תעלומת ה'קהילה' הנעלמת

כמה אחוזים מהאוכלוסיה מונים ההומוסקסואליים? לפני שאתם קוראים את הנסיון להתחקות אחר הנתונים, נסו לנחש על סמך התרשמותכם מהעיסוק בנושא.

מהו שיעור האנשים בעולם הלוקים בנטיה חד-מינית? חיפוש אחר תשובה לשאלה בסיסית זו מעלה ממצאים מעוררי מחשבה אודות שטיפת המוח האינטנסיבית סביב הנושא החד-מיני.

בסקר גאלופ שנערך בשנת 2018 נמצא כי בקרב ציבור הנשים בארה"ב, הרוב סבורות כי שיעור החד-מיניים מתקרב לשליש מכלל האוכלוסיה (29.7%). בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב הרוב  משער את אחוז החד-מיניים מתוך כלל האוכלוסיה בסביבות רבע (25%). ואילו בקרב מצביעי המפלגה הרפובליקנית הרוב מעריכים את שיעור החד-מיניים באוכלוסיה באחוז נמוך יותר של 18.3.

עם אחוזים כה גבוהים של חד-מיניות באוכלוסיה קשה שלא לפגוש אנשים חד-מיניים לעיתים קרובות. ואכן, לא פלא שבסדרות טלוויזיה אמריקניות 8.8 אחוז מהדמויות המוצגות הן בעלות נטיה חד-מינית. אפשר גם להבין מדוע העיסוק בנושאים הקשורים לחד-מיניות תופס מקום כה מרכזי בסדר היום הציבורי. אחרי הכל, בהנחה ששליש או רבע מהאוכלוסיה הם בעצמם חד-מיניים, ובצירוף כל אלה שהינם נורמלים אבל קרובי משפחה של חד-מיניים, לא פלא שמדובר בנושא מרכזי וחשוב הנוגע לאחוז משמעותי מאוד מהציבור.

אלא שבנקודה זו בסיפור מתרחשת תפנית מוזרה. מסתבר שאין כל קשר בין אחוז החדמיניים כפי שהוא נתפס בציבור לבין האחוז בפועל.

המספרים לא רק שאינם דומים. הם אפילו לא קרובים.

כדי לאמוד את שיעור החדמיניים באוכלוסיה צריך קודם הגדרה מדויקת. בפועל אין הגדרה כזאת[1]. נערכו סקרים רבים אבל בגלל שהם משתמשים בהגדרות שונות למושג חדמיניות הם לא בהכרח מודדים את אותו הדבר. מה שמערפל את הנושא עוד יותר הוא שחלק מהחוקרים טוענים שזהות מגדרית היא בכלל דבר נפרד מפעילות מינית. לשיטתם, אדם עשוי להיות בעל זהות הומוסקסואלית גם אם משיכתו המינית היא הטרוסקסואלית.

בשלב זה חשוב לעמוד על נקודה חשובה. השיח הלהטב"י הכללי אינו מבחין (או לפחות מטשטש מאוד את הגבול) בין מי שיש לו דחף חדמיני מזדמן לבין מי שאינו מסוגל להמשך כלל לבני המין השני. השיח הלהטב"י נגזר מתוך השקפת העולם הליברלית שבה חירות מינית היא אחד מעקרונות היסוד. כל פגיעה בחירות זו נתפסת כבלתי לגיטימית. הבחרנות (היכולת לבחור בכל רגע את זהותך הנתונה) וההתנסות הם ערכי יסוד. אם אדם מבקש לבחור ולהתנסות בחוויות חדמיניות אסור לשלול ממנו את האפשרות הזו.

הטיעון הזה אינו תופס בהקשר הדתי שאינו רואה פסול בריסון דחפים ויצרים שונים. לעניינו, אנו מבקשים לקבל הערכה על הגרעין הקשה של ההומוסקסואלים, בעלי נטיות הפוכות באופן אבסולוטי שאינם מסוגלים לחוש משיכה מינית נורמלית.

המקור הראשוני עליו נסמכים כולם הם המחקרים שקיים אלפרד קינסי בשנות הארבעים על הרגלי המיניות האנושית. הוא קבע ספקטרום מיני בעל שש דרגות וטען שכל אדם ממוקם אי שם על הרצף שבין הטרוסקסואל להומוסקסואל. קינסי טען כי 4 אחוז מהגברים היו "הומוסקסואלים גמורים כל ימיהם". אלה נמצאים בדרגה 6 בסולם קינסי. עוד 13 אחוז מהגברים היו "בעיקר הומוסקסואלים במשך שלוש שנים לפחות בין גילאי 16 עד 55", דבר המציב אותם בשלב ארבע על סולם קינסי. קינסי עצמו לא האמין שזהות מינית היא דבר מגובש. הוא טען שזהות מינית גמישה ועשויה להשתנות במרוצת השנים, לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה.

ממצאיו של קינסי ושיטות המחקר שלו ספגו ביקורת רבה. טענה מרכזית נגדו הייתה שבמחקריו הוא לא השתמש ב"מדגם מייצג" אלא ב"מדגם נוחות". אחוז מכריע מהמרואיינים שלו היו אסירים בכלא, אנשים שנאלצים לשהות בסביבה גברית כמו צבא ופנימיה, או אנשים שפגש במועדונים הומוסקסואלים, מה שהביא להפרזה בשיעור החדמיניים.

השלב הבא באבולוציה הססטיסטית של החד מיניות בא בתחילת שנות השבעים. ארגון NGTF  (כוח המשימה הלאומי לגייז) פתח בקמפיין הסברה אגרסיבי בעד זכויות החדמיניים. בשנת 1973 מייסד הארגון, ברוס וולר וחבריו, אימצו את מוחם בחיפוש אחר סלוגן אפקטיבי. וולר חזר לנתונים של קינסי. מתוך ששת השלבים בסולם קינסי מאיזה נקודה ברצף מוגדר אדם כהומוסקסואל? וולר יכול היה לכאורה להשתמש בנתון של קינסי עצמו לפיו "4 אחוז מהאוכלוסיה הם הומוסקסואלים גמורים", ולכלול רק את מי שנמצא בדרגה שש בסולם. אבל ארבעה אחוז זה לא נשמע מספר מרשים במיוחד. הוא חיפש משהו חזק יותר.

כזכור קינסי טען כי 13 אחוז מהגברים חוו "בעיקר חוויות הומוסקסואליות במשך שלוש שנים מחייהם". לגבי נשים בקטגוריה זו השיעור עמד על 7%. הגדרתם של כל אלה כ"הומוסקסואלים" היא בעייתית. הרי אם הם חוו "בעיקר חוויות הומוסקסואליות שלוש שנים בחייהם", משמע שביתר שנותיהם הם בהכרח חוו חוויות נורמליות: ניהלו קשרים מיניים עם בני המין השני, הקימו משפחות וכדומה. יתירה מכך, ההגדרה עצמה מתייחסת לכך שהיו להם בעיקר חוויות חדמיניות, משמע שהיו להם גם חוויות מיניות נורמליות. מיניה וביה ברור שלא מדובר כאן באותם אנשים שאינם נמשכים כלל לבני המין השני. מדוע במשך שלוש שנים קיימו "בעיקר פעילות הומוסקסואלית"? אולי משום שאז היו בכלא, בפנימיה, בחיפוש עצמי וכדומה.

לכלול את כל מי שנמצא בדרגה ארבע ומעלה בסולם קינסי בהגדרת 'הומוסקסואל' היה מהלך מפוקפק מבחינה מדעית אבל מבריק מבחינה שיווקית. וולר פשוט עשה שקלול ממוצע לנתונים הללו (13 אחוז מהגברים ו-7 אחוז מהנשים שחוו בעיקר חוויות חדמיניות במשך שלוש שנים) וכך קיבל את הסלוגן הקליט שהוא חיפש: "אנחנו נמצאים בכל מקום – 10% מהאוכלוסיה הם חד מיניים". 

הטענה הייתה שנויה במחלוקת מהיום הראשון. היא לא מופיעה אפילו במחקריו של קינסי. לכל היותר ניתן לראות בה פרשנות מאוד מגמתית לממצאי קינסי. אבל היה לנתון הזה יתרון אחד מוחץ: הוא היה קליט ומשכנע.

הסלוגן סחף אחריו את קובעי הדעות והוביל לנצחון סוחף במערכה הציבורית. כאשר ב-1977 הנשיא קרטר הזמין לראשונה בהיסטוריה את נציגי ארגוני החדמיניים לבית הלבן הוא דקלם בעצמו את אותו המסר: "אתם עשירית מהאוכלוסיה, מגיע לכם שיכירו בזכיותיכם".

וולר עצמו לא התכחש לשיטה המפוקפקת שבה הגיע לאחוז הזה אבל אמר בראיון ב-1990: "התפיסה לפיה עשר אחוז מהאוכלוסיה היא גאה הפכה ל'עובדה' [המרכאות מופיעות במקור!] המקובלת על הכלל… כמו הרבה פיסות ידע (ומיתוסים) היא הפכה לכזאת פשוט משום שחזרנו על הנתון הזה שוב ושוב".

מיותר לומר שאף סקר מודרני שנערך עד היום לא מצא מספרים המתקרבים לאלה שהציג וולר. וזה לא מפתיע שכן הנתון הזה התבסס על כלום. גם סקרים מרחיבים המבוססים על הגדרה עצמית כמו סקר גאלופ מצאו כי לכל היותר 4.5 אחוז מהאוכלוסיה בארה"ב המזדהים כהומוסקסואלים. רוב הסקרים שנערכו במדינות אחרות מצאו אחוזים נמוכים בהרבה, לרוב בסביבות 1-2 אחוז ומטה.

סקר מקיף במיוחד שנערך בבריטניה מצא כי שיעור המזדהים כהומוסקסואלים עומד על 1.1 אחוז. כאמור, נתון זה כולל את כל מי שמזדהה מסיבות כאלה ואחרות עם המגזר ההומוסקסואלי או מי שנמשך לכיוון הזה עקב השפעות תרבותיות[2]. אם נצטמצם לכאלה שבאמת לוקים בנטיה הפוכה מוחלטת, ברמה שהם אינם מסוגלים לקיים קשר תקין עם בת זוג, השיעור מן הסתם נוטה לכיוון הנמוך יותר.

ארגוני החדמיניים מצדם טוענים שכל המספרים ממעיטים משום שאנשים חוששים "לצאת מהארון". זה בהחלט תירוץ נוח אבל בסופו של דבר אינו יכול להוות תחליף למידע קונקרטי.

השורה התחתונה היא ששיעור ההומוסקסואלים באוכלוסיה נמוך מאוד, עד אחוז אחד ובכל מקרה לא יותר מאחוזים בודדים. איך אחוז כה קטן הפך איכשהו ל-"30 אחוז מהאוכלוסיה" בעיני ציבור הנשים בארה"ב? איך הוא הפך ל"25 אחוז" בעיני ציבור המצביעים הדמוקרטי? איך לקות נדירה יחסית הפוגעת בציבור כה קטן כובשת את סדר היום הציבורי?

אין זאת כי עם ראיה ניצחת לכוחה המדהים של התקשורת המגויסת לייצר אג'נדה חברתית.

להרחבה:

https://www.theguardian.com/society/2015/apr/05/10-per-cent-population-gay-alfred-kinsey-statistics

https://news.gallup.com/poll/259571/americans-greatly-overestimate-gay-population.aspx

הערות:

[1] גברים היוו אובייקט מיני ומושא לתשוקה של גברים אחרים לאורך דורות רבים בשלל תרבויות – הרבה לפני שהאנושות הכירה את החלוקה הבינארית בין 'הומו' ל'סטרייט', שקנתה לה אחיזה חזקה בתרבות המערבית רק במאה העשרים. הבינאריות הזו היא המצאה חדשה – כפי שמעידים, בין השאר, הן הסונטות של שייקספיר הן שירי החשק של משוררי ספרד, שבהם מושא התשוקה של הגבר הוא לעיתים גבר ולעיתים אישה.

[2] כאנקדוטה, לא מזמן יצא לי לפגוש קבוצה של עשרים צעירים יהודים אמריקנים חילוניים בגילאי 17-19. במהלך המפגש העיר מישהו ש-12 מהמשתתפים (60%) מגדירים עצמם חדמיניים. לדעתי, נתון בלתי אפשרי שכזה יכול להיות מוסבר רק בהשפעות תרבותיות, ומוכיח את כוחה של השפעה זו על צעירים הנמצאים בשלב גיבוש זהותם האישית והמינית.