הנושא הוא התכנית של התורה. לתורה ישנן שתי גישות עיקריות, או שתי רמות קיצוניות של הסבר. שמתבטאות בדרישות שאנו דורשים מן הטקסט. למען האמת רוב ההבדל בין מבינים לשאינם מבינים הוא רמת הדרישה מן הטקסט, שהרי כל שאלה או כל רעיון הנובע מצורך להסביר דבר מקורו בדרישה כל שהיא מן הטקס, למשל: מדוע הרב פינקוס נקט בשיחה שלו דוקא "נכנס לוולבו", ולא "נכנס למרצדס"?, על זה עונה הרבנית מוולף פלפול שלם. והוא הדין לכל מיני הסברים של דברים שיש להם סבות אנושיות מובנות. גם סתירה בין גמרות נובעת מדרישות מן הטקסט שיכלול את כל המקרים, והתירוץ מסביר מדוע הטקסט אינו כולל את כל המקרים. למשל: אברך שואל את הגר"ח שליט"א, שהרי כתוב "אסור לאדם שיעשה צרכיו קודם שיתפלל".
התורה היא ספר שקבלנו מהקב"ה, אבל דא עקא שהספר מוגבל, מבחינה פילוסופית וגם מבחינה מעשית, פילוסופית הרי אצל ה' הכל אור פשוט, וכשנותנים לבני אדם יורדים לרמה שלהם. ומבחינה מעשית הרי יכל ה' להכניס בו את כל התורה, וידוע שתורה רובה בע"פ ומיעוטה בכתב (גטין ס:), ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, ודאי שמשה הורה באותו הדור הוראות כפליים כיוצאי מצרים מן התורה, ולא נתן בו את כל מה שיכל לתת לנו. גם בכמות של הלכות שרבנן הוסיפו והנהגות של קדושה וכו', וגם כל הלכה והלכה בודאי היה אפשר להסביר מה זה מלאכה בשבת, וגם את זה בודאי משה הסביר.
מכאן עולה השאלה מה הרעיון של ספר התורה? מדוע דוקא זה נכנס, וכן בענין הסיפורים: כשנתפוס כל סיפור לעצמו, הרי יש בו מסר חיובי כגון: איך מתנהג אדם צדיק, איך ה' מעניש את הרשעים, איך ה' אוהב את עמו, אבל הרי מסר כזה יש גם בכה עשו חכמינו, מדוע דוקא כל המסרים האלו נצרכים, לא פחות ולא יותר. האם קרו לאבותינו עוד סיפורים אלא שלא היה צריך לספר אותם? או שיש בזה ענין היסטורי לספר את כל קורות אבותינו. מה הרעיון של אוסף הסיפורים והחוקים בספר התורה? האם הוא חיבור על פי תכנית?
את התכנית של השלחן ערוך אנו מבינים, של קיצור הלכות ג"כ, אולי אפילו את התכנית של תלמוד בבלי אנו מבינים, פיזור ההלכות האגדות והמדרשים בו הוא ספונטני ולא מכוון, אף שברור שיש גבולות. מה התכנית של התורה? בקיצוניות לצד אחד אפ"ל שהתכנית היא סודית, אך הנחה זו לא מועילה לענינינו, שהרי סוד זה לא נגלה כלל לבני אנוש מן הישוב, לא בזמננו, ולא בחז"ל, לא ידעו לומר שום הסבר מאלו הסודות, ובודאי אין מענינינו לדעת דברים שלא נמסרו לבני אדם מן הישוב, ואין זו שום תכנית בשבילינו, וזה בדיוק כמו לומר שיש עולם אחר ובו יצורים הפוכים שאצלם המצוה לרצוח ולגנוב ולנאוף, והם קוראים בתורה ע"פ שיטת קריאה אחרת, ולהם הסדר מעולה. מה זה מענין אותנו? לומר שיש רובד נסתר שאינו בכח בנ"א להבין אבל יש בו תועלת, א"כ באותה מדה יכול להירמז דברים כאלו גם בטקסט המתאר משחק כדורגל, והאם בשביל כל הבנ"א התורה היא ספר לא מושלם ולא מתוכנן? האם גם שגיאות כתיב בתורה אפשר להסביר שבמימד שלנו אין נפ"מ ובמימד אחר הכל מסודר?
בקיצוניות לצד שני אפשר לומר שהתורה היא שאריות, דהיינו חלק קטן מכל התורה שרובה בע"פ נשאר לנו בכתב, וה' ציוה לשמור לדורות כל מה שנשאר והסדר הוא לפי ענין מקרי הדור ההוא, ואין לתמוה האם במקרה, שהרי בודאי יכל להוסיף עוד ועוד ואין גבול לשלמות. ולגבי דרישות הטקטס אפשר גם לומר בקיצוניות: הרי כל סבה שנאמר היא אנושית, כל סבה היא הגבלה מסויימת, כי הרי כל דבר שמוחינו מבין בקלות, בודאי יותר חכם מאתנו יכל להיות יותר מתוחכם, וק"ו ה' יכל להיות יותר מתוחכם, אבל אם היה אומר לפי חכמתו הרי היה הכל אור אחד פשוט, כל חלוקה והסבר הכל זוהי הגבלה וצמצום. א"כ בלא"ה הכל ירד לרמה של בני אדם, ואז אפ"ל שכל התורה היא ברמה של בני אדם. וזו חכמתו של ה' לתת ספר לבני אדם ע"י צמצומו.
באופן אמצעי אפ"ל שהתורה היא שיעור המספיק לו, כגון במצוות יצי"מ יש ציצית ויש קידוש ויש פסח וכו', והאם זהו בדיוק השיעור הצריך ליצי"מ, האם יש ענין להוסיף עוד ועוד ציציות, אלא בכללות מכל המגוון של הזכירות ושיעוריהם יוצא שיעור המספיק. כך י"ל שמכל סיפורי האבות והחוקים יוצא שיעור המספיק, וזו חכמה עליונה ונפלאה, לשער כלל בכל הדורות והשינויים מה יספיק, חכמה על גבול האנושי והאלהי. וזו תכנית לתורה. אבל לפי זה כל המבקש טעם בפרטים משתגע שגעון ארוך כמ"ש הרמב"ם, ואין אלא על הכלל.
באמת אין אפשרות להוכיח יותר מן הפשט, אך בודאי אדם שיאמין רק במה שאפשר להוכיח הרי זה שוטה גמור, כי חלק גדול מן הדברים אינם משאירים אחריהם הוכחות, ומי זה פתי יאמין רק במה שמשאיר עמו הוכחה, איזהו חכם הרואה את הנולד גם בלי הוכחות, ואיזהו חכם המבין רמזים גם בלי הוכחות.
אני מנסה למצוא תכנית בתורה, והרעיון הוא להתקרב לקב"ה, זה הרעיון שמאחד את כל היהודים שקיימו בכל תקופה מצוות אחרות. אם להכרית מדינים ומואבים, אם לעשר מן השדות, אם למות במסעי הצלב, או ללבוש כובע וחליפה. בשביל להתקרב צריך להרגיש אותו. איך מרגישים אותו? בהרבה מקרים כשמדברים על הרגשה, היא יכולה להיות תחושה בלבד, אדם מתפלל ומרגיש כמה הוא צריך את ה', אבל זה כבר תגובה, שהרי אינו מקבל דבר. ואמנם בחיים אפשר להודות לה', אבל זה עדיין סובייקטיבי מאד. ואולי אפשר לראות את יד ה' בהסטוריה, וזה בסיס לסוג של קשר עם ה', וממילא גם כל שאר המאורעות, כמו שאמרנו שחכם מבין רמזים ורואה את הנולד.
והנה בתורה ישנם נבואות, לפי הצד הקיצוני אפ"ל שזה לחיזוק שמירת המצוות, שאם לא יבא עונש, אבל מאד מענין שהנבואות מפורטות ומסודרות לפי סדר הסטורי, ויותר נכון לשאול: האם הגלות כולה היא חלק מאיזה תכנית כמו שיש כמה מאמרי חז"ל, או שפשוט לא שמעו בקול ה' ויצא מה שיצא. האם כל התכניות והגורלות שבתורה כולם אינם אלא תגובות, או שיש מהם תכניות ומסלולים.
והנה יש ענין של מעשה אבות סימן לבנים, אבל גם אותו אפשר לפרש שלחזק הענין הראה ה' לאברהם מקום בניו, או להיפך הראה לבניו מקום אביהם להראותם שמדה כנגד מדה וכו'. או נימא שזה כלל גדול בהיסטוריה.
וננסה להבין רגע את סיפורי האבות כמודל היסטורי שלם.
בא נמציא רגע שכל מה שעבר על אברהם יצחק ויעקב מקביל לתולדות עם ישראל, אברהם מתנתק מתרח והרן, עולה לארץ, נלחם עליה, מתישב בין בית אל ובין העי, היהדות שלו היא פשוטה, ומתבטאת ברצון לשמוע בקול ה', סימנו היא מילה, כמו בשופטים שהגויים הם הערלים. יצחק נטוע בארצו, מנצח את ישמעאל אויבו שגולה ומגורש מחמתו, ובסוף עוד מתגייר לו וחוזר בתשובה, "פחד יצחק", יצחק מקדש את הר המוריה בקרבנו, בבחינת בנין בית המקדש. יצחק לא נטרד בגלויות. יעקב מסמל את תקופת המלכים, לומד תורה בבית שם ועבר ועוסק בעגלה ערופה וקורא ק"ש [ובמפורש: מבטיח מעשרות], יעקב מאויים מעשיו אחיו כל הדרך. יש מריבה בין יוסף ושאר השבטים, יוסף גלה ראשון וכולם אחריו.
השאלה היא מה זה אומר? אולי אם נחשוב קצת נוכל להמציא מבנה כזה גם על שמיר, רבין, ונתניהו? או לחילופין אולי זה תהליך טבעי?
העמדנו כאן את השאלה עד כמה התורה היא יותר מאשר מסמך אנושי, אף כי ברור שאי אפשר להוכיח, הבאתי דוגמא שהצחיקה קצת את האריות שבחבורה. אך סיימתי בנקודת המשען הריאלית שהיא קיום האבות בצורה של גלות, גלות שנגזרת במן מתן תורה של ברית בין הבתרים.
באמת דמות האבות מייצגת גם את היהודי שבכל הדורות, כל האבות חיים בעצם בגלות, נודדים מארץ לארץ ומסתבכים עם בעלי המקום, חטיפת האשה, מזכירה את הקללות של אשה תארש ואיש אחר וכו': יעקב הוא היהודי הקלאסי של הגלות השניה דוקא: איש תם יושב אהלים, אבל גונב את הברכות, ואת הבכורה – כמו שיילוק, וגם מתעשר מצאן לבן ע"י חכירה תמימה לכאורה, 'מנצח' את עשיו ע"י שוחד (כמו אלכסנדר מוקדון, יבנה וחכמיה, החזו"א ובן גוריון), וגם מתחמק ממנו באלגנטיות, יוסף מצליח בגלות בדיוק כמו הרמב"ם והאברבנאל וכו', וכמו הגרמנים שלפני המלחמה, ומחמת זה שונאים אותו – המטרה היא גואל ראשון הוא גואל אחרון שיוציא מהגלות.
אולי ההדרגה הזו היא טבעית, ואולי הטבע היהודי הוא טבוע בגנים – אין אומתינו אומה אלא בתורתה כדבר הכוזרי – וממילא באות כל המחלוקות האלו. האיש העברי המוסר מלוה את כל התקופות ההסטוריות כולם: מתיונים, צדוקים, נוצרים, מוסרים, מומרים, קאפויים, שמאלנים. הגלות במצרים היא 430 שנה? אנחנו מחכים לגואל אחרון שיתן לנו תורה באמת.
כמו שכל טבעיו של היהודי של השנאה והרדיפות וההישרדות לעולם יכולים להיות טבעיים אבל נצחיים. את הקודים האלה מגלה התורה.
הנבואה על שם חם ויפת היא אולי אבחנה אבל המדוייקת מכל האבחנות וקובעת גם את העתיד, גם כאן יש לנו את הקוד הגנטי של העולם כולו. עד היום החלוקה היא מערב מזרח ועולם שלישי.
ואולי ניתן לראות כך גם את הסדר בין החומשים: חומש בראשית מייצג את הגלות כמו שראינו – שהרי העם היהודי תחלתו בגלות, וזה האידיאל הגדול שלו. יכלתו לחיות חיי גלות מוסריים ותורניים, לא רק כעם בארצו תחת הגפן. המילה המצוה הראשונה – והיא החזקה מכולם "ברית עולם". וכן מצוות פרו ורבו שייכת בגלות, ולאברהם להקים המשך, לכן נגזרה גלות שזה ענין האבות – וכחז"ל שהגלות היא בעצם של אברהם, ומצרים היה רק מצב קיצוני.
חומש שמות: הוא שלב בניית העם, ניתוץ מצרים וקריעת הים, שוים לניתוץ יריחו וקריעת הירדן (וכך כל השיבות מן הגלויות ללא שום כח עצמי רק בנס) – העמדת השופטים ע"י יתרו וע"י בני ישראל. יש מן ושליו מסודרים – תחת גפנו ותאנתו, ואת זה ה' נותן בנס. בשלב זה רק המוסר של משפטים נקלט ראשון, עדיין אין עבדי ה' אין את יצחק, משפטים היא כידוע חוקים ישנים משופצים. כל הצליעות של המדבר הן כמו הצליעות של השופטים. חטא העגל הוא גם חטא ישראל בארצו.
בניית המשכן דומה ממש לימי שלמה כשיש יותר מדי כסף. סוף חומש שמות הוא בעצם ההכנות, לעבודת המשכן המתוארת בויקרא.
בספר ויקרא: נקראים ישראל להיות קדושים, ימי דוד המלך, והנביאים שבאו אחריו. תיקון הקרבנות המסודרים בא רק בימי שלמה והלאה. וכל חוקי הקדושה של מאכלות אסורות וטהרות. שפשו בימי חזקיהו וכדו'. ובויקרא יש את התוכחות הראשונות – המסלול לביעור עבודה זרה שזהו תמצית הקדושה (בזמן השופטים עדין לא הגיע זמן החורבן). ספר ויקרא הוא ספר מופשט כמו הגלות – ריצוי השמיטות. המאבק בספר ויקרא הוא רוחני כמו מאבק הנביאים.
בספר במדבר מוזכר התיקון המדיני: הריגת עוג כמו הריגת גלית, וכיבושי דוד ושאול מוזכרים בשירת בלעם. בו פנחס מקבל את הכהונה – באמת רק בימי ירושלים קיבל פנחס את הכהונה במקום בית עלי. גם החוקים שבו מדיניים – נחלות חוקי מלחמות וחלוקת שלל
לבית השני מגיעים ישראל כשהם כבר קדושים, יש להם הזדמנות לתקן את אומתם ולהגיע לשלמות, אך הם כמו חטא המרגלים – לא רצו לעלות לארץ, לא רצו לתקן ומסתובבים במדבר בלי תכלית רק מריבות,
ספר דברים מייצג לנו את מוסר הנביאים המופשט כי אם לאהבה אותו ולדבקה בו וללכת בדרכיו, ושירותיו על החרבן השני. ספר דברים הוא תיקון אומה – וגם התרבות המערבית היא הגשמתו דאגה לחלשים ולעניים ההנמקות הלאומיות.
אפשר לומר שבמסלול הראוי היה מגיע הקדושה ולאחריו במדבר דברים והכל היה מסתדר לנצח, אך את דברים "גילו" רק בימי יאשיהו, וויקרא התרחש בצורה השלילית, לכן במדבר מייצג באמת את הצד השלילי של מה שקרה במדבר. את דברים באמת גילו רק בבית השני, אבל המשיכו בצד השלילי של במדבר.
דברים זה דבר מופשט ולחזור על העבר בכדי שלא יצטרך לקרות שוב. בזמננו כבר קרה האזינו.
הנה כי כן יש בתורה דבר מופלא של חזיון כל העתיד הישראלי, חובבי הנסים יתלו בנס שהוא תכנית העולם הנסית, וחובבי הטבע יאמרו שזו פסגת החכמה לקבוע מערכת חוקים והנהגה שתקבע לנצח את צורת היהודי באופן החוזר על עצמו.
ויש לראות כאן גם הדרכה לקבוצה וכדו' שהבסיס הדתי צריך להיות לפני הלאומי והפיזי, ראשית יש לבחור בטוב שהוא סוד שמות, לאחר מכן הקדושה, ולאחר מכן התיקון המדיני, ודברים הוא שילוב הכל מתוך להט.
חלק שני
נחזור בקיצור על התכנית של התורה: ספר בראשית מלמדנו כיצד הברית עם ה' היא אינה אומה אלא בתורותיה. האנושות כאומה וכאומות נכשלו, יש לכרות ברית עם ה' וזה הרעיון במילה, שהוא סימן כשמעורבים בגויים דוקא, ופרו ורבו להפיץ את נושאי הברית. כל מה שלומדים אצל האבות של לשמוע בקול ה' בכל מקום ובכל זמן, למרות הרדיפות וההתנכלויות. הגלויות והנדידות (ולא לומר גרשוני מהסתפח בנחלת ה'). אם היה לנו רק את חומש בראשית (כמו שהיה לישראל במצרים), אולי היינו שורדים כמוהם: בלי לשנות לבוש שפה ושם.
ספר שמות הוא משפטי יסוד, שכל העולם עומד עליהם עד היום, ומן הצד השני את התורה הזו בודאי אברהם קיים, עשרת הדברות, לא התאכזר והשתעבד לעבדיו, חגי ה' וכבוד מזבחו, וכו'. אלו בעצם החוקים העתיקים של העולם מתוקנים, ולכן נתקבלו בעולם כולו באמת. המדובר בתיקונים לחוקים שונים, נתינת צורה להתנהגות אנושית מניעת שוחד וכופר היכן שלא מתאים ללא משוא פנים וללא אפליות. כאמור המיוחד בהם כאן שהם נהיים לחוקה של עם, לא רק מובן מאליו לחכמים כמו אברהם, דהיינו שהעם בתורתו, וגם בלאומיותו, ובשביל זה מקבלים כמויות של נסים אוכל ושתיה ותנאים הטובים ביותר. וכל החזרות של חומש שמות אינו אלא סימני חביבות והתלהבות שחוזרים ומספרים שוב ושוב על כמויות הזהב והפאר והיופי מרוב חביבות כל ענין הנסים הנתינה והקבלה. ומשפט ס' שמות זה ענין השופטים אשר שפטו את ישראל (כמו שרי האלפים). בזמן השופטים אין אנו רואים את העם מתרומם מעל זה, ואין פלא שמלחמת פילגש בגבעה היא השיא של תקופה זו. ולכן אין גם שום איום של חרבן בכל התקופה הזו ולא עלה על אף דעת שיהיה חורבן אף שהיה אפס עצור ועזוב.
בספר ויקרא מגיעה ההפתעה, הוא ניתן באהל מועד, וכנראה בקדש שם היו ימים רבים ושם נבחר לתת את רוב התורה, וכשמו כן הוא בקדש ניתן ספר הקדושה, ושם התבאר לישראל ראשית כי המקום הקדוש והמפואר שבנו אינו רק מקום לתת מתנות כפי הרצון ולחגוג בו את השפע הגדול, אלא גם נושא חובות מדוקדקות ומפורטות על כל חטא (שהוא דבר חדש) וגם מה שלא על חטא מפורט ותלוי בפרטי פרטים והלכות. ולא עוד אלא שיש לכהנים חוקים מחמירים עם מי להתחתן ואיך להתלבש. ואז שוב חוזרים לישראל שגם להם אסור לאכול את רוב הבהמות, כי גם הם צריכים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, וזהו חדוש שלא נשמע ולא נראה כמוהו בעולם עד מתן פרשיות אלו באהל מועד! וכן כל בעל קרי ומצורע ויולדת וכו' כולם כולם צריכים היטהרות מיוחדת ומתרחקים מן המחנה הקדוש. קדושים תהיו כולל ג"כ עריות וכו'.
וברור שגם בא"י לא התקיים כ"ז עד ימי דוד, ואצלו אנו מוצאים (במקרה) נעדר מהסעודה כבעל קרי, ומדקדק אם נשמרו הנערים מאשה כדי לאכול לחם הפנים, ומתקן את כל סדרי המקדש שיהיה קבוע לכל. ועד ימיו לא דאג אף אחד על הזנחת עבודת ה' ושאינה אלא משכן קטן. ובתפלותיו אנו רואים כמה תפסה מקום חשוב כל הקדושה המופשטת (ובאמת ראשית הדבר הוא ביעור האובות אצל שאול).
יש דבר מענין ששיא החומרה של ויקרא הוא מות שני בני אהרן, שהמשיכו את המסורת הישנה ומרוב התלהבות פרצו בשירה אחרי כמה לגימות והקריבו לה', אבל הם מתו. וכך גם בהעלאת דוד את הארון לירושלים, חשבו הכהנים שזהו הארון החביב שמנצח את המלחמות, ונתן לו אחד צ'פחה כפי הצורך, ומיד מת בפרץ עוזא.
השיא של ויקרא הוא פרשת בהר דהיינו לעזוב את האדמה לשנה שלמה, שזה לא התנהגות של עם נורמלי בארצו, וצמוד לזה פרשיות התוכחות שמראות איך יתבער עבודה זרה מן הארץ (כל המצוות של מאכלות אסורות ועריות והינזרות וממלכת כהנים וכו' כולם היפך הע"ז) ואם לא הע"ז יבער את ישראל, ותהיה גלות לרצות את השמיטות, דהיינו להשליט את הקדושה בעם.
וזה באמת מה שקרה לעם ישראל שדוד לא הצליח להכניס בעם שיהיה כולו קדוש, והלכו אחר חטא העגל וממילא לא התקדשו בכל הקדושות, ואף שהיו התעוררויות של קדושה בימי חזקיהו ויאשיהו וכו' לא הועיל סוף סוף, ורק בבית השני הופנמה הקדושה, ואין פלא שחשבו מבקרי המקרא שויקרא נכתב בבית שני כי באמת הוא מתאים מאד למה שאירע שם.
במדבר: סדר הנסיעה והלויים, סוטה, נזיר, נשיאים, פסח שני, חצוצרות, תלונות העם, צרעת מרים, חטא המרגלים, מעיני העדה נעלם דבר, מקושש, קורח, פרה אדומה, מי מריבה, מלחמת עמלק, סירוב אדום, היתקלות בבלק, זנות מדין ופנחס, מפקד בני ישראל, צלפחד, נחלות, קרבנות החגים, הפרת נדרי אשה, מלחמת מדין, בני גד ובני ראובן, מסעות, עיר מקלט. לא יאומן כי יסופר כיצד כל החומש הזה מלא תקלות מתחלתו ועד סופו, כל המלחמות והתלונות והצרות באים בו. וגם ההלכות שבאו בו הם הלכות של בעיות: אדם שאשתו סוטה תחתיו, אנשים שהיו טמאים ולא יכלו לעשות פסח, איך להעניש את המקושש? ויש גם הלכות לאומיות: הנשיאים המגשר בין השבטים למלך, הלויים הם המגשר בין הישראלים לכהנים, המפקדים, קרבנות החגים. המכנה המשותף הוא שאי אפשר לעשות עם לעם קדוש מעצמו, העיקר הוא שהיו צריכים להסתובב ארבעים שנה במדבר בכדי שישאר משהו מכל התורה עד שיכנסו לארץ. וזה מה שקרה באמת מימי דוד והלאה, כל המרידות בדוד, המרידות ביהודה, המלחמות וכו'. הכהונה עברה לבית פנחס באמת בהקמת מקדש ירושלים. בבמדבר אין קללות, כי הוא כולו הדגמה של קללות.
בלק מדבר במפורש על הצלחות שאול ודוד, אבל למעשה כולו מסמל שהדור הראשון צריך למות, ומשה לא יכניס אותם לארץ. וזה באמת מה שקרה לבני בית ראשון, שהם נכחדו ומלכות דוד ג"כ נכחדה. רק הדור השני זכה לקבל את התורה בארץ. וזה היה בודאי מכח כל התיקונים שנעשו בדור הראשון. האמת היא שכל חטאי במדבר כולם כולם יסוד חטא העגל שלא מאמינים במנהיג, וזה היה גם חטא העגל של ירבעם שלא האמין במנהיגות.
חומש דברים יש בו רעיון של פרידה והסתר פנים, אין הקב"ה אומר אותו, אלא משה, אין חכם כבעל הנסיון, עבר הזמן בו ה' מדבר עם העם, אין כאן חדש, אלא חזרה על הראשונות והפנמה בכדי שהעם עצמו יוכל להסתדר בלי המנהיג בארץ, ע"י הושננתם לבניך וכו' והבנת הרעיון של מה ה' חפץ וכו' יוכל העם בעצמו להיות ספר תורה חי, וזה כמו מלאכי האומר זכרו תורת משה עבדי, זוהי ההקדשה של כל מה שעבר. וזהו באמת השיא של הספר בקללות שבסופו שיהיה שיא הצרות ושיא ההסתר פנים, אולי זה יביא תשובה. מה שלא עשו הנסים הגדולים יעשה ההסתר הגדול.
יאשיהו "גילה" את ספר דברים מאוחר מדי, ולכן הכל התחיל בקטן בימי הבית השני.
המצוות שבו: ערי מקלט, הוא המצוה היחידה שהיא כעין תלויה בארץ שיכל לקיים, חוזר על כל המוסר ועל כל הברית, והמקום אשר יבחר, שהתקיים בשלמות באמת רק בימי הבית השני. לאחר מכן חוזר על תמצית שמות: (עשרת הדברות) השמדת כל מסית זקן ממרא עיר נדחת ונביא שקר, דיני הקדושה: קרחה, בהמות טמאות, מעשרות ושמטה. במדבר: חגים המתאימים למקום אשר יבחר. שופטים ושוטרים, ענשים, סקילה, בית דין, מלך, דיני משפט רוצח, דיני מלחמה ויפת תואר, עגלה ערופה, בן סורר ומורה, השבת אבדה, שלוח הקן, מעקה. עונשי עריות, העמים האסורים בחיתון. גירושין, יוצאי צבא, יבום, מחית עמלק, בכורים, ארורים, תוכחות.
לפי זה ודאי התורה גדולה הרבה יותר מהחוקים האלו, כי הלא לא באו אלא לפי ענינם, השאלה למה לא כתוב בתורה היא מצחיקה. והראיה שהתורה שלנו בדור הזה היא מכח בראשית בלבד, ובגלות בכלל לא היה שמץ של ספר דברים. אם הקראים היו קיימים, בודאי היו אוסרים אוצר ב"ד, היתר עיסקא, עירוב, פאה נכרית, בדיוק כמו שאסרו השארת אש בשבת, וקיימו עין תחת עין, לקראים התורה אינו אלא ספר, ולפרושים התורה היא מסורת כשרוח ספר בראשית עדיין חופפת עליו.
אנחנו אמנם משתמשים בבל תשחית את עצה, ובלא תשקצו את נפשותיכם בדם, ונשמרתם לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה, ולפני עיור, אבל האמת שהכל יונק מבראשית, כי אנחנו רוצים להיות כמו יעקב. ואנחנו בורחים אפילו מ"דברים" מכיון שהחילונים מטפלים בזה נח לנו לברוח. וההפסד שלנו הוא שאין לנו שום במדבר שמשליט את הויקרא על השמות. הערלכר איד בתקופת השופטים היה הורג את הגויים הנשארים, שיא השיאים של שמואל הנביא זה שיסוף אגג, והפשע הגדול זה לחמול על הצאן.