידע שיחוש במעיו מפני שראה שהמים בנהר מזוהמים, אבל שיער שישתה מהם בכל אופן.
  • שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם. מאן סליק לעילא ואתי? קראי קא דרשינן (מכות כג:). – האם מאן דהוא מן התנאים עלה לרקיע וחזר לומר לנו שהסכימו בית דין של מעלה על ידם? לא, דרשת הפסוקים היא.
  • לא פחות עלמא מלו' צדיקי דמקבלי אפי שכינה כל יומא, (סוכה מו) "אלו הדברים לא היו יכולים להיאמר מעצמם אלא בקבלה מפי הנביאים אמרום", (רבינו חננאל). אר"ל ז' רקיעים הם (חגיגה יב:), ודאי קבלה הן למשה מסיני שאינן דברים הנאמרים מן הדעת כלל (רבינו חננאל שם וכן יג. ומקורו בתשובת הגאונים הוצ' ליק סי' קטו').
  • בירושלמי (תרומות ו' א') מסופר על חכם שקבע שאדם פלוני ימות, ונשאל: וכי נביא אתה? והשיב: לא נביא אני ולא בן נביא אני, ומה שאמרתי שימות הוא משום שהמורה הלכה בפני רבו חיב מיתה (ערובין סג.).
  • "לא אאמין שיתמיד אליו הדבור אפי' ברה"ק כדניאל שלא היה נביא אלא חכם מופלא וקדוש מאד איש חמודות אבל אחרים כיו"ב לא נודע ולא נתוודע שאין הדור ראוי להם ואף בתלמידי הלל אמרו אין דורם ראוי", (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקמח').

מה היא אם כן רוח הקדש? למושג רוח הקדש במסורת היהודית אין גבולות אחידים. כל הרצף שבין נבואה גמורה, כולל נבואה, ועד 'סיעתא דשמיא' – ברכת האל על אדם שימצא את העצה הנכונה – נקרא במקורותינו רוח הקדש, כמו שיתבאר בסמוך. תופעת הנבואה כידוע פסקה לחלוטין עם ראשית התקופה ההלניסטית. בתוספתא מכונה הדבר: "משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקדש מישראל", (תוספתא סוטה יג ד), במדרש מונים את 'רוח הקדש' עם הדברים שנגנזו בשלהי ימי הבית הראשון: "אחד מחמשה דברים שנגנזו הארון והמנורה והאש ורוח הקדש.. וכשישוב הקב"ה ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו הוא מחזירן", (מ"ר בהעלותך טו י, ראה יומא כא:). לפירוש הרד"ק מוזכרת עובדה זו גם בספר תהלים: "אותותינו לא ראו אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה" (תהלים עד'). "אין עוד נביא משמתו חגי זכריה ומלאכי לא היה לנו עוד נביא להגיד העתידות", (רד"ק. לענין מזמורי תהלים מזמן הבית השני לפי דעה זו ראה בסוף החיבור 'בקורת המקרא'). התוספתא תולה את הסתלקות רוח הקדש במיתת חגי זכריה ומלאכי,[2] אך במקום אחר נאמר: "הוא אלכסנדר מוקדון שמלך יב' שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים", (סדר עולם ל', שהש"ר ד' יא'). הופעתו של אלכסנדר היא בעצם ראשית התקופה ההלניסטית.

הגורמים של ביטול הנבואה קשורים כנראה בשינויים כלל עולמיים, (ראה לדוגמא כאן). אך גם מבלי להעמיק ניתן לראות כי בראשית התקופה ההלניסטית חל עירוב תחומים וטשטוש דעות כלל עולמי, שגרם לחוסר יציבות של כל המושגים הרוחניים, מעיינות הדמיון נפתחו והמטירו על העולם כולו ועל היהדות בפרט חזיונות דמיוניים רבים, שהד קטן שלהם אנו מוצאים בספרים החיצוניים. כפי שכותב זכריה הנביא: "אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד, גם את הנביאים ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ, והיה כי ינבא איש עוד ואמרו אליו אביו ואמו ילדיו לא תחיה כי שקר דברת בשם ה' ודקרהו אביהו ואמו ילדיו בהנבאו", (זכריה יג ב). זכריה מדבר כאן על ביטול "הנביאים" ואינו מציין "נביאי השקר", מכיון שהמציאות של טשטוש המושגים הרוחניים (שאירעה בתקופת הבלבול שבין סנחריב לאלכסנדר) גרמה לכך שאין הבדל אמיתי בין מציאות לדמיון, כל דיבור בשם ה' יכול להיות שקר ודמיון, והדמיונות בטלו יחד עם שמות העצבים[3], "מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים".

אך גם לאחר ביטול רוח הקדש, מוזכרת בכמה מקומות בדברי חכמינו המשך מציאותה וגילויה של רוח הקדש, רבי פנחס בן יאיר אף הגדיל לעשות וכתב את הדרך בה אפשר להגיע לידי רוח הקדש, במאמרו המפורסם שנעשה בסיס ל'מסילת ישרים': "תורה מביאה לידי זהירות וכו' חסידות מביאה לידי רוח הקדש". ובמדרש תנחומא נאמר: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין אינו יהודי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד ובין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו", (ילקו"ש שופטים מב'). בתנא דבי אליהו רבא נאמר: "כל העוסק בתורה רוח הקדש שורה עליו", ובמדרש שיר השירים: "כל מי שהוא אומר דבר תורה ברבים שורה עליו רוח הקדש", (שהש"ר א ט).

במאמרים האלו (עכ"פ בשלשת האחרונים) הכוונה במושג 'רוח הקדש' לסיעתא דשמיא, לעזרת ה' בהצלחתו. אך לפעמים אותה רוח הקדש מביאה אדם לידיעה משמעותית, כך מספרים חכמים: "מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים, כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים, בירידתו אמר להם: לכו, שחלצתו חמה. אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להן – לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני, אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף", (ברכות לד:). רבי חנינא לא ראה את הנסתרות, אבל הרגיש אם תפלתו מתקבלת או לאו. רבי עובדיה ספורנו מפרש כך גם את מעשי משה רבינו, על הכתוב: "ויאמר משה שמע ה' את תלונותיכם", (שמות טז ט) אומר ספורנו: "כיון שידע שנתקבלה תפלתו כענין רחב"ד או יותר מזה".

לפיכך גם כאשר רוח הקדש שכזו  'מספקת ידיעה' אין הדבר נעשה בעזרת תקשורת על חושית, אלא בסוג של הרגשה הדומה לאינטואיציה, כפי שמסביר הרמח"ל:

"ישפיע בלב האדם שפע אך לא ירגיש בו המשפיע אלא כמו שנופלת מחשבה בלבו ויקרא זה לפעמים בדברי חכמינו ז"ל על דרך הרחבה רוח הקודש", (דרך ה').

החזון איש כותב:

רוח הקדש היא יגיעת העיון ברב עמל ובמשנה מרץ עד שמתוסף בו דעת ותבונה בלתי טבעית", (אגרות חזו"א).

רבי מנחם המאירי אומר:

ענין רוח הקדש שהאדם השלם בעת עסקו בדברים האלקיים תעוררהו רוח אלקים ותופיע על לשונו זהו דעת הקדומים בענין דוד המלך עליו השלום, (פירוש לתהלים א').

  • "הוי יודע כי שכינה בתלמידים ואור שכינה ביניהם אותו האור נקרא שכינה.. והחכמה עצמה היא אחת השכינות", (רב האי גאון הובא באוצה"ג סוטה יא.).
  • "רוה"ק זו היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוין האמת אפי' אם לפי טבע חכמתם לא ישיגו כ"כ כמו שהשיגו עכשיו, ה' יהיב חכמתא לחכימי לפי שעה, (חת"ס או"ח רח). "לכל אדם ואדם יש רוח הקדש", (הגר"א למשלי טז ד). "ראה שכינה מהלכת לפניו היינו הרגיש בלבו שיש לו עזר אלקי", (ליקוטים מהגר"א בסוף 'אבן שלמה'). "רוח הקדש, מעצמו מדבר אלא שיש בו רוח ה'", (העמק דבר בראשית כג).
  • "כאשר בינותי בספרים מצאתי ענין רוה"ק נחלק לב' חלקים הא' כי לבשתו רוח אלקים בעת ההיא וכח עליון דופק בלבו כמאמר המשורר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני וכן קרה לכל כתבי הקדש לכל א' כפי מעלתו ומדרגתו וזאת היא מדרגה גדולה קרובה לענין הנבואה, הב' הוא העזר האלקי הנלוה לאדם ממרומים הנלוה לאדם ממרומים אחר הרגילו כחתיו אל התורה והחכמה ומטהר עיני השכל, שכל הנאצל הנלוה לאדם אחר הקדושה והטהרה", (תולדות אדם פ"ט).
  • "בעש"ט ז"ל אמר כשהוא דבוק בבורא יתברך ונופל לו איזה מחשבה מאיזה דבר מסתמא הוא כך כמו שנופל במחשבתו וזהו רוה"ק מעט", (לקוטי כתר שם טוב).
  • "שיש בחכם כח נבואי כו' שכל פשוט אבל מצטרף אליו כח נבואי", (דרשות הר"ן דרוש יב).

חכמים מייחסים 'רוח הקדש' גם לפעולות מיוחדות, ולא רק לידיעות והבנות. כך אמרו חכמים על שמשון שמעשי גבורתו היו "כשהיתה רוח הקדש מפעמת בו" (ויק"ר ח ב), והכוונה שם למסופר בשופטים (יג) "ותחל רוח ה' לפעמו", בזמן שהרג את האריה. וראה מו"נ (ח"ב פמ"ה): "שילווה לאיש עזר אלהי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול.. וזאת תקרא רוח ה'.. ושעשה מה שעשה ברוח הקדש".

ורבי יהונתן איבשיץ מתנה את השראת רוח הקדש באינטלגנציה וחכמה: "אין רוה"ק שורה אלא על מי שכבר קנה חכמות ומושכלות בחכמות ובחקירות והשחיז שכלו במשחזת השכלים ועשה לשכלו הכנה טבעית לחול עליו שכל הקודש", (יערות דבש ח"ב נ).

 

נביאים ו'מגידים'

רוח הקדש כאמור כוללת חכמה ותובנה הבאות בשכלו ותודעתו של האדם, לא תמיד האדם מרגיש הרגשה מיוחדת כאשר נופל הענין בראשו, ראה למשל ברכות נז: "השכים ונפל לו פסוק אחד הרי זה נבואה קטנה". את המושג 'פתקא דנפל מן שמיא', מפרש המהר"ל שהוא ידיעה המגיעה אל השכל בפתע שכך הסכימו בדעתם, (מהר"ל ב"מ פד:). אך יש ורוח הקדש לובשת צורה שיטתית, גם במקרים אלו יש צורך להבין את המגבלות האנושיות הכרוכות בכך. מסופר על חכמים שונים שהיה להם "מגיד", או שהיו עושים "שאלות חלום", מה היא המשמעות של כל אלו? האמנם ערוץ תקשורת שיטתי? ומי הוא ה'מגיד' המסתורי?

ברור כי הפסגה של רוח הקדש היא הנבואה, הנבואה היא שיטתית, לפחות במובן זה שהיא חוזרת אל אותו האדם פעמים רבות. והנה על הצורה בה מגיע תוכן הנבואה אל הנביא אמרו חכמים:

"א"ר יודן: גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה שנאמר (דניאל ח) ואשמע קול אדם, א"ר יהודה בר סימון: יש לנו מקרא אחר מחוור יותר ממנו, שנאמר (יחזקאל א) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", (ב"ר כז א). "גדול כחן של נביאים שמדמין דמות של מעלה לצורת אדם" (במדב"ר יט ד).

מכיון שאי אפשר לראות צורה מוחשית לאלהים, הנביאים רואים דמות אדם המדברת אליהם. אבל הדמות הזו היא פרי דמיונו של הנביא, כאשר היא חיה בדמיונו הופכת הנבואה ממופשטת למוחשית, למרות שאין באמת שום קשר בין הדמיון הזה למציאות. יתירה מכך סובר הרמ"א שדמות האדם אותה רואה הנביא היא דמותו שלו:

"קבלת השפע נקרא מראה כמו שנאמר (במדבר י"ב ו') במראה אליו אתודע כמו שהאריך בעל העקידה ובעל הבחיי (במדבר י"ב ו') שפירש על כלי המראה שבו רואין התמונות וכן כתב בעל עיקרים מאמר שלישי פרק תשיעי והאריך שם בזה ובאמת שהוא ראוי לדמותו במשל ובדמיון זה כי נהורא עמיה שרי ובו רואין כל המתבוננין בו וכל אחד רואה בו כרואה במראה כי החומר העב שבאדם עומד לנגד הנביא או המתבונן מאחורי האור המצוחצח שבנפש הרואה בו עד שנעשה לו בדמות כלי המראה ורואה בו בראייתו הפנימית דמותו ולזה דמו הנביאים עליו השלום הכבוד לדמות אדם כי ראו תמונתן.

..והיא המראה שראו בה הנביאים ואל יקל בעיניך טעם זה כי נראה לי שהוא האמת בענין מראות הנביאים שראו הכבוד בדמות האדם שהוא דמות הנביא בעצמו. ולזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה. גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה. רצה לומר צורתן שראו דמו ליוצרה והוא מאמר כפשוטו לפי דרך זה.. וכן כתב בעל מנחת יהודא (פירוש מספר מערכת אלהות).. מאחר שהתמונה הזאת היא תמונת אדם העליון הרוחני והנביא הוא האדם הגופני אשר בעת הנבואה כמעט נהפך לרוחני וחושיו החיצונים כמעט הלכו ממנו אם כן היה רואה דמות אדם כמי שרואה תמונתו במראה הזכוכית, עד כאן לשונו. הרי שאף שהעמיק לדבר בענין תמונה זו מכל מקום שב לבאר ענין המראה בדרך שנתבאר והוא קרוב לציירו אצל השכל. גם ברעיא מהמנא פרשת בא (זוהר ח"ב מ"ב ע"ב) כתב וז"ל כד נחת לאמלכא עלייהו ויתפשט על בריין יתחזי לכל חד כפום מראה וחזיון ודמיון דלהון והאי איהו וביד נביאים אדמה ובגין דא יימא איהו אף על גב דאנא אדמה לכו בדיקיונייכו אל מי תדמיוני ואשוה כו'. הרי שהסכימו הראשונים והאחרונים ז"ל באמתת הדמיון הנזכר", (תורת העולה, ח"א פי"ד, ראה שם שלכן "על הים נדמה להם ה' כאיש מלחמה", ולמשה "נתעטף בטלית וקרא יג' מדות").

  • "כבר ביארו הנביאים שהמלאכים במראה הנבואה נראים לחוזים בדמות כרובים והם פני אדם ובכל זה יורו ענין השכל הנבדל.. ויפשיטם מחומר להשכיל", (ספורנו שמות כה ב).
  • "ובהיות הנפש מכוונת לכבוד, אז תתחדש לה תמונת צורות ומראות בדבר השם", (אבן עזרא הפי' הקצר שמות כג כ).

לפי תיאור זה, הנבואה היא בעצם העברת תוכן מן הלא מודע של האדם אל המודע. הלא מודע מצייר כאן מחזה של אדם המדבר, והמודע קולט את הדברים. אנו מאמינים כמובן כי התוכן הזה שמצייר הלא מודע מגיע ישירות מה', כפי הכללים לבחון ולבדוק נבואת אמת. אך כשם שאפשרי הדבר בנבואה, כך אפשרי הדבר בדרגות נמוכות יותר ואף בדרגות של רוח הקדש. ומכאן מגיע התיאור של 'מגיד' המלמד את החכם, המגיד הוא החכם בעצמו, כפי שאומר הבעל שם טוב:

"הנשמה אמרה להרב זלה"ה שמה שזכה שנגלו אליו דברים עליונים לא מפני שלמד הרבה מסכתות ופוסקים רק משום תפלה שהיה מתפלל תמיד בכונה גדולה", (ליקוטי כתר שם טוב).

לכן אין להתפלא אם חכמים מאוחרים קבעו כי 'מגיד' יכול לטעות, כך למשל כותב האר"י: "מה שאמר המגיד של הרב בית יוסף.. זה שקר", (ספר הגלגולים פרק לה). והיעב"ץ כותב: "אדוני מורי ורבי החסיד בעל חכם צבי זצ"ל היה אומר הרב ב"י היה למדן יותר גדול ממגיד שלו.. יש מגידים משקרים לפעמים", (תורת הקנאות מח'). וכך כותבים המקובלים שה'מגיד' הוא ענין יחסי: ככל שיהיו מעשי האדם יותר טובים יהיה המגיד שלו יותר אמתי, (ספר הגלגולים שם, וכן חסד לאברהם מעין שני נהר יט ו). רבי חיים ויטל אף נותן סימן לבחון את רמתו של המגיד: "יש אנשים שאין מתגלים להם כלל, אבל כפי בחינת נשמותיהם או כפי מעשיהם.. הסימן שנתן לי בזה מורי זלה"ה לראות, אם הוא מאמת דבריו כולם", (שער הנבואה פכ"ה)[4]. ואין ספק שישנם אנשים המשוכנעים שיש להם באמת גילוי שמימי, ואין הם בהכרח רמאים, אלא פשוט בעלי דמיון מפותח, כפי שמספר למשל החיד"א: "ספר חלומות לרב מאמין אחד אשר הי' נפתה בעוה"ר בהבלים, ושאל אם ילך לבהכנ"ס בתשעה באב והשיבו לי ע"פ דרכו ישב בדד וידום, וכאלה רבות מפטפוט דברים", (מעגל טוב פ"ב).

ככלל, כל התופעות האלו הכרוכות בגילויים רוחניים, אינן נקיות מדברים בלתי נכונים או בלתי מדוייקים. הנצי"ב מוולז'ין כותב: "אין חלום בלא דברים בטלים אף חלום של רה"ק, וכמו חלום יוסף". וכן בעל הלבוש בפירושו על התורה: "דבר ידוע וכל העולם יודעים שרובא דרובא של חלומות דברים בטלים וכזבים כו' שאפי' החלומות האמתיים הבאים מצד הנבואה והשכל יש בהם קצת דברים בטלים", (פרשת וישב). לפי בעל ספר העיקרים (ג יח) גם קריאתו של ישעיה "אוי לי כי נדמיתי" נובעת ממקור זה של ספק בזיהוי מקור הנבואה.[5] עוד מצינו בספר 'נביאי אמת' מאת הרב אברהם וולף זצ"ל, הכותב בשם חמיו להוכיח מהכתוב בירמיה (לב ו): "היה דבר ה' אלי לאמר הנה חנמאל בא.. ויבא חנמאל.. ואדע כי דבר ה' הוא", שמתחלה לא היה ברור לו שזו נבואה עד שהתאמת. דבר מפליא עוד יותר מצאנו בספר הזהר, על הכתוב: "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי", אמר רבי יהודה כיון דכל האי אבטח ליה קודשא בריך הוא, אמאי לא האמין, דאמר אם יהיה אלהים עמדי וגו'? אלא אמר יעקב: חלמא חלמנא, וחלמין מנייהו קשוט ומנייהו לא קשוט, ואם יתקיים הא ידענא  דחלמא  קשוט הוא" (זהר ויצא קנ:). לפי הזהר אמר יעקב על המראה של 'סולם יעקב': חלום ראיתי, יש חלומות אמיתים ויש שאינם אמיתיים, אם יתקיים אדע שהחלום אמיתי. הדברים מענינים מאד והם מנוגדים לדעת חז"ל במדרש.

בפילוסופיה של ימי הביניים התייחסו להשראה הרוחנית הזו כניתנת להגדרה במונחים המדעיים שהיו מקובלים אז, לפי הפילוסופיה האריסטוטלית ישנה תבונה קוסמית המכונה 'השכל הפועל', וכאשר שכל האדם מצליח להתחבר אליו, נמשך שפע לשכלו, כאשר המדרגה הגבוהה ביותר היא נבואה. ולפעמים התקרבו ההגדרות, כך כתבו קדמונים שלאפלטון היה מגיד.. (תהלוכות האגדות פ"ז), וכן היו שאמרו שלסוקרטס היה מגיד (שם בשם "הפילוסופיה" למיינערט ח"ג). גם איינשטין טען שאת התיאוריה שלו גילה "בחזון" (D. Marianoff et P. Wayne, Einstin dans L'intimte, Geneve 1959). "הדמיון של פאסטר ניזון מאינטואיציה נבואית כמעט" (אנצ"ע, פסטר).

אגב, פרויד בחיבורו 'השגיונות והחלומות ב'גראדיווה' של ו. ינסן', (תרגום עברי 1967) מביע את פליאתו שאמנים וסופרים מצליחים לגלות בדרך אינטואיציה, נבכי נפש המובהרים ע"י הפסיכואנליטיקאים בשנים רבות של מחקר.

  • "זה הדבר אשר יקראוהו הפילוסופים השכל הפועל, הוא אשר יקראהו אנשי דת הערב, הרוח הנאמן, והרוח הקודש. וקודם לאלה כולם קראוהו הנביאים רוח הקודש", (הראב"ד, 'האמונה הרמה', מאמר שני עיקר ד).
  • "מאמר הפילוסוף שסדר ה' השכל והחפץ והנפשי ותחתיה הטבעי. החפץ פי' החפץ האלהי. ותחתיו השכל, פי' השכל הפועל. ותחתיו הנפש, פי' הנפש השכלית. ותחתיה הטבעי", (האמונה והבטחון לרמב"ן פרק יב).
  • "ואפילו לפי סברתם בנשמה היא אצולה מהמלאכים מהשכל הפועל, וכן מודים להם קצת חכמי תורתינו המתפלספים", (דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת תזריע ומצורע ד"ה הנה דברנו).
  • הכוזרי (מאמר ד' אות כה') כותב על התיאוריה הזו של השכל הפועל: "ובמה שהשכיל מעצמותו התחייב ממנו גלגל שבתאי, וכן עד הירח, ואח"כ אל השכל הפועל. וכבר קבלו בני אדם זה והתפתו לו, עד שאמרו שהוא מופת, מפני שיחסו אותו אל פילוסופי יון. וזאת טענה גרידא, אין בה ספוק, ומקשים עליה בכמה פנים".
  • בגישה הזו הולך בעל אור החיים (ויקרא טז) הטוען כי כל השכלתו של השכל באה ממקור חיצוני, ומכיון שהוא מציג את התופעה כשיטתית וכוללת את כל החשיבה האנושית, הרי שהוא מקבל את תיאוריית השכל הפועל. ראה גם ב"ב י. אמר גברא רבא מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה, ורש"י: אין זה כסומא שמכוין לירד בארובה במקרה בעלמא אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני.

בכל אופן, עובדה נראית לעין היא כי הלא מודע האנושי 'פיקח' הרבה יותר מן המודע, כאשר אדם מסוגל 'לשלוף' תשובה מחודדת כמעט מבלי מחשבה, ודוקא כאשר הוא נדרש לחשוב בכדי לנסח תשובה שכזו הדבר אורך זמן רב.

מעניין מאד כי המדע המודרני, שכבר התרגל לחזור על מושגים שנחשבו בעת החדשה למיסטיקה, שב ואומר דברים דומים, מזוית אחרת. וכך כותב חוקר הפילוסופיה של הפיזיקה, פרופ' שושני מאוניב' ת"א:

"הקשר בין חוקי שימור וישויות בלתי משתנות עם הזמן מעורר את השאלה הבאה: האם ניתן להסתכל על התודעה כישות נשמרת? ..התודעה המכירה את המציאות הפיסיקלית איננה תודעה של אדם מסויים. לו היה הדבר כך המציאות הזו היתה מתלכדת עם התהליכים ההכרתיים של אותו האדם. במונח תודעה הכוונה כאן לתודעה הקולקטיבית של כל בני האדם בכל הדורות, ואולי גם תודעה של יצורים או ישויות אינטליגנטיות אחרות שאיננו מכירים עדיין. תודעה זו היא שאפשרה את פיתוח הפיסיקה והמחשבה הפיסיקלית במשך יותר מ2,500 שנה.. רעיון שימור התודעה חורג מתחום העיון של הפיסיקה העכשוית.. להערכתי ייתכן שבמאה הבאה יורחב תחום הדיון של הפיסיקה גם לחקר התודעה המאפשרת את הכרת המציאות. ייתכן שכתוצאה מחקר כזה יתגלו ישויות יסודיות חדשות הקשורות לתודעה, בדומה ליסוד "נוס" שהוצע ע"י אנקסגורס. אם כך יהיה הדבר, ניתן יהיה לכמת את התודעה בדומה לכימות התכונות של הישויות הבסיסיות האחרות. ואולי, כתוצאה מהרחבה שכזו, יפותחו טכנולוגיות שיאפשרו פיתוח מכונות תבוניות שכיום איננו יכולים כלל להעלות על הדעת", (מחשבות על המציאות, בהוצ' אוניב' משודרת עמ' 80).

קדמוננו קישרו בין המושגים האריסטוטליים למושגים שהזכירו חז"ל בהקשר לנבואה. רב האי גאון כותב: "הפילוסופים קראוהו שכל הפועל ובעלי הקבלה יקראוהו הספירה השניה ובלשון חז"ל נקרא מטטרון", (מובא בפירוש ר"מ בוטריל לספר יצירה פ"ה מ"ו, וכן רלב"ג פירוש למשלי א'). רבי יהודה הלוי כותב: "השכל הפועל הנקרא רוח הקדש או גבריאל", (הכוזרי א פז). רבי זרחיה הלוי אומר: "חכמי המחקר קראו כסא הכבוד גלגל השכל", (הקדמה לספר המאור).

גם המושג היסודי במסורת היהודית (והכללית) "מלאך" קשור אם כן במושגי הפילוסופיה, האבן עזרא כותב: "ואם תחכם הנשמה תעמוד בסוד המלאכים ותוכל לקבל כח גדול מכח עליון שקבל ע"י אור המלאכים אז יהיה דבק בה' הנכבד", (שמות ג'). השכל הפועל עצמו הוא מלאך כפי שמתבאר במורה נבוכים (ח"ב פ"ד). המלאך נראה במראה הנבואה כפי שאנו מוצאים בתורה במקומות רבים, ולמשל בעקדת יצחק, ברור שאין למלאך גוף גשמי (כמו שכתב למשל הרמב"ן בראשית יח א: "כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים"). המלאך הוא מתווך, דמות המעבירה את דברי ה', ולפיכך המלאך מדבר בשם ה' בגוף ראשון, וכך מלאך ה' אומר לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", (בראשית כב יב). וכן במקומות רבים אחרים בתורה, כדוגמת הפסוק: "האלקים הרועה אותי מעודי המלאך הגואל אותי יברך את הנערים", (בראשית מח טז). "פירוש, מאמר ה' אשר יצו את ידידיו אליו יקרא שם מלאך כי קול ה' חוצב להבות אש והוא כמותו כמלאך", (אור החיים).[6]

אלא שהמלאך מתווך לא רק בדברי ה', אלא גם בפעולותיו של הבורא. הרמב"ם במורה הנבוכים כותב:

"כל כח מן הכחות הגופניות מלאך הכחות כולם מלאכים כל כח כשימנהו הקב"ה על ענין מן הענינים הוא מלאך הממונה על אותו הדבר והכח המדמה ג"כ יקרא מלאך", (מורה נבוכים ח"ב פ"ו, שם האריך בדוגמאות והוכחות).

"כי הכחות כולם הם מלאכים כי אלו תאמר לאדם מן החושבים שהם חכמי ישראל כי הבורא ישלח מלאך ויבא בבטן האשה ויתקן צורת העובר ותבניתו יתכן בעיניו הדבר ויקבלהו ויחשב כי זה גדולה ותפארה בחק הבורא וחכמה מאל יתעלה עם אמונתו כי המלאך גוף מאש הלוהטת וגדל גופו כשעור שליש העולם בכללו ויאמין כי כל זה יתכן בחק הבורא אבל אם תאמר לו כי הבורא נתן בטפת שכבת הזרע כח מצירת אשר תעשה תבנית האברים ותצייר אותם והוא המלאך או כי הצורות כלם מפעלת השכל הפועל והוא המלאך הנקרא שרו של עולם אשר יזכירוהו החכמים תמיד היה מרחיק אותו ולא יהיה מאמין בו, ומה נפלא מאז זה הענין למי שידעהו ומה נמאס הוא מאד אצל הכסילים!", (שם פ"ז).

הרשב"א (בחיבורו פירוש ההגדות) מפרש את כל המקומות בהם מספרת האגדה "בא גבריאל ועשה מעשה פלוני", כי הכוונה למדת הדין (בא גבריאל וחבטן סוטה יג:, גבריאל הפך את סדום ב"מ סו:, וכן בא גבריאל ועשה זנב מגלה יב:, גבריאל ילחם בלויתן ב"ב עד:). בכך הוא מסביר את הכלל אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות ואין שתי מלאכים עושים שליחות אחת – המלאך הוא השליחות.

  • "כי כל כח בה' יתעלה נקרא מלאך.. כל רצון ופעולה הן להפסד הן לקיום הוא מלאך ה' יתעלה", (הרמ"א בתורת העולה ח"ג פי"ז). "כל פעולה טבעית נקראת מלאך", (ח"ב פכ"ד).
  • אמרו חכמים חלום בא על ידי מלאך, "והמלאך כאן הוא הכח המדמה כי כל כח הוא מלאך כמו שהשריש הרב ז"ל בספר המורה", (תשב"ץ ח"ב קכח). "חלום ע"י מלאך וע"י שד כלומר ע"י כח הדברים או ע"י כח המדמה", (העיקרים ג' י')."ויאמר אלי המלאך היא הכח השכל הפנימית עי' רמב"ם מורה נבוכים", (שו"ת תשובה מאהבה ח"א קצח).
  • אמרו חכמינו (סנהדרין פב:) בקשו מלאכי השרת לדחפו, והכוונה "שאפילו המחשבות הנכונות האנושיות אשר הם המלאכים המלווים אותו והממונים על כל מעשיו, הם יעכבו על ידו בטענות מספיקות", (העקדה מאמר פג'). "ידוע דמלאך ענינו כח וכחות הטבע יקראו אצל חכמינו בשם מלאכים ולכחות הרעות בשם מלאכי חבלה.. ומה שאר"י שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי ירצה לומר שאין כחות הטבע מורגלין בו ואין בידו לכוין מפני הלשון אשר הוא זר אצלו", (אליהו רבה או"ח סב'. נראה שמקורו מפירוש "הכותב" לעין יעקב שבת י').
  • ה' ישלח מלאכו לפניך (דברי אברהם לאליעזר), ר' דוסא אמר ה"ז מלאך מסוים, (ב"ר נט י), אבל מלאך שאינו מסויים הכונה לעזר ה' בדרך כללית (רש"ש).
  • ההקבלה בין המלאכים למדות מפורשת בב"ר (ה ה): "בשעה שבא ה' לברוא את אדה"ר נעשו מלאכי השרת כתות כתות חסד אומר יברא ואמת אומרת אל יברא".
  • בתענית יט: מסופר על מלאכים שדברו ליד ר' יוחנן ואילפא, ורק אחד מהם שמע, ומכאן נראה כי שמיעת המלאך היא בלב ובמחשבה בלבד. ראה גם מהרש"א חגיגה יד: המפרש "נענה מלאך מן האש ואמר – דהיינו שנתאמת להם במושכל". ראה גם ריטב"א ב"ב עח. על הבנה טראיה שכלית הנקראת ראיית מלאך.
  • הרב דסלר כותב: "מלאכים הנראים ע"י הצדיקים הם בחינות בראיית הלב", (מכתב מאליהו ח"ד ע' 365).
  • בענין אליהו הנביא המוזכר הרבה פעמים בדברי חכמינו, נציין כאן לשיטת המהר"ל הסובר כי גילוי אליהו הוא על דרך המושכל, שרוח אליהו היא הממונה על הברית בין ה' לעמו לשמרם. בספר נצח ישראל (פכ"ט) מגדיר המהר"ל כי "ענין אליהו הוא על צד הסבה". ראה גם בסוף "עין יעקב" שם נדפס פירוש "דרש משה" האומר: "לרוח הקדש זה קראו חז"ל בדרך מליצה אליהו בהיותו נודע בהתלבשות רוחנית לעוצם קדושתו בשגם הוא בשר", (ב"מ פח'), וכך גם דעת האברבנאל (ישועות משיחו). יש להוכיח את הדברים מהמעשה (ב"ר פג ב) על שלטון אחד ברומי שנראה לו אליהו בחלום. אמנם, לא בכל המקומות אפשר לפרש את הדברים בדרך משל, וראה מה שכתבנו בחיבור "חכמינו זכרונם לברכה" על ברכות ג.
  • "בשעת לימוד כשמתקשה על איזה דבר קודם שיבוא לו הדעת נכנס בו כמו בשורה שמרגיש במוחו שנכנסה בו כמו נקודה אחת וזה נקרא בחינת אליהו", (מאור עיניים מטשערנביל, פרשת ויצא).

הפירושים האלגוריים האלו מסתייעים מחילופי גירסאות במקבילות, כך למשל: במעשה רשב"י במערה אמרו "מי יודיעו? בא אליהו ועמד על פתח המערה" (שבת לג'), ואילו בירושלמי (שביעית פ"ט) לא הוזכר אליהו רק שנפל בדעת רשב"י שראוי לצאת לראות מה נתחדש בעולם. ראה גם בגטין (סח) שאשמדאי ישב על כסא שלמה, אבל בקה"ר (פ"ב ורו"ר ה ו) שהיה מלאך מן השמים. בדב"ר (שופטים ה טו) מסופר המעשה באשה שהכריחה בעלה לירוק על ר' מאיר "יצאה מביתו נגלה אליהו זכור לטוב לר' מאיר אמר לו.." ואילו במדב"ר (ט כ) נאמר על אותה ידיעה: "צפה ר"מ ברוח הקדש". במכות כג: נאמר: בג' מקומות הופיעה רוח הקדש בבית דינו של שם..", ואותו המאמר בקה"ר י' א מנוסח: בג' מקומות מדת הדין צווחת בבית דינו של שם..".

חלומות

בהרבה מקומות מוזכרים חלומות ומייחסים להם משמעות, אף שבדרך כלל קבעו "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות נט') ויש אומרים: דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים (סנהדרין ל. ב"ר סח'). אלא שבכל מקום המשמעות מיוחסת תוך הסתייגות. עצם הרעיון שהחלום יש בו בכדי ללמד את האדם הרבה על מה שאינו יודע, מוכר גם במדע (ראה לעיל: תודעה ונבואה), וחכמים השתדלו מאד להגביל את ההשפעה של הימשכות אחר חלומות. כאשר אדם רואה דמות מדברת אליו בחלום, אין הכוונה שהוא רואה מציאות הקיימת באיזה שהוא מקום, אלא אפשר לחשוב כי יש ענין בהבנתו את הפרט עליו הוא שומע, כפי שכותב אברבנאל: "מין שלישי מהחלומות שהפועל והמודיע הוא ההשגחה האלהית", (פרשת וישב). התוכן מגיע אליו בהשגחה אלהית, אבל אין לייחס משמעות לחזון ולדמיון שהוא רואה.

בקשר לסיפור מופלא המסופר בתלמוד (תענית כה.) כותבים הגאונים: "כך מראין הדברים כי בחלום ראה ר"א בן פדת מה שאמר.. ואע"פ שלא פורש בתלמוד בדברים ברורים כי חלום ראה ר"א, מב' פנים ידוע כי חלום הוא: א' מהם שאם לא תאמר כן אין לך נבואה גדולה מזו, שיבא הקב"ה לבקרו וכיון שנודע שכבר נסתלקה נבואה הרי חלום הוא.. ולענין מה שהוקשה לך.. אין לנו להקשות על דברי חלומות ואין מתפרשין כפשוטיהון.. ואין דברי חלומות כדאי להקשות מהם קושיין", (מובא באוצה"ג שם).

ההלכה אינה מתחשבת בידיעות הבאות בצורה לא טבעית, אלא אך ורק בהכרעה שכלית של חכמי ההלכה, כפי הכלל שנקבע בתלמוד: "לא בשמים היא". הראב"ד הוא אחד הפוסקים המנמק את דבריו בכמה מקומות ב"סוד ה' ליראיו", ומוסיף "כבר הופיע רוח הקדש בבית מדרשינו" (הלכות לולב פ"ח ה"ה). אך אין העדות הזו של הראב"ד על עצמו משפיעה על פסיקת ההלכה, המגיד משנה אומר במקום: "ועם כל זה השבח שהוא משבח סברתו כבר ראה הרמב"ן דבריו והשיב עליהם". כפי שכותב ב'כפות תמרים' לסוכה פ"ג: "שודאי לא פסק דבר ע"פ רוה"ק, ואין כוונת הראב"ד רק דרך הפלגה, כי ערב לו פרושו והיה ה' בעזרו לכוין אל האמת", (וכן בחתם סופר: "לאו רוה"ק ממש אלא רוח ה' אשר נוססה בקרבו ובקרב כל החכמים החסידים העוסקים בתורה לשמה", מתוך הגהות חת"ס למאמר דברי קבלה של רי"ץ חיות פ"ו).[7]

כך גם לגבי טיעונים שונים על הלכות שנתגלו בחלום, בימי בעלי התוספות התפרסם ספר "שו"ת מן השמים" שמחברו פסק בו הלכות לפי שאלות חלום שעשה, אלא שלמעשה לא התחשבו בפסקיו (ראה למשל ברמ"א יו"ד פט'), ורבי יהוסף זכריה שטרן כותב עליו:

"אם אולי הוא עצמו (מהר"י ממרויש) לעוצם חסידותו היה חושש להחמיר מ"מ המעיין בפוסקים על מקומם יראה שכמעט כלם דעות דחויות לדינא ועל כיו"ב נאמר כבוד ה' הסתר דבר וגם הרב שם הגדולים אחר כל האריכות העלה שמי שנראה בעיניו שדבריו (של שו"ת הנ"ל) היפך מכללי ההוראות יוכל לחלוק דלא בשמים היא", (תהלוכות האגדות יב:).

  • "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין חלומות שוא ידברו ומעולם לא שמעתי להורות דין מבעל חלומות הזה ואף שר' אפרים היה צדיק וחסיד גדול והיה חושש לחלומו שהתיר שרץ פן יש ממש בדבר.. אבל להביא ראיה מחלום יעוף הבל אין בו ממש ולמה לא בא בעל החלום הזה לשאר בעלי התוספות ולר"ת", (נודע ביהודה תנינא יו"ד כט').
  • "מהר"ם כתב שהגיד לו בעל החלום.. ואין בזה ממש דהחלומות שוא ידברו", (ש"ך יו"ד שלג' כה').
  • התגשמות חלומות אינה קשורה דוקא לאנשי מעלה מיוחדים או בקיאים בחכמות נסתרות, כך מספר רי"א די מודינא בספרו "קצור חיי יהודה" על כל מיני חזיונות שלו שהתגשמו, וכן עזריה מן האדומים (בספרו מאור עיניים). ובעל ספר חסידים (סי' רה') מזהיר: "וגם ימנע משאלת חלום וכמה שאלו מהם ונדלדלו או המירו דת".

שיטה מיסטית נוספת מכונה גורל הגר"א, ועיקרה הוא דפדוף אקראי בספר תנ"ך. העיקרון מוזכר בספר ברכי יוסף להחיד"א (יו"ד קעט ד): "כתב בעל שבט מוסר, קבלתי מרבותי כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו רוצים לידע אם לעשותו או לאו היו נוטלין חומש או ארבעה ועשרים והיו פותחין אותו ורואין בראש הדף מה פסוק היה מוצא". שיטה זו דומה למנהג המוזכר בתלמוד, לתפוס תינוק של בית רבן ולבקש ממנו "פסוק לי פסוקך". האמורא שמואל כך היה עושה "שמואל בדיק בספרא" (חולין צח:) וראה בשלחן ערוך יו"ד קעט' שאסור לעשותו באופן שחושב שהוא איזה חוק מיסטי, ורק לצפות לסיעתא דשמיא.

בדור הקודם התפרסם גורל הגר"א שערך הרב אריה לוין לזיהוי חללי שיירת הלה'. על פי הצגת הדברים (בספר 'איש צדיק היה') נראה כאילו נשלף פסוק מתאים בשביל כל גופה וגופה, אך לאחר העיון נראה שהיו שם כמה אסוציאציות חפשיות, כך "עקב" רומז ליעקב ועוד כיו"ב, (ובכלל, בין החללים היו שלשה 'יעקב' ושני "כהן"). בהמשך מוזכרים אחד עשר פסוקים שעלו "במהלך הגורל" השייכים באופן כללי, כך באחד מן הפסוקים ישנה המלה "לה'" הרומזת למספר החללים, למרות ש"ה'" אינו שם ה' הכתוב בתורה, אלא כינוי של הדפוס ואינו חלק מן הפסוק. לכן אין לראות בגורל הגר"א מופת או נס, אלא הסתמכות על סיעתא דשמיא מתוך אמונה שה' ינחה את מעשי המגריל ויאפשר לו לפרש את התוצאות נכונה.

 בת קול

חכמים מזכירים בכמה מקומות שנשמעה בת קול, מה שמשתמע כאילו נשמע הד עמום מן השמים, וכל הנוכחים שמעוהו. אלא שבמקומות אחרים נראה שאין זה אלא כמו סימן, הרגשה אינטואיטיבית הנופלת פתאום בתודעה, או סימן המתרחש בסביבת האדם. שכך נאמר בירושלמי (שבת פ"ו ה"ט): "א"ר אלעזר הולכין אחר שמיעת בת קול", הסוגיא שם עוסקת בשאלה איזה סימנים וניחושים אסורים מדין "דרכי האמורי", ובא ר' אלעזר לומר שסמיכה על בת קול אינה דרכי האמורי, בהסתמך על הפסוק "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו". וכך מפרש בעל קרבן העדה: "כגון שבלבו להתחיל דבר ושמע קול או הן או לאו הולכין אחריו ואין בו משום ניחוש", אין המדובר כמובן בנביא או במקובל הרגיל בגילויים, אלא באדם פשוט הרוצה להיעזר בסימן. וכך מסופר במפורש בהמשך הירושלמי: "רבי יוחנן וריש לקיש הוו בעין למחמי אפי דשמואל, אמרין: נלך בתר בת קול. שמעין ינוקא דקרי "ושמואל מת" וכן הוות. ר' יונה ור' יוסה הוו בעי לבקוריה דר' אחא שהי' תשוש, אמרי: נלך בתר שמיעת בת קול, שמעו קלא דאתתא אמרה לחברתה..".

הרמב"ם מסביר: "כי זה הדבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות בת קול אשר זכרוהו החכמים תמיד", (מו"נ ח"ב מח'). את ענין הבת קול שיצאה ביבנה מסביר הנצי"ב: "ונראה לרבותינו בת קול פירוש הם אמרו בלא דעתם, והיה מעין נבואה.. ובכל זאת לא שמו לב לדברי עצמם", (העמק דבר בראשית לז ג).

בת קול בעצם מקביל לרוח הקדש, וכך במכות כג: מסופר על "הופיעה רוח הקדש", ובהמשך מתברר כי המדובר בבת קול. וכן הבת קול המוזכרת מו"ק ט. קרויה במקום אחר (במדב"ר יז ב) רוח הקדש. וכן מקביל מושג זה למלאך, שהרי בסוטה (לג') שואלים על הבת קול בארמית: "והא אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי".

והרבה פעמים "יצאה בת קול" אינו אלא דבר שמובן כי כך כוונת הבורא, כמו (חגיגה יג.) "יצתה בת קול ואמרה לו לנבוכדנצאר רשע בן רשע", כעין הנאמר במדרש (שמו"ר ה יד): א"ל הקב"ה לפרעה מי שמך העצה הזו טפש היה לך לגזור.. וכל אלו כמו הביטוי הרגיל במקומות אחרים "ורוח הקדש צווחת ואומרת", דהיינו "הדברים מדברים בעד עצמן". כן ראה ברמב"ן על הכתוב "צדקה ממני" שדרשו חכמים יצאה בת קול ואמרה ממני.

  • ענין בת קול שכל נמצאי אותו המקום מבינים בשכלם כן לפתע, ובת קול היינו שיש לה קול אצל הרבה אנשים יחד, (מהרי"ץ חיות, אמרי בינה ו ה). בת קול, כי אינו קול ממש אלא פחות מקול (שו"ת הרי"ף סי' א').
  • "הבעש"ט פירש מ"ש בת קול יוצאת מהר חורב כל יום ואומרת שובו, כי למי ישמע, ועז"א כי הוא הרהורים טובים הבאים בלב אדם שה' נותן בלבו אבל אין דבור", (כתר שם טוב יד). "ענין זו הבת קול דאיהו לא חזי אבל מזליה חזי", (ספר חרדים, הקדמה). "הא דבת קול יוצאת מהר חורב.. הדרך המקובל בת קול הוא כח הנמשך ממדת הקול אשר שמעו בסיני.. והנה פי' בת היא מדה, כמו אלפים בת יכיל וטעם מהר חורב כמו שאז"ל, מיום שנברא העולם לא זזה שכינה מהר חורב. וזה הכח הוא נמשך מהשכינה", (ר"י אלשאקר, מרכה"מ אבות ו ב).
  • "אחר שמע בת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר", (ירושלמי חגיגה ב א), שמעה מהרהורי לבו, מכיון שלא רצה לעשות תשובה משם באה לו בת קול, וכנביא שקר שחושב הרהורי לבו לבת קול, (מכתב מאליהו ח"ד 289).
  • "האידנא ליכא בת קול", (זהר ויחי תקצג, ראה בפירוש הרד"ל לפדר"א פ"ח סקנ"ב מתי בטלה).

בענין הסגנון הציורי של חכמים המתארים דו שיח בין דוממים או ידיעות מופשטות בשם ישויות רוחניות, הארכנו בחיבור תושבע"פ, פ"ה: חיי הדומם והרוחני.

מעשה מרכבה

נסיים את הסקירה על תודעה ונבואה ביהדות, בנושא המופלא מכולם: מעשה מרכבה. כבר הראינו כי לדעת חכמים מחזה הנבואה הוא יצירת דמיון האדם "שמדמה צורה ליוצרה", התוכן מגיע מאת האלהים, והצורה נוצרת בכח הדמיון, בדיוק כמו חלום. חלום אחד מששים בנבואה (ברכות נז:). יחזקאל הנביא הוא היחידי שמתאר לנו את חזיונו בפרטי פרטים, וכבר העירו חכמים: כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה, אלא יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך (חגיגה יג). חכמים הבינו כי הצורות האלו שראה יחזקאל אינן תפאורה בעלמא, אלא יש תוכן בסמלים ובצורות שליוו את דיבור ה' ופעולתו בעולם, ובמשך כל הדורות רמזו איש כפי השגתו וחכמתו על התוכן הרמוז במחזה הנשגב הזה.

חכמים לא רק ניסו לנתח ולהבין את משמעות החזיון, אלא היו נכנסים בעצמם למצב של חזיון, כאשר היו מתרכזים בהקיץ, היו מספרים כי "עלו לשמים". גם הנביאים עצמם היו צריכים לפעמים לאמצעים בכדי להגיע לריכוז האקסטטי הנדרש, והרמב"ן מפרש את בקשת יצחק מעשיו לאוכל לפני ברכתו, כי השובע מביא אותו לריכוז הצריך לנבואה (וכן בדרשות הר"ן), וכן הפסוק המפורסם בספר מלכים (ב ג טו) "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

האבן עזרא שולח את מי שממאן להאמין באפשרות של חזיון מוחשי בהקיץ, אל הפסיכולוג: "ואני שבע מתענוג תמונתך לא כאשר תמלא בטני וזה איננו בחלום רק בהקיץ וזאת המחזה איננו העין רק במראה שקול הדעת שהם מראות אלוקים באמת, ואלה הדברים לא יבינם רק מי שלמד חכמת הנפש", (אבן עזרא תהלים יז'). גם רבי יהודה הלוי מדגיש שאין להתפלא על כך: "ואין פליאה על החסידים האלה שיראו צורות מהן דמיוניות בעבור גודל מחשבותם וזכות דעתם", (הכוזרי ג עג).

חכמים הגבילו את העיון במעשה מרכבה למי שהוא "חכם ומבין מדעתו", והכוונה כנראה שצריך כח פנימי בכדי להגיע למצב זה של דרישה במרכבה. כאשר מגיעים למצב זה הרי האדם מרגיש ממש כנביא אלהים כפי שמסופר: "פתח ר"א בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה, נענה מלאך מתוך האש ואמר הן הן מעשה המרכבה. כשהיה ר' יהושע דורש במרכבה, ואותו היום תמוז היה, נתקשרו שמים בעבים ונראתה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאים. הלך ר' יוסי וסיפר לריב"ז, אמר ריב"ז: אשריכם אשרי עיני שכך ראו, ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני ונתנה עלינו בת קול מן השמים עלו לכאן", (חגיגה יד). וכל זה היה בהשגת השכל ולא במציאות ממש, (מהרש"א, וכפי תגובת ריב"ז: אף אני ואתם בחלומי). "שנכנסו לפרדס, בחדרי לבבם היו צופים", (ערוך משם ר"ח). "ונראה להם כאלו הם בעולמות עליונים", (תוס' חגיגה יד:). "כניסה לפרדס אינו אלא במחשבה והתבודדות", (מחזיק ברכה או"ח ריט).

לפיכך אין פלא שמי שאינו ראוי לכך יכול להשתגע כפשוטו, לצאת מדעתו. וכך מסופר על רבי שמעון בן זומא שהיה יושב ותוהה, עבר רבי יהושע ושאל בשלומו פעם ושתים, ולא השיבו. בשלישית השיבו בבהילות, א"ל: בן זומא, מאין הרגלים? (עומק המחשבה) א"ל: מעיין הייתי.. אמר רבי יהושע עדיין בן זומא מבחוץ", (חגיגה שם). והכוונה כפשוטו – לצורך החזיון יצא בן זומא מהכרתו הרגילה, אלא שמרוב מאמץ וריכוז נשאר בן זומא בחוץ, המשיך לראות חזיונות ודמיונות ולא חזר להיות שפוי כאחד האדם. ועליו אמרו חכמים "בן זומא הציץ ונפגע". מה שמזכיר את מה שיש חושבים שאדם יכול להישאר בטעות תחת השפעת רגרסיה או היפנוזה מבלי יכולת לחזור לחיים הרגילים. וזה פשר ההגבלה "כל המסתכל בשלשה דברים ראוי לו שלא בא לעולם", הכוונה כאן להסתכלות, לחזיון וצפיה, ולא למחשבה בעלמא. וכנראה הכוונה המקורית של המושג "בת קול" היא במקרה כזה של חזון בהקיץ יכול אדם לשמוע בת קול המכוונת אותו.

נסתפק בהסברים האלו, בכדי להראות שלכל הגילויים העל טבעיים המוזכרים במסורת היהודית יש בסיס ורעיון הגיוני רציונלי. אין זה אומר כמובן שכל דבר שהוא לגיטימי הינו גם קיים ונמצא בכל מקום ובכל דור, וכל מי שטוען לגילוי, לחלום, לגורל, ועוד כיו"ב יהיה דובר אמת, כפי שמתבטא הרשב"א: אם נאמין שאתונו של בלעם דיברה, לא יתחייב מזה שכל חמור ידבר.. (הקדמה לפירוש ההגדות).

תפיסת העולם המטריאליסטית, מצמצמת את התופעות והגילויים הקיימים בעולם, היא מכניסה למטת סדום של הסברים קבועים מגוון עצום של הרגשות ותחושות, אירועים והשלכותיהם. דוגמא מעניינת להבדל בתפיסת העולם הוא תחום הצבעים, הקדמונים כמעט ולא הזכירו שמות מופשטים לצבעים, מלבד השמות הבסיסיים, מה שגרם לחלק מחוקרי המאה ה19 'לקבוע' כי לקדמונים היתה נטיה רחבה לעיוורות צבעים.. (אנצ"מ ערך צבעים). האמת היא שהצבעים, כמו מכלול התחושות, לא הוכללו אלא הובהרו על ידי דימויים: לבן כסיד, לבן כקרום ביצה. העולם נתפס ככמות אינסופית של רשמים, שאפשר להבהירם באמצעות דוגמאות, ולא כמציית לטבלה כזו או אחרת.[8]

  • "מיכאל פולני טוען שאנחנו חייבים לחזור למיתולוגיה כיון שהמדע מתעלם מן המציאות השלמה ממכלול הנתונים של ההויה המדע בוחר רק באנפין מסוימים שקל ונוח לו לארגנם במסגרות הגיוניות אולם המציאות הרב גוונית הצבעונית השופעת תחושות וגילויים בלתי מודעים עשירה לאין ערוך מעולמו של המדע, ולפיכך שעה שהמדע הגיע לגבול יכלתו חייב איש המדע המודרני לחזור את המיתולוגי אל העולמות העתיקים והשופעים כדי לגלות בהם נתונים ומושגים חדשים", (פרופ' אהרן קציר, בכור המהפכה המדעית, הוצ' עם עובד 1971, עמ' 124).

התפיסה הזו, שאינה מכניסה את הטבע למוגבלויות אותן מניחים מראש, אלא מוכנה לתפוס אותו על כל גילוייו, עד הגבול שבין הנתפס לבלתי נתפס. היא התפיסה האנושית הטבעית והמקורית, שנתערערה במאה ה19.

ראה עוד: תודעה ונבואה.

הערות:

[1]מכאן ברור שאין צריך לפרש בנושא לגבי החכמים המאוחרים כדוגמת התנאים והאמוראים. ראה ירושלמי פאה (פ"ז) על ר' פרידא שחשב על אשכול ענבים כי הוא שור, ושם (פאה פ"ח) כיצד ר"י ור"ל פגעו ברמאי שבא לרמותם ולא הכירו ברמאותו. בדמאי (פ"א ה"ג) מסופר: ר' ירמיה שלח סל תאנים טבל לר' זעירא ונאכלו כי לא ידע ר"ז שהם טבל. ר' ינאי לא ידע שריב"ח נפטר, (ירו' בכורים פ"ג ה"ב), ר"י בר בון לא ידע איפה יש חטים לעומר אע"פ שהיה, (ירו' שקלים פ"ה ה"א). ר' ינאי לא ידע באדם שהוא בעל מצוות וקראו כלבא, (מ"ר ויקרא ט ג). רבינא איעסיק לי' לבריה ובריך משעת אירוסין אמר קים לי בגויהו דלא הדרי בהו לא אסתייע מילתא והדרי בהו, (כתובות ח.). ר' פפא חשב על נכריה שהיא יהודיה, (ברכות כ.). רב לא ידע שר' כהנא תחת מטתו, (ברכות סב.) ר' יהודה ור' יוסי הפקידו כסף אצל רמאי ולא ידעו כי הוא רמאי, (יומא פב:). חכם אחד לא ידע מי לידו שהיה עיור, (יבמות טז.). בת מי את בתי ומה סוף ממון אביך, (כתובות סו:). ר"ג חשב שר"ע טבע, (יבמות קכא.). רבא לא ידע עניני ר"פ ואם יש לו ממון אם לאו, (הוריות י). מר זוטרא סבר שרבא ור' ספרא לקראתו יצאו, (חולין צד). ר' יוחנן לא ידע שלתלמידו יש פצע וסבר שמחייך בו, (ב"ק קיז). רשב"י לא הבין את הטעם האמיתי שר' יוסי לא שלח עמו את בנו, (מעילה יז). בא לר"פ זקן וסבר שהוא צעיר מאד, (ב"מ ס:). מר זוטרא לא ידע מי מתלמידיו הגנב (ב"מ כד.) רבי לא ידע מי ת"ח ומי ע"ה ליתן צדקה, (ב"ב ק.). ר"ג לא ידע מי עלה שלא ברשות, (סנהדרין יא:). ר' הונא לא ידע איפה נפלה חומת העיר עד שהלך וראה, (תענית יט:). ר"כ אמר לר"י בא נתהלך בשוק ונראה מה חדש בעולם, (תענית כב.). החכמים לא זיהו את חוני המעגל, (תענית כה.). ר"ח בר חכינאי לא ידע כי לפניו בתו, (כתובות סא). מעשי רבי עקיבא והאסטרולוגים (שבת קנו:). רבי לא ידע שהאגרות נמצאות בעיר (ב"ר סג ח).

[2]ראה חזון איש שביעית סימן כח' כי ביטול הנבואה היה גזרה, ואירע עוד בחיי הנביאים האלו. על פי דבריו יש לומר כי נאמר שבמיתתם בטלה הנבואה מכיון שמתו הנביאים, אבל מציאות הנבואה האמיתית בטלה עם מאורעות התקופה הגדולה.

[3]שמות העצבים, מכיון שבתקופה זו לא היו אלא שמותיהם של האלים ולא שום זכר ממציאותם. ראה לעיל פרק ד' על זיהוי האלים שהחל בתקופה זו.

[4]לכן גם אין פלא שלא כל דבריו של המגיד מתקיימים, כך למשל הבטיח המגיד לבית יוסף שיזכה להיות נסמך מחכמי א"י וחכמי חו"ל ועל ידו יחזיר הסמיכה לישנה (ויקרא ה' ניסן שג', נסיון הסמיכה של מהר"י בירב התרחש בשנת רצח'). וכן הבטיח לו המגיד פעמים הרבה כי ימות ויישרף על קדוש ה' וגם הבטחה זו לא התגשמה. ועוד אמר לו המגיד כי יעשה נסים מפורסמים לעיני הכל כמו שעשו הראשונים. וכן אמר: בניך יהיו סנהדרין בלשכת הגזית ותראה אותם מלמדים הלכות קמיצה.

הרד"ל (מאמר קדמות הזהר ענף ה' אות ב') מעיר על דברי המגיד שאין לאכול בשר בראש השנה, והפסוק 'אכלו משמנים' מתכוין לשמן וחלב. שהרי מפורש במשנה בחולין שבארבעה פרקים אוכלים בשר ומהם ר"ה. ומביא שם בשם הגר"ח שכיון שהב"י שכח את המשנה הזו, גם המגיד שלו שכחה, והכוונה כמו שנתבאר, שהמגיד הוא הוא הבית יוסף.

נראה גם שבמקום אחד נפלה טעות הבנה, ראה במגיד (פרשת צו) שמבאר את מקום ה'חיטי' בגרון הבהמה (השקדים), וכותב "שהם בתוך הקנה בולטים לחוץ לאפוקי מישעיה מיטראני, אוף רש"י סבר כוותיה". הכוונה לרבי ישעיה המובא בבית יוסף הסובר שהחטים נמצאים מחוץ לקנה. אלא שרש"י בשום מקום אינו כותב כך, וברור שזה בניגוד למציאות. ואמנם לשון רש"י היא שהחטים על הקנה, ואפשר היה להבין מכאן שמונחים עליו מבחוץ, אף שברור שכוונתו שכאשר הקנה עומד כדרך שהבהמה בחייה השקדים בולטים כלפי חוץ.

שד"ל בסוף ספרו "ויכוח על חכמת הקבלה" מתלוצץ מכמה דברים שבספר המגיד, כדוגמת מה שאמר לבית יוסף שישתה בשבת יד' כוסות, שש בלילה ושמונה בסעודות היום וזה שם ש' וד' וי', שנראה בעיניו כמו סעודת פורים. עוד הוא מציין כי ספר המגיד נדפס לראשונה בשנת תה' בלובלין, קרוב למאה שנה אחר פטירת הב"י. לפיכך מסקנתו היא שספר זה נבדה כולו על ידי רבי שלמה אלקבץ. ענין ההדפסה ומקורות הכתב יד באמת מתמיהים, אבל לא נראה כאן שום טיעון מכריע להכחיש את תופעת המגיד, המוכרת אצל רבים אחרים, וגם אצל קרובו של שד"ל – הרמח"ל. רבי חיים ויטל כתב גם הוא ספר חזיונות (החיד"א ראה אותו בכתב ידו כפי שמעיד בשם הגדולים א' ח' כא') וגם בו נזכרים כמה דברים שרח"ו בעצמו מסתפק אם יכול להיות שהם אמת, וגם הרבה דברים מתמיהים ונבואות שלא התקיימו.

[5]אך אין לנו להטיל ספק בנבואות שהעבירו לנו הנביאים מחמת שיקולים כאלו, שהרי גם השיקולים האלו עמוד לנגד הנביאים, ונבואות האמת הם אלו שזוקקו והתבררו כנבואות מן השמים. כך מסביר הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פכ"ד) שעיקר הוראת העקדה היא להוכיח שלא נסתפק אברהם בנבואותיו אם נתערב בהם דמיון שהרי היה מוכן להרוג את בנו עליהם. לכן יש להתפלא על דברי בעל אור החיים (פרשת שלח) הכותב: "ומשה אפשר שלא הבין הכונה", ובפרט בנבואת משה אין מתאימה הטלת ספק כזו.

[6]וכן "וה' הולך לפניהם", (שמות יג כא), "מלאך שהיה מוליך לפני ישראל עמוד האש ועמוד הענן", (רשב"ם). "זה שאמר הכתוב מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל רמז לבית דינו של הקב"ה שנקראת מדת הדין מלאך במקומות מן הכתוב, וראיתי במכילתא דר' שמעון.. רמזו למה שאמרנו", (רמב"ן שם יד יט).

"וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער.. וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה", (שמות ג). "יקרא במדה ההיא מלאך בהנהגת העולם וכן כתיב ויוציאינו ה' ממצריים וכתיב וישלח מלאך ויוציאם ממצריים ונאמר ומלאך פניו הושיעכם כלומר מלאך שהוא פניו", (רמב"ן).

"הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך", (שמות כג), "ועל דרך האמת.. הוא המלאך הגואל.. ויקראנו הכתוב מלאך בעבור היות הנהגת כל העולם הזה במדה ההיא", (רמב"ן ). "כי אין אנו מכירים מלאך אמצעי אלא הוא יתברך ושכינת עוזו המתייחדת עמו", (אור החיים).

בעלי התוספות על התורה כותבים "לא יתכן שיהיה ה' בלא מלאך", (שמות יב כג).

[7]במקור דברי הראב"ד (שו"ת הראב"ד סי' ו') הוא מסביר כיצד כל דבריו מבוססים על ראיות, וכפי שהוא אומר: "ואנן ברחמי שמיא נתבררו אצלנו הדברים מן התוספתא ומן הירושלמי ומקצתם מן הגמרא, ובראש השכל הברור האמיתי הוא הבורר הוא הזורה הוא המדקדק וראש על כל הראשים הוא הבורא יתעלה המלמד לאדם דעת בשמו אחל ועזרו איחל.. והנוטה מזה הדרך נוטה מדרך השכל". וכן במפורש במקום נוסף (שו"ת הראב"ד סי' קלא): "הנה לך אחי, תשובות שאלותיך כפי מה שהראוני מן השמים, ואם קצרתי בהם די לך בזה כי על הכל יש ראיות ברורות ואינני הולך על דרך זרות בדברים רחוקים רק על דרכים סלולות ודברים שהדעת מקבלתן והשכל מורה עליהם וחוץ מן הרחוקים שאין להם טעם יכול אני לדון כל הדינים מראות השכל מעזרת המקום יתברך ויתעלה ומעזרת חברי ישמרם האל". וראה באור החיים (פרשת וזאת הברכה): "הופיע רוח הקדש במדרשינו שהוא גדר קטן שבבחינת השראת אור השכינה".

[8]ראה עוד בזה, תורה שבעל פה פרק ה': לשון התורה, בסוף המאמר.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
8 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
איש עברי
איש עברי
3 years ago

בזמננו, עדיין יש רוה"ק מסויימת? הלא כן?

איש עברי
איש עברי
3 years ago

😆 אני לא בטוח שתוכל לדעת בוודאות אם יש או אין לך…
הרי "למושג רוח הקדש במסורת היהודית אין גבולות אחידים. כל הרצף שבין נבואה גמורה, כולל נבואה, ועד 'סיעתא דשמיא' – ברכת האל על אדם שימצא את העצה הנכונה – נקרא במקורותינו רוח הקדש"
אם כן לדעתי יש לך בצורה מסויימת :hmm:

אליעזר
אליעזר
5 years ago

הובא במאמר מדברי הרשב"א על המשוגע שטען לנבואה, אבל למה אין טיעוניו מבטלים גם את דברי המקובלים למיניהם שאף הם העידו דברים דומים, האם אין דבריו אמורים כנגד עדות הרמח"ל על עצמו באותה מידה? איך המסורת מקבלת את דבריו כאמיתיים בלא להתעמת עם הוכחותיו של הרשב"א?

דוד
דוד
5 years ago

נאמר במאמר על הגורמים של ביטול הנבואה ראה לעיל פרק ד' ולהלן פרק ט'.
אם אפשר להרחיב חמה הכוונה

8
0
Would love your thoughts, please comment.x