במאמר בשם 'סיבוב נוסף על מיתוס ההתגלות והמסירה' מתייחס עדי אביר לנושא, המאמר נסוב על הסרט של לורנס קלמן, ואין בכוונתינו כאן להיכנס לויכוח מולו, אלא רק לנושא באופן כללי, מכיון שעל הדרך אביר טועה בטעויות הרגילות, נציין כאן בקצרה למקומות בהם הסברנו את הנושא.

כאמור, אנחנו לא נכנסים להסביר את כוונת לורנס, כי אין זה מתפקידינו, אבל בולט ביותר שקטע הפתיחה של אביר:

הוא מניח מראש את נכונותן של המסקנות אליהן הוא שואף להגיע. לדבריו יש משמעות עמוקה והם אמנם מוכיחים את מתן התורה על הר סיני – אבל זאת רק בתנאי שמעמד הר סיני אכן התרחש בפועל. לדבריו אין שום משמעות אם כל הסיפור, והמיתוסים שאמורים לאמת אותו, הומצאו מאות שנים מאוחר יותר על ידי גורמים אינטרסנטים שרצו להעניק ליצירה שלהם הוד קדומים ומקור אלוהי.

אינו אלא דמגוגיה גרידא, כל הנושא של הסרט הוא לשלול אפשרות זו. זו לא הנחת יסוד, אלא טיעון. מי שרוצה לסתור את הטיעון, זה בסדר, אבל לא להציג את הדברים כאילו מדובר בהנחת יסוד גרידא.

למעט הקטע הזה, כל הדיון של אביר אינו עוסק בשאלה התיאורטית האם ואיך ייתכן זיוף היסטוריה, השתלת ספר, וכדו', אלא רק בנסיונות להבאת דוגמאות. כלומר אין בכלל התמודדות עם הטיעון המרכזי. מכיון שהדוגמאות כולן שגויות, כפי שנראה, הרי שבעצם אין שום דיון בטענה שהתיעוד בתורה הוא היסטורי. רק נסיונות שגויים לטעון שהתיעוד הנוצרי או אחרים הם תיעודים היסטוריים.

מלבד זאת חוזר אביר לטענות על נתק במסורת, שהן שוב דיון נפרד, התעלמות מהטיעונים ההיסטוריים האקטיביים על תיעוד ומנגנונים המונעים שינוי, תוך הצבעה על מקומות בהן לכאורה מוכח ההיפך. מכיון שגם הטענות האלו שגויות. הטיעון ההיסטורי עצמו נותר ללא דיון.

את הטיעון המסורתי הסברנו בפירוט בסדרת המאמרים: המסורת ההיסטורית תורה, הדברים דלהלן קשורים גם במה שהוסבר שם. (בכדי להבין את העקרונות אין צורך לקרוא את כל הסדרה, שכן המודל ההיסטורי מתואר במאמרים הראשונים).

אביר כותב:

במקביל לזרם הפאוליאני, שגשגו גם לא מעט פלגים נוספים שהשאירו לנו עשרות ספרים שלא מצאו את דרכם לברית החדשה ובהם סיפורים רבים על הניסים הגדולים שישו עשה מול עיניהם המשתאות של רבים וטובים. גם ארבעת הבשורות הקנוניות, המיוחסות למרקוס, מתאוס, לוקס ויוחנן, מספרות על ניסים שנעשו לעיני אלפי אנשים[ב], דרשות המוניות[ג], הטפות ציבוריות בבתי כנסת, המון רב שהלך בעקבות ישו, המשפט הפומבי שנערך לו והוצאתו להורג קבל עם ועדה. לומר שהנצרות נולדה כתוצאה מההתגלות לאדם אחד, פאולוס, מסלפת את התמונה ומתעלמת מרבבות האנשים שהיו אמורים לראות את ישו, לשמוע את תורתו ולהיות עדים לנסיו.

הסיפורים על האיש ונפלאותיו עברו מפה לאוזן ותוך זמן קצר קמו ברחבי האימפריה הרומית קהילות של מאמינים ששימרו את המסורות מהן התפתחה מאוחר יותר הדת הנוצרית שכידוע מונה היום כמיליארד וחצי מאמינים, בערך פי מאה ממספרם של כל היהודים בעולם. למעשה, המסורות לגבי ישו מנצרת מתייחסות לדמות היסטורית שהוזכרה במספר מקורות לא-נוצריים שנכתבו זמן לא רב לאחר צליבתו של ישו, ובכללן גם בתלמודים ובתוספתא[ד], לפיכך רוב החוקרים חושבים שאדם בשם ישו אכן נצלב סביב שנת שלושים לספירת העמים ושלמסורות שהתפתחו סביבו יש איזה שהוא גרעין של אמת. המסורות הללו הופצו במהירות רבה ועוד לפני סוף המאה הראשונה אנו כבר שומעים על קהילות של מאמיני ישו, חלקן פאוליאניות וחלקן לא, שקמו בערים שונות בארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה, אסיה הקטנה, יוון ואיטליה. הקהילות הללו הונהגו על ידי הגמונים שטענו שהם שמעו את הבשורה מתלמידיו של ישו עצמו[ה] וברור שהמסירה הנוצרית היא הרבה יותר אמינה מהמיתוס היהודי הטוען שעדיות על ההתגלות ומתן התורה נמסרו בעל פה במשך למעלה מאלף ומאתיים שנה לפני שהרבנים הציפו אותן מעל לפני השטח והתייחסו אליהן בכתביהם.

כדי להבין קצת את ההבדלים בין ההיסטוריה הישראלית להיסטוריה הנוצרית, כדאי לקרוא קצת בתגית 'נצרות', וכאן נציין ל4 טעויות מרכזיות:

1) "ארבעת הבשורות מספרות על נסים שנעשו לעיני אלפי אנשים" –

הבעיה היא שארבעת הבשורות לא נכתבו בידי עדי ראיה, במאמר על נסים והתגלות א' כתבנו:

האם ניתן להתייחס לספר זה כאל עדות היסטורית? החסרון הבולט ביותר הוא, היעדרם של עדי ראיה אף לטענתו. בניגוד לתורה המתארת את נתינתה ליוצאי מצרים, ואת התיאור של 'אתם ראיתם', הרי בברית החדשה נאמר במפורש (לוקאס פרק א) שבין כותבי הברית החדשה אין עדי ראיה, אלא רק כפי שנמסר "והתקיים בקרבנו" מאיש לאיש עד עדי הראיה. אבל אין תיעוד של עד ראיה.

כך כותב גם השופט חיים כהן בספרו 'חייו ומותו של ישו הנוצרי': "האמת היא שאף אחד מארבעת האבנגליונים אינו מכיל עדות של עד ראייה למאורעות המתוארים בהם… למעשה, לא היו עדויות כאלה בנמצא".

ברגע שחסר את הבסיס, תיעוד של המאורע מאת מישהו שראה אותו, אין מקום להשוואה. כשלא הכותב ולא הקורא יודעים מה היה, אפשר לכתוב מה שרוצים.

2) "הסיפורים על האיש ונפלאותיו עברו מפה לאוזן וכו'",

אביר לא שם לב לפרט מעניין, באותה חברה עצמה בה אמורים היו להכיר ראשונה ביחודיותו של האיש – חשבו אותו למשוגע הראוי להיצלב, האם זו לא האינדיקציה הראשונה לאמינות של אירועים? מתן תורה הביא את העם שבקרבו אירע לקבל את הנרטיב שלו למשך אלפי שנים, ואילו הברית החדשה הביאה את העם שבקרבה נוצר לבוז ולסמל לשקר.

כך כתבנו שם:

מאורעות היסטוריים יכולים להיות מתועדים גם ע"י המעגל הרחב יותר מאשר עדי הראיה, יש והחברה רואה את העדויות כאמינה, ולכל הפחות בעיני החברה של אותם ימים מדובר בסיפור אמין ומתקבל, אך האם כך אירע בברית החדשה?

הקריטריון הבסיסי להיסטוריות של מסמך, הוא התקבלותו על ידי החברה בה נכתב והופץ כמסמך היסטורי. אם אנשים בזמן המאורעות לא הכירו את המסמך ולא הכירו בו הרי שהוא אינו היסטורי.

ישוע חי בעם היהודי כמאה שנים לפני חורבן בית שני. הוא נצלב כשבעים שנה לפני החורבן. האם הוא הוכיח לעם בקרבו חי שהוא בן אלהים או מעל הטבע? לא. כיצד יודעים זאת? – משום שכך מספרת לנו ההיסטוריה. ישוע חי בקרב עם ישראל ועשה לטענתו כל מיני מעשי נסים, אלא שהעם לא חשב כך. העם לא ראה בנסים שלו משהו מיוחד. עובדה שהוא אינו מוזכר בשום מקור יהודי במאה השנים הראשונות שלאחר מותו. לא תמצאו בשום מקום את הדעה שהוא ביצע מופתים ושהיה במעשיו דבר ראוי לציון, גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו אינו יודע על כך דבר. ספרות התנאים כלל אינה מזכירה את קיומו (למרות שהיא מתארת פולמוסים רבים עם צדוקים מינים וביתוסים), מה שמלמד שלא היה שום פולמוס ראוי לציון.

גם אם נחזור בזמן ונהיה שם ממש, בגליל ונצרת, בירושלים ובבית לחם, בימי פעולתו של ישוע. נשוחח עם המון העם, עם הסופרים והחכמים, ההיסטוריונים ומחברי הכרוניקות, המלומדים והשופטים, הסנהדרין או הנציבים הרומאיים. איש מהם לא ידע להגיד לנו מי הוא ישוע, ובודאי לא יחשוב שיש משהו חריג שעלינו להסיק מהתנהגותו. מדוע יצפה מאיתנו משהו, כיום, ממרחק של אלפיים שנה, להסיק משהו אחר מהסיפורים שבברית החדשה?

הנצרות היא נסיון לבניית סיפור שלא הפך להיסטורי. הנסיון לא צלח, לא נכנס לפנתאון של האומה, לא חדר לספרות שלה. האומה לא ידעה עליו, פירמידת ההשלכות שלו לא קיימת. העם מתעלם ממנו. הוא בדיוק ההיפך מסיפור היסטורי.

התיעוד של הסיפורים האלו, נעשה בידי קבוצה אחרת, לא בידי מישהו שמייצג את העם, בידי פורשים מהעם, שלא הצליחו לשכנע כמעט אף אחד מבני העם בטווח של יותר ממאה שנה למותו של ישוע. הם מכרו את מרכולתם לעמים אליליים באירופה, שם קנו את הסיפור רבים. אבל לא במקום ההתרחשות, לא בזמן המאורעות. היש השוואה לסיפור של התורה?

הסיפור על מאורעות שכל העם עבר ארבעים שנה, וקיבל את מנהיגות משה  וחוקיו, את אלהות ה', שיצא ממצרים ונכנס לישראל. שמשה מנהיג העם כולו סמך את יהושע אחריו, שמצדו ניהל את הכיבוש והתורה היתה ספר בסיסי כפי שרואים בספר יהושע עצמו. וכך הלאה כל ההיסטוריה של העם קשורה ואחוזה בתורה ובסיפור שלה. אם היינו  חוזרים בזמן לשם, לא היינו משתכנעים?

מה אומר לנו נוצרי הקרוב לזמן המאורעות? נאזין לדברי אוגוסטינוס הקדוש, מאבות הכנסיה ומראשוני הנצרות:

"הספרים הכוללים את האוונגליון נתחברו ע"י סופרים בלתי נודעים זמן רב אחר מות כל השליחים. כנראה פחדו הכותבים הנעלמים ההם שדור יבא ולא יאמין למעשיותיהם שלא ראו בעיניהם, ואפשר גם שלא שמעו אותן, לפיכך חתמו בשמות השליחים שחיו בזמן ישו הנוצרי. ועוד גדלה רעתם שמילאו את ספריהם בדברי שטות מופרזים ושמועות הסותרות את עצמן ממש. הכותבים האלה בבערותם הכניסו אל תוך ספריהם שמועות מוגזמות על אדוננו ישו הנוצרי שאינן מתאימות בהחלט לתורותיו. המעשיות המופרזות מבוססות על שקרים ואגדות, על שמועות לא אמיתיות ועל הזיות שרק חצאי יהודים יכלו לצייר אותן במוחם החולה", (מצוטט בספר הריב הנצחי).

וראה שם הרחבה.

3) שנעשו לעיני אלפים…

כל הסיפורים שנעשו בפני רבים, הם סיפורים על נסים, לא על התגלות. נסים ניתנים להסברים שונים. בודאי נסים מן הסוג המסופרים על ישוע, שהם 'מופתי במה', בדומה לטריקים של קוסמים בימינו, אין להם השלכה מחוץ לזירת הקסם, הם לא מוציאים עם של עבדים מהאימפריה האדירה בעולם, הם לא מעבירים אנשים בים, ולא מאכילים אותם ארבעים שנה וכו'. כפי שהארכנו להסביר כאן (בקטע 'בין נס לטריק').*

4) אביר כותב: "המיתוס היהודי הטוען שעדיות על ההתגלות ומתן התורה נמסרו בעל פה במשך למעלה מאלף ומאתיים שנה לפני שהרבנים הציפו אותן מעל לפני השטח והתייחסו אליהן בכתביהם".

שוב עיוות, אף מיתוס לא טוען שהתגלות על התורה נמסרה בעל פה למעלה מאלף ומאתיים שנה והוצפו ע"י רבנים, הטענה היא שהאירוע תועד בתורה בזמן המאורעות, ומשם ואילך תועד ברצף בעוד עשרות ספרים שנכתבו ברצף לאורך כל הדורות, כפי שניתן לקרוא בתגית 'מתן תורה'.

הקטע הבא של אביר:

גם הזלזול בהינדואיזם אינו לגמרי במקומו ואף שהינדים אינם טוענים שכתבי הקודש שלהם נמסרו להם בהתגלות של אל זה או אחר הם עדיין מאמינים שהוודות הנצחיות, ספרי היסוד של הדת ההינדית, הושגו על ידי 'רואי המחשבות' הגדולים, המקבילים במידת מה לנביאים שלנו, והללו העבירו את האמיתות שנגלו להם בשרשרת מסירה בעל פה שהסתיימה עם העלאת הוודות על הכתב. כאן אמנם לא מדובר בראיה חושית אבל כיוון שכל הרישים (Rishi) השיגו במחשבותיהם את אותן האמיתות קשה לטעון שהדת נבעה ממוחו הקודח של יזם דתי זה או אחר וברור שהמסורות היהודיות אינן בהכרח יותר מבוססות מהמסורות ההינדיות.

שוב מתעלם מהטיעון המרכזי, יתכן שהתכנים של ההינדים הועברו במסורת במשך אלפי שנים בעל פה, וייתכן שלא. אין זה דומה לטענת המסורת שהתורה תועדה בכתב בזמן המאורעות. זה הוא תיעוד היסטורי שיש לבחנו בכלים היסטוריים, ואין טעם להשוותו למיתוסים שלא נכתבו בזמן המאורעות וכלל לא טוענים לתיעוד שכזה.

אביר כותב:

יתר על כן, דרושה מידה גדושה של חוצפה לטעון שאף אחת מאלפי הדתות שאי פעם רווחו ברחבי העולם, ובכללן אלו של אפריקה, אירופה הטרום-נוצרית, אמריקה הפרי-קולומביאנית, מזרח אסיה, המזרח התיכון הקדום, איי האוקיאנוס השקט והערבות הגדולות של מרכז אסיה, מעולם לא טענה לבעלות על תורה אלוהית שירדה בהתגלות המונית. למעשה, סיפורים דומים ניתן למצוא בלא מעט תרבויות אחרות, ומוכרות לנו ההתגלויות ההמוניות של אלים שונים במיתולוגיה היוונית, במיתולוגיות של השבטים האינדיאניים בצפון אמריקה, במיתולוגיה האצטקית וכדומה. הנושא מתואר יפה בסרטון 'מתן תורה – היה או לא? חלק 1' שהופק על ידי ScienceReasonIsrael, שאל שאר סרטוניו המצויינים שלו ניתן להגיע באמצעות הפניות מרוכזות באתר הזה     (נ.ב. הטקסט משל אביר, אבל הלינקים ל"סרטוניו המצויינים שלו" וכיו"ב, הוחלפו לתועלת הקורא).

האמת היא, שדרושה מדה של חוצפה לטעון לתורה שניתנה ע"י התגלות אלהית, ולכן אין דבר כזה, ראה גם ויקיפדיה האנגלית (ערך התגלות):

The mass-revelation at the Mount Horeb in an illustration from a Christian Bible card published by the Providence Lithograph Company, 1907

Judaism is the only religion in history that is based on a mass-revelation of God, as opposed to revelations or visions to individuals or small groups of persons or family members, i.e. Quran, Mormonism, Christianity. The account of this mass-event, when a large group of people became witnesses to a revelation of Yahweh, is recorded in the parashah Yitro, the seventeenth weekly Torah portion, in the second book of the Torah. The parashah tells of Jethro's organizational counsel to Moses and God's mass-revelation, and of the giving of the Ten Commandments to the Israelites at Mount Sinai.

לאמור: היהדות היא הדת היחידה שמתועדת בה התגלות המונית.

בכל מקרה אביר מבלבל כאן בין מיתוס להיסטוריה, הוא מזכיר את ה'התגלויות' של האלים היוונים והאצטקים, בעוד מדובר בטקסטים שנכתבו יותר מאלף שנים אחר ה'מאורעות', זה ההבדל בין מיתוס להסטוריה, שכדי להיכנס לדיון היסטורי צריכים לפחות טיעון על תיעוד בזמן המאורעות.

עוד הוא מבלבל בין 'התגלות' שענינה מחזה שנחשב כבואו של האל או פעולתו, כגון אייל שהופך לאשה, וכדו', לבין התגלות של נתינת תורה, בשום מיתוס לא דובר על נתינת תורה לעם, אפילו לא במיתוס שלא תועד בזמן המאורעות או קרוב להם.

ה'מיתוס האצטקי' אינו אפילו מיתוס לאומי, ואין אף שבט שמחזיק בו כמיתוס שלו, אלא רק סיפורי אגדות שנכתבו ע"י כומר בעת החדשה מפי שמועות מזקנים אצטקיים, ואין להם שום ערך.

על שאר שקריו וסילופיו של הסרטון מתן תורה היה או לא היה ראה כאן, ובסדרה כולה.

אביר יוצר איש קש בהציגו שני 'מיתוסים' מקבילים: מיתוס העדות ומיתוס המסירה:

מיתוס העדות מחייב מספר רב של הורים להעביר את סיפור ההתגלות על ההר לילדיהם ולנכדיהם. כאן אין די במעידים בודדים שהעבירו את המסורת למקבלים בודדים ואנו צריכים להאמין שרוב בני העם היהודי השתתפו בשימור מסורת ההתגלות על ההר במהלך אלפי השנים שחלפו מאז ימיו של משה רבנו.

זאת היא כמובן אשליה מתוקה שהמאמינים אוהבים להתכרבל בה. אף מסורת אינה מסוגלת לשרוד אפילו שנים או שלושה דורות של מסירה בעל פה וכולן נוטות מהר מאד לצבור שיפורים וקישוטים שמשנים אותן עד ללא הכר.

בעוד מדובר בדברים בדויים מלב, המסירה היא של ספר קיים, לא של סיפור בעל פה, הסיפור בעל פה יכול אולי להוסיף פרטים שמוצאים אותם באגדות חכמים או בספרים חיצוניים, אבל עיקרו של הסיפור בעל פה הוא אותנטיות הספר, כמו כל ספר היסטורי אחר שעבר בכל עם אחר. כאן אין מקום לסיפור להשתנות כיון שהוא מתועד בספר שעובר מדור לדור והכל מכירים אותו ומשתמשים בו, כפי שהראינו באריכות בסדרה המסורת ההיסטורית תורה: התורה נכתבה בזמן המאורעות, ויש תיעוד ברצף לכל אורך הדרך שהשתמשו בה.

כעת מגיע אביר לטיעוני 'נתק במסורת' שהתייחסנו אליהם בכמה מקומות, ובין השאר במאמר: נתק במסורת?

הוא טוען למשל שאם מנשה עשה הרע והתעה את בני ישראל, הרי שבאותו זמן לא נשמר הרצף במסורת.

ושוב, אם היה מדובר על מסורות בעל פה, היה מקום לדון, למרות שברור שגם כשיש מלך רשע אין זה מכרית את המסורת. הורדוס מלך כארבעים שנה בימי הבית השני, הרג את כל חכמי ישראל, נלחם בשומרי התורה, ועדיין עברו הרבה מסורות ובימיו היו שמאי והלל. אבל כאן המדובר על הספרים, כשם שברור במחקר שספרים כדוגמת הושע, עמוס, ישעיהו, נכתבו לפני ימי מנשה, ונשמרו במסורת גם בימיו. כך ספר התורה יכל להישמר, וגם אם לא כל העם החזיקו בו, זה מספיק כדי להעביר את המסורת שזה ספר התורה, המצוטט ומוזכר רבות בנביאים, ושתמיד היו מי שהגו בו. שום עם לא מחליף את דתו כתוצאה של איזה מלך רשע, ומיד אחרי מנשה אנו מוצאים את הנביאים ירמיהו וחולדה וכו'. אפילו אם מנשה ניסה לכפות את האלילות שלו, הרי רואים שלא נשאר לה שום זכר בדת ובאומה.

זו בדיוק הנקודה של טיעון המסורת, שהיא בנויה על מנגנונים היסטוריים שמחזיקים את עצמם. ואין די בטענה 'אולי היה נתק במסורת', אלא כשרואים את הרצף של התיעוד ואת המנגנונים עליהם היא בנויה, אי אפשר לסתור אותם אלא כשמוכיחים שודאי היה נתק במסורת. והתיאור של מלך רשע אינו נתק ודאי, אלא רק תיאור של משהו שיכול אולי לגרום לנתק.

לגבי מציאת הספר בבית המקדש, הארכנו במאמר מעשי יאשיהו, ובעוד כמה מאמרים תחת התגית 'מציאת הספר במקדש'. ואין צורך לכפול.

כאן עובר אביר לנושא של מסירת התורה שבעל פה, שברור שאי אפשר לבססו על איזה מודל היסטורי גרידא, שכן מדובר בדברים שבעל פה, לכך ייחדנו את הסדרה: המסורת ההיסטורית תושבע"פ, בכדי להראות על מה היא בנויה ומהיכן סמכותה, בין השאר מומלצים המאמרים: קדמותה וסמכותה של תושבע"פ, קדמות ההלכה שבע"פ, מסורת לעומת מחקר, והמסורת בישראל.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, בלי לטעות ולהטעות אביר לא מסתדר, ולכן הוא כותב:

 זכריה בן יהוידע חי ופעל בממלכת יהודה אבל זה לא הפריע לו למסור את התורה שבעל פה לנביא הושע שחי בממלכת ישראל הצפונית. הושע העביר את המסורת לנביא צפוני אחר, הנוקד עמוס, שהעבירה לנביא מממלכת יהודה – ישעיהו. שרשרת המסירה עברה גם דרך ירמיהו, שבריחתו למצרים לא מנעה מתורתו להגיע לעזרא הסופר שחזר לארץ ישראל כ-165 שנים מאוחר יותר דווקא מבבל. בסופו של דבר אנו נדרשים להאמין שהתורה שבעל פה זיגזגה ברחבי המזרח התיכון במשך למעלה מ-850 שנה, מההתגלות על ההר ועד לימיו של עזרא הסופר, ודילגה בין דמויות שרק הדמיון הפורה מסוגל לקשרם יחד בשרשרת אחת.

ובכן, הושע חי בממלכת ישראל הצפונית, אבל מכיון שהוא נתנבא בימי 'עוזיה יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה', הרי שהוא חי גם בימי מפלת ממלכת ישראל וכיבושה ע"י סנחריב, ולכן הסתפח לממלכת יהודה, כמו עוד רבים אחרים המתוארים בספר מלכים כמתקבצים מכל ישראל לעשות פסח עם חזקיהו. המרכז הרוחני היחיד שנותר בארץ בימי חזקיהו היה ירושלים. הושע בפירוש מתנבא הרבה פעמים גם על יהודה, ולא ראה את עצמו כשייך רק לישראל.

עמוס היה נביא צפוני, אבל מתואר במפורש שאמציה גרשו מבית אל ואמרו לו 'לך ברח לך אל ארץ יהודה… ושם תינבא ובית אל לא תוסיף עוד להינבא', גם עמוס מזכיר את ירושלים בנבואותיו, ולא ראה עצמו כנביא של ישראל בלבד.

ירמיהו לא 'ברח למצרים', להיפך, הוא אסר על הירידה למצרים, ונלקח לשם בכח אחרי רצח גדליה (ירמיהו מג), בהמשך אנו מוצאים אותו מתנבא לבבל (פרק נ). לא היה כאן איזה זגזוג סודי, אלא גלות של כל העם וחזרה לארצו, האדם הגדול בעת החורבן היה ירמיהו, ובעת החזרה היה עזרא, הם לא שני אנשים סודיים, אלא אנשים המייצגים את התורה בעם כולו. בזמן הגלות היו הרי יחזקאל ודניאל, ויחד עם עזרא היו חגי הנביא וזכריה הנביא, הרמב"ם הזכיר את ירמיהו ועזרא משום שהם היו שני הגדולים, ומשום שמבחינה היסטורית נפגשו, הטענה שמדובר ב165 שנים מאוחר יותר, הינה הטעייה, שכן הרמב"ם הולך לפי ההיסטוריה המסורתית של התקופה הפרסית, שהגלות ארכה שבעים שנה, ראה כאן.

לא מדובר כאן על 'זגזוגים במזרח התיכון', אלא על נביאים של עם אחד שחיו בארץ אחת, ועל הגלות והשיבה. נכון הדבר שהרמב"ם לא קיבל שרשרת במסורת, אלא הזכיר את שמות האישים הגדולים שפעלו בכל דור. אבל זה גופא הרעיון, שבכל דור היו נביאים ומורי תורה שלא פעלו בחלל ריק, ולכן גם אם לא עמוס לימד את ישעיהו, אלא מיכהו בן ימלה, אין הבדל. הרמב"ם בחר את הגדולים שבכל דור. מסורת בנויה מעם חי הדבק באמונה ובתורה ובעבודת ה'.

לגבי הטיעון על ימי עזרא, ראה: נתק במסורת, עזרא לא יכל לשנות את התורה, הוא נשלח עם תעודה רשמית של מלך פרס הנותנת תוקף לספר התורה שכבר הוכר כספר החוק של היהודים, וכבר היה בידי השומרונים באותו זמן, רוב העם נשאר בבבל.

כל התיאורים של רבנים שהטמיעו אמונות וכו', פשוט לא רלבנטי, הנושא הוא לא שאין אדם יכול לשכנע אנשים בדברים חדשים או אפילו בהבלים. אלא רק לגבי מסמך היסטורי שאמור להיות המסמך הלאומי של עם. הנצרות הקדומה המובאת כדוגמא, לא פעלה בתוך העם אלא מחוצה לו, היא לא הצליחה לשכנע את העם בו כביכול התרחשו מאורעות הראשית שלה, באמיתותה, ולכן פעלה אצל עמים אחרים שלא יכלו לבדוק ולדעת את המאורעות שקרו בארץ רחוקה לפני שנים רבות. זה החלק הקל.

לגבי הטענה שלשקר יש רגלים וכו', אין טעם לכפול, שכן היא מתעלמת מטיעון המסורת כפי שהוצג במאמרים המסורת ההיסטורית תורה. שקרים יש אינסוף, ובכל אופן יש קריטריונים ברורים להבדיל ביניהם לבין היסטוריה.

כעת אביר חוזר להשתעשע במליצות כדוגמת:

אל שאמור היה לברוא את היקום כולו לא ימהר להנחיל את תורתו לעם שולי יחסית שחי על אחד מכוכבי הלכת שמקיפים שמש ממוצעת, שיחד עם מאות מיליארדי שמשות נוספות, רבות מהן בעלות כוכבי לכת משלהן, מאכלסת את אחת ממאות מיליארדי הגלקסיות הנראות לעיין – במיוחד אם התורה הזאת עמוסה בסתירות, אי-הבנות וטעויות מדעיות שכל אל טירון היה מזהה בהנד עפעף.

כך הוא הופך את עצמו לדוקטור לאלים, האם באמת העם היהודי הוא שולי יחסית? מסתבר שלא בדיוק, הוא העם ששורד בדתו בשפתו ובארצו התקופה הארוכה ביותר מכל העמים המוכרים לנו, הוא מרכזי מאד בעולם יחסית לגדלו הקטנטן. (כדאי לקרוא על היסטוריה יהודית). ובכלל, על סמך מה אביר יכול לקבוע מה האל היה עושה או לא עושה, ומה הקשר של גודל היקום, וכי אם היקום גדול זה אומר שאין טעם לתת תורה לקומץ האנשים שחיים בו? לגבי הסתירות בתורה, אין טעם לכפול (ועל ביקורת המקרא בכלל).

לגבי טענת הסיום על דבר טבעי וכו', נראה שאביר לא הבין, ניתן לקלמן לורנס להסביר בעצמו את כוונתו.