האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

תורת התעודות? יש לי המון דוגמאות…..

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

סיפור עם זקן ארוך, מתאר מגיד-דרשן, שפרנסתו על הדרשנות, אך לרוע המזל, היתה לו דרשה  אחת בלבד, שעסקה בפרשת קורח. מגידים מוזמנים להספדים, לחתונות, לדרשות פרשת שבוע, ועוד ועוד, מה עושים?

היתה לו פתיחה קבועה, שנשמעה בערך כך: "שלום רב מורי ורבותי, אנחנו נמצאים היום באירוע של…. זה אירוע מאד מאד חשוב…", וכאן היה מפסיק ומכחכח, ואז מביט ימין ושמאל? "איפה המטפחת שלי? אני בטוח שהיתה לי מטפחת", ושוב מתכופף מעלה ומטה, ואז: "פשוט נבלעה באדמה, כמו קורח ועדתו!".

ומיד בקול מתנגן: "מה שמזכיר לי, קורח ועדתו! נורא נוראות מה שהיה שם הרי, קורח שפיקח היה וכו'", ומשם התגלגלה הדרשה המוכנה על קורח ועדתו…

מדי פעם אני נזכר בסיפור עתיק זה, כשמתקשר אלי נציג מכירות של חברה, ומרצה רבע שעה על המוצרים בהתאמה שהוא מאד רוצה להתאים לי במחיר מיוחד וכו', כאשר מתברר בסוף שמראש יש לו רק מוצר אחד, ומטרתו היא  לשכנע אותי שהמוצר 'מתאים' לי.

אבל השבוע, קפץ לי שוב הסיפור, התקנתי תוסף נגד חלונות קופצים, אבל הקפיצה היתה יותר חזקה.

אברם העברי הרגיל ללקט בין בתרי המחברים השונים להיות דולה ומשקה מתורת מבקרי המקרא, בא ובשורתו בידו: "יש הרבה דוגמאות לתהליך שמתארת תורת התעודות", מדי כמה שנים צומח מאמר עם כותרת מבטיחה שכזו, שבודאי יש המון דוגמאות. אבל כשמתחילים לעלעל, רואים ששוב, כמו תמיד, ה'המון דוגמאות'  הוא –  הדיאטסרון.

הדוגמא – לא רלבנטית לטיעון (ספוילר: הדיאטסרון לא שינה כלום בנצרות, פיהוק לכל היותר, כי הוא באמת לא שינה שום דבר משמעותי מבחינת תוכן). אבל עצם העובדה שהיא זו החוזרת תמיד שוב ושוב, ושוב ושוב, כדוגמא אקראית כביכול מתוך המון הדוגמאות, מראה בדיוק את טיב ה'הדגמה'.

עוד נגיע לדיאטסרון, המייצג תמיד בגפו את 'המוני הדוגמאות לתורת התעודות', אבל קודם כל נפנה לדטלנסקי, שאני חייב להודות שהוא בחור נחמד, וגם יש לו אחלה חוש הומור, אבל זה נגמר בזה. כלומר, הוא פשוט מעתיק ציטוטי מחקרים, באופן מסורס, משובש, ומטעה.

כשעושים זאת כל מיני אנשים שפשוט משועבדים להכחשת מקרא, מתוך מטריאליזם, או פוזיציה, זה מובן. אבל כשהוא מצטרף לחבורת הקונסרבטיבים שטוענים שביקורת מקרא לא סותרת את הדת, וזה הולך טוב עם כיפה, זה אמור להישמע משהו כמו: 'אם המדע מוכיח משהו – אנחנו לא מצפים מהבורא שיצווה עלינו להיות מכחישי מדע', כפי שמציג את הדברים מארק ברטלר, או גולינקין, אבל לא משהו כמו: 'בא נקשקש משהו מן הגורן ומן היקב כדי להוכיח שגם אנחנו מבקרים במקרא'.

הטענה כנגד תורת התעודות, היתה, כנראה לפי דטלנסקי: "ספרים מעולם לא נערכו, וגם אם נערכו העורך לא טועה טעויות גסות". וכן: "כל הספרים הם מונוליטיים, עשויים מרעיונות שנוצרו כולם ע"י מי שפירסם את הספר" (שהרי אין עורכים לספרים).

כנגד הטענה הזו, הוא מביא פשוט את כל הספרות, כל ספר מכחיש את הטענה הזו. שסגל או גרינץ או שום אדם אחר לא טען.

מבחינתו המשנה והגמרא, הן דוגמא טובה לתורת התעודות.

האם המשנה והגמרא הן ספר? חיבור? כך יכול לחשוב מי שלא קרא אותם.

מי שפותח משנה, רואה שהיא אוסף מאמרים שאין ביניהם קשר וגם לא קישור. כלומר, אתה יכול לערבב פרקים באופן אקראי, ואף אחד לא ירגיש. גם בתוך הפרק הרבה פעמים אתה יכול לערבב משניות. אני לא מתכוין לטעון שאין הגיון בסידור, יש המון קשרים אסוציאטיביים, אסתטיים, היסטוריים, שגרמו לסדר של המשניות, וכן של הסוגיות. אבל אובייקטיבית, בהמון מקרים, אף אחד לא היה מרגיש אם היינו מערבבים במיקס משניות בתוך הפרק, או פרקים בתוך המסכת. משום שהמשנה היא לא חיבור, מבנה מתוכנן שמתקדם מפרק לפרק. היא מיקס, אוסף של משפטים מבתי מדרש במשך מאות רבות של שנים. וכמובן שגם הגמרא כך, הגמרא היא ליקוט של מימרות מלמעלה מאלף אנשים מזוהים, ועוד אינספור לא מזוהים שדבריהם השתקעו בין ה'סתמות' שבה. לא היה שום שלב בו מישהו חשב שהמשנה או הגמרא הן טקסט אחד רציף שמישהו חיבר וכתב, והיה צריך 'לשחק את המשחק' כשהוא מוסיף או גורע, כאילו הוא נכנס לראש של המחבר. זה פשוט לא המגרש.

הטענה נגד תורת התעודות היא לא שספרים לא עברו עריכה מאוחרת. (למרות שגם זה נכון, שבעבר, ספרים קיימים לא היו עוברים עריכה. [1] זו תופעה מאוחרת יותר, אפילו התלמוד, לא עבר 'עריכה' כטקסט ספרותי, אלא כשהועבר בעל פה, כל בית מדרש שכלל אותו והוסיף בו. השווה ירושלמי לבבלי. אבל לא היה לו 'עורך'. היה בית מדרש אחרון שליטש והבהיר. הבהרות בכתב, במדה ובוצעו – הן הוספות גליון, והן נדירות, ולא חלק אינטגרלי מהטקסט, כמו שעורך מודרני בעצם כותב את הטקסט לפי הסטנדרט הנדרש).

אם תורת התעודות היתה טוענת שהתורה היא ספר שעבר עריכה, זה לא היה גורם לזקיפת גבה, ובודאי לא לסיבוב אצבע על הרקה. ברור שספרי הנביאים נוצרו ע"י עורך או עורכים,[2] ולגבי חלק מהם התלמוד אף מציין מי היתה הקבוצה שחתמה אותם. חזקיה וסיעתו, או אנשי כנסת הגדולה. וזה גם ניכר בטקסט. עורך שמנסה להיכנס לראש של המחבר, להשלים ולעדכן.

האם עורך יכול לטעות? כל אדם יכול לטעות, מי שמייחס את התורה לבני אדם, לא יתפלא אם יש מקומות שנראה לכאורה שהעורך טעה. זה לא אומר כלום. לכן להביא דוגמאות מדברי הימים שהעורך טועה לפי דטלנסקי, פשוט לא רלבנטי. לא על זה דיברנו. למרות שהדוגמאות שגויות.

(מלבד העובדה, שכמו בכל הצעות התיקון למיניהן, הרבה פעמים הטקסט היה נראה שגוי, עד שעם התקדמות המחקר התברר שהתפיסה הלכאורית היא השגויה (ראה למשל כאן רשימת דוגמאות), וקשה לשחזר  מסברא מה 'באמת' היה כתוב שם לפני 2500 או 3000 שנה. גם הדוגמאות הספציפיות שהביא, הן פשוט שגויות. ספר תהלים מורכב מתבניות ליטורגיות, משפטי מפתח שחוזרים בו עשרות פעמים, וגם במזמורים הנבואיים אצל חבקוק, ירמיהו, ועוד. זו לא הרכבת תעודות, אלא תבניות ליטורגיות, גם התפלה שלנו בנויה כך. התפילות הקדומות, ואף המאוחרות, בנויות משברי וקטעי פסוקים או תפילות קדומות, את אלו אומרים גם כאשר המשפט או הביטוי לא בהכרח משקף את הסיטואציה. את זאת הראה קויפמן למשל בנוגע לתפילת יונה במעי הדגה, או בתפילת חנה, שתיהן כוללות ביטויים קלאסיים הקשורים לנושא באופן כללי, אבל לא למקרה הספציפי. תפילה 'מרכיבים', לא 'יוצרים'. כמו שאנחנו אומרים בתפילה בזמננו על ירושלים שהיא שוממה ואבלה וחרבה, גם בזמן הבית הנביאים דברו על קיבוץ הישראלים, ראשית משום שגם בזמנם היו ישראלים מפוזרים וגולים,  'קבצנו והצילינו מן הגויים' מתאים יותר לשאיפה לאיחוד עם ישראל והסרת הלוחצים, השאיפה של דוד המלך להגיע אל המנוחה והנחלה. ושנית, משום שזו תבנית שמתחילה בתורה המדברת על קיבוץ עם ישראל, וממשיכה בנביאים לאורך כל הזמן, הרבה לפני ה'גלות'. השווה הושע ועמוס, שולח אליהם משום שברור לכל שהם התחברו הרבה הרבה לפני החורבן בלי שום אוריינטציית חורבן).

אז על מה כן דיברנו, סוף סוף? מה היא הטענה הגדולה והסודית נגד תורת התעודות?

אני נאלץ להפסיק שוב, אני לא מוצא את המטפחת שלי, ממש כמו שקרה לי כשהייתי בסבסטיה לפני המלחמה הגדולה, ואם כבר דיברנו על סבסטיה, ראיתי פעם שדטלנסקי כותב, שהתורה השומרונית היא דוגמא לתורת התעודות. זה נורא נוראות מה שקורה שם עם דטלנסקי.

אבל שום דבר לא במקרה, מן השמים איבדו לי את המטפחת, כי נראה לי שזו עוד הקדמה חשובה. האם מישהו שקורא את התורה השומרונית רואה הבדל גדול עקרוני בינה לבין התורה הישראלית? אין לי שום ספק שתלמיד תיכון ממוצע, אפילו אם היינו סוגרים אותו בצינוק עם שתי התורות, לא היה מבדיל בין הספרים. משום שהם אותה תורה שמספרת את אותו סיפור. השומרוני אמנם לא הרגיש משועבד לטקסט ב100% ולכן החליק ביטויים שהיו נראים לו קשים, ולפעמים גם הוסיף הרחבה ממקום אחר בתורה (סיפור שמסופר בשמות וגם בדברים, הוא העתיק את ההרחבה גם למקום המקביל). אבל התורה היא אותה  תורה, בראשית נח לך לך וכו' עד וזאת הברכה. לא קרה כאן שום דבר ראוי לציון. העובדה שהוא 'ייבא' פסוק או שניים או שלשה, חשובה בדיוק כמו הטענה שעורך פלוני של ספר פלוני טעה לכאורה טעות מוזרה.  פשוט לא קשור לכאן. אף אחד לא טען שספרים לא נערכו. (חוץ ממני, אני טענתי לעיל שבעולם העתיק ספרים לא נערכו).

ועכשיו חברים יקרים, תחשבו רגע, האם אתם יכולים להסתכל לתורה השומרונית בעיניים, ולאחר מכן לדמיין מישהו, גרינץ, סגל, אולברייט, ושאר האנשים שטענו את הטענה הסודית נגד תורת התעודות, מצהירים: "מיום שנברא אדם על פני האדמה – לא התחבר ספר בצורה כזו"!! "לא יכול להיות שתהיה תורה שומרונית"! לא יכול להיות שעורך בספר פלוני יכניס משפט ממקום אחר בלי קשר!!! אם לא הצלחתם לדמיין, סימן שדטלנסקי התבלבל, אין לו מושג מה היתה הטענה שמשהו 'לא יכול להיות'.

אם מישהו היה טוען טענת 'לא יכול להיות', שאין לה שום בסיס הגיוני, לא היה צריך לטרוח לחפש דוגמאות, אם משהו הגיוני ומתקבל, אז הוא יכול להיות. רק רעיון הזוי, שנוגד את הטבע, ואת הידיעה ההיסטורית, הוא רעיון שצריך להתאמץ להביא דוגמא, התאמץ התאמץ, ו… לא הצליח.

ולעומת זאת להיפך, אם מישהו טוען טענה הגיונית, שמשהו לא יכול להיות, לא טבעי, לא הגיוני, נוגד את כל מה שידוע לנו. אזי דוגמא לא היתה עוזרת.

תארו לעצמכם ויכוח בין עורך אתר לכתב חדשות:

כתב: יש לי סקופ מדהים, ג'ו ביידן מינה את הכלבה שלו, קאיה, לשרת החוץ!

עורך: יופי דמבו, 1 באפריל עדיין לא הגיע, תעשה משהו מועיל.

כתב: אני אומר לך שקיבלתי ידיעה!

עורך: תגיד לי אתה פסיכי? נשמע לך הגיוני? אתה  לא מבין שמיום ברוא אלוהים אדם על פני האדמה, אף נשיא מדינה לא מינה את הכלבה שלו לשרת חוץ????

כתב: למה לא ? קליגולה מינה את הסוס שלו לקונסול. נכון שסוס זה לא כמו כלב, אבל יש מקורות שמשווים סוס לכלב בתנאי ש…

עורך: החסר משוגעים אנוכי?

מה דעתכם?

נכון שביידן הוא לא העיפרון הכי מחודד בסל המיחזור הדמוקרטי, אבל, אם משהו מטומטם ולא הגיוני ונוגד כל מה שידוע לנו, אזי קליגולה המטורף לא יהווה עבורינו אינדיקציה, ואף לא נירון ששרף את העיר וניגן בכינור.מעשי טירוף אינם כלים לשחזור היסטוריה.

מה ההבדל בין קליגולה לבין התנ"ך?

קליגולה הוכר כמטורף, וכך נזכר לדורות.

התנ"ך הוכר כספר הספרים של האנושות, שינה את פני התרבות האנושית, ועד היום כבר למעלה מאלף וחמש מאות שנה, שהוא נמצא בראש ההיררכיה של הספרים המוערכים והמשפיעים בעולם.

לכן, גם אם קליגולה היה כותב ממש ספר מתוך תעודות, זה היה אות לטירופו, שמצטרף לשרשרת סיפורי הטירוף המסופרים עליו. לא היה חשש שספר זה יהפוך לספר הספרים של האנושות. כשם שמינוי הסוס לא נהפך למינוי המינויים של הקונגרסים לדורותיהם.

דטלנסקי חביבינו, שמינה את הסוס שלו לכתוב מאמרים, כותב שאת המקורות ל'טענה נגד תורת התעודות', ציטט מאתר רציו.

נלך בעקבות פעמי מרכבותיו, ונעתיק גם אנחנו מאתר רציו, מכאן:

אולברייט בכלל טוען שלא היו זיופים בספרות המזרח הקדום:

"חכמי המקרא (-חוקרי המקרא) הוטעו על ידי גזירה שוה מקדמוניות יוון ורומי והפליגו אל מעבר לכל דמיון באפשרות של "שקר קדוש" על ידי זיוף תעודות וזכרונות. כמעט שאין לך ספר או פסקה בתנ"ך שלא נמצא לפחות חוקר אחד שטפל עליהם חשד של זיוף ספרותי. אך אי אתה יכול שלא להטעים דבר זה בכל התוקף, שאין לך בכל המזרח הקרוב הקדום כמעט שמץ ראיה לדבר שהיו מזייפים אז תעודות או ספרים", (מתקופת האבן ועד הנצרות עמ' 36).

אבל עדיין, זה לא משהו בלתי אפשרי, זה רק אומר שהזיוף לא היה חלק מהז'אנרים הספרותיים, בסדר. היהודים תמיד היו מיוחדים.

סגל הוא שטען את 'הטענה הידועה':

"תפיסה זו שהתורה מורכבת משברים וקטעים גדולים וקטנים, הלקוחים חליפות מתוך מקורות שונים בדעותיהם ומרוחקים בזמניהם, מתנגדת לכל הידוע מתולדות הספרות בעולם. אין בעולם ספר אחר שנתחבר במעשה פסיפס כמו שמתארת שיטה זו את חיבורה והתהוותה של ספר התורה", (מ.צ. סגל, מסורת ובקורת, מבא). "מעולם לא נתחבר שום חיבור בשיטה זו של הרכבת פירורים, לא בספרות המקרא ולא בספרות העולמית", (שם עמ' 144). "יש לציין שבמתודה בלתי הגיונית זו נקט לא רק עורך אחד, אלא כל העורכים כולם… האין זה תמוה שעורכים רחוקים זה מזה מאות שנים, ושונים זה מזה בדעותיהם, הסכימו כולם לנקוט דווקא מתודה אחת בלתי הגיונית?", (שם).

וגרינץ כבר חיבר את זה לסיפור הבריאה:

"שיטה זו אין בה כל ממש, היא מניחה דבר שאין כדוגמתו במציאות. מעולם, מאז ברא אלהים אדם, לא נתחבר ספר וביחוד סיפור היסטורי, בדרך שנתחברו, כביכול, אותן תעודות דמיוניות, על מהדורותיהן הדמיוניות. על ידי שלוב מקור במקור, פסוק בפסוק, מלה בחצי פסוק. בדבק ובמספרים אין מחברים ספר, והוא הדין גם בחקר הסוגים של גונקל", (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, י.מ. גרינץ, ירושלים תשמ"ג, עמ' 123).[3]

ובכן, לא מדובר כאן על עורך, או על עורך שהתבלבל, או עורך 'נטול השכלה לחלוטין', כמו שאומר חכם חנוכה, אלא על 'הרכבת פירורים'. על 'מעשה פסיפס'.

התורה השומרונית, שדיברנו עליה לעיל (ראה גם כאן), או דברי הימים, הם לא 'מעשה פסיפס', הם חומר שאולי עבר עריכות ואי אלו הוספות. אבל ספר בראשית, לפי תורת התעודות, מורכב משלש מקורות עיקריים, בהמשך נוצרו הרבה יותר. הוא מספר סיפור רציף, מבריאת העולם ועד הירידה למצרים, במרכזו שושלת של בן אחר בן מאדם הראשון ועד משפחת יעקב. אך הסיפור הנראה רציף, מורכב ממעשה פסיפס. לפני מעשה הפסיפס לא היה קיים בכלל הסיפור הזה, היו סיפורים אחרים לגמרי, אולי, הסיפורים האלו היו סותרים סתירות מהותיות, סיפרו דברים אחרים לחלוטין. ואין הכוונה להבדלים בפרטים, בין שק לאמתחת, זה לא באמת משנה. אלא הם ייצגו תפיסות דתיות שונות, הם קראו לאל בשמות אחרים, הם מיקמו אנשים במרחק של מאות שנים. ה'עריכה' כאן היא יצירת הסיפור עצמו.

הצורה בה נוצר הסיפור, הוא לא באימוץ מוטיבים כמקור השראה וכדו', אלא בסירוס וקיטוע של הטקסט, שימוש בחצאי משפטים והדבקתם זה לזה – שעי"ז נוצר סיפור חדש, לא מה שעושה השומרוני, שמביא פסוקים כדי להרחיב את אותו הסיפור, כאן נוצר סיפור חדש.

מקורות התורה לא היו חופפים, למעשה כל מה שטוענת תורת התעודות הוא לא רק שהיו ביניהן סתירות חריפות, אלא שכל אחד סיפר סיפור אחר לגמרי. הסיפורים היו כתובים בטקסט על ספרים, שנחשבו לתורה. תורה אחת אסרה על אכילת בשר חולין, אחרת התירה. תורה אחת סיפרה על מתן תורה בסיני, אחרת לא ידעה את זה,  וכך הלאה.

גם ברוך יעקב שוורץ, החוקר את ת"כ מזה שנים רבות, מתאר את הטענה נכוחה:

"ככלות הכול שזירת חוטים כדי להפוך מקורות ספרותיים החופפים רק בחלקם לטקסט מורכב אחד איננה מעשה שבכל יום, ובאמת כמעט אין לה אח ורע בכל ספרות העולם", (במאמרו 'התורה: חמשת חומשיה וארבע תעודותיה', בתוך: 'ספרות המקרא', בעריכת צפורה טלשיר, כרך ראשון, ירושלים תשע"א).[4]

"טענה אחת שנשמעה פעמים אחדות היא ששזירה של חוטים ספרותיים נפרדים ועשייתם חבל טקסטואלי מקולע אחד, בין אם הכול נעשה בפעם אחת וכל שכן אם היו כמה שזירות זו אחר זו, היא דבר שאין לו אח ורע בעולם הקדמון מכיוון שלמיטב ידיעתנו אין בשאר תולדות הספרות מקבילות לחיבור של יצירה ליקוטית שכזו, ההשערה אינה עומדת במבחן המציאות וכולה המצאה אד הוק ללא בסיס של ממש", (שם). [5]

גם יהושע ברמן אומר:

"מנקודת מבט אקדמית, אמות המידה בניתוח המקרא צריכות להיות זהות לאלו המשמשות בניתוח כתבים עתיקים מקבילים. העובדה כי היחס למקרא איננו כזה – שקיים סטנדרט כפול – אומרת דבר-מה על הדיסציפלינה האקדמית של חקר המקרא, ועל האקדמיה עצמה. הסטנדרט הכפול המפלה את המקרא לרעה הוא פן מרכזי במאבק כוחות מתמשך בעולם המחקר המקראי", (יהושע ברמן, מי מפחד מהתנ"ך, 2015).

ואכן, אפילו אם היינו מקבלים את הדיאטסרון כדוגמא מצויינת, הרי עלינו להודות, ששום טקסט קדום לא נחקר והתפרש בצורה זו כאילו הוא מורכב משברים, יתירה מכך, במאה ה19 ניסו לפרש כך את הומרוס, אבל השיטה הזו התיישנה והופרכה מזמן (ראה למשל כאן, וכאן).

יאיר הופמן כותב:

"עורך המקרא שלפי הדגם הולהויזני ישב אצל שולחן שעליו ארבעה חמשה או ששה מקורות, צריך היה לשבת עתה אצל שולחן גדול בהרבה, ועליו חמשה עשר עד עשרים מקורות קטנים עד זעירים, ולהפכם לספר הרמוני אחד. שהרי למען האמת התורה היא ספר הרמוני למדי, למרות כל הסתירות הכלולות בו", (סוגיות בבקורת המקרא, 1997, עמ' 64).

מוזר שיאיר הופמן לא מביא כראיה את השומרוני, דברי הימים, המשנה, התלמוד, או בכלל את ויקיטקסט, כדי לפתור את הבעיה.

מ.צ. סגל כותב:

"פסקה אחת או אפילו פסוק אחד שבעיני הקורא התמים נראה כהמשך אחד, הם באמת לדעת בעלי שיטה זו הרכבה של שנים או שלשה מקורות יחד. למשל ששת הפסוקים בראשית כא' 1-6 המספרים על לידתו ומילתו של יצחק, מורכבים מן פרורים זה אחרי זה של המקורות י,כ,א,י. סיפור מכירת יוסף (בראשית לז) מורכב מפרורים זה אחרי זה של א, כ, י, א, י, א, י, א, י, א, י, א, יא, א, י, א, י, א,יא, י, א, י, א. וכך כל סיפורי התורה שבעיני הקורא הם מצויינים בשלמותם ובהרמוניה שבהם, אינם לפי בעלי שיטה זו אלא מעשה תשבץ מנומר ומטולא טלאי על גבי טלאי, מעין פסיפס מסובך של שברים ושברי שברים, ועוד מתאמרים חוקרים אלו שיש בכחם להפריד ולנתח הרכבה מסובכת זו של המקורות", (מ.צ. סגל, מבוא המקרא עמ' 144).

לסיכום, הטענה הסודית נגד תורת התעודות היא כזו:

התורה, למרות הטענות הטקסטואליות כנגדה, היא עדיין סיפור אחד, רציף באופן כללי (לא במובן ההיסטורי-מודרני כמובן), שנתפס כסיפור לאומי.

לא סביר, ואף אין שום דוגמא, למצב בו התקיימו ארבע ויותר סיפורים נפרדים וסותרים, שברובם לא חופפים, שבותרו לבתרים קטנים, שהשאירו רק חלקים מהם, ויצרו סיפור חדש, שהפך לסיפור הלאומי במקומם.

עד כדי כך שאין שום זכר היסטורי ולא רישום טקסטואלי ואף לא רמז רחוק לקיומן של כמה תורות קדומות, או של אחד מהמקורות לקיומן טוענת תורת התעודות.

וכעת, בלי שום מטפחות, היישר לענין הדיאטסרון:

למרות שדטלנסקי אומר שהדיאסטרון 'התיימר להחליף את הבשורות', אין שום עדות לכך שהוא התיימר להחליף, במובן של לבטל את קיומן (כפי שנעשה בתורה לפי שיטת התעודות). הבה ולא נצא מהנחה שמדובר בקליגולה.

ספרי הבשורות התקדשו ונעשו קאנון עוד לפני טטיאנוס. הוא לא יכל לבטל אותן, ואין שום סיבה לחשוב שרצה. מה שהוא כן רצה זה לתת את המידע המדוייק והנכון בנוגע לתולדות ישו ותלמידיו.

דיא-טסרון, פירושו 'דרך הארבע', טטיאנוס ניסה למצוא דרך להשתמש בכל ארבעת הבשורות, הוא לא בא להחליף אותן, להשכיח אותן, ולהתעלם מכך שהוא מחבר ארבעה ספרים מקבילים, הוא אומר בפירוש שהוא מרכיב כאן ארבע בשורות.

עורך התורה לא יכל להצהיר על כך שהוא מחבר ארבע תורות, כי ספרי התורה (עליהם מדברת הביקורת) מעולם לא היו מקבילים ולא חופפים.

ספרי הבשורות הם ספרים מקבילים, ההבדלים ביניהם הם בפרטים, אבל הסיפור הוא אותו סיפור.

מכיון שהספרים היו קאנון עוד לפני החיבור הסינופטי, היה ברור שכל הספרים כולם נכונים וצודקים.

דטלנסקי מביא דוגמא אחת של הכפלה לא הגיונית שעשה טטיאנוס, אבל זה לא מאפיין של עבודתו. רוב הדיאסטרון נקרא כסיפור רציף ובלי סתירות.  טטיאנוס לא היה עורך שוטה שלא ראה סתירות, בדרך כלל הטקסט שהוא הוציא היה נטול סתירות, בדרך שהוא הצליח או חשב שהצליח ליצור הרמוניה בין הטקסטים, הוא סידר אותם כדי שלא יהיו בהם סתירות.

בדרך כלל הוא מעתיק את הסיפור הבסיסי, ובמקרה שבשורה אחרת מוסיפה פרט, הוא מעתיק גם אותו, הסיפור ברובו שלם וקוהרנטי, כי מהבשורות ניתן להרכיב טקסט קוהרנטי בקויו הכלליים מעיקרא.

למעשה הדיאסטרון לא מחסיר שום אירוע מחייו של ישו. כלומר הוא לוקח את כל הסיפורים ומחבר אותם זה בנוסף לזה. ישנן רק מספר פרטים די צדדיים שאי אפשר לחברם זה לזה, והוא מנסה להחליק את הענין בכל זאת.

אחרי טטיאנוס,  נעשו המון נסיונות להרמוניה של הבשורות, המכנה המשותף לכולן שהם מחברים את כל תיאורי הבשורות באופן הרמוני, לא בצורה של גיבוב סתירות מבלי לשים לב אליהן.

הסיבה היא פשוטה מאד, הבשורות הן תיאור של תלמידים – או של מישהו שמדבר בשמם – שמתארים את חיי ישו, מדובר באותו סיפור חיים של אותו אדם, אדם אחד, שחי פחות מארבעים שנה, כל אחד כתב קצת אחרת. אבל מדובר בסיפור אחד. אם מאמינים בקדושת כל אות מהבשורות, יש על מה להתפלפל, אבל מבחינה היסטורית באופן כללי, מדובר בסיפור אחד ואחיד.

כל ההרמוניות בין הבשורות, החל מטטיאנוס דרך כל הנסיונות במשך מאות שנים, פתרו את הסתירות בדרכים שונות, אף אחד לא השאיר במכוון סתירות. גם אם טטיאנוס במקום אחד לא שם לב או לא ראה את הדברים כסתירה, בכל שאר המקומות הוא סידר את הדברים בדרך שפותרת את הסתירה, לפחות להבנתו. הוא לא היה עורך שוטה סדרתי.

התורה, עליה מדברים הוגי התעודות, היא סיפור לאומי בן מאות שנים, סיפורי האבות, החוקים, סיפורי מצרים, ועוד משקעים בני מאות שנים, זה לא יכול ליצור סיפור מקביל, כל עוד מניחים שמדובר על תורת נפרדות. ההקבלה היא חלקית ושטחית. לחבר ספרים כאלו, זו בדיוק הבעיה, שלא קיימת בחיבור הסינופטי של הבשורות.

והנה כמה משפטים מהתיאור של הדיאטסרון:

"טטיאנוס לא הוסיף שום ניסוח משמעותי לחומר הטקסטואלי שלקח מהבשורות הנפרדות"

"רק ל-56 פסוקים בבשורות הקנוניות אין מקבילה בדיאטסרון, בעיקר אילן היוחסין והמפגש עם הנואפת"

המפגש עם הנואפת לפי השערות לא היה בגירסא שלפניו, ואת מגילות היוחסין השמיט מסיבה לא ידועה. כך שבחומר הסיפורי הרציף, הוא למעשה העתיק את כל התוכן שבארבעת הבשורות, והשמיט רק מה שהיה כפול ומקביל ממש.

לכן, טטיאנוס השתמש אמנם בדבק ובמספריים, אבל לא יצר שום דבר חדש, הוא סיפר את הסיפור הקיים כמות שהוא, למעט אי אלו חיספוסים זניחים שנוצרו בהכרח מתוך עבודתו, או סתם מתוך אי הבנה. לא היה שום הבדל בין הנצרות העולמית, ובין הכנסיה הסורית שבמשך כ200 שנה השתמשה בדיאסטרון.

בסופו של דבר, מכיון שעבודתו היתה עבודת ליקוט גרידא, מול ארבע ספרים קאנוניים, הספר הקאנוני נחשב ליותר חשוב ודחה מפניו את הדיאטסרון. (הדיאטסרון אבד ונכחד, חוקרים שחזרו אותו בצורה משוערת מתוך אזכורים משניים). אבל גם כאשר היה בשימוש – הוא לא החליף שום דבר, כי הוא סיפר את אותו הסיפור.

שום דבר לא השתנה בנצרות עם חיבורו של טטיאנוס, כשהכנסיה הסורית השתמשה בטטיאנוס, והמערבית בבשורות, לא היה ביניהם שום הבדל השקפתי, לא היתה שום משמעות להדבקה של הבשורות לגבב אחד. – אין שום השוואה וקשר ליצירת התורה מתוך התעודות, יצירה ששינתה את היהדות ואת העולם, לכל הדעות, דוקא היצירה הזו של ההדבקה כביכול, שסיפרה סיפור חדש במהותו.

ועוד דבר חשוב מאד, לא לחינם דיברו אולברייט וסגל על המזרח הקדום, להקיש ממה שהתרחש בימי הביניים בנצרות – למזרח הקדום, זה אנכרוניזם מאין כמוהו.

הנצרות נוצרה, לראשונה בהיסטוריה האנושית, כדת מלאכותית, לא כסיפור של עם, לא כמיתוס לאומי, אלא כדת מופשטת. כרעיונות שאולים מן היהדות בתוספת 'השערות מבטלות' לרעת היהדות. התהליך בה דת זו הפכה לקדושה ומחייבת עבור הגויים, היה מורכב ומסובך וראשון מסוגו בהיסטוריה. המועצות שקבעו את הקאנון, היו תופעה היסטורית יוצאת דופן. התהליך כלל מודעות למשמעות של כתבי קודש ואיך הם נוֹצָרִים ונחקרים.

בעולם העתיק היתה ספרות קאנונית, שלא עברה שום מועצות, עריכות, וכנסיות, אלא ספרות הקדושה מעצם הוד הקדומים שלה. ראה כאן בהרחבה על הספרות הקאנונית במצרים, הרבה לפני מתן תורה של הישראלים, שם גם הראינו שכל התפיסה של המקורות ועריכתן היא השלכה נוצרית של התפיסה הדתית העצמית המתוסבכת הקיימת בנצרות.

סיכום ענין הדיאטסרון

אחרי כל האריכות, סיכום קצר וממצה:

תורת התעודות מספרת סיפור כזה:

היו בישראל תורות נפרדות, של קבוצות שונות, שהאופי הדתי שלהן היה שונה, הן האמינו בחוקים שונים וסותרים, כל אחת בהתאמה, קראו לאל בצורה שונה, תפסו אותו מבחינה דתית באופן אחר, סיפרו על אבות שונים, קידשו ערים שונות, סיפרו סיפורים היסטוריים שונים מאד. הגיעו מממלכות שונות. כך הסיפורים האלו התגבשו, או היו, במשך מאות שנים.

בא מישהו אנונימי, העניק לכל התורות האלו יחס מקדש של שימוש בחלקי משפטים, וגם יחס מבטל של ביטול הסיפורים הנפרדים השונים והסותרים במפגיע. יצר בדבק ובמספרים סיפור חדש. שהיה כל כך טוב עד שהתורות הישנות נעלמו מהמציאות ומההיסטוריה.

זה מנוגד לטבע האדם והעולם, ולכל מה שידוע לנו על ספרות בעבר. הרבה יותר מאשר  מלמנות סוס לסנטור.

הבשורה הסינופטית מספרת סיפור כזה:

היו לישו ארבעה תלמידים, כולם כתבו את סיפור החיים שלו ואת נאומיו, כולם סיפרו את אותו הסיפור בהבדלים מינוריים, ארבעת הבשורות הפכו לקאנון והתקדשו על ידי מועצות נוצריות קדומות.

בא מישהו ידוע, חיבר את כל הסיפורים האלו, מבלי להוסיף כלום משלו, אלא השלים את הפרטים החסרים בכל אחת מהנוסחאות, 'ליתן את של זה בזה ואת של זה בזה'.  לא היה שום הבדל בין המשתמשים בדיטסרון ובין המשתמשים בבשורות הנפרדות. החיבור התקבל בפיהוק עד אדישות, ואף אחד לא ראה בו שינוי או יצירה או רפורמציה.

הספר תפס מקום שימושי, כי הוא יצר הרמוניה בין בשורות נפרדות, אך בסופו של דבר, נעשו נסיונות רבים אחרים לחבר את הבשורות. ובכל מקרה הבשורות המקוריות נתפסו כיותר חשובות ולכן הספר אבד.

זו התרחשות הגיונית. וגם מי שנראית לו מוזרה, יצטרך להודות בקיומה, שכן היא מתועדת… לגזור מהתנהלות המועצות הנוצריות באירופה שיצרו בכח דת אוניברסלית מופשטת, על ההתנהלות בישראל, כאומה טבעית החיה בארצה, זה אנכרוניזם.

אדם יכול להיות חוקר נצרות, ולעסוק בכתבי הקודש הנוצריים ואף להיות בקי בהם,  מבלי לדעת בכלל על הדיאטסרון, וכן להיפך. החומר הוא אותו חומר. האם ניתן לומר כך על התורה ומקורותיה?

יתירה מכך: אם התורה היתה מתפרשת כ'דיאטסרון', הדבר לא היה הופך אותה ללא היסטורית, נניח שהיו ארבע גירסאות מבראשית ועד לזאת הברכה,  והיו ביניהן הבדלים מינוריים (האם באו זוג בעלי חיים לתיבה או שבע, האם פלונית היתה אחות של מתושלח או בת שלו, וכדו'), אבל הסיפור אותו סיפור, ומישהו החליק וחיבר את הכל, זה לא היה מהווה בעיה מהותית להיסטוריות של התורה. כמובן שלא מתאים לאמונה בקדושת התורה, אבל מבחינה היסטורית, היו ארבע גירסאות עם הבדלים קטנים, זה לא איזו 'תורת תעודות'. ולא היה גורם לזקיפת גבה מבחינה מחקרית.

הבשורות הן אותו סיפור מבחינת דגם ספרותי, הן לא ארבע נסיונות אקראיים ושונים לתאר אדם. אם היית מבקש מארבע סופרים לכתוב ביוגרפיה של מישהו, בלי לדעת אחד מהשני, היית מקבל סיפורים שונים לגמרי, כי כל אחד היה שומע על חלקים אחרים וכל אחד היה בוחר לתאר דברים אחרים, אבל הבשורות הן דגם ספרותי אחד שעבר שינויים קטנים, הן אותו ספר מעיקרא. וזה לא מה שנטען כלפי התורה.

ובחזרה לעולם המחקר:

עם כל הכבוד לדטלנסקי שמצטט את מור, מלפני מאה ושלשים שנה, בנוגע לדיאטסרון, מאז זרמו עוד מים בירדן.

אמנם כפי שהוא כותב, גם טיגאי מנסה להביא דוגמאות, ובונה בעיקר על תחום מחקרו שהוא התפתחות בסיפור המבול הבבלי – שומרי, בכך הוא מבלבל בין עריכת תעודות ושילובן, ובין התפתחות מוטיבים סיפוריים.

מול ספרו של טיגאי: Empirical Models for Biblical Criticism, משלהי המאה הקודמת, יצא ספר ביקורת, בשם: Empirical Models Challenging Biblical Criticism בו מראים עשרת החוקרים המשתתפים בו, כי טיגאי לא מביא שום דוגמא של הרכבת תעודות ספרותיות ליצירה חדשה. אלא רק דוגמאות להתפתחות של סיפורים.

 

על הספר הזה כותב ברמן:

"נכון הוא שלמרות המבוי הסתום, ישנם דברים רבים שהמומחים בענייני חיבור התורה מסכימים לגביהם איש עם רעהו. אך זאת לדעת: היו ימים שכמעט כל חוקרי המקרא הדיאכרוניים, לא רק "מומחים" אלה, אחזו באותן הנחות יסוד ובאותה מתודולוגיה; אך במהלך הדור האחרון רבים מהם יצאו מהמשחק, לא רק כי רצו לקדם עניינים אחרים אלא גם מפני שהתפכחו מההוויה הספקולטיבית ועתירת האינטואיציות של מפעל המחקר הדיאכרוני.

ליתר דיוק, כמה מהם החלו לחזור למשחק, כדי לקרוא להתחלה חדשה. כאלה הם עשרת החוקרים המיוצגים באנתולוגיה מן העת האחרונה, 'מודלים אמפיריים המאתגרים את ביקורת המקרא' בעריכת רוברט פ' פֶּרסון ורוברט רֶזֶטְקוֹ. כך כותבים העורכים:

המרב שביקורת המקורות והעריכה יכולה אולי לעשות… הוא לעזור לנו להבין בדרכים כלליות את טיבו המורכב של הטקסט, ולקבל מושג ראשוני בלבד על המקורות והרבדים העריכתיים שאולי תרמו לאופיו הספרותי. כאשר אנו מקדישים זמן רב לניתוחם של המקורות והרבדים המשוחזרים עצמם … קרוב לוודאי, לפחות ברוב המקרים, שאנו חוצים את גבול הסבירות ונכנסים לאזור ספקולטיבי מדי.

כמשקל-נגד לספקולטיביות התיאורטית הרווחת במחקר הדיאכרוני, החוקרים שפרסמו בכרך הנזכר מתעניינים בשיטות הכתיבה המעשיות של העולם העתיק. אין לחשוד בהם כי מניעיהם אידיאולוגיים: הם מגיעים מקשת רחבה של בתי גידול והשקפות עולם, ואין מערכת אמונות דתית או אחרת שהם עשויים להיות כפופים לה".

ספר נוסף נתחברלאחרונה במטרה לבדוק האם יש מודל אמפירי לדגם של תורת התעודות.

שמו הוא: The Formation of the Hebrew Bible: A New Reconstruction

שני החיבורים הנזכרים חופרים בדבר השאלה הזו לעומק ולרוחב של ספרות המזרח הקדום, ושניהם מגיעים לאותה מסקנה: שאין שום דוגמא ריאלית המתאימה להשערות של תורת התעודות.

הערות:

[1] וטענה זו, לא מלבי בדיתיה, כי אני לא זכיתי להיות 'מבקר מקרא', שמשכתב היסטוריה על ידי שמספר סיפורים, אלא באופן יוצא דופן, פניתי אל העובדות, מה שלא זכו לעשות הרבה מבקרים במקרא, שטרחו הרבה על הסיפורים של 'עורכים' או של 'הוספות גליון', בלי לשאול את עצמם שאלה: האם פעם היו 'עורכים'? האם היו בכלל 'גליונות' לספרים?

כאן הבאתי את דברי הפרופסור עמנואל טוב, במאמרו: 'כתיבה ושכתוב במגילות קדומות, השלכות על הביקורת הספרותית של המקרא', (בתוך: מגילות כרך ג', תשס"ה, עמ' 191-204), האומר:

"אחת השאלות העיקריות לדיון היא. האם מבחינה טכנית יכלו מעתיקים לשנות באופן משמעותי את תוכנו של ספר שכתיבתו הושלמה. לענ"ד זאת הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית… יכולת התיקון של טורים כתובים הייתה מוגבלת ביותר, בין היתר, אחרי השלמת הכתיבה לא היה מקום… אין זה סביר שהמגילות הקדומות הכילו שוליים רחבים יותר מאלה שבמגילות קומראן, השוליים שבין הטורים לא הותירו מקום רב להוספות, ובדרך כלל גם לא נכתב בהם דבר… הממצא בקומראן ביחס למגילות המקראיות והלא מקראיות מלמד שאין כל עקבות מוחשיים של שכתוב מגילות… במגילות המקראיות לא מצינו עקבות פיזיים של שכתוב התוכן. לא בפרטים קטנים ולא בענינים גדולים… דיוננו בקשיים הטכניים של המעתיקים והעיון בממצא מקומראן מראים איך דורות של עורכים ומעתיקים (המונח אינו משנה) לא שיקעו את שכתוביהם בעותקים הקיימים. תהליכים של שכתוב, הוספה או השמטה לא יכלו להתבצע בצורה של תיקון עותקים קיימים בגלל ההגבלות הפיזיות הנזכרות של כתיבה במגילות… נראה לנו שבתקופות קדומות הבעיות הטכניות הקשורות בכתיבה ותיקון היו אף סבוכות יותר מאלה שבמאות האחרונות לפני הספירה… מראשית ימי החקירה הביקורתית של המקרא, בייחוד החקירה ההיסטורית ספרותית, סברו החוקרים כי ספרי מקרא רבים בנויים שכבות שכבות שהורכבו על גבי ניסוחים קודמים. כהשוואה לניסוח הקודם. שכבה חדשה כזו יכלה להוסיף או להחסיר סיפורים, רשימות, כרונולוגיות, מזמורים וכיוצא באלו… הנחות הנוגעות לשכתוב ניסוחים קודמים הן לחם חוקם של חוקרי המקרא. אך לפי מיטב ידיעתי לא הקדישו החוקרים תשומת לב לראליה של הנחת השכתוב.

בספרי מבוא, בפירושים ובמחקרים אחדים מדובר הרבה על הרכבת שכבה על גבי שכבה ועל תחיבות ארוכות בטקסט, אך החוקרים לא שאלו את עצמם איך יכלו מבחינה מעשית להוסיף קטע שלם למגילה שכתיבתה הושלמה, ואיך ניתן להשמיט קטע באמצע הכתוב (זאת אומרת באמצע הטור)…

(דוגמאות מתוך הערת שוליים: …אחד הדגמים שפותחו ליד תורת התעודות הקלסית נקרא תורת ההשלמות, היינו הוספת יחידות שלמות (חוקים. סיפורים וכדומה) לגרעין קיים… במקרה אחר ביססו שמידט ואסאיבולד את עמדותיהם הספרותיות על מנהגי סופרים, אך במקרה זה התיאור של מנהגי הסופרים אינו משקף את המציאות… סבר שמידט כי פסוקים בספר חבקוק שנראו לו בלתי מתאימים להקשר… נכתבו במקורם בשוליים הרחבים לפני הטור הראשון ואחרי הטור האחרון… לדעתו של שמידט גם המזמור האלפביתי בנחום א וכמוהו ישעיהו יב נכתבו תחילה בשולי הכתוב ואחר כך נכללו בטור עצמו…).

לפני גילוי המגילות הייתה ההתחשבות בתהליכי הכתיבה מעבר לאופק המחקר. לפיכך ברוב המקרים נידונו הנחות על טקסטים מורכבים אך ורק על סמך בחנים ספרותיים פנימיים ללא התחשבות בתהליכי ההעתקה של מגילות עתיקות. הדברים אמורים על כל הכתובים שהבחינו בהם רבדים שנוספו כתוספת לטקסט קיים…

למען האמת, שלא ביודעין תפיסת החוקרים מושפעת כנראה יותר ממנהגי הכתיבה בתקופה המודרנית מאשר מן הראליה של המגילות העתיקות. לנגד עיניהם של חוקרים אלו לא עמדה הכתיבה הסבוכה במגילות עתיקות, אלא עמדו מהדורות המקרא המודרניות… התרגלנו לקלות של הכנסת שינויים גדולים בתוך טקסטים קיימים בחלקיקי שנייה. גם במאות הקודמות לנו הייתה אפשרות לשנות טקסטים בקלות, על ידי גזירת נייר והדבקתו במקום אחר. לפיכך גם החוקר המודרני, היודע שבעולם העתיק הכול היה שונה, לפעמים אינו מודע לכך שלא ניתן להכניס או להשמיט קטע גדול באמצע הכתוב (דהיינו באמצע הטור). אם כן, מעולם לא הייתה קיימת מגילה של התורה או של ספר יהושע שבה אפשר היה לראות במבט אחד את שכבות הכתיבה, רובן או חלקן. במלים אחרות, מעולם לא הייתה בנמצא מגילה הנראית כמו מהדורתו של Paul Haupt, שכונתה Polychrome Bible או Regen bogen bibel …"

[2] שלא כבהערה קודמת, לא מדובר בעריכה של ספרים קיימים, אלא בעריכה שהיא חיבור הספר הראשוני. דברי הימים לא היה קיים לפני מחבר דברי הימים, למרות שהוא הסתמך על הרבה טקסטים אחרים, הוא מציין למעלה מעשר חיבורים שהשתמש בהם, ומן הסתם יש עוד שאליהם לא ציין. הוא העתיק לתוך חיבורו מגילות יוחסין, תיאורי נביאים, תיאורים ממלכים ושמואל (או מהמקורות שלהם, נחלקו בדבר החוקרים כנודע), הוסיף משפטי עריכה על פי מקורותיו או ידיעותיו או הבנתו. וכך נכתב לראשונה ספר דברי הימים (בדומה לזה חיבר יוסף בן מתתיהו את קדמוניות היהודים בצורה של תצרף על פי ספרי ההיסטוריה שהיו בידו).

ספרים קיימים לא נערכו, מבחינה היסטורית, יהושע ברמן במאמרו 'סתירות בחוק המקראי' (בתוך: בעיני אלהים ואדם, תשע"ז), כותב: "יותר מחמישים קטעים של חוקי חמורבי נמצאו ברחבי המזרח התיכון. יתרה מכך, הקטעים הללו הועתקו בתקופות שונות המתפרסות על מעל 1,500 שנה. במהלך השנים הללו, הטקסט אפילו לא עבר עריכה ונשאר כמו שהוא". ובמקום אחר: "כאשר נפתח בפנינו העולם של המזרח הקדום יש לנו בקרה לתנ"ך. אנו יכולים לראות כיצד חיבורים נכתבו והתפתחו. ואין דוגמא אחת של התפתחות המתאימה לתיאוריה של התעודות. קיימת התפתחות של חיבורים אך לא באופן הזה", (יהושע ברמן, מסורת וביקורת). במאמרו 'קלקוליו של מחקר המקרא', (השילוח, דצמבר 2017), הוא כותב: "מחקרו של קאר ומחקרים אחרים שבאו בעקבותיו ובחנו אף הם את הראיות האפיגרפיות שבידינו העלו ממצא מרתק: לרבות משיטות ה"עריכה" ההיפותטיות שנוהגים לייחס לסופרים המקראיים אין שום זכר או הקבלה בספרות המזרח הקדום. זוהי מסקנה מנתצת מוסכמות".

דטלנסקי מצביע על הגירסא הבבלית של סיפור המבול לעומת הגירסה האשורית, אבל זו אינה עריכה ספרותית של טקסט, אלא ענפים של סיפור. הסיפור סופר בארצות שונות ובזמנים שונים, בצורה דומה אך שונה, הבסיס היה אוניברסלי, אבל הקנייצ'ים היו אופייניים. כאשר ישנם סיפורי חסידים סותרים בגירסאות ובצורות שונות, לא  מדובר בעריכות טקסט, אלא בסיפורים ואגדות הנשמעים מפה לאוזן ומותאמים למנטליות המקומית.

עריכה ספרותית היא המצאה מאוחרת, למרות שכאמור, לא זו הטענה נגד תורת התעודות – הטוענת שאצל היהודים המציאו את הענין מוקדם. תיאורטית זה אפשרי, אם היתה לכך בדל עדות. במקרה רצה הגורל שהעדויות ההיסטוריות מראות שלא, שהישראלים לא ערכו טקסטים, כפי שהראיתי למשל כאן, וראה במאמרים המלונקקים שם. 

[3] רבים מאד הביעו חוסר נחת מכל הענין, אף שלא יצאו בהכרזות שלילה בריאתניות, כך גורדיס:

"שיטת הבקורת העליונה המופרזה אבד חינה גם בעיני המטפלים בה. החוקרים עצמם אחרי התרכזות עצומה בפיצול המקורות ונקרנות מתמידה, עיפו ממלאכתם זו והקרקע הוכשרה לסיסמא חדשה. סיסמה זו באה מקצתה מתגליות הארכיאולוגיה ומקצתה מן ההכרה שהמסורת גם היא עובדה שיש להתחשב אתה, יחס הביטול לכל המקובל שהיה בו יותר משמינית שבשמינית של אנטישמיות התחיל פג אצל רוב החוקרים. התפתח הרגש שהטכסט המסורתי הוא דבר וודאי, ביחוד כשנתאשר כמה פעמים על ידי תעודות אחרות, ושכל הצעה לשינוי או להשמטה היא בגדר הספק", (ר, גורדיס, מבוא לספרות החכמה, ספר השנה ליהודי אמריקה, ו' עמ' 118).

הרוצה להבין את גרינץ יקרא דבריו במלואם כאן.

[4] אבל בהערת שוליים הוא דוקא מוצא דוגמא, באופן מקורי ביותר, הוא טוען שכך היתה גם עריכת נביאים ראשונים לפי התיאוריה של הרן…  

[5] שוורץ לא זונח את ביקורת המקרא, הוא מספק הסבר פנטסטי והזוי, "אמנם המחזיקים בהשערת התעודות מודעים לייחודיותה, ואף הציעו לכך הסבר על פי נסיבות הזמן והמקום, כפי שראינו". לדבריו שם התייחסתי בהערות לפירוש רד"צ הופמן לספר ויקרא, הערה 42 להקדמה, הספר נמצא בימים אלו בדפוס.

 

5 3 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
16 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
איששמחומצליח
איששמחומצליח
1 year ago

גיליתי תגלית נהדרת!

בעזרת ההיגיון של תורת התעודות, אנו יכולים להציע שלא היה אדם כזה כמו אלכסנדר מוקדון. הוא היה שילוב של מלכים וגנרלים רבי עוצמה שונים של מקדוניה, ועם הזמן התפתחה עליהם מיתולוגיה לאומנית בצורות של ספרים ושירה. בסופו של דבר שולבו מקורות אלו לנרטיב של מלך אחד בעל עוצמה אדירה. העורך קראו לאישיות המיתולוגית הזו "אלכסנדר" על שם אלכסנדר הראשון ממקדוניה.

זה יסביר את ההיבטים הרבים הסותרים באישיותו של "אלכסנדר" המופיעים בהיסטוריה אודותיו. לפעמים הוא היה הגיוני ומאופק, לפעמים נמהר ואימפולסיבי. לפעמים הוא גילה חסד ורחמים עצומים, לפעמים אכזריות קרה. ההסבר הוא שגם המלכים והגנרלים השונים ש"אלכסנדר" היה שילוב מהם היו בעלי אישיות שונות.

באופן כללי, ניתן לקרוא כל מקור ל"אלכסנדר" כנרטיב מגובש משלו. כיבוש פרס היה "אלכסנדר" אחד. כיבוש מצרים היה "אלכסנדר" אחר. כמובן, אף אחד מהנרטיבים הללו אינו בהכרח עובדתי כפי שנרשם, אלא הוא חלק מהמיתולוגיה הלאומית של המקדונים. לפעמים, בסיפור בודד, "אלכסנדר" יציג היבטים של שני האישים. זה יכול להיות מוסבר על ידי שפתאום נפגשו שני "אלכסנדרים" שונים בסביבה מסוימת. דבר אחר, יכול להיות מוסבר על ידי העורך ש"ערבב" מקורות שונים.

איששמחומצליח
איששמחומצליח
1 year ago
איש פלוני
איש פלוני
2 years ago

תגובת אבי מאתרו.

לגבי אתר רציו – רואים שהוא כתב כאחוז קדחת, ולכן יצא לו טקסט שנראה באמת כהוכחה להשערת התעודות בקיצוניותה, ערב רב של טענות ללא סדר (כולל טעות נוסח בעצם איזכור שמי הק' שנקרא אצלו "דטלנסקי" תחת "דנטלסקי":) – כאשר התכל'ס מגיע רק אחרי כ- 1,700 (!) מילים, אי שם אחרי איור של FAKE NEWS שמרמז על רמת התוכן עד אליה.

בשורה התחתונה מה שהוא טוען זה שסגל וגרינץ לא באמת התכוונו ל"מעולם לא נכתב ספר בצורה כזו", אלא חסורי מחסרא והכי קתני: "מעולם לא נכתב ספר *שאף אחד לא חשב קודם שהוא לא אחיד* בצורה *מורכבת* כזו":

א) "שאף אחד לא חשב שהוא לא אחיד" – זה אמור לבטל את הראיות מהמשנה והתלמוד, שהם לדבריו "אוסף מאמרים שאין ביניהם קשר וגם לא קישור… לא היה שום שלב בו מישהו חשב שהמשנה או הגמרא הן טקסט אחד רציף שמישהו חיבר וכתב". אין לי כרגע זמן לאסוף ציטוטים, אבל אני בטוח שרוב גדולי ישראל יאמרו על דברים כאלו שהם קרובים לכפירה – וע"ע הפולמוס הגדול נגד "שיטת הרבדים":

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3500152,00.html

ב) "בצורה *מורכבת* כזו" – זה אמור לבטל את הראיות מדבה"י, השומרוני והדיאטסרון – שלוקטו 'רק' מתוך כמה מקורות ולא אספו "פירורים" מכל מקור. גם כאן לא אמר ולא כלום, מכיוון שהשערת התעודות המקורית מדברת על 4 תעודות ולא יותר – נכון שאחריה קמו חוקרים שהציעו יותר ויותר תעודות (ולחיבת הקודש ציטטתי את דברי ד"ר אורבך: "ניתוח זה התפתח בהמשך הזמן, למן ולהאוזן ואילך, והיה למדע נסתר ומסובך, גלוי ליודעי־ח״ן בלבד…"). בנוסף, דבה"י אסף פירורים פירורים של מגילות יוחסין על טעויותיהן, כנראה לכל מי שלמד אותו.

ג) טענה נוספת היא שלא התגלו עדויות למגילות קדומות שנערכו + זה לא אפשרי במגילות כתובות וכו' – שוב, לא רלוונטי. אם היינו זוכים לחיות בתקופת חיבור התורה, היינו מגלים שבידי העורכים היו מגילות קדומות *או מסורות בע"פ* (כך שאין צורך להתפלמס על גודל המגילות והבלים כאלו), בדיוק כמו שהיו מקורות עלומים למחבר דבה"י שלא נודעו לנו, משניות קדומות לפני רבי ש(שוב) לא נודעו לנו, וסוגיות ערוכות לפני הסבוראים\סתמאים ש(שוב) לא נודעו לנו.

נ"ב

רציו 'שכח' לגמרי את הראיה מאפוס גילגמש (לא הזכיר אותה ולו במילה) כי היא באמת בעייתית מבחינתו – היא גם מהמזרח הקדום, גם מורכבת מ-5 מקורות, וגם מהווה עיבוד מהותי ועמוק לחומר המקורי. ואשרי שמסר עולמו לעורכים! 🙂

Last edited 2 years ago by איש פלוני
יהונתן
יהונתן
2 years ago

תוכל להדגים מה הכוונה סיפור חדש? הרי בסופו של דבר כולם טוענים שזהו ממשה. אולי זה היה גם כן מעין לימוד בבית המדרש אחד אמר משה אמר כך והשני אמר משה אמר כך?

איש פלוני
איש פלוני
2 years ago
Reply to  יהונתן

והנה תגובתו שוב.

תגובתי לתגובת רציו:)

א. מחול לך, שאמנם "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה" אבל "לדטלנסקי דנטלסקי" לא שמענו:)

ב. "סגל וגרינץ התכוונו בדיוק למה שהם כתבו, ששום ספר לא נוצר מהרכבה של חלקים שלא היו מעיקרא אותו סיפור" – אולי זו הבעיה בהבנה כאן: השערת התעודות סוברת (בחלק מהמקרים) שאכן מדובר באותו סיפור! קח למשל את סיפור מכירת יוסף, סיפור מכת הדם, מעמד הר סיני, סיפור קורח ועדתו (בחלקו) ועוד ועוד – הטענה הבסיסית שהיו כמה גרסאות לאותו סיפור, ועורך\י התורה איחו אותם לסיפור אחד, ולעיתים הם שיבצו אותם בשני מקומות (סיפורי 'אחותי היא', המים מן הסלע ועוד). כנ"ל לגבי קבצי החוקים – היו כמה גרסאות לחוק המעשר, למשל, אז הם שובצו במקומות שונים, וכן הלאה.

ג. ההתנגדות ל"רבדים" לא נבעה מהפרט השולי יחסית שמדי פעם רובד ב' לא הבין את א', אלא נבעה מ: 1) הכנסת אקדמיה ללימוד תורה. 2) דמיון 'חשוד' להשערת התעודות.

לענייננו התכוונתי לומר שהתקיים בך "וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת" = כדי להימלט מהדמיון הרב בין עריכת המשנה והתלמוד לעריכת התורה, נפלת בבור שאין אף חכם או חוקר שמסכים לו, לפיו המשנה והתלמוד בעצם אינם בכלל ספר, אלא אוסף דפים שהודקו ברשלנות. אגב, מה היה תפקידו של רבי יהודה הנשיא, אם ככה? מהדק?

ד. שוב, תנסה להתאמץ ולדמיין את עורך התורה עושה בדיוק אותו דבר – יש לו ביד כמה תעודות (ביניהן למשל "ספר הישר", או "ספר מלחמות ה'" אם שמעת עליהם), והוא לוקח פסוקים מפה ופסוקים מפה וטווה סיפור. קרא שוב מה שכתוב בפוסט + האיור הצבעוני לטובת המתקשים לקרוא: *לא* מדובר רק בהנחת סיפור ליד סיפור, כמו בראשית א+ב, אלא ביצירת סיפור חדש המורכב מ-2-3 מקורות!

ה. אין לי את ההקשר של דברי עמנואל טוב, אבל אני מבין מדבריך שהוא בעצם סובר שאכן התורה חוברה על ידי משה במדבר סיני בין השנים ב'תמ"ח-תפ"ח. כי אם לא, כנראה שמה שהבאת בשמו בכלל לא רלוונטי. בכל מקרה, אין שום קשר ליכולת כתיבה על מגילות – שוב, דמיין את העורך יושב עם מגילות *קיימות* (ספר הישר וכו') ומעתיק מהן אל מגילה *חדשה*, וכן הלאה – מה הבעיה פה?!

ו. עניתי לעיל, סיפור המבול *אינו* אפוס גילגמש, אלא חלק קטן ממנו. והראיה מאפוס גילגמש כולו היא ראיה שאין עליה תשובה – 5 פואמות שומריות עצמאיות ולא קשורות זו לזו, הפכו (תוך תרגום לאכדית!) ל-12 לוחות של אפוס גילגמש.

Last edited 2 years ago by איש פלוני
א.ב.
א.ב.
2 years ago

תגובת אברם העברי:

טוב, אין טעם להמשיך – הנקודות מוצו לדעתי. אתה חוזר על 2 טענות עיקריות:
א) אין אף דוגמה שדומה בדיוק למה שנטען שנעשה בעריכת התורה –
על זה הבאתי בתגובה לעיל את הציטוט האלמותי מ"פיתה על הגז", ע"ש, ובקיצור – לכל מקרה דומה אפשר לטעון "לא ראי זה כראי זה", אלא שמקובלנו לסיים ב"הצד השווה שבהן" וכו'.
ב) השערת התעודות טוענת שהתורה כולה הורכבה מקטעי פסוקים לא קשורים, שהפכו סיפור X לסיפור Y –
זה כל כך לא נכון, שאני לא רואה טעם להרחיב. הדוגמאות הצבעוניות מהדיאטסרון + השומרוני + דה"א, הן *בדיוק* כמו הדוגמאות הצבעוניות שהבאתי בפוסטים אחרים לגבי השערת התעודות – סיפורים מקבילים\משלימים שחוברו יחד. בלי קשר, יש סיפורים מקבילים שהונחו זה בצד זה, ויש את קבצי החוקים שהונחו זה במרחק מזה, מסיבות עלומות.
נ"ב
לגבי המשנה והתלמוד – הטענה שלך לפיה "תפקידו של רבי לא היה לכתוב סיפור, אלא לברר ולהכריע בכל דבר מה הגירסא המדוייקת בכל מימרא, ומה ההלכה" היא פשוט 'טעות בדבר משנה' – שהרי המשנה מכילה סתירות בגרסאות + היא ממש *לא* פוסקת הלכה. אחרת לא היה צריך גמרא…
בלי קשר, אלבק הראה יפה איך *גם בסיפורי התלמוד* יש פעולות עריכה בדיוק כמו ששיערו בעלי התעודות, ורמזתי לזה בפוסט בקצרה – חפש: "פעמיים נתקללה אשת רב הונא "תקברינון חובה לבניה" – כך שגם כאן יש דמיון רב מאוד, הרבה יותר מסתם "הצד השווה שבהן".

ר. ה.
ר. ה.
2 years ago

מה זה בן תדל?

איש פלוני
איש פלוני
2 years ago

ההודעה לא נמחקה.
היא פורסמה עם תגובה.

ר. ה.
ר. ה.
2 years ago

שמעתי מר' רפאל ספייער כמה ראיות שבחורבן משכן שילה נלווה גם גלות, ולכן מצינו שגיבורי דויד מגיעים מכל הארצות, עדינו העצני שַׁמָה החרודי חלץ הפלטי אוריה החתי וכו'.
ואגב, מי זה 'חכם חנוכה'?

16
0
Would love your thoughts, please comment.x