מצוות תפילין, מהווה דוגמא לסוג יחודי של פער בין פשט לדרש, טכנית אפשר לפרש את פשט הדברים שבתורה בנוגע לאות על היד ועל הראש, כמליצה, וכך מפרשים השומרונים.
אמנם פשט זה אינו סותר את הדרש, אינו טוען שבהכרח מדובר רק במליצה, אלא שייתכן שמדובר במליצה. ולכן במקרה שישנה מסורת הלכתית שיש לקיים דברים כפשטן, אין לבעל פשט זה טענת ודאי אלא טענת ספק. כל זאת במישור ההיסטורי, שכן להלכה תמיד הסמכות נתונה ביד ההיררכיה ההלכתית.
נראה שבדוגמא כזו צדקו אלו שחיברו את הפשט עם הדרש, כשדייקו בלשון התורה להוכיח שהפירוש של הדרש, גם אם אינו מוכרח בקריאה ראשונה, הוא הפירוש היותר נכון בכוונת הדברים.
בתורה נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים… והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יב ט-טז). וכן: "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו ח).
הסמיכות לחוק המזוזות מוכיחה שאין מדובר במליצה, א"א לייחס משמעות סמלית למשפט כדוגמת: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", מדובר בחוק מעשי מפורט של כתיבה על השער, שאינו סובל שום משמעות מליצית (ואף השומרונים כותבים על המזוזה ממש, אלא שזה מצריך סוג של מזוזה הראויה לכתיבה, ולפי ההלכה של חכמינו, הצמדת הכתב למזוזה נחשבת ככתיבה עליה, ואף משתמרת יותר. מקבילה לתפילין שהנושא שלהם הוא "והיו הדברים", מונחים במקום הזכרון ולא חקוקים עליו).
ה'אות' הבא בשמות הוא דבר ממשי בעל ערך סמלי וסגולי, ובא בהקבלה ל'אות' שעשו ע"י הדם בפתח הבית. "אות" בכל מקום בתורה, הוא חפץ ספציפי שמהווה אות (הקשת מהווה אות, בראשית ט יג. המילה, בראשית יז יא. ריקועי הפחים של עדת קרח, במדבר יז ג. מטה אהרן, במדבר יז כה. בדברים כח מו נחשבות הקללות הבאות כאות, אך גם הם מציאות פיזית. וכך המזבח המהווה אות בישעיה יט כ. גם מעשה מצוה מהווה אות, כמו השבת, להלן לד כ. אך בשום מקום בתורה לא נאמר שיהיו דברים או דבר "לאות" מבלי שום השלכה פיזית אלא רק כמליצה[1]). ואף מצוות האות שבאה בפרשתינו, יכולה להתפרש כהתויית אות כפשוטה, אות מן האותיות. כעין התו על מצחו של קין (בראשית ד טו. ועל מצח האנשים ביחזקאל ט). אין דרך התורה בקעקוע, ואכן בהמשך התורה נתפרש, שמדובר כאן בחפץ שנקשר על ידי רצועה, וסביר שעל החפץ טבועה אות. ונהגו מאז ומעולם להתוות את האות ש, שהיא ראשונה משמו הקדום של ה: שדי, ובקשירת הרצועות (בצורת ד' וי') השלימו את ה'אות' שהיא שמו של ה'.[2]
על התפילין כאות מוחשי מעידים מקורות רבים ומקבילים מימי הבית השני, תרגום השבעים, איגרת אריסטיאס, אונגליון מתי כג ה, תפילין ממדבר יהודה (ואף מקומראן, שהיתה כת פורשת). ועוד. הגיוון של המקורות מוכיח שהמצוה פשטה בכל חוגי היהדות עוד מימי קדם. גם הצדוקים והכתות הפורשות לא הכחישו את מצוות התפלין (ובמשנה נזכרו סוגי תפילין של המינים והפורשים, כגון עגולות, מצופות זהב), ולו היה זה חדוש של ימי הבית השני, ברור הדבר שהיו מכחישים אותה בשמחה.
הלשון בספר שמות: על ידך – המיעוט של יד אחת, במקום 'ידיך' הכללי שננקט בכל מקום (נקי כפיים, כוננו ידיך, מעשה ידיך, תרף ידיך, תחזקנה ידיך, שלח ידיך), מלמד שמדובר בענין מוחשי, שניתן על יד אחת בלבד מסיבות פרקטיות. במליצה נאמר: "על כפים חקתיך" (ישעי' מט טז). "קשרם על אצבעותיך" (משלי ז ג). שהרי למליצה אין מגבלות פרקטיות. הכתיב העתיק שבהמשך: "ידכה", מטשטש את המשמעות שניתן היה לייחס למונח 'יד', שכן סתם 'יד' היא ימין, אך בכתיב זה אין הדגשה לתחילת המלה.[3] אף ההגיון הפרקטי מחייב שהאות יונח על היד הכהה, שאין עושים בה את המלאכה.
הטוטפת בלשון המשנה הוא תכשיט הניתן למעלה מן העיניים (שבת ו א), ויש גוזרים אותו גם מלשון מצרית.[4] ייתכן שתכשיט זה במקורו היה כמין מטבע התלויה בחוט, ולכן אפשר לגזרו גם מעברית כ'נוטף' (כמו בלשון חכמים: 'ציצית הנוטפת על הקרן' מנחות מב.), וכאלו תכשיטים אנו רואים אצל הבדואים ושבטים אפריקניים, כצורת מטבעות התלויות בחוט, יש מהן שאף נוטפות על המצח ומסתירות אותו. והם ה'סהרונים והנטיפות' (שופטים ח כו. שלל המדיינים והישמעאלים, המודגש שם כאותנטי להם. וכן בישעיה ג יט: 'הנטיפות והשירות והרעלות'). התורה תיקנה טוטפות שיהיה כעין קמיע המכיל אות או כתב, אך השאירה עליו את השם החביב והעממי.[5] ביחזקאל כד יז מתרגם יונתן 'פארך חבוש': טוטפתך, וכן מתרגם 'אצעדה אשר על זרועו' (ש"ב א י) טיטפתא דעל דרעיה.
הטוטפות במקור אינן קמיע, אלא קישוט. ולכן נשללת האפשרות של מליצה. שכן המליצה יסודה בקשירת קמיע או אות זכרון, ולכך אפשר להמשיל את זכירת הדברים שבעל פה. אבל אין להמשיל זכירת דברים ואות זכרון, לקישוט.[6] אם לא שמדובר להפיכתו בפועל לכעין קמיע.
המיקום "בין העיניים",[7] מתייחס למקום המתאים לנתינת תכשיט, על המצח מול הריוח שבין העיניים (כשהכוונה היא להדגיש שהזכרון יהיה 'לנגד עינינו', ואולי גם הקרחה בין העיניים, דברים יד א, היתה סוג של זכרון הצער והאבל). וכן בדניאל ח ה מתואר חד קרן "קרן חזות בין עיניו", כשהכוונה כנראה בקדמת הראש.
בנוגע לעבודת הדוקטורט של יהודה כהן, הטוען כי התפילין הומצאו בתקופה ההלניסטית, אני מצרף כאן את ביקורתו של ד"ר יונתן אדלר, מתוך ציון שנה ג' חוברת עו', Review_of_Yehudah_B._Cohn_Tangled_up_in
אדלר כותב שם בין השאר:
"לא השתכנעתי מההיפותזה העיקרית של הספר, שהריטואל של התפילין היה 'מסורת שהומצאה' בתקופה ההלניסטית, בהשפעת קמעות יווניים, כדי למלא תפקיד אפוטרופאי. באשר לשאלה הכרונולוגית נראה שאין בידינו מספיק נתונים כדי למקם את ראשיתו של הריטואל בתקופה ההלניסטית… הראיות שמביא המחבר כדי לתמוך בהיפותזה שלו הן נסיבתיות למדי… המחבר חיפש ראיות לאופיין המאגי של התפילין בכל מקום אפשרי ולעתים קרובות המאמץ נראה מאולץ… כהן מודה שהמקורות התנאים אינם מתייחסים באופן גלוי לתקיד המגי של התפילין… לטענתו יש לראות בשתיקה זו השתקה מכוונת".
למעשה מראה אדלר כי המקורות של כהן לרעיונותיו הם אך ורק מקומראן, שהיתה כת פורשת ואין ללמוד מהשקפתה על התפיסה המסורתית הכללית של התפילין, אך הוא מתעקש שאין מאפיינים כיתתיים מיוחדים בתפילין מקומראן, עוד הוא מפרט על הראיות שאינן באמת בסיס מוצק להיפותזה.
הערות:
[1] מה שמכריח את דילמן 'לפרש': "הנוהג הקדוש ישמש לבני ישראל לאות על היד ועל הראש"..
גם הפסוק: "קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרתך" (משלי ו כא), לא נולד אלא מחמת המנהג לקשור דברים על הלב, ולענוד על הצואר קמיעות ודברים שנחשבו כחשובים מאד. שיר השירים אומר (ח ו): 'שימני כחותם על לבך', אבל לא 'לחותם על לבך', וההבדל ברור. וכמובן שגם אין להשוות שירות ומשלים, לפרשה ברורה של חוקים פשוטים, הנאמרת בחברה בה היו משתמשים בחותמות וקמיעות על הזרוע והראש, וראה ירמיהו כב כד "כי אם יהיה כניהו… חותם על יד ימיני כי משם אתקנך".
[2] השימוש בשם שדי הוא בעיקר בתורה, (לאבות התגלה ה': "אני אל שדי" בראשית יז א, כח ג, לה יא, מג יד, מח ג, מט כה, שמות ו ג, במדבר כד ד, כד טז, רק בתורה אנו מוצאים שמות בשלוב "שדי" כדוגמת: "צורישדי" במדבר ב יב, שדיאור, שם). מה שמוכיח את קדמות התפילין וקביעת אופיים בתקופת התורה. (הרצועות המשתלשלות מתפילין של ראש, באו כנראה כדי שלא יסיח דעתו מהם).
בתפילין שלנו נמצא מצדם האחד ש' סטנדרטי, ומצדם האחר ש' בעל ארבעה ראשים, דורשי רשומות ביארו בו מה שביארו, ולפי הפשט נראה שבימי עזרא כשנקבע הכתב האשורי ככתב בלעדי, לא רצה עזרא לבטל לגמרי את הצורה המסורתית של התפילין שהיו חפץ קדושה עתיק יומין. ולכן השאיר בה גם ש' עתיקה שהיתה נהוגה, בצד הש' התקנית האשורית (בכתובות העבריות המועטות מימי הבית הראשון, אין אסמכתא לשין בעלת ארבעה ראשים, אך הצורה הקדומה של ש' ביטאה שיניים ונעשתה בערך כך: W לכן יש הרשות להניח שהיו גם תיאורי שיניים ארוכים יותר אגב הכתיבה והיתה נהוגה בכתיבת היד גם ש' של ארבעה ראשים. ואפשר ללמוד על כך מהאות מ' שביסודה נראתה בערך כך: M ותיארה את גלי המים, שמצאנו אותה גם במ' של ארבעה קוים, כגון בלוח גזר. ואולי בכוונה ציירו ש' של ארבעה ראשים כנגד ארבעה פרשיות, וגם כשנתקבע הכתב בצורה אחידה, שיירו את הש' המסורתית הזו).
[3] זו צורה אחת של הכלל 'אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט', כאשר מיטשטשת ומתעמעמת ההדגשה, אין סיבה לרבות ולהרחיב את הדין בפרטים נוספים. כך למשל על הפסוק 'וערלתם ערלתו' אמרו שמדובר בריבוי אחר ריבוי, ואין להשתמש בו כריבוי וכמחייב היצמדות לצליל.
[4] משה וידנפלד, במאמרו 'פירושה של קריאת שמע המקראית', גוזר את המלה מ ddf.t המצרית, שנראית בציורים מצריים על המצח, כנגד בין העיניים. ויש קשר אולי גם לציץ של הכהן.
[5] ולכן ההלכה לא קיבלה את השם 'טוטפת' ככינוי לחפץ הדתי, שכן זה הוא שם כללי הכולל בעיקר תכשיטים של גברים ונשים. אך אין להתעלם מן הצליל הדומה של 'תפילין' ו'טוטפת', הסיומת 'ין' היא משנאית ובאה לציין רבים, כך שהכינוי תפלין בנוי בעצם על ת'פ'ל', ואפשר שההמרה מט' לת' נעשתה רק ע"י הסופרים, שראו קשר אסוציאטיבי לתפילה (הנחתם בזמן התפילה). המסורת הצביעה על קשר אטימולוגי בין כינוי התפילין ובין המספר 2, מה שנתפרש אצלה כ2 + 2 דהיינו ארבע פרשיות שבתפלין (רבי עקיבא אמר: "טט בכתפי 2 פת באפריקי 2", כתפי דומה בצלילו ל'קופטי' – מצרי). ואכן הספרה 2 מצויינת בהרבה שפות ע"י האות T ובחלק מהשפות מצורף לו גם היגוי הקרוב לV/F. ואולי יש קשר ל'זוג', מכיון שהאותות הן 2, על היד, והטוטפת, נתכנו כ"זוג", כשם שהבקר החורש נקרא "צמד" או המספריים המורכבות מ2 חלקים נקראות "זוג".
[6] למרות שאולי ניתן להמשיל לקישוט את דמות האוהב או האוהבת, ואולי אפילו יופי, או התנהגות יפה. אבל לא חוקים, או זכרון היסטורי. אי אפשר לומר "יציאת מצרים תהיה לך לקישוט", או "חוק הבכור יהיה לך כטבעת על ידך".
[7] וכך הוראת הביטויים המקבילים באוגרית ובסורית (קאסוטו).
תודה רבה על הדברים,
קשה להבין איך מצוות התפילין לא מוזכרת בפירוש בנביאים או בכתובים
הרבה דברים שידוע שהיו, לא מוזכרים, הנ"ך אינו תיאור היסטורי אלא אספקט מאד צר, ראהגם כאן
עם זאת יתכן שהתפילין כן מוזכרים במקרא בצורה עקיפה בכמה מקומות, כמוזכר בגוף המאמר
שאלה בהבנת הפסוק
כתוב: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ ובשעריך"
מצד אחד, לכאורה מפשט הפסוקים נראה שמדובר על כל התורה שהקב"ה צווה כי כתוב שנלמד אותה את בנינו ובלכתך בדרך וכו' שזה מה שתמיד אומרים על כל לימוד תורה בדרכים ולא רק על פסוק מסויים…
ואז כתוב שאת התורה הזו נקשור על ידינו ושיהיו לתכשיט בין עינינו וכו'
אז מה הביאור הנכון לפסוקים? שהרי מצד אחד לא מדובר על כל התורה לשים בין עינינו ומצד שני כן מדובר על כל התורה שנלמד בלכתך בדרך וכו'.. אז איך מסדרים את זה?
מבחינה לשונית או פרשנית, אין כלל חד משמעי בין דברים כלליים שניתן להתרשם מרוח הדברים, ובין ציווי ספציפי, זהו ספקטרום רחב
למשל: לאהבה את ה' וללכת בדרכיו ולשמוע בקולו, האם מדובר במצוות ספציפיות, מצוות ו'הלכת בדרכיו', ומצוות 'ושמעת בקולו', או שאלו דברי חיזוק כלליים?
התושבע"פ מבארת את התורה בדרך של מצוות מצוות, וקובעת מה מצמצמים למעשה ספציפי שהוא מצווה, והרבה פעמים חובה, ומה דיבור כללי
ההלכה היא ש'והלכת בדרכיו' אינה מצווה לעצמה, אלא רק ענין של הידמות לה', ואילו אהבת ה' היא מצווה
וכך גם לגבי פרשת שמע, 'הדברים האלה' מתייחסים לפרשה הזו, כי זה פשט המלים 'הדברים האלה', אלא שכלול בהם, בהרחבה, במובן יותר רחב, כל דברי ה', כי כל התורה היא הרחבה של הברית שמתוארת בפרשת שמע, ולכן ההלכה היא שיש מצוה תמיד ללמוד תורה, אבל המינימום הוא בפרשת שמע, ולכן קוראים שמע כל יום כי זה אופן הקיום האלמנטרי של הפסוקים האלו. ולכן גם בתפילין כותבים את הפרשה הזו, כי זה האופן האפשרי לקיים את הציווי לקשור. במובן המורחב דברי התורה כולה על הלב רק כמטאפורה, רק ברמה המעשית ניתן לכתוב את הפרשיות האלו בלבד שהן כמו המינימום. כמו מצוות ק"ש שלוקחת למינימום את הפרשה הזו בלבד.
חזק וברוך!
תודה רבה על המענה (מחילה על האיחור בתגובתי)
שלום
קראתי עכשיו המאמר והתגובות, ורציתי להעיר עליה
לדעתי על דרך הפשט אין לפרש הפסוק אלא כמטפורה וכדעת הרשב"ם, שהרי על דרך הפשט "והיו הדברים האלה" קאי על דברי תורה בכללות ולא על פרשה זו ספציפית, כמו ושננתם לבניך ודברת בם שבוודאי קאי על דברי תורה בכללות, וגם בשבתך בביתך וכו' יש דיעה חזקה בחז"ל דקאי על דברי תורה בכללות וקריאת שמע היא מדרבנן, ודבר זה מצאתי במאמר זה
אמנם אני נבוך אם דבר זה יביא למסקנא שהתפלין נתחדש במשך הדורות כדי ליצמד לפירוש המלילי (כמו קריאת שמע), או שאפשר לומר שיש מצווה שעל דרך הפשט אינו נכתב כלל בתורה, ועם כל זה ניתנה לישראל בהר סיני או נאמר למשה שגם זה טמון בכוונת הכתוב הגם שאינו כפשוטו? המאמר הנ"ל בוחר בדרך הראשון, וכן מסתבר דדומיא דקריאת שמע שהיא רק מדרבנן, ואף אחד אינו חושד דיעה זו בחז"ל ב"קראות" וכדו', אלא שלמעשה לא מצינו דיעה כזו בחז"ל אצל תפלין ומזוזות (ואולי לא ראינו אינו ראי'? ואכן הי' דיעה כזו כמו בקריאת שמע אלא שלא נשתמר? קשה לידע)
בענין הקושיא ש"אות" היא דבר ממשי, לדעתי זה לא קשה, שהרי בהמשל היא דבר ממשי, כאדם שנותן אות על ידו לזכור איזו דבר, והתורה יהי' לך כמו זה, ורד"צ הופמן ושד"ל כתבו ע"ז דהוה ליה לכתוב "כאות על ידך", ואין בזה הכרח, שהרי והיו הדברים האלה על לבבך אין בו אף פעם אחת כ"ף הדמיון, ועכ"ז מתפרש כמטפורה
אשמח לתגובה על דברי, וכן על דברי המאמר שציינתי
יש לך טעות בסיסית
המשפט 'והיו הדברים האלה' נאמר לפני שהיה תורה, ולכן לא יתכן שקאי על ספר התורה
נאמר כבר בפרשת והיה כי יביאך, ונאמר בכמה פרשיות ספציפיות – שניתנו הרבה לפני שהיה ספר תורה
כנראה רצית לתת לינק לאיזה מאמר אבל לא נכנס, נא לתת שוב את הלינק
ומובן העובדה שהפי' בתושבע"פ אינו פשט לא יכולה להביא למסקנה שהתחדש, אלא להיפך, אין סיבה שיתחדש משהו נגד הפשט, בכל מקום שאין מסורת וקבלה או סיבה להיפך תופסים את הפשט. ואם הכל היה רק כפי פשט המלים לא היה צריך תושבע"פ כלל.
הלינק טמון במילה "זה", וזהו http://www.yahadut.org.il/maamarim/kriat-shma.pdf
אין כוונתי ל"ספר" תורה שהרי אין כוונתי לדבר ממשי, אלא שדברי תורה שמסר משה רבינו לישראל יהיו על פיך ותדבר בהם תמיד כאילו קשורים לאות על ידך
שאלתי הי', אם נניח כדעת הרשב"ם שב"פשט" הכוונה למשל, האם נוכל לומר שעכ"ז ניתנה תפילין כצורתה מסיני הגם שב"פשט" לא נזכר בתורה, או שכמו בקריאת שמע אחר שאומרים "ההוא בדברי תורה כתיב" המסקנא מזה היא שקריאת שמע היא מדרבנן?
-אכן, לא שמתי לב ללינק.
-דיברת על 'דברי תורה בכללות', אבל עדיין, כשנאמרה פרשת והיה כי יביאך, לא היתה שום תורה, נאמר חוק אחד, לא הוזכר שום רעיון של תורה, ולכן אי אפשר להכניס במלים האלו כוונה כללית לדבר שלא קיים ואף לא ידוע שיהיה קיים.
ולכן סביר מאד שהפשט הפשוט הוא לעשות מהמצווה הזו טוטפות, דבר שהיה ידוע ומוכר לדור אליו נאמרו הדברים.
וגם אם באמור בחומש דברים אין הכרח שהכוונה לפרשה מסויימת, הרי כיון שכבר יש מצווה כזו, הבינו חכמים שבאותו הדור (או שמשה ביאר להם כוונתו) שלכל הפחות הפרשה הזו עצמה ראויה להצטרף לטוטפות, שהרי כך היה דין הפרשה הראשונה שנאמר בה והיו וכו' והיא בטוטפות. וגם לגבי קריאת שמע, היא בעצם המינימום של מצוות תלמוד תורה, המצווה כוללת בעיקרון את כל התורה, כמה שיותר יש מצווה, אבל חייב פעם אחת ביום, ויוצא בזה ידי חובת מצוות תלמוד תורה, כאמור: "פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית", זה המינימום, לפחות את החלק הזה בתורה תגיד פעם ביום, וכך לגבי התפילין, אולי היה ראוי לשים את כל דברי ה' לזכרון, אבל מכיון שזה לא אפשרי, שמים לפחות את המקום בו הזהיר שהם צריכים ללוות אותנו תדיר.
-ההשוואה שלו לשמירת דף ההנחיות, לא נכונה, שהרי הפרשות האלו אינן רק הנחיות כתיבה והצמדה, אלא גם בעלי תוכן עצמי.
-כמו"כ הוא מסתבך עם המזוזה, שקשה לפרש אותה כמטאפורה, ולכן הוא אומר שאולי הכוונה שכל אחד יכתוב פסוקים, כל שהם, לפי בחירתו. זו לא אפשרות יותר משכנעת.
-הטענה שלו שהמטאפורות בנביאים מוכיחות שגם בתורה זו הכוונה, לא נכונה, בדיוק להיפך, לכל מטאפורה יש בסיס מציאותי, ממנו היא מתחילה. והדין שבתורה הוא הבסיס, אין טעם למטאפורה של קשירה על הלב, אם אין מציאות כזו. וכובן שגם אין להשוות לשון החוק למליצות הנביאים.
–
אכן שם הכוונה לענין יציאת מצרים והקרבת קרבן פסח ופדיון פטר רחם המוזכר בהני פרשיות
כאמור עדיין אינו מוכרח שיש מצוה זו
זה המינימום מצד שזה מה שכל אדם קורא, מיהו אם לא קרא פרשיות זו אלא אחרת, ודאי יצא חיובו מן התורה לדיעה זו
נניח, אבל חלק מהם (והיו הדברים וכו') הם ודאי דף ההנחיות
לא ראיתי כזה, כוונתך לדף 14? הוא כתב שאף על הצד שאין הכוונה למטפורה עכ"ז אין הכוונה לפסוקים מסוימים, וכתב זאת על תפילין כמו כן
בדפים 17-18 מביא כמה דוגמאות ממטפורה בתורה גופא, וכמה מהם הם בלשון ציווי
ולסיום, כל הסיבה שאין לומר על מצוות תפלין שהיא מדרבנן דומיא דקריאת שמע, היא שלא מצינו דיעה כזו בחז"ל, אמנם הני שמפרשים "ההיא בדברי תורה כתיב" בהכרח יפרשו כן גם על וקשרתם לאות, ומכאן עד לומר שהיא מטפורה אינו דרך רחוקה
לא ברור על מה מסתמכים דברי הסיכום שלך שמתעלמים מכל הטיעונים כגון הדימוי למזוזות, וכן הציווי הראשוני בפ' בא
וגם הני שמפרשים ההיא בדברי תורה כתיב, לא מפרשים על כן וקשרתם לאות
לפי הנראה לי תירצתי הכל, מזוזה גם כן אפשר לפרש כמטפורה, והציווי הראשוני בפרשת בא מדבר בענינים שמשה ציווה להם באותו זמן דהיינו אכילת מצה ז' ימים זכר ליציאת מצרים (בפרשת קדש) ופדיון פטר חמור (בפרשת והי' כי יביאך) ועדיין אין שום הכרח שמדובר בדבר ממשי
לא מצינו שהמפרשים "ההיא בדברי תורה כתיב" יאמרו כן על וקשרתם לאות, מיהו כן מוכרח, שהרי הכל מוסב על "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" ואין אפשרות לחלק ביניהם
-טכנית ניתן לומר על כל דבר שהוא מטאפורה, גם שמירת שבת וגם מצוות סוכה. אבל ברור שלפרש את המצוות האלו או את מצוות מזוזה כמטאפורה – זו האפשרות הפחות מסתברת
ושנוגדת את כללי הלשון הבסיסיים.
-הציווי של תפילין ביצי"מ מוכיח שאן הכוונה ל'כל התורה', אלא נאמר על כמה דברים ספציפיים. ולכן הציווי השני בדברים מן הסתם ממשיך את אותה נימה.
-אני מבין שאתה רוצה לחלוק על מ"ד ק"ש דרבנן, שהוא עצמו אינו סובר שכן מוכרח, והלכה פסוקה היא שתפילין דאוריתא היא ודבר שהצדוקים מודים בו ואית ביה בל תוסיף וכו', וההיקש שלך שגוי, מרוב שנשקעת בתיאוריית המטאפורה שהיא עצמה סירוס הכתוב. הפשט הפשוט הוא שיש הבדל בין אמירות כלליות ובין מעשים ספציפיים, וחכמים מנו כמצווה רק מעשים ספציפיים מוגדרים, כמו והיו הדברים האלו וכו' ובשעריך, וגם מ"ד ק"ש דרבנן מודה שזה ענין הכתוב, אלא שלא ס"ל להגדירו כמצוה מן התורה, והדבר פשוט לכל יודעי דת ודין, דהלא לא מצינו אומר ק"ש דרבנן אלא שמואל, וכי יחלוק על ב"ש וב"ה שלמדו מבשכבך ובקומך ונחלקו אם צריך להטות, וברור שלכו"ע זה ענין הכתוב וכל הנדון אם מוגדר כמצוה מן התורה, וכמו המחלוקת על חצי שיעור, דברור שמשה רבינו לא חשב שטוב לאכול חזיר בחצאי כזית ורווח של כדי אכילת פרס.
כן מסתבר לומר מצד ההמשך, שהרי "והיו הדברים האלו על לבבך" הוא ודאי מטפורה, וזה מוכיח על ההמשך. וכן דעת הרשב"ם
יש לחלק, מיהו באמת אפשר שהציוויים בדברים קאי על דברים ספציפים שבאותו פרשה (וכמטפורה), אלא שכוונתי הי' להוכיח שלדיעה זו בחז"ל שקאי על דברי תורה בעצם, בהכרח לפרש כוונת הכתוב כמטפורה
איני חולק על דבריו, אלא אני לומד סתום מן המפורש שבהכרח יפרש כן, ואינני חולק שאין זה ההלכה פסוקה, וגם בקר"ש פשטות ההלכה היא שהוא מדאורייתא, אבל הנידון היא אם הוא מיסודות הדת להאמין שמצוות תפילין ניתנה לישראל בסיני וכתוב בתורה, וזה הוכחתי מדיעה זו שלדעתם בהכרח אין לפרש כמטפורה
קושייתכם מדברי ב"ש וב"ה היא קושית התוספות (סוטה לב: ד"ה ורבי) ונשאר בקושיא (אלא שמעלה אפשרות שאולי הם אסמכתא עי"ש), ודבריכם אינם מובנים לי כלל, אם זו כוונת הפסוק למה לא נגדירו כמצווה מן התורה? ואיזה דמיון הוא לפחות מכזית שהנידון היא אם זה "גם" נכלל בכוונת הכתוב לאסור אכילה?
(אגב, לכמה גירסאות דיעה זו שקר"ש מדאורייתא היא שיטת סתמא דגמרא, עי' במאמר שצירפתי בעבר בנספח)
1. והיו על לבבך אינו מטאפורה, הפירוש הפשוט של המונח הוא שתזכור, כל אבר עם השימוש שלו, לב זוכר ומרגיש, יד עושה פעולות.
2. גם אם יש בכתוב בחינת מטאפורה, רובד אחד מליצי, זה לא במקום הרובד הבסיסי שכל אדם שפוי לא יכול למחוק אותו.
3. הוא עצמו לא מפרש כן, ומכאן שאין הכרח. פירוש מצוות תפילין אינו מיסודות הדת, הוא חלק מתושבע"פ.
4. יש בתורה דברים שהם רק זירוז וחיזוק ולא מוגדרים כמצווה ספציפית, ודבר זה מסור לחכמים לקבוע מה מצווה ומה רק זירוז. האם 'והלכת בדרכיו' בהכרח מצוה? לא, כך קבעו חכמים, ולעומת זאת 'בה' תדבק' לא נקבע כמצווה ספציפית. וכן על זו הדרך.
5. כמה וכמה פוסקים סוברים שלהלכה ק"ש דרבנן, כנודע.
האם תוכלו להגיב על המאמר הזה שקראתי…
https://oral.law/%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9f?gclid=EAIaIQobChMIl_GP7Oyo8gIVuEQdCR0XMAvKEAEYASAAEgLzq_D_BwE
בעיקרון רוב האמור במאמר שלינקקת קיבל התייחסות במאמר הנוכחי
מתוכננת התייחסות מסודרת לספרם של שני הליצנים
ואם יש טיעון ספציפי שחשוב לך, נא הפנה אליו
אשמח שצוות האתר יפריך הטענה בה סילפו את דברי הרשב"ם (במאמר הנ"ל של המיסיונרים)
לא הבנתי בדיוק מה כוונתך
הם לא סילפו דברי הרשב"ם, אלא פשוט לא הבינו
איתן בר חשב שכשהמפרשים מציעים פשט חילופי להלכה, זה משום שהם לא מקבלים את ההלכה
אבל זה לא נכון מבחינה היסטורית, רוב המפרשים רגילים להציע פשט חילופי, משום שכבר חז"ל קבעו שההלכה היא לא תמיד לפי הפשט ולפעמים לפי הדרש
גם במקרה הזה, לפי הרשב"ם, מבחינת הפשט אפשרי שזה מטאפורה, אבל ההלכה פסקה כמו הדרש
עוד בנושא זה מתוך דיון באתר של מוסף מקור ראשון:
האיזכור הקדום ביותר למצוות תפילין מופיע באחת מתעודות יֵב המתוארכת לסביבות 300 לפנה"ס. בתעודה זו מוזכר הביטוי "תפילה זי כסף" ('תפילין של כסף'), אך על פי ההלכה התפילין חייבת להעשות מעור בלבד (ר' גיטין מה ב, סנהדרין מח ב, מנחות מב ב: "ציפן זהב פסולות"; מגילה כד ב: "ציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זו דרך החיצונים"). היינו, האיזכור הקדום ביותר למצוות התפילין, הוא לקיומה שלא ע"פ ההלכה שכביכול ניתנה למשה בסיני.
א. כותב משה ויינפלד (http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13044): "קיים מגוון של עדויות ספרותיות ואיקונוגרפיות מן המזרח הקדום, המלמד אותנו כי אנשים נהגו לשאת על זרועותיהם ועל מצחם חפצים שכללו טקסט כתוב, וסימנו את מבטחם באלוהות המגוננת". יש להניח שמנהג זה לא פסח גם על היהודים.
ב. ויינפלד (עוד הרבה לפני הרב שרקי) מביא פירוש המציע "לזהות את ה"טטפת" במלה המצרית ddf.t, המסמנת את סמל נחש האוריאוס שעיטר את מצחו של המלך המצרי כאות להגנה האלוהית הפרושה עליו". הצעה זו חוזקה בעקבות "השוואת הטוטפת ל"נזר" שעיטר את ראשו של הכוהן הגדול, אף היא מלה שנגזרה מן המצרית nzr.t, ופירושה במקור: הנחש/האש המגינה על המצח."
ג. בכתבי אוגרית, המיוחסים למאה ה־15 וה־14 לפנה"ס — כלומר לפני כתיבת התורה גם לפי אמונת המאמינים — מופיע הביטוי "ראשה תפלי/טלי.בינ.עינ" (ראשה תפלי תלי בן ענה), שנתפרש: "(על) ראשו תפילין תלוי בין עיניו". מאחר שאין זה סביר שתושבי אוגרית קיימו את מצוות הנחת תפילין מאות שנים לפני שנכתבה התורה, כותב ויינפלד, "סביר להניח כי המונח "תפילין" נשתלשל ממונח שאכן שימש במקורו כדי להורות על קמיע מסוג שנתלה על המצח".
ד. בלשון חז"ל המילה "טוטפת" מתפרשת כקמיע או תכשיט ראש המקיף מאוזן לאוזן (שבת נז ב). סביר שזו גם משמעות המילה במקרא, אם כי אין הכרח לכך.
ה. ויינפלד מצביע על הדמיון שבין תכשיט ה"נטפות" המוזכר בישעיהו ל"טוטפות", ומעלה השערה שהמילה "נטפות" היא ווריאציה על המילה "טוטפות". גם התרגום הארמי השומרוני מתרגם את המילה "טוטפת" כ"טיפין", כלומר: טיפות, נטיפות.
ו. במשנה מגילה (ד ח) מופיע: "נתנה על מצחו או על פס ידו, הרי זו דרך המינות. צפן זהב, ונתנה על בית אנקלי שלו, הרי זו דרך החיצונים". משמע שגם המינים והחיצונים היו נוהגים במנהג זה, לא רק היהודים שומרי התורה. מה למינים ולחיצונים ולקיום מצוות תפילין, אם לא שהם ראו בתפילין קמיע? כמובן שאין בכך להורות על כך שגם היהודים ראו בתפילין קמע, אך כנראה כך המינים והחיצונים סברו, ואין זה מופרך שהמקור לסברתם הגיע מהיהודים עצמם.
ז. בבשורה על פי מתי (כג ה), שנכתבה כנראה לקראת סוף המאה ה־1, התפילין מכונות "משמרות" (phulakteria, ועל בסיס זה באנגלית תפילין נקראות phylacteries). "כנראה נקראו כך על שום דמיונן לקמיעות שהיו נושאים לשם הגנה מפני עין הרע, מחלות, ושאר סכנות" (אינצ' מקראית, ערך טוטפת).
ח. פילון האלכסנדרוני (בערך 15 לפנה"ס-45 לספירה), כותב כי תפילין של ראש צריכות "להיטלטל בין העיניים" ו"לנוע ולרטוט". מספר חוקרים הניחו שתיאור בלתי סביר זה נובע מהבנה שגויה של תרגום השבעים, בעוד פילון עצמו לא ראה תפילין מימיו. אך ויינפלד מעיר שהתפילין הקדומות שנמצאו בקומראן היו זעירות (כ־2 ס"מ), ויתכן אפוא שדברי פילון משקפים את אופן נשיאתם כפי שהכירם.
ט. מנהג דומה מופיע בתלמוד (סנהדרין כב א): "מה אני מקיים את '[וכתב לו המלך את] משנה התורה הזאת'? לשתי תורות: אחת שיוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו, שנאמר (תהילים טז) שויתי ה' לנגדי תמיד". כנראה הכוונה לקמיע שבו פרשיה אחת (אולי עשרת הדברות?), כדוגמת אלה שנמצאו בכתף-הינום, לא לספר תורה שלם מיניאטורי. לאור זה ניתן לפרש את התלמוד הקובע, "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא" (ברכות יח א). אין הכוונה לספר תורה שלם שהאדם מחזיק בזרועו, אלא לקמיע התלוי בזרועו (ר' גם בכורות ל ב: "מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קומעת לו תפילין על ידו; נשאת לעם הארץ והייתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו".). יתכן גם שהביטוי "ספר תורה בזרועו" הוא שם נרדף לתפילין של יד, ונקרא כך כי לפני שנוהג ארבע הפרשיות נקבע, התפילין כללו גם את עשרת הדברות (כפי שנמצא בתפילין בקומראן).
י. התלמוד (מנחות מד א-ב) מייחס לתפילין כוחות מאגיים, בדומה לכוחות המיוחסים לקמיע: "ואמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר: 'ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני'". כן מופיע בברכות כג א-ב, שרבי יוחנן לבש את תפיליו בבית הכסא כדי שישמרו עליו מפני המזיקין. גם המדרש (שיר השירים זוטא ח ו) רואה בהן סגולה לרפואה: "כדרך התפילין הללו שנותנים על זרועותיהם של בני אדם ואין בהם מום".
לא נורא שנמחק , לצערי לא שמרתי את התגובה .
1.האם יש לקבוצה הקראית היררכיית פסיקה? גוף שמוסמך לפסוק הלכות ויש חובה לציית לו?
כן … זה נקרא בית דין קראי … הבית דין הזה הוא שאחראי על כל הנושא של בית האדם לחברו . אם מישהו גנב הם אלו שדנים ודורשים היטב מה ומה קרה והם אלו שגם מחייבים את הנאשם בעונש .
התורה היא לא ספר הלכה על כל פרט ופרט בחיים ! ספר התורה זה בעצם בסיס החיים של עם ישראל !
מה הכוונה ? אם נאמר "לא יהיה לך פסל וכל תמונה " , אין התורה רוצה שנשאל כל דבר ודבר האם הוא פסל או תמונה … אלא שפשוט לא נעשה לנו אלילי פסל ואלילי תמונה שנאמר " לא תשתחווה להם ולא תעבדם" .
ההלכה הרבנית היא הראשונה לשנות את זה .. ברגע שכתבה לה ספר הלכה אף על פי האיסור המוסכם לא לכתוב את התורה שבעל פה …
לכן , כל שאלה שנשאלת לא חייבת להיות מעונה 100 אחוז מהתורה אלא היא צריכה להענות על בסיס התורה כך שהתשובה לא תסתור או תוסיף או תגרע ממנה ..
זה מה שהיהדות הרבנית עושה וגם הקראית … רק שהרבנית מקדשת את החלטותיה והקראים לא .
וזה גם תקף לגבי שופט : אתה לא תראה שופט בישראל מפרש את החוק לפי מה שמתאים לו … לא תראה אותו באמצע משפט דורש את החוק ב70 פנים … לא תראה אותו דורש כל אות ואות …
הפרשנות של השופט היא על המקרה בלבד והוא מתאים את המקרה לחוק ולא את החוק למקרה .
איך אומרים המציאות משתנה אבל החוקים אינם משתנים …
2.אמרת: "מה שכתבת שזה מה שעשו בני ישראל כל זמן שבית המקדש היה קיים ולפני כן, משקף בורות מפליגה בתנ"ך, כל ספרי הנביאים מתאים תיאורים של הרחבות ופרשנויות של חוקי התורה."
מה?!?! כל ספרי הנביאים מתאים תיאורים לההרחבות ופרשניות לתורה ?! אולי אני באמת בור בתנ"ך … לפי מה שאני יודע בתנך נאמר אחרת … שאין אפשרות לשנות או לפרש את החוק … והוכחה היא שהעם שחטא הוא שסבל אף על פי שלא ידע בכלל שחטא … כגון חטא ירבעם בן נבט וכו'
הוכחה נוספת היא השבועה ! בתנך אין אפשרות להפר שבועה ! אף על פי שלפי "התורה שבעל פה" כן ניתן לעשות התרת נדרים …
אני מאמין שאתה בטח מתכוון לכל מיני פרשות בתנ"ך שהמון רבנים כאלה ואחרים בדורינו מפרשים מלהתעלם מהפשט הכתוב וחוקי העברית …
3.הרבנים לא מתקנים טעויות … אתה יודע למה ? כי לכל טעות הם נותנים "אסמכתאות" … תיתן להם הוכחה לכך שמדובר בטעות והם בתגובה "זה לא טעות ככה המסורת והתורה שבעל פה אומרים לנו" …
סיבה נוספת היא שהרבנים מסתמכים על מסורת .. כלומר קודם כל המסורת שהיא 100 אחוז נכונה ואז נמצא לה ראיות ואסמכתאות , ואם יש איזו קושייה היא חייבת להיתרץ ! משום שיתכן שתעשה טעות כזו ?!
ראה שוב עיניין כיסוי ראש … שרב אומר ככה והשני ההפך ממנו , הכרעה אנושית ?! אז רגע מי תתבשל בגהינום בסוף ? האישה שלובשת פאה כפי שטוענים הרבנים שנגד ? או שבעצם אף אחת כי מותר ללבוש פאה ? אין לזה תשובה ! גם בתלמוד יש מחלוקות מסוג זה ואין להם תשובה … משום שהכרעה אנושית היא כן ערך חשוב אבל היא לא תמיד מוצלחת או נכונה…
אצל הקראים אין בכלל את העניין הזה של כיסוי ראש…
אבל אם היה קראי שחושב שצריך לכסות את הראש אז למה שהוא לא יבין מה זה ? האם המילה 'כיסוי' לא מספיקה כדי להבין שהכוונה היא לכסות את הראש ?
משום מה ההכרעות האנושיות האלה הם על מצוות דרבנן … כמה זמן צריך לחכות בין בשר לחלב ? כמה זמן יש מרגע האכילה עד סיום זמן ברכת המזון ? וכו' , בגלל שאצל הקראים אין מצוות כאלה לא שייך לחפש הכרעות כאלה.
4.תרגום זה 100 אחוז … אין הכוונה לתרגום מילולי מילה במילה . אלא בתרגום המסר וההלכה על ידי מילים נרדפות . בדומה למילון עברי עברי.
ראה איסור לא תגנוב , התירגום שלו הוא 'אל תקח דברים שלא שלך בלי רשות ' . התרגום הוא גם ההלכה ! כלומר לא משנה מה תגנוב , אפילו כרבע כזית אתה עובר על איסור לא תגנוב !
כמובן שאם גנבת פחות מכזית אז גם העונש שלך יהיה קל בהתאם לפי בית הדין שהוא העוסק בדברים כאלה .
לעומת זאת פרשנות היא יותר מורכבת , לרוב פרשנות זו להציב שאלה/בעיה על פסוק כלשהו ואז לענות עליו לפי הבנתך וראיותיך . יתכן מאוד שאם נתת ראיות טובות ואכותיות אז פרשנותך היא נכונה.
דווקא התלמוד מוכיח את דרכי המשפט ! כשהתלמוד דן כל מקרה ומקרה הוא דן אותו לגופו של עניין ! וכך צריך להיות וכך גם בית הדין הקראי עושה ! לא על זה הקראים מתכחשים לאמונות התלמוד … אלא הקראים מתכחשים על כך שהם מסוגלים להפוך משפט כפי רצונם רק על ידי פילפול ! ויש מדרשים כאלה ואחרים המראים זאת … (כמובן שהם מעטים .. אני לא רוצה להעליל עלילות סתם על רבנים). אצל קראים אין דבר כזה …
5.חשבתי שהסברתי היטב את ההבדל בין הוכחה לראיה , ואף נתתי דוגמאות …
הוכחה זה מקור כתוב : לדוגמה : מי קבע שיום שבת הוא היום השביעי ? אולי הוא השישי או החמישי ?! הוכחה לכך שיום השבת הוא יום השביעי היא הפסוק "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך " !
ראיה זה דבר שברמז , כלומר שאין לנו פסוק מפורש שיכול לפסוק מה נכון ומה לא … וזה בדיוק מה שקורה כאן עם התפילין …
לכן כל דבר שאין לא הוכחה מה שיקבע אם זה נכון או לא, זה הצופה מהצד שהוא יסתכל בעין ביקורתית ויראה איזה ראיות יותר תומכות בעניין .
נכון זה לא אומר שהפסיקה שלו תהיה נכונה אבל המטרה שלנו היא להיות כמה שיותר קרובים לאמת , ולכן לא נבחר בראיות הלא איכותיות שמרחקות מהאמת .
בנוסף מספיק ללכת לבית מדרש ולהבין ששמה הכל דימיוני … ראה איזה פלא … תלמידים רבים במשך שנים לומדים תלמוד וחושבים את עצמם מינימום שופטים בבית משפט ! כשבמציאות הם כולה בתיאוריה בבית משפט והם לא מסוגלים לעמוד דקה בתור שופט …
כשהם בכל זאת יוצאים לשפיטה הם מבינים טוב מאוד את מה שאני אומר ..
לך שאל שופט , איזה שאתה רוצה . מה ההבדל בין הוכחה לראיה , ומה יותר חזק ? אני מאמין שהוא יענה לך בסגנון שהוכחה זה 100 אחוז , ראיה זה פחות . והראיה החזקה ביותר תנצח . . .
6.אתה אומר :"אי אפשר ללמוד בצורה חד חד ערכית אופי וסגנון של ספר שנכתב לפני 3300 שנה, בלי תושבע"פ הוא חסר משמעות בהרבה או ברוב המקרים" . אבל במציאות אפשר … אני עושה זאת שנים …
לא סתם כתבתי לך שצריך ללמוד את הסגנון והאופי , כי אם אתה לא לומד את הסגנון והאופי של התורה אז אין פלא שתאמר שחייב תורה שבעל פה …
אצל הקראים זה שונה מהרבנים . אצל הקראים ככל שלומדים יותר מגיעים להבנה משותפת . כמובן שיש מחלוקות פה ושם אבל זה דווקא משום שהלמידה הייתה לא מספקת או לחלופין לא הייתה משותפת .
לפעמים התורה כותבת מקרה כלשהו שאדם שלא מבין את סגנון של התורה חושב שזה ציווי ! דוגמה טובה היא דוגמה שלא תקפה לא לקראים ולא לרבנים והיא הפסוק :
" כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ. כב,יד וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע; וְאָמַר, אֶת-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא-מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. "
אדם שלא מבין את האופי והסגנון של התורה עלול לחשוב שהתורה מצווה את האדם השונא את אשתו להוציא עליה שם רע !!!
עכשיו , בכוונה נתתי דוגמה שהיא לא תקפה עלינו , הרי אנחנו מעולם לא אמרנו דבר כזה !
אבל שים לב שיש המון פסוקים שכתובים על אותה משקל שדווקא כן רואים כציווי משום מה … כגון הפסוק :
"כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבְעָלָהּ; וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו, כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר–וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ."
– האם פרשת את זה כחובה לכתוב ספר כריתות ? אם כן אז גם פירשת שחובה לאיש השונא את אישתו להוציא עליה שם רע …
אדם שמבין את הסגנון הזה יודע שספר כריתות זה סבל ירושה ואינו קשור כלל לתורה (כלומר ה"גט" זה דבר מדיני ולא הילכתי ).
ולכן כל מיני הלכות שטותיות שאישה לא יכולה לכתוב גט או שהגט חייב להיות בארמית או שרק גט יהודי תקף וכו' הן הלכות ממש לא מהתורה ….
אז מה הפסוק הזה ? הפסוק הזה הוא מקרה , מקרה שאדם מגרש את אישתו והיא מתחתנת עם איש אחרת שגם מגרש אותה , ההלכה כאן היא לא ספר כריתות אלא שעכשיו הבעל הראשון לא יכול להחזיר את אישתו הישנה !
אדם המבין את הסגנון הזה יתרגם את הפרשה נכון "כי ישא איש אשה והיא לא מצאה חן בעיניו כי ראה בה דבר כלשהו (ערוות דבר=דבר כלשהו, ראה בהקשרים בתורה) וכתב לה בעקבות זה ספר כריתות ונתן אותו בידה והוציא אותה מביתו .. והלכה מביתו ונישאה לאיש אחר וגם הוא שנאה וגירש אותה , אז (עד כאן היה מקרה ועכשיו מתחיל הציווי) – לא יוכל הבעל הראשון שגירש אותו לחזור להתחתן איתה כי כבר הוטמאה על ידי הבעל השני !"
7.אמרת : "כל עוד ענן לא חשוב, ואף טקסט קראי לא מייצג, הרי אתה מדבר על משהו איזוטרי שלא קיים וחסר משמעות, לא טוב אפילו בתור תיאוריה."
כמעט בכל ספר מצוות קראי , אתה תראה שהקראי המחבר כותב שהוא לא מתכוון להיות ספר הלכה ! אלא ספר שיכול לעזור לאנשים הרוצים ללמוד את מצוות התורה ! אגב גם ענן בעצמו אמר את זה …
כשאתה לומד תורה אתה בטח נעזר בפרוש רשי נכון ? ככה גם הקראים כשהם לומדים תורה הם נעזרים בספרי מצוות . אין זה אומר שהם חייבים להעזר בהם אלא שקראי שדורש את האמת במאה אחוזים יעזר בכל דבר ..
הספר היחידי שמייצג את הקראים הוא התורה . בדיוק כמו שהספר שיצג את בני ישראל ביציאתם ממצרים הוא בתורה .
8."אמרת :דברי על האות שהוא מעשה, לא באו כלפי דבריך, אלא כלפי הטוענים שוהיו לאות הוא ענין סמלי שבלב ו לא מתבטא במעשה."
אם כך אז אני מצטער שלא הבנתי את דבריך .
9. אמרת "ספר דברים נאמר באותו יום – או שכן או שלא, אתה שוב חוזר לקטע של להחליט דברים ולקרוא להם ראיה. אין שום ראיה שנאמר באותו יום. וגם אין שום הגיון בזה. אתה קובע שרירותית, כקראי בקי ורגיל."
אם זכור לי נכון הוכחתי לך מהפסוקים שרוב ספר דברים נאמר בנאום אחד . ספר דברים מחולק לשניים . נאום משה הראשון ונאום משה השני שנאמר לקראת מותו (הכולל את הברכה והקללה , שירת האזינו והברכת משה) .
"קובע שרירותית" ? מתי תפתח כבר תורה ותראה בעצמך ?!?
ראה נאמר :"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן" (פרק א)
וראה נאמר :"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּאֶרֶץ מוֹאָב(אשר נמצאת בעבר הירדן): מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב. " (פרק כח)
1. בית הדין הקראי עוסק בעיקר בעניני אישות, לפחות לפי מה שהוא מפרסם על עצמו. בכל מקרה אפילו אם היה עוסק בדיני ממונות, זה רק משום שכמובן יש ויכוח בין שני אנשים. אבל בכל שאר דיני התורה, אין שום היררכיית פסיקה, איש הישר בעיניו יעשה. כשאתה אומר התורה היא לא ספר הלכה, וכותב: "אין התורה רוצה שנשאל כל דבר ודבר האם הוא פסל או תמונה … אלא שפשוט לא נעשה לנו אלילי פסל ואלילי תמונה שנאמר", זה מגוחך, התורה לא רוצה שנשאל, השאלות הן חלק מהחיים, מה הדין פסלון לקישוט, ויש סוגים שונים של קישוטים, כאלו שעובדים להם במזרח, וכו', מאות שאלות מתעוררות כל הזמן, וזו הסיבה שצריכים את התורה שבעל פה ואת ההלכה.
לגבי שופטים, פתאום אתה משנה טענה, ואומר שהשופט לא מפרש את החוק "לפי מה שמתאים לו", כאן אתה כבר טומן בדברים השמצה שחז"ל עשו "לפי מה שמתאים להם", את ההשמצות לא צריכים להוכיח… מלבד זאת דוקא בישראל השופט מפרש את החוק לפי מה שמתאים לו.
2. על הרחבות של התורה בנביאים, ראה: קדמות התורה שבעל פה.
כתבת שבתנ"ך נאמר שאין אפשרות לשנות או לפרש את החוק, ואין שום זכר לכך בנ"ך. חוק שאין אפשרות לפרש אותו לא שוה כלום כי אי אפשר לדעת מה הוא אומר.
כתבת שאין בתורה הפרת שבועה, אבל עובדה היא שכבר בנביאים פדו את יונתן למרות שהחרימו שמי שיאכל ימות, וזה מלמד שהתרת נדרים ושבועות היא מן התורה שבעל פה.
3. אתה שוב חוזר להשמצות, ברגע שתרצה להשתמש בטיעונים זה יהיה בסדר גמור.
לגבי פאה נכרית, אתה לא עונה תשובה, אלא כותב שהמלה כיסוי מספיקה כדי להבין שהכוונה היא לכסות. נו, ובכן, מה תשובתך – האם פאה היא כיסוי או לא? מלבד זאת, כיסוי ראש לא נאמר במלה 'כיסוי', אלא ההיפך מ'פריעת ראש'.
ההכרעות האנושיות הן לא על מצוות דרבנן אלא על כל מצוה ומצוה, אין מצוה בתורה שאפשר לקיים אותה בלי להשתמש בהגיון אנושי. וגם אם יש אחת כזו, עדיין יש רבות שלא.
4. בקשר ללא תגנוב, תודה על הפירוש, עדיין נשארות מאות שאלות פתוחות, הרי כל יום באות לבית משפט שאלות לא פתורות מה נחשב גניבה, למה אתה חושב שלך יש את המפתח הסודי לדעת הכל מראש בלי שום תוספת על המלים 'לא תגנוב'? כנ"ל לא תרצח, משפטי רצח מסובכים מעסיקים את טובי המוחות בעולם, אבל דוקא אתה, שמתמחה בינתיים בהשמצות בעיקר, מחזיק אצלך את הקוד הסודי והפתרון שעונה תשובה לכל השאלות: "פשוט תחשוב אם זה רצח או לא" יש תרגום למלה ולמלים נרדפות… נו באמת, בדיוק על זה אני אומר שהרעיונות שלך הם מדע בדיוני.
5. העובדה ששבת ביום השביעי לא מסתמכת על 'הוכחה' אלא על מה שכתוב. הוכחה הוא דבר שאינו ידוע ומוכיחים אותו בדרך מסויימת. שאר דבריך הם שוב השמצות.
6. אתה עושה זאת שנים, וואו! מדהים! ברור שאתה עושה זאת, כי אתה תקוע בתוך בועה מצומצמת, שרואה את הדברים באופן חד ממדי ומטה. ברוך הבא לעולם, לך תלמד קצת, ותראה שיש המון פירושים ואפשרויות לכל דבר. ואין שום פתרון סודי שאיתו אתה מגיע לפירוש ה"נכון" וה"איכותי".
שוב, אתה מחליט באופן שרירותי שגט כריתות זה לא דין של התורה אלא רק מקרה, יכלת להחליט גם להיפך באותה צורה שרירותית, וכן בעוד הרבה מצוות בתורה, למשל מצוות ביכורים, יכול להיות שהביכורים זה רק סבל ירושה ומקרה ואפשר להביא משהו אחר. הכל כפי המצב רוח של המחליט וקוצר דעתו.
9. לא הוכחת שום דבר. העתקת פסוקים שכתוב בהם איפה אמר משה את הדברים, זה אומר שהכל היה בבת אחת?
בלית ברירה אני מכניס כאן את תגובתי לתגובתך, בתקוה שיום אחד תשלים:
אתה חוזר כל הזמן על המנטרה 'אין ידע', במקום להתייחס לטיעונים.
אתה כותב שכל קראי יסכים שצריכים היררכיית פסיקה.
האם יש לקבוצה הקראית היררכיית פסיקה? גוף שמוסמך לפסוק הלכות ויש חובה לציית לו?
עד כמה שאני יודע התשובה היא "לא", ולכן מה שכתבת בתשובה – פשוט לא נכון. סבל הירושה מוכר היטב, אבל לא יכול להחליף היררכיית פסיקה, משום ששאלות מתעוררות כל הזמן.
מה שכתבת שמערכת משפט זו לא פרשנות, שופט אינו מפרש. כדאי לך קצת ללמוד על משפטים ומערכת משפט, שופט חייב לפרש את החוק. המציאות משתנה ומורכבת, החוק לא יכול להתייחס לכל המקרים, ובכל מערכת משפט בעולם השופט גם מפרש את החוק. ראה למשל כאן "תפקידה של הרשות השופטת הינו לפרש את החוק לאור עקרונות המשפט"
מה שכתבת שזה מה שעשו בני ישראל כל זמן שבית המקדש היה קיים ולפני כן, משקף בורות מפליגה בתנ"ך, כל ספרי הנביאים מתאים תיאורים של הרחבות ופרשנויות של חוקי התורה.
טענתך כאילו הרבנים לא מתקנים טעויות, נובעת מבורות, יש הליך מסודר למקרה של טעות בית דין. ומעולם לא נאמר כלל שאם טעות התקיימה דורות חובה להמשיך בה, זו המצאה שלך.
הדוגמא של כיסוי ראש ופאה היא דוגמא טובה, כי הוא מוכיחה את אפסות השיטה הקראית, אין שום דרך לקראי (אם הוא מניח שצריכים לכסות את הראש, לצורך הדוגמא) להכריע האם פאה היא כיסוי ראש או לא. צריכים הכרעה אנושית.
—
תרגום זה לא 100% כי אין תאימות של 100% בין שפות (אין מלים מקבילות ממש, רק בערך), אבל זה יכול להיות למעלה מ90%. בכל מקרה הקישור שלך שגוי, בשביל מערכת משפט תרגום לא מביא תועלת. צריכים להכריע בשאלות שתרגום לא עוזר לגביהם. תיכנס פעם בחיים לבית משפט, או לבית מדרש, ותראה שיש המון שאלות שאין תשובה מוחלטת עליהם מהחוק. חייבים להכריע לפי עקרונות המשפט. ומכיון שזו רק סברא יכולים ליפול חילוקי דעות וצריכים ללכת אחרי הרוב. כמו בכל מערכת משפט נורמלית בעולם. למה רק הקראים חושבים שהם יותר חכמים מכל מערכות המשפט בעולם? ואתה עוד אומר לי: "מספיק התבוננות קצרה כדי להבין שמה שאתה אומר מאוד טוב בעין רק בתור תיאוריה"? הזוי, מערכת ההלכה היא לא תיאוריה אלא עובדת בשטח.
אין שום הבדל בין הוכחה לראיה, שתיהן משמשות באותה משמעות, וההבדל הוא פשוט בדיה מן הלב. אין שום הוכחה של 100% מחוץ לתחום המתמטיקה. אתה כותב שמה שיכריע זה "למי שיש ראיות יותר איכותיות", ולא קולט שאין דבר כזה הכרעה של ראיות איכותיות, כי כל אחד רואה את הדברים אחרת. ברוך הבא לעולם, תקרא קצת מאמרים, תפשפש בהיסטוריה, תקרא במדעי הרוח, במשפטים, בכל תחום תרבותי אחר בעולם השפוי. וותבין שאתה חי בעולם דמיוני.
העובדה שקראים דורשים ללמוד כדי לפסוק (נניח), לא מעלה ולא מורידה, ככל שלומדים יותר רואים שיש יותר אפשרויות ויותר דעות. האמירה "למד את האופי שלה ואת הסגנון שלה ורק אז תפסוק את ההלכה…", מגוחכת, אי אפשר ללמוד בצורה חד חד ערכית אופי וסגנון של ספר שנכתב לפני 3300 שנה, בלי תושבע"פ הוא חסר משמעות בהרבה או ברוב המקרים.
המאמר על הקראים פורסם ב2009 באתר האקדמיה ליהדות אם זה עוזר לך, הוא נכתב עוד מספר שנים קודם לכן.
כל עוד ענן לא חשוב, ואף טקסט קראי לא מייצג, הרי אתה מדבר על משהו איזוטרי שלא קיים וחסר משמעות, לא טוב אפילו בתור תיאוריה.
—–
דברי על האות שהוא מעשה, לא באו כלפי דבריך, אלא כלפי הטוענים שוהיו לאות הוא ענין סמלי שבלב ו לא מתבטא במעשה.
ספר דברים נאמר באותו יום – או שכן או שלא, אתה שוב חוזר לקטע של להחליט דברים ולקרוא להם ראיה. אין שום ראיה שנאמר באותו יום. וגם אין שום הגיון בזה. אתה קובע שרירותית, כקראי בקי ורגיל.
מגיב יקר, במהלך היום האתר עבר לפורמט חדש, ולכן התגובה שהיתה כאן נמחקה, אנו מצטערים על כך, ומזמינים אותך לכתבה שוב (אנחנו לא הצלחנו לשחזר).
היי צוות האתר .
אחד הדברים שקראיי הדור הזה מאוד סובלים ממנו הוא חוסר הידיעה לגבי הקראות ודעות לא נכונות עליה . אני אישית לא יכול לראות זלזול באמונה הקראית מאדם שלא חווה את האמונה קראית , כנ"ל אני לא מסוגל לראות זלזול באמונה הרבנית מאדם שלא חווה את האמונה הרבנית .
אין ספק , אתה לא חווית את האמונה הקראית בשום צורה או דרך … וזו הייתה כוונתי בלשלוח אותך ל"רב קראי" . "רב" במובן של חכם המבין בספרות הקראית ולא במובן הרבני .
הקראים מאמינים בפשט המקרא ולכן כל פרשנות הסותרת את פשט המקרא אינה מתקבלת . הקראים כמו הרבנים כן רואים בפרשנות כדבר טוב ונחוץ אך ההבדל בין הקראים לרבנים הוא שבעוד שהרבנים רואים בפרשנות כלשהי כאמת עובדתית רק בגלל שרב מיוחס אמר אותה , הקראים אינם יקבלו פרשנות כלשהי כאמת רק בגלל שרב קראי אמר אותה .
ולכן כל פרשנות קראית חייבת לבוא עם ראיות מקראיות .
לצערי הרב חל כאן מעט צביעות , מצד אחד אתה טוען שישנם חילוקים בין קראים ויתכן קראי מניח תפילין וקראי שאינו מניח תפילין וזה באמת יתכן . אבל מצד שני אתה שוכח שגם ביהדות הרבנית זה ככה וישנם הלכות סותרות בין רבני התלמוד וההלכה . אתה שוכח שהסיבה היחידה שאתה מרגיש כאילו ההלכה הרבנית היא דבר אבסולוטי היא רק בגלל שלאחר חתימת התלמוד קמו להם פוסקי הלכה שבררו את ההלכות ופסקו על פי דעתם .
אם היית חוזר בזמן לתקופת התלמוד היית שם לב שהיא לא שונה מהקראות , כל רב מפרש ופוסק על פי ידיעותיו ועל פי הבנותיו אפילו שהם סותרות פסיקות של רבנים אחרים .
המשתמש "אורי" ציטט את תגובתי לדבריך מפורום אחר שבו שוחחנו . הוא ציטט שני תגובות . תגובה אחת על המאמר עצמו ותגובה שניה על התגובה שלך .
אתה ענית על התגובה השניה שלי אבל אני דיי בטוח שהתבלבלת מאוד , אני לא מאשים אותך פשוט בפורום בו כתבתי את הדברים השתמשתי בצבע ובהרבה מרווחים שבמערכת התגובות הזו אינם תופסים ולכן נוצר טקטס עם הרבה מרווחים ועם הרבה ציטוטים ובקושי מובן .
לדוגמה , המשכת לטעון שהפרשנות שלי ש"יד ה'" כיד ימין היא שרירותית בלי ביסוס , אף על פי שהוכחתי את טענתי מהפסוקים , כגון "ימינך ה' נאדרי בכוח ימינך ה' תרעץ אויב".
בנוסף אתה ממש התבלבלת במושגים . אני אעשה לך סדר :
פשט = פרשנות שמבוססת על הטקסט הכתוב (ולא בהכרח על מילוליות)
דרש = פרשנות המבוססת על מוסר או על סיפור או על מסורת וכדומה , כלומר ההפך מהפשט.
מטאפורה = השאלת מילים וביטויים מתחום אחר . מטאפורה זה פשט לכל דבר.
למען האמת כל הדוגמאות שהבאת , כגון: תשומת לב, ושמתם על לבבכם, ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו ועוד . כולם מטאפורות ! וכולם כמובן פשט .. לכן אני באמת שלא מבין מה הטענה שלך הרי אתה מסכים איתי אבל מכחיש בטעות על ידי חוסר הבנה במושג הנקרא "מטאפורה"…
וגם הגבת שהטענה כי "את השבת אי אפשר להזיז" היא מגוחכת . זה באיזהו שלב הוכיח לי כי לא קראת את דבריי כמו שצריך , משום שאני השתמשתי בדרכיך שלך ! אתה טענת כי כל "אות" שמופיע בתורה הוא מוחשי ולכן כמובן שמדובר בתפילין . ואני בתגובה הראתי לך שכמו שהשבת היא אות שלא ניתן להזיז או להניח על הידים כך גם האות בפרשה המדוברת אי אפשר להזיז או להשים על הידיים . אלא כמו שאתה בעצמך אמרת ,שקיום אות השבת היא על ידי כך שלא תעשה כל מלאכה וכך גם האות שבפרשתינו.
ממליץ לקרוא את דבריי שוב בעיון קצת יותר רחב .
טענתי בתגובתי כי ה"דברים האלה" הכוונה לרוב ספר דברים וכי הנאום של משה בפרקים הראשוניים הם רק הקדמה לאותם דברים ואף נתתי ראיה מן הפסוקים עצמם ! ואתה התעלמת מהם לחלוטין ! אני מאמין שבגלל שלא הצלחת לקרוא את ההודעה כמו שצריך .
אני לא אכתוב שוב את הראיות .. אני באמת רוצה שתחזור ותקרא שוב את דבריי ותראה אותם כבר לבד ..
בנוסף טענת כי ספר דברים לא נאמר באותו יום , אבל דווקא המקרא סותר אותך וכל ספר דברים למעט פרקים אחדים מסופו נאמרו באותו היום ! ולכן כשמשה אומר "הדברים האלה" הוא בעצם מתכוון לדברים שיאמר בעתיד הקרוב באות היום .
נתתי גם דוגמה מפסוק אחר שנאמר בו "והיה עליך דמים" (זה נקרא "ראיה ממקור אחר") ולדעתי הסברתי את עצמי דיי טוב וגם נתתי ראיות מן הפסוקים עצמם .
אתה טענת כי אני לא נותן הוכחות וגם משתמש בדרשות ופלפולים .
ולכן אני מבין כי לא באמת קראת את כל דבריי (ושוב אני מאמין שלא בכוונה ) משום שדווקא כן נתתי הוכחות מן הפסוקים . בנוסף אני לא מבין מה הבעיה שלך עם פלפולים ? הרי כל התלמוד מלא בזה . ומי אמר לך שהקראים מתנגדים לפלפול אם הפלפול עשוי לעזור בכוונת התורה ?
לסיום אני אתייחס לקישור שקישרת עוד בתגובה הראשונה שלך , למאמר על הפרשנות של בקראים .
אתה גם אמרת עלי כי " אפילו ענן אינו סמכות בשבילו." !
אני אתחיל מכך שאני מכיר את רוב הציטוטים שאתה ציטטת במאמרך והם הופיעו ברשת בפעם הראשונה בדיונים בפורום ויקיפדיה (אם לא ידעת יש אפשרויות לדיונים בויקיפדיה) ולא באמת פתחת ספר קראי וציטטת ממנו.
ודע לך ששום קראי לא מחוייב לשום רב כזה או אחר ! אני למשל לא מחויב לפרשנות של ענן הנשיא , למען האמת הקראות ממזמן נטשה (וחלקים ממנה אף לא קיבלה מעולם) את ספר המצוות של ענן .
אני ממליץ לך ולכל הקוראים לחזור טיפה אחורה לתגובתיי שציטט המשתמש "אורי" ולקרוא את מה שכתבתי אף על פי שהתגובה שלי כולל בתוכה ציטוטים מהתגובה של צוות האתר דבר שמבלבל מאוד את הקריאה , מי שרוצה להבין את הדעה הקראית יאלץ לקרוא בעיון .
יום טוב .
אכן, אין הרבה ידע על הקראים. אבל לא תמיד לשם שיפוט צריכים ידע אינסופי, הויכוח הוא עתיק יומין וכבר מעל אלף שנה, ולכן קוים כללים לדמותו ברורים גם בלי להשתייך לקראות למשך תקופה ארוכה.
עם הקראות יש שתי בעיות בסיסיות:
1) כל מערכת משפט צריכה היררכיית פסיקה, בלעדיה אין לשום מערכת משמעות, וכשמדובר במערכת בעלת סמכות ענישה, ברור שיש צורך בהיררכיית פסיקה. סמכותה של ההיררכיה היא בהכרח ע"י מינוי המקובל על העם. הקראות לא מקבלת את פסיקתה של ההיררכיה שמונתה ע"י העם. ולכן לא משנה מה תגיד, צריכים מישהו שיחליט. ברגע שאתה מכריז על אנרכיה ומבטל את הסמכות ואת הכח ממישהו להחליט, אין טעם בשום מערכת משפט.
2) הקראות מושתתת על ההנחה הדמיונית שיש דרך להגיע לפירוש אחד מחייב, וזה מדע בדיוני. כל מי שעוסק בפרשנות מבין ויודע שיש הרבה דרכים להסביר ולפרש, ויש גם הרבה דרכים שניתן לראות כפשט. ולאור עובדה זו אין משמעות לתורה הקראית, שכן אי אפשר ליישם אותה.
רק אנשים עקשים ואטומים יכולים לראות פירוש אחד כאפשרי. אני לא מכיר אותך, אבל אני רואה שאתה מגיע לפינות כאלו בגלל אמונתך, למשל אתה מתייחס לרעיון שתפילין מניחים על יד ימין משום שהם באות לרמוז על ימין ה' כ"הוכחה". אני חושב שזו שגיאה מהותית. יתכן שזה רעיון יפה, ואם ההלכה היתה פוסקת כך הייתי מבין אותו בהחלט. אבל אין כאן לא הוכחה ולא בדל הוכחה.
כתבת:
לא ידידי, אני לא שוכח, הסיבה שיש מחלוקות היא עיקרון 2 לעיל, זה טבעו של עולם וטבעם של בני אדם חכמים ככל שיהיו, הענין הוא עיקרון 1 לעיל, כשיש מחלוקת יש הכרעה לפי כללי הכרעה, והתוצאה ההלכתית היא אחת. לפי היהדות 'אלו ואלו דברי אלהים חיים', כל הצדדים אפשריים בעיקרון, וההלכה בוחרת צד אחד לפי שיקולים שונים.
אצל הקראות הבעיה כפולה, כל אחד מניח שהוא הגיע לפשט ה"נכון", ולכן חברו לא הגיע לפשט ה"נכון", ומה שמכריע הוא לא היררכיה, אלא ההכרה של כל אחד שרק מה שהוא מבין 'נכון', מערכת חוקים כזו לא שוה כלום.
ממש לא, אחרי התלמוד גם ממשיכות המחלוקות וההכרעות בדיוק כמו קודם, בכל דור יש מחלוקות ובסופו של דבר באה הכרעה.
חוזר על הטעות, כל אחד פוסק על פי הבנתו, מתוך ידיעה שמי שנתמנה לפוסק זכותו וחובתו לפסוק, אבל במקרה של מחלוקת על התלמידים לפסוק לפי הכרעת בית הדין או לפי כללי פסיקה. אצל הקראים זה לא יתכן, כי הם לא מעניקים סמכות לבית הדין ולא לכללי פסיקה, אלא רק למדע בדיוני של חיפוש הפשט ה'נכון'.
לגבי שאר דבריך
אתה חוזר על אותן הטעויות.
לא הוכחת שתפילין ביד ימין, אלא רק כתבת רעיון בנושא. או שכן או שלא. אולי כדאי להגדיר מחדש את המונח 'הוכחה'.
דברי לגבי שבת היו שה'אות' של שבת נעשה ע"י מעשים של קיום מצוות השבת והימנעות מעבודה, האות הוא לא ע"י מחשבה אלא ע"י ביצוע פעולות.
איפה מצאת במקרא שרוב ספר דברים נאמר באותו יום?
לגבי פורום ויקיפדיה אין לי מושג איפה זה, אבל הדברים שכתבתי במאמר על הקראות פורסמו על ידי עוד לפני שהיתה ויקיפדיה בעברית, כך שכדאי לבדוק את התאריכים.
אגב, רציתי להוסיף, שאני לא חושב שבפירוש של הקראי יש איזו בעיה מהותית, כמו כל פירוש יש בו מעלות וחסרונות, הרעיון להניח על יד ימין כדי לסמל את ידו החזקה של ה' הוא לא בלתי אפשרי. השאלה העקרונית היא איך מחליטים מה לעשות, הקראי מחליט באופן שרירותי, מזדהה רגשית או מכל סיבה אחרת עם צד אחד, אבל כמו שהוא עצמו אומר, אפילו ענן אינו סמכות בשבילו. רק מה שיוצא מתוך הטקסט, ולכן תיאורטית אם קראי אחר יפרש את הטקסט כפשוטו, שגם זה לא כל כך נורא… הוא יישאר קראי.
כלומר הקראי מפרש איך שהוא רוצה, אבל נאלץ להדגיש את הנימוקים של פירושו כאילו הם הוכחה מוחצת, בזמן שאין דבר כזה. אם הוא לא יעשה כך הוא לא יהיה קראי, הוא חייב לעשות רק מה שמוכרח מן הטקסט, למרות שאין דבר כזה.
הרבני לעומת זאת, לא טוען שתמיד ההלכה היא הפשט הפשוט, לפעמים הדרש שונה מן הפשט, אלא שההכרעה בין האפשרויות השונות נמסרה ע"י התורה לממסד החכמים, והכרעתם מחייבת. במקרה שלנו אני חושב שההלכה היא גם הפשט. אבל זו לא טענה קיומית עבור עמדתי.
יתכן שהרשב"ם פירש בדומה למה שכתב גלעד / יענקי לעיל, שבשמות דובר על מטאפורה, וספר דברים לקח את המטאפורה ועשה ממנה הלכה. תיאורטית זה יתכן, ושבעים פנים לתורה. זה כמו שפסוק אחד יאמר שאנחנו צריכים לכוף את עצמנו לפני ה' ולהקריב הכל עבורו, וכוונתו תהיה כללית לכפיפת הלב ולויתור. אבל בהמשך תצוה התורה לקיים את זה בפועל, להשתחוות לפניו ולהתכופף באופן פיזי כשמגיעים למקדש, ולהקריב בעלי חיים ומזון.
(אגב עוד, מוזר לי שהקראי שולח אותי ל'רב קראי' בתגובה הקודמת, זה מנוגד למהות הקראות, אם גם אתם מפתחים ממסד של רבנים שצריכים ללמוד מהם, מה הענין בכל הקראות? הרבנות נגזרת מהדעה הפרושית שהסמכות מסורה בידי הזקנים והחכמים, והכרעתם מחייבת גם אם אפשר בעיקרון לפרש אחרת. ושאין בכלל פירוש 'אחד' נכון)
1. אם הכוונה של התפילין שתורת ה' תהיה בלבנו תמיד (כפי שמשתמע בדברים) אז המושג "למען תהיה תורת ה' בפיך" היא מאוד מאוד ברורה. אם תורת ה' בלבנו תמיד אז מובן למה תורת ה' תהיה תמיד סמוכה לפינו.
לעומת זאת אתה לא מסביר כיצד ע"י אות גשמי, תהיה תורת ה' בפינו תמיד.
2. הסיום של החוקה אולי הולך על הפסח. אבל הוא סמוך לתפילין. אם כך אמור להיות בייניהם קשר מסויים.
נ.ב
הפירוש שלי ב1, זוקק לתושב"ע שמקשרת את מושג התפילין שבדברים למושג התפילין שמשתמע בשמות (שלכא' לא קשור זה לזה אם זה מטאפורה) אבל אבקש להתעלם מנק' זו.
1. שינית את הכתוב, לא שהתורה תהיה בלבנו, אלא שתהיה בפינו, כלומר שנלמד אותה. מה זה סמוכה לפינו?
2. הפסח והתפילין שניהם באים לזכירת יציאת מצרים.
פירוש המשפט "למען תהיה תורת ה' בפיך", הוא – למען תגיד את דברי התורה בפיך כל הזמן ותדבר עליהם.
זו לא מליצה ולא מטאפורה, אלא משפט המתאר מציאות. פירוש המלה "תורה" היא דברי התורה, לא היה אז ספר תורה.
על ידי לבישת תפילין יזכור את ה' וידבר על דברי תורתו.
הסיום ושמרת את החוקה הולך על הפסח, וחותם את הפרשה שענינה חג הפסח. ואיני רואה את הקשר לכך שתפילין הוא מטאפורה. נניח שהוא מטאפורה, מדוע המשפט ושמרת את החוקה צריך לבא אחריו? הסיבה שהוא בא אחריו, כאמור, היא משום שהפסח הוא נושא הפרשה, דרכי העבודה, וגם הזכירה ע"י האות, והסיכום הוא לשמור את החוקה, את כל הפרשה.
נאמר בפסוקים בשמות:
ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם. י וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. {פ}
אך לא ברור כיצד תפילין עוזרים "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ". אם מדובר כמטאפורה זה מובן.
ולא ברור ההמשך פס' י' "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" שסמוך לפסוק ט' על תפילין.
אם כבר הוא היה אמור להיות לפני פסוק ט'. משתמע מפה שתפילין הוא מטאפורה.
עיקר שכחת לכתוב, למה בשמות זה מטאפורה?
העניין הוא שבשמות שתי האפשריות לא שוות. הרבה יותר סביר לטעון שמדובר שם כמטאפורה. ולא כפשט הפסוק.
ממילא יבוא שמות וילמד על דברים.
ראה את הרשב"ם אף.
היי, הקראי החזיר תשובה:
"לצערי הקראי ממש לא עקבי.ואסביר כוונתי.
הקראים טוענים כי ההלכה נקבעת לפי פשט המקרא, מה שניתן להוכיח מן הטקסט.
בפועל הקראים קבעו הלכות באופן דרשני ומוזר על פי פלפולים ובלי קשר לטקסט, כפי שהראיתי כאן. (בכלל כדאי לעיין בתגיתקראים).
כך גם הקראי שלנו."
יכול להיות שאני לא עקבי אני לא באמת יודע … לא קראתי את רוב המאמר שהוא נתן אבל מרפרוף קל ראיתי שהוא אינו מבין בספרות הקראית . כשאני רוצה ללמוד תלמוד אני הולך לרב שמבין בתלמוד ולא סתם מצטט ממנו, וכך אני מצפה שיעשה אדם שרוצה ללמוד ספרות קראית שבמינימום ילך לרב קראי .
לעיתים צריך לקרוא את כל הספר של הקראי כדי לדעת את כוונתו , מה שמחבר המאמר כנראה לא עשה אלא שהוא אסף חומרים כאלה ואחרים שכבר מופיעים ברשת כגון ויקיפדיה וכדומה ויש ספק על אמינותם .
הוא מצטט המון את ענן הנשיא שדרש על התורה הלכות שלא כפשט . חשוב לדעת שענן הנשיא היה בעל גישה רבנית והוא היה קראי רק בדעותיו . הוא לא אשם בזה ! מדובר באדם שחי וגדל בישיבה והיה מעומד בכלל להיות גאון … הרבה מן הקראים לא מקבלים את פסיקותיו ודעותיו אך רואים בו דמות חשובה מאוד כי הוא נתן לקראים סמכות מהשלטון .
בנוסף הוא מצטט על גדולים מן הקראים ממקורות רבניים שהם כביכול שונאי פילוסופיה וכדומה . אני לא הייתי מסתמך על זה … בנוסף כמו שיש רבנים אשר מתנגדים נחרצות לפילוסופיה ויש רבנים עם דעה הפוכה לחלוטין , כך גם יש קראים שמתנגדים לפילוספיה ויש כאלה שבדיוק ההפך …
"התושבע"פ מבוססת על מסורת, בצירוף הכרעות של חכמים בהתאם לרוח התורה וכלליה. לא תמיד ההלכה כמו הפשט, לפעמים כמו הדרש.
במקרה שלנו מצוות תפלין המסורתית היא הפשט הפשוט. צורת ואופן קיומה (למשל יד שמאל) היא ע"פ הדרש וההלכה."
הוא צודק ! זה הסיבה מדוע הקראים אינם מאמינים בתושבע ובתפילין ! הקראים לא יכולים להאמין שההלכה התורנית היא לפי הכרעות ודעות של בני אדם , לדעתם התורה היא תמימה והיא זו שקובעת בלבד .
"במקרה שלנו מצוות תפלין המסורתית היא הפשט הפשוט. צורת ואופן קיומה (למשל יד שמאל) היא ע"פ הדרש וההלכה.
אמנם הקראי כאן אינו פונה אל פשט הפסוק, אלא פותח בדרשנות ובפלפול: "על ידכה זה מקביל ליד ה'", מנין? מדוע ולמה? מה הקשר בכלל? לשיטתו הרי מדובר במטאפורה ולא מניחים תפילין, אבל לפתע פתאום הוא בא לעזור לנו וממציא דרשה בשבילינו, שלשיטתו אין לה מקום בכלל. והדרשה היא ש"על ידכה" זה יד ימין כי זה מקביל ליד ה' שהיא מן הסתם ימין. זו דרשה פלפולית שרירותית שאין לה שום בסיס."
יש כאן חוסר הבנה של המושג "דרש" . דרש זה לא לימוד מההקשר הפשוט של הטקסט … מה שאני אמרתי ש"יד ה'" מקבילה ל"והיה לאות על ידך" זה לא דרש אלא הבנת הפסוקים על ידי הקשר בניהם .
מנין ? : ראה כי נאמר בפסוק במפורש : " וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם"
מדוע ולמה? : בגלל שה' הוציא את ישראל ממצרים ביד חזקה , דבר שגרם לכך שנחגוג את חג המצות ואת מצוות פטר רחם , הקיום של 2 המצוות האלו יהוו אות על ידינו כמקביל ליד ה' . מובן עכשיו?
מה הקשר בכלל? : הקשר הוא לבטל את הטענה ש"ידך" הכוונה ליד אחת שעליה מניחים תפילין כפי שהמאמר טוען בהתחלה.
"כי זה מקביל ליד ה' שהיא מן הסתם ימין. זו דרשה פלפולית שרירותית שאין לה שום בסיס."
ראה שנאמר בשירת הים "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב" .. אך לא צריך את הפסוק הזה בכלל … הביטוי "יד חזקה" כבר מספיק כדי להבין שלא מדובר ביד שמאל שהיא היד החלשה.
"בהמשך הוא כותב שיד ה' מוזכרת בספר שמות ודברים, אבל לכן מה? האם זה מוכיח שהיד היא יד ימין? הקביעה שרירותית לגמרי."
גם בספר דברים יש קשר ליד החזקה! כיצד ? ראה שבספר דברים (אתייחס לפרק ו , אך ראה גם פרק יא) משה מצווה להשים את "הדברים האלה" על ידך . מהם הדברים האלה ? אלו החוקים והמשפטים שמשה יאמר לבני ישראל בהמשך !
ומה אומרת על זה התורה ? קרא באותו הפרק " כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, אֶתְכֶם. (זה "הדברים האלה") כא וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה!!"
משמע, יש קשר בכל הפרשיות של "התפילין" ליד ה' החזקה ולכן בלתי אפשרי לטעון שאין קשר בין "והיה לאות על ידך" ליד ה' . ובהתאם למה שכתבתי קודם יד ה' היא יד ימין ולא יד שמאל .
"טעם ההלכה שמניחים ביד שמאל, היא שביד ימין עושים מלאכה, וקשה לעשות מלאכה, להרים חפצים, ביד ימין, ועוד שלפעמים סוחבים בה דבר מגונה כגון אשפה, או שמנקים לכלוך. לכן התפילין ביד שמאל."
זה טעם נבון , הוא גם נוח !
"באשר לשאלה אם מצוות תפילין היא כפשוטה, אין הקראי נזקק לנימוקים אלא הוא קובע שוב שרירותית, משום שהפשט מדבר על קיום ממשי של מצוות פטר רחם, מה הקשר בכלל?? והרי בדברים ו' ובדברים א' נאמר וקשרתם לאות על ידך ולא מוזכר בכל הספר פטר רחם בכלל!! סתם סילוף חסר פשר."
"מה הקשר בכלל ?" שואל הכותב … ועוד עונה לעצמו "סתם סילוף חסר פשר " .
שלח אותו לאשכול על "וקשרתם לאות על ידך" ואולי הוא יבין את כוונתי יותר טוב ..
אני אענה בקצרה את מה שכבר כתבתי שם :
אם תבין שהאות הוא הקיום של מצוות פטר רחם , אז גם תבין שאין ציווי אמיתי לקשור חוט וקלף עור על הידיים !
ראה נאמר "כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה. טז וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. " . אם נקרא את כל הפרשה כולה נראה שהתורה אומרת בעצם שקיום הקרבת פטר רחם יהווה אות על ידך !
זה כמו שאומר "תשמור את השבת והיה לך לאות " . מה יהיה לי אות ? שמירת השבת !
כנל פה : "והיה לאות על ידך", מה יהיה לי אות ? קיום מצוות פטר רחם !
אנא אל תתבלבל בין ספר שמות לספר דברים … משום מה כותב התגובה חושב שמדובר באותן הפרשיות ושהם חייבות לדבר על אותו דבר או נושא …
בספר שמות מדובר על מצוות חג המצות ופטר רחם , בספר דברים מדובר על "הדברים האלה " שבהמשך נראה מהם "הדברים האלה".
"האות שבקיום השבת היא ע"י המעשה של שמירתה, הימנעות ממלאכה, ועשיית סעודה וכבוד שבת. אין אות שלא כרוך במעשה."
זה בול מה שאמרתי … אחד לאחד … שים לב שאת השבת אי אפשר להזיז מצד לצד , אי אפשר להשים אותה על הראש או על הידיים .
כשמבינים שהאות המדובר בספר שמות בפסוק "והיה לאות על ידך" הכוונה למצוות פטר רחם , מבינים שבדיוק כמו אות השבת, כך גם מצוות פטר רחם אי אפשר להזיז אותה מצד לצד או להשים אותה על הראש או על הידיים …
יש כאן טעות שצריך לתקן , הפשט של התורה לא אומר שה"אות" אינו כלול במעשה , כפי שאתה חושב שאנחנו טוענים .
הפשט אומר כי המעשה הוא האות , ראה :
שמות יג א-י – קיום מצוות חג המצות ע"י עשייתה מהווה אות על ידנו.
שמות יג יא-טז – קיום מצוות פטר רחם ע"י עשייתה מהווה אות על ידנו.
דברים ו ד-ט – קיום מצוות ספר דברים ע"י עשייתם מהווה אות שעלינו לקשור על הידיים. מטרת בפרק היא להעצים את דברי התורה .
דברים יא יג -כא – קיום מצוות ספר דברים ע"י עשייתם מחייבת אותנו להשים את דברי התורה על לבבנו תמיד ומהווה אות שעלינו לקשור על ידנו. מטרת הפרק היא להעצים את דברי התורה.
"לגבי פרשנות "והיו הדברים האלה" שהכוונה לרוב ספר דברים, גם זה פירוש בלתי אפשרי, גם מהטעם שהוא עצמו מעלה, שלא ריאלי לכתוב את כולו, וגם משום שאין שום סיבה להניח כך, אם הדברים האלה כולל את כל ספר דברים למה הוא כתוב פעמיים בפרק א ובפרק ו', הרי פעם אחת כוללת את כל הספר? איך ייתכן ש'הדברים האלה' כולל דברים שעדיין לא נאמרו, הרי נאומי משה נאמרו בעל פה לפני שבכלל היה ספר, כשהוא נאם את מה שנאמר בפרק ו', עדיין לא נאמרו הפרקים הבאים ובודאי לא שירת האזינו וכו', איך יתפרשו דבריו שאמר בתחילה "והיו הדברים האלה וכו'", לכתוב משהו שעדיין לא נאמר. "הדברים האלה" זו הפרשיה הזו. ולכן זה מופיע בארבע פרשיות בתורה."
הכותב אומר כי אין שום סיבה להניח ש"הדברים האלה" הכוונה לרוב ספר דברים . הוא לא באמת בדק …
הביטוי "הדברים האלה " כבר מרמז כי הדברים עוד לא נאמרו ! ובאמת הפרשה הזו היא הקדמה לאותם הדברים, ולא הדברים עצמם .
אותם הדברים שמשה מציג בתור "הדברים האלה" הם המצוות אותם הוא כותב בשאר הספר שהם העיקר ספר דברים.
כאמור מדובר בהקדמה . משה יודע את מה שהוא הולך לדרוש מעם ישראל והוא מכין אותו בהקדמות , חלק מההקדמות שלו כוללות גם חזרה על עשרת הדיברות , חזרה על ההיסטוריה של ישראל במדבר וגם העצמה של חוקי התורה (כפי שמופעים בפרק ו ויא) .
עכשיו איך אני יודע ש"הדברים האלה" הכוונה לרוב ספר דברים ?
ראה את סוף ספר דברים פרק לב' ,שמה נאמר: " וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה!–אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מז כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. "
רואה ? משה מסיים לומר את כל הדברים האלה רק בסוף הספר ! כאמור משה בפרק ו' ובפרק יא' רק נותן הקדמה להעצמת הדברים .
תאר לעצמך שאני זקן והגיע זמני למות ואני מכנס את כל בניי ואומר להם את צוואתי . בהתחלה אני נותן להם הקדמה ואומר להם : "זכרו את הדברים האלה ותכתבו אותם על דף" .
מה בניי צריכים לכתוב לדעתך ? האם הם צריכים לכתוב את כל הצוואה שלי על דף או שאולי הם צריכים לכתוב רק "זכרו את הדברים האלה ותכתבו אותם" על דף ?
התשובה היא גם התשובה לפסוק : "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווה אתכם היום …וקשרתם לאות על ידך" , מה לדעתך אנחנו צריכים לקשור ? את כל ה"דברים האלה" או שאולי לקשור רק את הפסוק "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווה אתכם היום …וקשרתם לאות על ידך" ?
"האמירה שקשירה לא בהכרח קשר של חוט, מלמדת שוב שהפשט לא מעניין את הסבתא של הקראי, כל מונח משפטי שהוא יכול לשמש גם כמטאפורה, למשל שור נוגח, יכול להיות מטאפורה לאדם עצבני. לקיחת רבית יכולה להתפרש גם כנקמה חזקה, ויתור של אדם נקרא במליצה 'קרבן', אבל ברור שאדם שפוי לא מוציא משפטים מפשוטם והופכם למטאפורה מבלי נימוק וסיבה. ואם עושה כן – עליו חובת ההוכחה. אם הקראי דוגל בפשט, מדוע כאן הוא מוציא את הדברים מפשוטם והופכם למטאפורה?"
….
בהמשך נראה כי הכותב מפרש את הפסוק "ושמתם את דבריי אלה על לבבכם" כמטאפורה . מדוע הוא מפרש כך ? התשובה היא כי הפשט מחייב לפרש כך ! בשור שנגח הפשט לא נותן אפילו לא רמז אחד לכך ששור שנגח הוא מטאפורה , ולכן אי אפשר לפרש שור שנגח כמטאפורה .
אני רק אציין שהפסוק "וקשרתם לאות על ידך" הוא אינו מונח משפטי …
לדעתי "ניצחתי ברוח" בדיון הזה ברגע שכתב "מדוע כאן הוא מוציא את הדברים מפשוטם והופכם למטאפורה?" כל מה שהיה על כותב התגובה לעשות הוא לכל הפחות לחפש מדוע הוצאתי את פשט הדברים … מי יודע.. אולי אם היה מנסה לחפש הוא היה מגלה שאלו באמת פשט הדברים …
זה לא פעם ראשונה שאני מקבל משפטים כמו "חובת ההוכחה היא עליך" וכדומה . כנגדם אני אומר: "חובת הבדיקה היא עליך ולא עליי …"
כפי שנראה בהמשך כותב התגובה אינו מבין מה ההבדל בין מטאפורה לדרש ובין דרש למליצה וכו' ..
"לגבי השאלה מדוע נאמר 'מזוזות ביתך' ולא 'מזוזת' ביתך, התשובה היא שיש בבית הרבה פתחים, וכל הפתחים חייבים במזוזה, וכן 'ובשעריך', הרבה שערים, וכולם חייבים במזוזה."
צודק , באמת ניתן לפרש מזוזות ביתך על בית שיש בו הרבה פתחים .
"המלים 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם' – פשוטם הוא לשים לב לדברים, זו לא מטאפורה אלא זה פשט הדברים, כשאני אומר לך לתת תשומת לב, זה לא משל ומליצה, המשמעות היחידה היא לשים לב."
יש פה שיא של בלבול ! האם מטאפורה היא לא פשט ?!? ועוד איך שהיא פשט !!! "תשומת לב" זוהי הדוגמה הטובה ביותר שיכולת להביא למטאפורה ! לכן פשט הפסוק הוא מטאפורה לכל דבר !
אל תשכח את רצף האירועים בדיון:
אתה בהתחלה קבעת שבגלל שהפסוק "וקשרתם לאות על ידך" סמוך לפסוק "וכתבתם על מזוזת ביתך" אזי שכמו שמזוזה היא מעשית ואינה סמלית כך גם הפסוק "וקשרתם לאות על ידך" מעשית ואינה סמלית .
לכם אסור לך לפרש את הפסוק "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" כסימלי או כמטאפורה ! משום שגם הוא סמוך לפסוק המזוזה !
אסור לפרש חלק של פסוק כמטאפורה וחלק שני כלא מטאפורה , זה לא עובד ככה . הפסוק המלא הוא :
"ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם" (דברים יא יח) . אם החלק הראשון בפסוק הוא מטאפורה משמע שגם החלק השני הוא מטאפורה.
פשט זה ממש לא לתרגם את המקרא מילה במילה באופן מילולי , אלא זה להבין את רצון ה' מההקשר של התורה כולה ! באמת לא יתכן בשום צורה ודרך שתפרש את הפסוק "ושמתם את דבריי אלה על לבבכם" שבאמת צריך לשים תפילין על הלב . זה פשוט לא הפשט…
ראו את הפוסט המופיע בפייסבוק של העדה הקראית המדבר בדיוק על זה . (לחצו כאן)
"4) על המזוזה עצמה אי אפשר לכתוב טכנית, כתב שנמצא על עץ או אבן נשחק ונהרס וגם מתבזה, לכן ההלכה קובעת להצמיד את הכתוב למזוזה, ודבר שמוצמד ומתבטל אליו נחשב ככתוב עליו."
גם קלף יכול לההרס או להשחק . צריך לעשות את זה בחוכמה ! אם אדם לא יודע איך לכתוב על אבן או על עץ אז בהחלט יתכן שהעץ והאבן יהרסו או ישחקו ..
——————–
אני רוצה לחזור לטענה שלי ש"והיה לאות על ידך" אין הכוונה לציווי אלא לתוצאה של קיום מצוות פטר רחם .
בואו נתעכב על המילה "והיה" שבתורה מציינת תיאור של מצב כלשהו ואינה משומשת כפתיחה לציווי .
ראו את הפסוק: "ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים" (דברים יט י ראה כל הפרק)
האם חלילה אני יכול לפרש שהתורה מצווה שיהיה עליי דמים ? הרי כתוב "והיה עליך דמים" וזה לא שונה מהפסוק "והיה לאות על ידך" , אין הבדל ..
כמובן שהתורה לא מצווה אותך בשפיכת דמים או במקלחת של דם . אלא שלשון "והיה" בפסוק מתאר מצב שבו עם ישראל לא מקים ערי מקלט ובכך זה מהווה לו כשפיכת דמים. ולא חלילה ציווי לשפיכת דמים.
כנל בפסוק "והיה לאות על ידך" , "והיה" מתאר מצב בו עם ישראל מקיים את מצוות פטר רחם/חג המצוות ובכך זה מהווה לו אות על היד ולא חלילה ציווי להשים תפילין על היד .
הקראי ממשיך לפזר מלים, בלי שום קשר לנושא. זה באמת קשה להתייחס, כי לא מובן מה הוא אומר.
כשאני רוצה ללמוד תלמוד אני הולך לרב שמבין בתלמוד ולא סתם מצטט ממנו
האמנם הקראים הולכים לרב ללמוד תלמוד? נו באמת, אפשר לשמוע לאיזה רב הלכת ללמוד תלמוד? אם אני מפנה אותו למאמר ארוך ומנומק והוא כותב שהדברים נלקחו מויקיפדיה (איפה בדיוק בויקיפדיה יש את כל הנתונים שהובאו שם? הם נלקחו מספרות קראית), ועוד מציין שלא קרא הכל, מדוע אני צריך להתייחס אליו? בכל מקרה יש לשים לב לאירוניה, שהוא טוען שכדי להבין מישהו צריכים ללכת לרב שמכיר את הנושא ולא להסתפק בטקסט, והרי זה בדיוק הפוך מהרעיון המרכזי של הקראים שכדי להבין את התורה לא צריכים רבנים אלא קוראים לבד…
הקראים לא יכולים להאמין שההלכה התורנית היא לפי הכרעות ודעות של בני אדם , לדעתם התורה היא תמימה והיא זו שקובעת בלבד .
אבל מי מכריע שתפילין הוא מטאפורה? גם אתה, בן אדם, לפי איך שאתה מבין את התורה, למה אתה מצפה שכולם ילכו אחרי ההכרעה של בן אדם כמוך, ולא של בן אדם אחר? בתורה נאמר שכשיש ספק הולכים לזקנים ושומעים בקולם.
הטענה שאם יש רמז ליד החזקה זה צריך להיות יד ימין בהכרח, אין לה על מה שתסמוך, זו סתם החלטה שרירותית, הדמיון הוא בכך שמדובר ב'יד', עצם המונח 'יד' אצל ה' הוא משל ומליצה, ולקבוע שצריכים ימין זו קביעה שרירותית. אולי צריכים להחזיק גם חרב ביד כי נאמר "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו"?? על ה' נאמר גם "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", אולי צריכים לעמוד על לבנת ספיר כשמניחים תפילין? זה בודאי לא פשט הכתוב.
כנ"ל הדרשא על פטר רחם שיהיה לאות על היד, כולל התוספת המגוחכת שאת השבת אי אפשר להזיז מצד לצד או לשים על הידיים… כשיש ויכוח צריכים להשתמש בנימוק או בטיעון, לא לדרוש דרשות ולצפות שאחרים יקבלו אותן. אם סוברים שכל אחד יכול לדרוש מה שהוא רוצה באופן שרירותי אין שום בעיה אך אם מנסים להתווכח, יש להשתמש בנימוק. לא קיבלתי שום נימוק מדוע והיה לאות קשור למצוות פטר רחם, כלומר זו חזרה על הפירוש המטאפורי, כל מצוה ניתן לפרש באופן מטאפורי אם רוצים, השאלה היתה מה הנימוק, ועל זה לא קיבלתי שום תשובה. בפרט שהפירוש דחוק, גם אם נניח ש'והיה לאות על ידך', הכוונה שתזכור את דברי התורה ויהיו לך כמו סימן על היד, זה לא מתחבר ולא קשור לקיום מצוות פטר רחם. וגם לא הגיוני שבכל מקום מתפרש באופן אחר, אם כל התורה היא כמו אות על היד, זה משפט כללי, ולא מתאים להיאמר אחרי פטר רחם, ובספר דברים ש"קיום מצוות ספר דברים" הוא אות על היד, והרי כבר אמרתי שספר דברים לא היה קיים אז ולא נאמרו עדיין מפי משה שום מצוות בערבות מואב. הוא אומר את זה לפני הנאומים על המצוות ולפני שהיה ספר. הטענה ש"הדברים האלה" הכוונה לדברים שלא נאמרו – – – היא שיבוש של הלשון. כשאומרים מספר משפטים וסומכים אליהם את 'הדברים האלה' זה אולי אפשרי, אבל ספר דברים לא ניתן כולו באותו זמן. ואי אפשר לומר 'הדברים האלה' על דברים שלא קשורים באופן מיידי לעכשיו.
בין אם יש 'חובת בדיקה' לדבריך בין אם אין, בינתיים לא הובאה שום הוכחה. אלא רק דרשות ופלפולים.
לשים את הדברים על הלב אינה מטאפורה, דברים הם מלים שנאמרות, וכשחושבים עליהם זה נקרא ששמים אותם על הלב. ההגדרה של מטאפורה היא שישנה אפשרות לפרש את הדברים בצורה פשטנית בצורה של מעשה בפועל, ואנחנו בוחרים לפרש כמטאפורה. במקרה של לשים דברים שנאמרים בעל פה על הלב אין דרך לפרש בצורה של מעשה, והמשפט מעיקרו מדבר על הקשבה בלב לדברים שנאמרים.
קלף על המזוזה אינו נשחק משום שהוא מונח בתוך כיסוי. אדם יודע לכתוב על אבן או עץ ואעפ"כ זה נשחק נהרס ומתבזה.
לא רואה את הקשר בין והיה עליך דמים ובין והיו לאות על ידך, המלה 'והיה' מופיעה יותר מ400 פעמים בתנ"ך, האם כולן קשורות? האם הבאת כאן את כולן? האם אין רבות מהם עוסקות במשהו שעושים בפועל?
גם המקרה שהביא אינו דומה, 'והיה עליך דמים' אינו ציווי אלא תיאור תוצאה, אם לא תעשה כך, יהיה עליך עוון של שפיכת הדם, שזה מכונה 'דמים' בתורה, כמו 'אין לו דמים' הכווונה אין עליו עוון הריגה. כאן והיה הוא לשון ציווי ולא לשון תוצאה.
בכל מקרה כאמור, להציע רעיונות אפשר עד אין קץ, להביא הוכחות אולי אפשר אבל לא הובאה אפילו אחת, אלא רק דרשות ורעיונות שמי שימצא חן בעיניו יכול לומר ומי שלא לא. אולי זו השיטה הקראית שכל אחד אומר ועושה מה שבא לו, בלי לחפש הוכחה. זה בסדר למי שלא קיבל את תושבע"פ, אבל זו לא השיטה של התורה שמוסרת את ההכרעה לחכמים או ע"פ הוכחות.
לא הבנתי את הרציונל, נניח שבשמות יש שתי אפשרויות שוות, ובדברים האפשרות היותר סבירה שלא מדובר במטאפורה. מדוע לדעתך יש לשבש את דברים מחמת שמות שאין בו שום הוכחה, ההגיון אומר להיפך, שאם שמות סובל שתי האפשרויות, הרי דברים מוכיח מה הנכונה.
אני בכל מקרה לא מצאתי בשמות שום רמז שמדובר במטאפורה, והמוציא דברים מפשטן הוא שצריך להוכיח.
שלום,
רציתי לשאול על תפילין כפשט המקרא.
אני מסכים עם המאמר שבמידה והפסוקים היחידים שמדברים בעניין מצוות תפילין היו הפסוקים שבספר דברים אז אכן היה מסתבר לטעון שמצוות תפילין היא כפשוטו. אומנם גם הפסוקים הללו שבספר דברים עדיין יכולים להתפרש כמטאפורה. אבל במבט נקודתי בהם זה נשמעת כאופציה הפחות סבירה.
אך צריך לזכור שתפילין מוזכר 4 פעמים בתורה. ומתוכם פעמיים בספר שמות. הפסוקים בספר שמות לחלוטין לא נראים כפשט הפסוקים . ושם לעומת זאת, סביר מאוד להניח שמדובר שם במטאפורה. אם כך, האם לא ראוי לקחת את הפסוקים שבספר שמות וילמדו על הפסוקים בספר דברים-?:
מה בספר שמות זה מטאפורה אף בספר דברים זה מטאפורה.
לצערי הקראי ממש לא עקבי.
ואסביר כוונתי.
הקראים טוענים כי ההלכה נקבעת לפי פשט המקרא, מה שניתן להוכיח מן הטקסט.
בפועל הקראים קבעו הלכות באופן דרשני ומוזר על פי פלפולים ובלי קשר לטקסט, כפי שהראיתי כאן. (בכלל כדאי לעיין בתגית קראים).
כך גם הקראי שלנו.
התושבע"פ מבוססת על מסורת, בצירוף הכרעות של חכמים בהתאם לרוח התורה וכלליה. לא תמיד ההלכה כמו הפשט, לפעמים כמו הדרש.
במקרה שלנו מצוות תפלין המסורתית היא הפשט הפשוט. צורת ואופן קיומה (למשל יד שמאל) היא ע"פ הדרש וההלכה.
אמנם הקראי כאן אינו פונה אל פשט הפסוק, אלא פותח בדרשנות ובפלפול: "על ידכה זה מקביל ליד ה'", מנין? מדוע ולמה? מה הקשר בכלל? לשיטתו הרי מדובר במטאפורה ולא מניחים תפילין, אבל לפתע פתאום הוא בא לעזור לנו וממציא דרשה בשבילינו, שלשיטתו אין לה מקום בכלל. והדרשה היא ש"על ידכה" זה יד ימין כי זה מקביל ליד ה' שהיא מן הסתם ימין. זו דרשה פלפולית שרירותית שאין לה שום בסיס.
בהמשך הוא כותב שיד ה' מוזכרת בספר שמות ודברים, אבל לכן מה? האם זה מוכיח שהיד היא יד ימין? הקביעה שרירותית לגמרי.
טעם ההלכה שמניחים ביד שמאל, היא שביד ימין עושים מלאכה, וקשה לעשות מלאכה, להרים חפצים, ביד ימין, ועוד שלפעמים סוחבים בה דבר מגונה כגון אשפה, או שמנקים לכלוך. לכן התפילין ביד שמאל.
באשר לשאלה אם מצוות תפילין היא כפשוטה, אין הקראי נזקק לנימוקים אלא הוא קובע שוב שרירותית, משום שהפשט מדבר על קיום ממשי של מצוות פטר רחם, מה הקשר בכלל?? והרי בדברים ו' ובדברים א' נאמר וקשרתם לאות על ידך ולא מוזכר בכל הספר פטר רחם בכלל!! סתם סילוף חסר פשר.
האות שבקיום השבת היא ע"י המעשה של שמירתה, הימנעות ממלאכה, ועשיית סעודה וכבוד שבת. אין אות שלא כרוך במעשה.
לגבי פרשנות "והיו הדברים האלה" שהכוונה לרוב ספר דברים, גם זה פירוש בלתי אפשרי, גם מהטעם שהוא עצמו מעלה, שלא ריאלי לכתוב את כולו, וגם משום שאין שום סיבה להניח כך, אם הדברים האלה כולל את כל ספר דברים למה הוא כתוב פעמיים בפרק א ובפרק ו', הרי פעם אחת כוללת את כל הספר? איך ייתכן ש'הדברים האלה' כולל דברים שעדיין לא נאמרו, הרי נאומי משה נאמרו בעל פה לפני שבכלל היה ספר, כשהוא נאם את מה שנאמר בפרק ו', עדיין לא נאמרו הפרקים הבאים ובודאי לא שירת האזינו וכו', איך יתפרשו דבריו שאמר בתחילה "והיו הדברים האלה וכו'", לכתוב משהו שעדיין לא נאמר. "הדברים האלה" זו הפרשיה הזו. ולכן זה מופיע בארבע פרשיות בתורה.
האמירה שקשירה לא בהכרח קשר של חוט, מלמדת שוב שהפשט לא מעניין את הסבתא של הקראי, כל מונח משפטי שהוא יכול לשמש גם כמטאפורה, למשל שור נוגח, יכול להיות מטאפורה לאדם עצבני. לקיחת רבית יכולה להתפרש גם כנקמה חזקה, ויתור של אדם נקרא במליצה 'קרבן', אבל ברור שאדם שפוי לא מוציא משפטים מפשוטם והופכם למטאפורה מבלי נימוק וסיבה. ואם עושה כן – עליו חובת ההוכחה. אם הקראי דוגל בפשט, מדוע כאן הוא מוציא את הדברים מפשוטם והופכם למטאפורה?
לגבי השאלה מדוע נאמר 'מזוזות ביתך' ולא 'מזוזת' ביתך, התשובה היא שיש בבית הרבה פתחים, וכל הפתחים חייבים במזוזה, וכן 'ובשעריך', הרבה שערים, וכולם חייבים במזוזה.
המלים 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם' – פשוטם הוא לשים לב לדברים, זו לא מטאפורה אלא זה פשט הדברים, כשאני אומר לך לתת תשומת לב, זה לא משל ומליצה, המשמעות היחידה היא לשים לב.
לסיכום:
1) הפסוק ושמתם את דברי על לבבכם עוסק בתשומת לב, מגוחך לנסות ליישם זאת.
2) ההנחה שצריכים להניח על יד ימין שרירותית לחלוטין.
3) הקביעה ש'הדברים האלה' היא כל החומש שגויה
4) על המזוזה עצמה אי אפשר לכתוב טכנית, כתב שנמצא על עץ או אבן נשחק ונהרס וגם מתבזה, לכן ההלכה קובעת להצמיד את הכתוב למזוזה, ודבר שמוצמד ומתבטל אליו נחשב ככתוב עליו.
5) מזוזות ביתך הן הרבה מזוזות שבבית.
תגובה שקיבלתי מקראי:
""והיה לך לאות על ידך " מקביל ליד ה' . ויד ה' היא ביחיד ולכן לא נאמר והיה לך לאות על ידיך …
מהפשט אפשר ללמוד שהיד שמודבר בפסוק היא יד ימין , היד החזקה ! ולא חלילה יד שמאל שהיא היד החלשה כפי שההלכה מחייבת .
שים לב שגם בספר שמות וגם בספר דברים מוזכר היד החזקה של ה' משום שיש קשר בין היד של ה' לפסוק "וקשרתם לאות על ידך" .
המילה טוטפות היא מילה הנתונה לפרשנות , אך לא משנה אם מדובר על תכשיט או מילה נרדפת לזכרון עדיין אין הכוונה שבאמת נצטרך לשים תפילין על הראש .
משום שהפשט מדבר על קיום ממשי של מצוות פטר רחם .
דוגמה למקרים דומים בתורה היא מצוות השבת ! מצוות שבת היא לא מצווה פיזית שניתן להזיז ממקום למקום . ובכל זאת עליה נאמר "אות היא ביני לבינכם " . מה האות? קיום השבת ע"י אי עשיית מלאכה ! זה האות !
כנ"ל פה , מה האות ב- "והיה לך לאות על ידך" ? קיום פטר רחם על ידי הבאת הבכורות לקורבן ופדיית בכורות אדם וחיה טמאה ! זו האות !
כל פעם שכתוב "והיה לאות " בתורה , מדובר על תוצאה ! מה הכוונה ? כתוב "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" , הפסוק מצווה אותנו למול את בשר עורלתינו , ורק אז זה יהווה אות ברית .
כנ"ל בפסוק "והיה לאות על ידך" , הפסוק הוא התוצאה של קיום מצוות פטר רחם ולא מצווה מפני עצמה…
המאמר מציין כי הפסוק "וכתבתם על מזוזות בתיך " הוא אינו מליצי לדעתו וכי הוא ציווי ממש .
זה אינו נכון … גם הפסוק הזה הוא אינו ציווי …
כמו שאמרתי באשכול הקודם , מה שנאמר בפרק ו בספר דברים "הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום" , הכוונה לרוב ספר דברים ! והבאתי גם ראיה לכך !
לכן מהפשט הכוונה היא לכתוב את רוב ספר דברים על המזוזה וגם לקשור את רוב ספר דברים על היד ! דבר שכאמור אינו מעשי …
בנוסף המילה "קשירה" לא בהכרח מדברת על קשר של חוט . ראה כי נאמר "ונפשו קשורה בנפשו" כלומר הנפש של יעקוב אבינו דבוקה !(ולא קשורה על ידי חוט) בנפש בנו בנימין עד כדי שהם נפש אחד !
כלומר יתכן שכוונת התורה היא שאת דברי משה בספר דברים ("הדברים האלה") עלינו לקשור אותם על ידנו כך שהם יהפכו להיות חלק תמידי מאיתנו , ובאמת זה כוונת הפרשה ולא שבאמת צריך לקשור עם חוט ..
המאמר מדקדק במילה "ידך" וטוען שהכוונה ליד בודדת משום שלא כתוב "ידיך" .
אבל מה הוא יגיד על כך שבפסוק "וכתבתם על מזזות ביתך" נאמר "מזוזות" ברבים ו"ביתך" ביחיד ? משמע יש לכתוב לא על משקוף אחד כפי שהלכה אומרת אלא על 2 המזוזות של כל בית !!
עכשיו מצד אחד המאמר אומר שיש ללמוד שהפסוק "וקשרתם לאות על ידיך"הוא ציווי ממש משום שהוא סמוך לפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך" . אך מצד שני איך הוא יפרש את הפסוק " וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ." ? גם הפסוק הזה סמוך וקשור ל"וכתבתם על מזוזות ביתך" ובכל זאת איך אפשר לקיים את הפסוק כפשוטו ממש ?!
ואיך גם הוא יקיים את הפסוק "ושמתם את דברי אלה על ללבכם ועל נפשכם " ? שהרי גם הוא סמוך וקשור לפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך" ?
לסיום , גם אם נאמר שכוונת התורה היא שבאמת נקשור עם חוט , ושבאמת נכתוב על כל מזוזות בית , עדין התורה שבעל פה סותרת את התורה שבכתב בנושא הזה :
1. היא לא שמה תפילין על הלב כנאמר "ושמתם את דבריי אלה על לבבכם".
2. היא שמה את התפילין על יד שמאל במקום יד ימין שהיא היד החזקה של ה' .
3. היא שמה רק 4 פרשיות בתפילין , אף על פי שהתורה מצווה להשים את כל "הדברים האלה" שזה בערך עשרות פרשיות .
4. היא לא כותבת על המזוזה דבר אלא היא רק מדביקה עליה קלף ונאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך" כלומר ממש על המזוזה .
5. היא כותבת רק על מזוזה אחת , אף על פי שנאמר "מזוזות ביתך" כלומר מזוזות ברבים .
הקהילות שמנית אינן עתיקות יותר מהקהילה היהודית המרכזית. הקהילה העתיקה ביותר היא היהדות המסורתית. ושלשת הקהילות האלו מאוחרות לה.
הקראים הם כת שפרחה בימי הביניים ולא היו לה שרשים היסטוריים קדומים. הכת נבנתה על 'הגיון' וחשיבה של מיסדיה ולא על מסורת. לכן אין טעם להביא ממנה הוכחה לגבי העבר, תקופות שלא הכירו כלל ולא היה להם ידע עליהם.
קהילת ביתא ישראל היתה קהילה קטנה ונרדפת שעברה שמדות והצקות אינסוף, ולכן חלקים גדולים מהתורה נשכחו מהם, גם טלית הם לא לבשו, ולא בגלל שהיה להם פירוש שמדובר במשל, אלא פשוט משום שהם לא יכלו לשמור על הכל. האם ניתן להשוות את העמידות והכח של מסורת בקרב עם שלם המונה מליונים בפזורות שונות, ליכולת המסירה של קבוצה קטנה ולא משכילה השרויה יותר מאלפיים שנה בין מדינות פרימיטיביות ורצחניות?
לגבי השומרונים, יש במסורות שלהם שילוב של חדש וישן. יש חלקים בהגותם שהיא 'דוקא' ליהדות המסורתית, ולכן אני לא בטוח שהם 'לא שמעו' על זה, אלא שהם לקחו לעצמם חופש לפרש את התורה באופן שונה מהזרם היהודי המרכזי. עם זאת ייתכן כמובן שאותו כהן יהודי שלימד אותם את התורה אי שם בזמן חורבן ממלכת ישראל, באמת לא חשב שצריכים להניח תפילין, ואפשרות זו לא מאיימת עלי כיהודי מאמין. שכן כמו שהיו קראים בימי הביניים, וצדוקים בימי הבית השני, היו מן הסתם גם חכמולוגים בימי הבית הראשון. והרי בממלכת ישראל גם עבדו לעגלים וגם הזיזו את חג הסוכות חודש קדימה, האם זה אומר שמה שעשו 'נכון'? ממש לא, עשרת השבטים הם הקבוצה שלא החזיקו בדת כמו שצריך ולא שרדו, ואילו ממלכת יהודה מיצגת את ההחזקה בדת והציות לתורה ולנביאים, ולכן המסורת שלה היא המוסמכת ביותר.
באמת? אם כך מדוע השומרונים (שהם קהילה בין העתיקות ביותר לכל הדעות) אינם מחזיקים במצווה זו?
אם זה היתה מצווה אוניברסלית וידועה בזמן המקרא מדוע כל הקהילות העתיקות (יהדות ביתא ישראל, שומרונים וקראים) אינם מחזיקים במצווה הזאתי? קשה לי לקבל את זה שהמצווה מן התורה
חינוך הילדים אינו מטאפורה, התורה אומרת לדבר על הדברים עם הילדים, לשנן אותם, ולכתוב אותם על המזוזות וכו'.
לא צריכים שהמזוזות והתפילין יהיו יחד תמיד, מספיק פעם אחת שהם ביחד, כדי להוכיח ששניהם באותו מישור. אם ברור שהמזוזה אינה מטאפורה, ברור שגם התפילין לא.
לגבי הקראים, לא שזה חשוב, כי החלטותיהם שרירותיות, אבל הם כן עושים מזוזה כל שהיא.
האות הוא תמיד דבר מוחשי וממשי שנעשה בעולם הגשמי, כלומר מעשה שצריך להיעשות כדי שיהיה אות. השבת היא אות על ידי המעשים שצריכים להיעשות בה, הקידוש, הסעודה, ההימנעות ממלאכה. וזה מסמל את הזכרון למעשה בראשית. אות לא נהיה בלי שעושים כלום.
המסורת שהעבירה את התורה היא זו שמאמתת את היות התורה עוברת מדור לדור עד סיני וגם את הצורה בה עברה, ואי אפשר להפריד בין הדברים. אם העם שמעביר את התורה לא אמין, ואתה לא סומך על הצורה שבה העביר, הוא גם לא אמין שהעביר את הספר המקורי ולא שינה אותו לפי רצונו.
בוודאי שכאשר מדברים על חינוך הילדים, והפסוקים של תפילין שהם נראים כמתאפורה (למשל בספר שמות שבוודאי נראים כמטאפורה אז ניתן משם ללמוד שכך גם פה זהו מטאפורה). ולאחריהם מגיע פסוק על מזוזה. אז ראוי גם להכניס את מזוזה למאטפורה.
הטענה שלי היא שבפרשת "והיה אם שמוע" רואים שמצוות תפילין מופרדת ממצות מזוזה. מכאן מוכח שהם שניהם לא קשורות ואתה לא יכול להסיק מאחד על השנייה. ושתיהם נראים כמטאפורה. כי תחילת והיה אם שמוע מדבר על המקרה ש"בדיעבד" אם כבר חטאת. ואז הוא מלמד שצריך להיות דבוק לתורה. ולאחר מכן כשהוא מלמד על חינוך הילדים הוא מזכיר שהבית צריך להיות גם כך. (וכאן מגיע מצוות מזוזה). וכידוע הקראים הכחישו גם את מצוות מזוזה.
ד"א טעות היא בידך שאות הוא תמיד דבר גשמי. שכחת לציין את אות השבת. שאין זה דבר גשמי.
ולא מובן לי מה שכתבת שזה רק למי שלא מקבל את ההלכה והמסורת. מה הקשר בין הלכה למסורת? אדם יכול לקבל את המסורת על התושב"כ ולא את ההלכה.
יתכן שזכותך לפרש "שלא כפשוטו" כפי שאתה מגדיר, אבל אתה לא יכול לטעון (כבהודעתך הקודמת) שזה הפשט.
אני באופן אישי לא חושב ש'מצוות מזוזה שמסמלת את הבית' מהווה פירוש לציווי שבכתוב על דרך הפשט. – ובצורה כזו אין משמעות למונח 'פשט', כל אחד יוכל לפרש כל מצוה או חוק במובן מטאפורי משום שזה מדליק לו נורות אדומות ויעשה מה שירצה. גם מילה יכולה להיות מטאפורה, גם עונש מלקות, גם שביתת השבת, זה נחמד, אבל לא פשט. כשאומרים לך לכתוב דברים על מזוזות הבית, נשמע מגוחך לטעון שזו מטאפורה.
ובכל מקרה מה שקובע זו ההלכה, אני רק מציין שדבריך הם גם לא פשט, אלא רק פירוש שיכול לבחור מי שלא מחוייב להלכה ולמסורת.
מה שכתבת שהתוכן של הציווי לא קשור למקום שלו – לא הבנתי, כל פרשה שנכתב בה והיו הדברים האלה לאות על ידך מקומה בתפילין. ואם נכתב בה וכתבתם על מזוזות וכו' מקומה במזוזה.
לפי דעתי, דבריי אלו מכוונים כנגד שתי הטענות שהעלית.
כאשר מדובר על (והיו) "דברים" בין מדובר בטקסט כתוב או לא. זה אוט' מעלה לי נורה אדומה האם אכן הציווי הוא כפשוטו.
ולאחר מכן, כשאני רואה שהתוכן של הציווי לא קשור למקום שלו, למשל בפרשת עקב. אז זה מלמד אותי שהכוונה על דברים ו', היא אכן שלא כפשוטו. אני מסכים שבדברים ו' יש קצת טיפה מקום לראות אחרת. אך מגיעים הפסוק של "והיה אם שמוע" וספר שמות וטופחות על פניי.
למשל "ה …. הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם. יח וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. כ וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה "
אתה רואה פה שמצוות מזוזה מנותקת מהמקור שלה לתפילין. וקל לראות שהכוונה היא כמו הדיבור לילד כך צריך להיות תמיד להיות דבוק לתורה במובן המטאפורי של המילה, אך לא לשים משהו ממשי.
וכן הרעיון של מצוות מזוזה שהיא מסמלת את הבית – שזהו מקום לימוד הילדים. שזהו לפני הכניסה לארץ. אך כמובן שלא כפשוטו.
אינני מבין כיצד ניתן לטעון שמצוות תפילין ומזוזה הם פשט הדברים.
הרי הכוונה לקשרתם/כתבתם וכו' הם לדברי התורה ככולה. ברור שזהו ציווי מטאפורי, לא משנה איפה אתם, אתם צריכים לזכור את דברי התורה.
לא יתכן שהכוונה לדברי התורה כולה, שכן הדברים נאמרו לפני שהיתה תורה, הם נאמרו כפרשיה לעצמה, וידבר ה' אל משה לאמור, ומשה אמרם לבני ישראל.