1

התורה הטבע והחיים ח: התכנית המוסרית של התורה

תכנית הפעולה של התורה, במלים פשוטות, היא שיקוף של מודל החיים. לחיים יש מימד פיזי ומימד רוחני, חיי הרוח הנכונים משתקפים לנו מחיי החומר שטבע הבורא. החיים האמיתיים הם חיי הרוח, בהם מתנהל הקשר עם הבורא. הטבע וחיי החומר הם רק סוג של אמירה, מודל מוחשי של החיים הנכונים, שמתאימים למישור הרוחני. העולם המוחשי, בו פועלת הפיזיקה הניוטונית, הוא המקום בו צריך האדם לנהל את חייו בהתאם לתכנית הבורא, עולם המיקרו ועולם המאקרו, שהתוודענו לסודותיהם בדורות האחרונים, אינם אלא השתקפות של העומק בתכנית הרוחנית, אליה הגיע הזמן שנתוודע גם כן, עם התקדמות ההיסטוריה לשלב הבא, עם ההגעה לסיומם של ששת אלפי שנה מאז חטא אדם הראשון.

בכדי להבין את המנגנון של התורה, יש להתנתק מהזמן והמקום. הזמן והמקום יוצרים אשליה של 'העולם', בעוד 'העולם' הוא כלל הזמנים והמקומות. כלל החויות האנושיות. תהליך שיש לו ראשית ויש לו אחרית. ההרמוניה עם הסביבה, לא מאפשרת שינוי אמיתי. גם הרומאים חיו בהרמוניה עם תרבותם והיו מחוברים אליה רגשית, וזו הסיבה שלא יכלו לראות מעבר לפינה, וקרסו מול תרבות אחרת נעלית יותר.

צורה בעלת חיים היא צורה הניזונה משני כחות מנוגדים. כעומק והיקף הכחות המנוגדים, עומק והיקף צורת החיים. עולם החי נחלק לנישות, בעלי החיים המאכלסים את הנישה, רואים בה חזות הכל, אבל אין הם מבינים שהנישה הזו היא בסך הכל חלק ממגרש המשחקים של כלל המינים. מאות מליוני המינים שקיימים או שקיומם אפשרי ועלו במחשבה ניצבים על הצוקים התוחמים את הנישה, כבאיצטדיון גדול, וצופים בתוצאות המשחק. כי מן הנישות האלו יצאו מינים יחודיים שישפיעו על הסחף הגנטי והגנטיקה של האוכלוסיות בכלל.

אם תושבי הנישה סבורים, שהיצור שהפך לגדול ועצום, ומוחץ בכף אחת את כל מי שמתקרב אליו, הוא זה שיכול לשלוט בעולם כולו. זו טעות. מבחן הנישה אינו משקף את מבחן העולם כולו. אם אותו יצור גדול לא התחסן בכל מוראות העולם, החל ממה שמכונה אצלינו 'חיסון' נגד חידקים מזיקים, וכלה בשאר הסיטואציות המחסנות. הרי שהוא מולך על הנישה שלו בלבד. ולא תהיה לו שום אפשרות להתמודד עם מפגעים הקיימים בחוץ, בעוד 'נתיניו' ישרדו אלפי שנים מולם. ייתכן שבתוך הנישה אין שטפונות, ולכן אותו מלך גדול אינו צריך לדעת לשחות כלל, הקוד הגנטי שלו חזק ביותר באותו מקום. ברגע שאסון טבע יפורר את הצוקים, תנאי השטח ישתנו. המלך לא ישרוד, ונתיניו הם שישרדו. – זה מה שאירע לאימפריה הרומאית, מול כמה רצפים ערכיים וכמה היגדים נורמטיביים מבית מדרשה של היהדות.

משל לחתול, הנמצא יחד עם להקתו בנישה שבה היונק הגדול ביותר הוא העכבר, אבל בעיני רוחו רואה החתול את הטיגריס, והוא שואף להיות טיגריס. מה עלינו לייעץ לו? האם נאמר לו: נסה למתוח את גופך, אכול הרבה כדי שתגדל, חשוף שיניים, נסה לשאוג במקום לצייץ מייאו, וכך הלאה? סביר להניח שחתול שישמע לעצות האלו ייראה הרבה יותר מפחיד, והעכברים יוכלו לדמות אותו כטיגריס, אבל מחוץ לנישה שלו, ההצגה תקרוס. זה לא מובנה בתוכו, הוא לא באמת טיגריס. הדרך הנכונה של החתול להיות לטיגריס, היא להטמיע בתוכו שינויים גנטיים, להבין שהוא באופן אישי לא יהיה טיגריס, אבל הצאצאים שלו יוכלו להתפתח ולגדול, כשינצלו את חכמת הבורא הטבועה בטבע. ישנו מסלול התפתחות ארוך טווח היכול להביא את צאצאי צאצאיו של החתול להיות טיגריסים. במאבק תמידי והטמעה שיטתית ואיטית, היכולה להביא גם לקפיצות.

המאבק מתחולל תמיד בנקודה הפגיעה של גוף חזק, משום שזו ההגדרה של מאבק, שישנם שני צדדים. הגוף חזק הוא, ולכן פגיעה במקום אחר לא היתה הופכת למאבק. בתקופה המודרנית, כשהתובנות הערכיות והמוסריות נטמעו ויצרו סחף קבוע בחלקים גדולים מאד מאוכלוסיית העולם, גדל גם כחו של האינדבידואל. הרצון לחדול מחיפוש הצדק והסדר העולמי, והנטיה לסדר את החיים באופן שיהיו רצויים וראויים בנישה המקומית. זו תמצית הגישה של השמאל המדיני והחברתי, המציב את ההתנהגות הערכית וליברלית כצורת חיים בעלת ערך מעצם צורת קיומה, בלי קשר לתוצאות. בנישה שלנו אנחנו רוצים לראות התנהגות יפה. ויש קשר גם לתפיסת העולם הפרוטסטנטית המציבה את ערכי הנצרות כמשוחררים מכל קונספציה, כהיצמדות לרוחניות או לערכים ישירות בלי צורך בפרוגרמה. לאמור: תהיה טיגריס. תהיה טוב, תהיה מוסרי, תן חמלה ולחי שניה.

אין ויכוח על חלקה העצום של היהדות בהטמעה של ערכי המוסר, אבל הטענה הרווחת כיום היא: המוסר התקדם, הקודקס העוסק בדיני עבדים, מלקות, השמדת עמלק, דקדוקי קרבנות וטומאת צרעת, נמצא כבר מאחורינו, תרם את תרומתו להיסטוריה, ואפשר להתקדם הלאה. גם מי שמודה שהתורה רלבנטית, שהרי ישנם בה הרבה חוקים שעדיין לא הוטמעו, כחוקי הקדושה, איסור ריבית, איסור הליכת רכיל, וכך הלאה. טוען שאינה רלבנטית כצורתה, היא לא מספקת מודל שיענה על בעיות צרכי וערכי החיים המודרניים.

טענת התורה היא: עדיין לא הגיע הזמן להתרווח בנישה שלנו, עידן השפע שאנו מצויים בו מעוור את עינינו הן מהסיכונים והעיוותים המוסריים הקיימים, והם מהסיכונים והעיוותים הגדולים הרבה יותר שיבואו בשינוי כל של מצב השפע. כל צורות ערכי הרוח ניצבים על הצוקים שסובבים את הנישה שלנו, וממתינות לראות מי ינצח כאן, ויתקדם לעולם האמיתי. התורה היא תכנית על, ואין בה שום דבר מיותר או לא רלבנטי לתכנית זו. את הטענה הזו אנו רוצים לבסס כאן, ולשם כך נחזור להתבונן במודל החיים הביולוגיים.

המשמעות של הפניה אל הביולוגיה, היא הפניה אל החוקיות. ההישג המרכזי של המדע המודרני הוא האפשרות לבודד את החוקים ולהצביע על תהליכים שיטתיים. התרבות המערבית אינה מתייחסת לתחום המוסרי כתחום בו יש צורך לבצע מהלכים שיטתיים, אלא סומכת על השיפוט והשיקול של האדם באשר הוא. זו היא האמירה ש"האדם מטבעו טוב", וביתר דיוק "טוב הוא מה שהאדם מטבעו", בהיעדר קריטריון מוסרי ברור, מתיחסים לטבע היסודי של האדם כשופט עבורו. (בלי להתעלם מהצורך בחוק וסדר ציבורי שנקבע ע"י כללים אחידים כמובן). תיאוריה זו נכשלה במבחן השואה למשל, כאשר בצד רבים שגילו מסירות נפש, היו רבים עוד יותר שגילו אדישות או גרוע מכך, ובעצם הראו שבהיעדר משטר אין שמץ של כח מוסרי, וכל אדם דואג לעצמו. הצד השני משתמש בטיעונים כדוגמת 'הבנאליות של הרוע', לפיהם ישנן טכניקות העשויות לשבש את המוסריות הטבעית, ועל ידיהן כל אדם או הרבה אנשים יהפכו לרעים באופן טכני. לשם כך מקימים מערכות משפט ומשטר שתמנענה תופעות כאלו. אבל הרוע שבשואה לטענתם אינו רוע אנושי, אלא נוצר ממערכת בנאלית. לגופו של טיעון מדובר במשחק מלים, שכן כל עוד קיימת הבנאליות של הרוע ושל אי המוסריות, זה מוכיח שיש צורך בפרוגרמה סדורה כדי למנוע אי מוסריות.

המובן מזה, שהתרבות המערבית אינה נכנסת כלל למאבק צורות מול התורה. היא לא מעוניינת ביצירת מערכת הטמעה כדוגמת מודל ביולוגי, שיטמיע את ההתנהגות "הטובה" או "המוסרית" או "הרצויה". תדאג התורה להיסטוריה ולתכנית כוללת, וידאגו בני תרבות המערב למקומם וזמנם. ומכיון שאין מאבק, שינוי תנאים יוביל למציאות ברורה, בהתנוונות מוקדי כח של התרבות המערבית, לא תישאר שם נוסחה מוסרית אמיתית. ולא בגלל רוע בנאלי, אלא משום שאין. על הקשר של גישה זו לנצרות, נדבר להלן.

התורה דורשת בעצם להחיל את המודל המדעי על התחום המוסרי. אם נדמיין לעצמנו מפגש של איש מדע בריטי עם צייד אינדיאני, נוכל לראות את האינדיאני מלגלג על המלומד זהוב השיער שידיו עטויות בכסיות והוא מתעד נתונים ומספרים מתמטיים בפנקס, ההיכרות של האינדיאני עם הטבע היא לאין ערוך משל אותו מלומד, הוא מזהה בעלי חיים לפי הריח והעקבות, מכיר כל עץ וכל עשב, מרגיש את הגאות ואת השפל, מזהה הצפה לפי תגובות החרקים, וכו'. מבחינתו ההיכרות הבלתי אמצעית שלו עם הטבע היא הערובה להישרדות, מבין השניים הוא זה שישרוד באמזונס חיים שלמים, מה שאותו מלומד אנגלי לא יכול אפילו חצי שעה. אך כאשר אותו מלומד ירקח במעבדתו חומר מסויים, שיגרום להרעלת זן מסויים של חרקים שפגעו בסוג של צמח, וכשאותו הצמח יתרבה ויספק מזון לסוג של יונק, ויונק זה יחסל את הנחשים. האינדיאני לא יעקוב כ"כ רחוק. הוא לא משתמש בשיטתיות בכללים מופשטים, אלא רק בהיכרות הבלתי אמצעי. הוא ישרוד חיים שלמים בהרמוניה עם הטבע, אבל לא ישלוט עליו באופן גלובלי. האינדיאנים היו מלכי הג'ונגל, אבל הם נכחדו ברובם.

כך בדיוק בתחום המוסרי, איש העולם המערבי חי בהרמוניה עם הערכים המוסריים שהוא מעריך ומכבד, הוא פוגש אותם ומשתמש בהם. הוא אינו מבין מדוע איש ההלכה עוטה בגדים מיוחדים, ורושם בפנקסו שאלות המנסות לשייך התנהגויות אנושיות טבעיות לכל מיני כללים מופשטים שלא מעלמא הדין. איש העולם המערבי הוא מלך הג'ונגל שלנו, הוא נחמד, הוא מתחשב, הוא אדיב, הוא לא עוקף בתור לסופרמרקט, ולא מבין מדוע יש צורך בפנקסנות ובשיוך כל מעשה שהוא לכלל מרשת כללים אינסופית. אותו איש לא ישלוט על המוסריות האנושית באופן גלובלי. הוא אלוף הכפר – הכפר הגלובלי של ימינו, אבל לא מעבר.

אותו אינדיאני כשיראה מעבורת חלל, יאמר: "כישוף", כל מה שחורג מההרמוניה שלו, לא יהיה חלק מעולמו המחשבתי, הוא ישייך אותו לעולם אחר שלא רלבנטי עבורו. בדיוק כך איש התרבות המערבית כשהוא מתבונן על השואה, אין הוא מסיק ממנה מסקנות מוסריות, שכן היא 'כישוף', אנומליה, בנאליות של הרוע, כחה של תעמולה. הוא לא רואה בה אות לכך שהמוסריות לא מוטבעת מספיק עמוק בתרבות שלנו, שהיא רק פרי הרמוניה ומשוב ציבורי. ולא יכולה להחזיק על גבה באמת שלום ותיקון עולמי.

החיים הם המרת אנרגיה לחומר שיהיה מסודר בצורה מסויימת. הצלחה של פעולה כזו מוגדרת בצורה מתמטית מאד ברורה בהתאם לנתונים. המשתנים הם זמינות מקורות האנרגיה, והאנרגיה הנדרשת לפעולות ההמרה. וכאן מגיע עיקרון הניתוב, מהותו של עקרון זה הוא התאמה בין פעולות לתוצאות, חסכון אנרגיה בתהליך ההמרה. מכיון שניתוח המצב וקביעת דרכי הניתוב גם הוא דורש אנרגיה, גם דרך הניתוח והקביעה עצמם, ייקבעו ע"י תכנית ניתוב. וגם דרך הניתוח של הניתוח.

יש דמיון לעיקרון המכונה בספרות פופולארית 20/80, שמטרתו לערער את התפיסה הראשונית של 'הכל או לא כלום', שכן בכל פעולה, בכל מאבק, ובכל נסיון המרת אנרגיה, יש להעריך מראש תוצאה לעומת השקעה, ולשערך לפי זה את רמת ההשקעה. פרסומת אינה צריכה לפנות "לציבור מסויים", כי בכך היא הולכת על "הכל", בעוד האמת היא שהיא צריכה לנתח גם את הציבור הזה, וללכת על החלק ממנו שניתן להשפיע בעזרת ההשקעה בקלות יחסית. להשקיע 80% מהאנרגיה בחוליה של ה20% שהיא החלשה יחסית. ואת שאר 20% אחוזי ההשקעה לחלק במקומות האחרים בהם שוה להשקיע סך זה תמורת התוצאה.

כך למשל, ברצותינו להמיר אנרגיה, באופן עקרוני נרצה להפיק אנרגיה מכל דבר. אבל אם יצור חי ירצה לעכל כל דבר, כדי שתמיד יהיה לו מזון, הוא ישלם על כך מחיר יקר באנרגיה, כי ל20% מהדברים שהוא ירצה לעכל יש צורך באנרגיה מאד גדולה כדי לעכל. שיא הפרקטיות היא לבחור את ה80% המיטביים. כמובן שהמספרים 80/20 הם רק דוגמא, והכוונה שהניתוב במטרה למיטוב צריך להיות נקודתי ומשוקלל, ולא במונחים של הכל/חצי/כלום.

המיטוב הזה הוא אינסופי, שכן בכל אחד מאחוזי ההשקעה, יש יכולת לכיוון ולתכנון ולחלוקה של 20/80, הבעיה היא כאמור דילמת הפרקטיקה של הפרקטיקה, איסוף המידע והתכנון הזה גם הוא לוקח אנרגיה, ולכן החלוקה בין החלק המתוכנן לבין החלק המסתמך על הנחות כלליות גם היא מחולקת ל20/80. ולכן הרבה פעמים מה שנראה לעין הבלתי מקצועית כמיטוב, הוא בעצם נזק. כל פעולה דורשת אנרגיה, ואחרי שהאנרגיה מחולקת בצורה הטובה ביותר, גם אם לעין הדיוט נראה שלהוסיף בתחום מסויים זה טוב, הרי זה פוגע בחלוקה בין השקעה לתוצאה.

בשנים האחרונות, עם הכנסתה לשימוש בפועל של בינה מלאכותית, אנו פוגשים באסטרטגיה מתוחכמת וממוקדת, המיישמת את עיקרון הניתוב. בינה מלאכותית מסתמכת הרבה פעמים על איסוף דפוסים, יותר מאשר על ידע תיאורטי. אפליקציות ניווט, מערכות התראה, וכיו"ב. בהרבה מקרים נסיון של האדם להתערב ולעזור ע"פ מה "שהוא רואה בעיניו", רק יקלקל את החישוב הכללי של המכונה, שלוקחת בחשבון הרבה יותר.

אם ניקח לדוגמא את הפרסום המקוון, כיום הוא מסתמך על כריית מידע, ענף שיסודו במתמטיקה, אבל ביישום הזה אין הוא מסתמך על מספרים ונוסחאות, אלא מלקט את העובדות. השם המקצועי של טכנולוגיה זו הוא: ML) Machine Learning) מהותה של כריית המידע הוא שהיא לא מפעילה שום הגיון ולא מתחשבת בשום שיקול אנושי. המגבלה של כל המחקרים היא המשאבים, הרי למלא שאלונים או לבדוק דברים עולה זמן וכסף, לתעד אותם ולנתח אותם עולה זמן וכסף, לכן עושים את המקסימום להוציא את המיטב מהנתונים שהצלחנו להשיג. אבל שיטת הML יסודה במעקב אחר כל המידע בזמן אמת. היא שותלת פרסום במאה מליון מחשבים, ועוקבת אחרי התגובות, תוך זמן קצר היא יודעת היכן צריך לפרסם את מה ומתי, והתכנה ממלאת אחר ההוראות בדיוק מוחלט, ההוראות אינן נראות בהכרח הגיוניות, הן יכולות לקבוע קריטריונים לשתילת פרסומות שלא ייראו לנו מובנים בשום צורה. אבל הם קשורים לשקלול של כל סוגי השיקולים והגורמים שעשויים להביא את הצופה להקליק על הפרסום, והשיקולים האלו ניזונים מהמציאות, כשהוראה מסויימת לא גורמת לעליה במספר ההקלקות המחשב רואה ומשקלל גם את זה. המפעילים לא מנסים בכלל להבין כיצד מערכת זו עובדת ומה ההגיון, (תכנות כאלו יודעות למשל לזהות פרצופים או להבדיל בין בעלי חיים שונים, בעקבות לימוד וסריקת מליוני פרצופים ויצירת קריטריונים, ואנחנו לא יודעים על סמך מה הן עושות זאת). בכל מקום שמישהו מקיש על הפרסומת ופותח אותה, המחשב משווה למקומות אחרים, ובודק את כל המשתנים שבידיים שלו, מתוך אלפי או מליוני  משתנים, הוא מבודד את המשתנה שקובע. כנ"ל גבי השלב השני אם מי שמקיש בסוף קונה, או שהוא סתם מקיש בהתאם למשתנה אחר, וכך הלאה. ז"א ההיצמדות לכללי העל, והתעלמות לגמרי מההגיון, היא זו שמביאה את ההצלחה. הרי אם מישהו היה יושב ומתערב, ואומר: "לפרסם בירה במדינה הזו, זה רעיון מצויין, אבל הכי טוב בשעה 8 שאז יש רייטינג", או "הכי טוב לשנות כאן משהו בפרסומת, צבע כחול יזכיר להם את הדמוקרטים" וכו', הוא היה מקלקל את הכל. פעם אחת הנזק קטן, אבל התערבויות בכללים, תעשה מפולת. זו גישת הנישה, המתעלמת מהמבט הכללי.

חוקי התורה הם מנגנון שמטמיע בעם את התכנית למלחמה בחטא. בניגוד לדעה הרווחת ברוב התרבויות, שמכיון שהאדם מטבעו טוב, הלימוד ועיסוק במהות הטוב מחד, והקמת מערכת אכיפה מאידך, הם הערובה להתנהגות טובה ומוסרית. גורסת התורה לא כך, לפי התורה אין ולא יהיה שינוי בטבע האנושי והטמעת ההתנהגות הרצויה שתביא לתיקון העולם, בלי ציות לחוקים שהם המיטוב של השקעה לעומת תוצאה בכל חלקי ורובדי המוסר. ז"א לא מספיק שהאדם ירצה או יצהיר שהוא נמנע מרע, או אפילו שבאמת יימנע מרע כפי ראות עיניו, אלא הוא צריך לעצב את התנהגותו בתורת עיצוב שלמה ומקיפה. דרושה פנקסנות מדעית.

בדיוק כמו בתכניות הבינה המלאכותית, נסיונות מיטוב אנושיים מקומיים אסור להם לפגוע במערכת עצמה. לדוגמא, התורה אוסרת צער בעלי חיים, מחייבת לעזור לשור שקורס תחת משאו, מצווה לשחוט באופן מסויים, מתירה אכילת בשר, מתירה לחרוש בשור, אבל לא יחד עם חמור כדי שלא יקנא, אין לשחוט אותו ואת בנו, וכו' וכו' עוד הלכות של איסור והיתר ביחס לבעלי חיים. הגישה המערבית אומרת: "זה מאד יפה שכבר לפני 3300 שנה התורה חשבה על כל זה, לנו זה מובן מאליו, ולא עוד אלא שלדעתנו שחיטה בסרט נע זו התעללות", ועוד הרבה הצעות שהמבט הפרטי יכול להתחבר אליהן. אבל מה יקרה בסך הכל של ההיסטוריה? נניח שנשנה את ההלכה ונקבע שאסור לאכול בשר, או שאסור כל זמן ששוחטים בסרט נע, ושאסור לצוד לשם פרוות, אפילו שהתורה לא אסרה תוך הכנסת איסורים אלו למערכת. נייצג בזה את המבט הפרטי שלנו עכשיו, אבל בדור אחר ובמקום אחר ובתנאים אחרים האיסור הזה לא יוכל להתקיים, וכללי המערכת יופרו, שוב ישנו את ההלכה ויתירו לגמרי דברים אחרים, ויוותרו על דברים אחרים. בסך הכל של המקומות והזמנים, תהיה יותר התעללות והשחתת המדות מאימוץ כל גישה אחרת. התורה נותנת 'מקדם' שמשאיר אותנו שפויים ולא משחית את מדותינו, וגם מתאים לכל הדורות והזמנים, במדה ואנחנו לא משנים אותו לעולם (כמובן מי שלא רוצה לאכול בשר שלא יאכל, ואפשר אולי לשבח זאת, אבל לא מכלילים באיסור דברים שמתאימים למבט הפרטי שלנו), קיבלנו תוצאות יותר אפקטיביות.

ההשקפה המערבית שהמוסר של זמננו מתקדם יותר ממוסר התורה, נובעת מגישת הנישה וההרמוניה הפנים נישתית, כל התערבות במערכת באה על חשבון אנרגיה שצריכה להיות מושקעת בדברים שבשקלול כללי הם יותר חשובים. גם אם נראה לך שבנישה שלך אתה מקדם משהו, אתה פוגע במערכת הכללית.

אין אנו יכולים להסביר באופן שיטתי מתמטי את המנגנון המדוייק של חוקי התורה ואיך בדיוק הוא מוביל לתוצאה. כי גם כאן קיים פער מובנה בין המציאות במיקרו, לבין המספרים הגדולים. בדיוק כמו בפיזיקה עצמה, הפער שבין תורת הקואנטים לבין הפיזיקה הניוטונית. וכמו בקיום האנושי, הפער שבין הקואנטיות של הנפש וחופש הבחירה, ובין המספרים הגדולים על ההתנהגות האנושית.

אבל מעקב אחרי החוקים והמנגנונים שלהם, מראה שבאופן כללי רוח היהדות מורכבת גם היא בתכונות של חיים. כפי שראינו לעיל, המהות המרכזית של החיים היא הימצאות בין שני הכחות החזקים: הכח המשכפל, הממשיך את הצורה, והכח להשתנות מעט, המאפשר חיים בהתאם לתנאי השטח. מבלי שכל אחד מהכחות האלו יפעל בעצמה רבה, החיים יתאבנו וייעלמו, או ישתנו ויפסידו את הצורה. "הישרדות" פירושה איזון בין הכחות האלו. או בפשטות: שילוב הכח החזק של הדנ"א והמוטציות, כשאנומליה של אחד הכחות ממויינת לפי התוצאות, כשהיא מועילה היא נטמעת, וכשהיא מזיקה היא נכחדת. רק המציאות ששתי הכחות תומכים בה, הדנ"א והשכפול שלו בפועל – היא החיים. המשתפרים והולכים.

גם התורה בנויה מתורה שבכתב בעלת כח איבון חזק מאד, ותורה שבעל פה בעלת כח חיים ושינוי חזק מאד. התורה לא מאפשרת הגבלות וגבולות לחוקיה, החוקים מחייבים תמיד, בארץ ובגולה, את האיש הפשוט ואת המלך, ואין שום סמכות מעליהם, נביא המורה לעבוד ע"ז נהרג וכו', חוקת עולם שהיא החיים ועזיבתה היא המוות והקללה, היא דנ"א קשיח. ואילו התושבע"פ חזקה יותר מהתורה שבכתב, הסמכות הם החכמים היושבים במקום אשר יבחר, המורה נגד דבריהם גם הוא יומת כדין זקן ממרא, והתושבע"פ יכולה לפרש פסוק היפך מפשוטו, כגון עין תחת עין, אלו הן מוטציות פעילות.

שני הכחות החזקים האלו מאוזנים יפה זה עם זה, ע"י מערכת של כללים שדומים למה שנקרא בשפה המודרנית "בלמים ואיזונים". עקב נצחיות קדושת הטקסט, כל יהודי באשר הוא, גם אם במשך דורות לא הכירו אבותיו כלום מהיהדות, יש לו את היכולת להתחבר לתורה ולעבור 'איפוס', החיבור הזה מביא אותו לנקודת ההתחלה, לדנ"א שניתן בסיני, לתרי"ג המצוות. אבל אחרי שהוא מתחבר למקור הקבוע והנצחי באותיותיו, הוא מתוודע לחברה היהודית ולתורה שבעל פה, שהחיבור שלהם לתורה החיה, שיכולה להיות שונה בהרבה, הוא בעוצמה לא פחותה.

היהודי התורני חי כל הזמן בשני העולמות יחדיו, הוא גם בעולם המוחלט והנצחי של דברי הגבורה בהר סיני ושום פסיק מעבר, וגם בעולם המחייב והעוצמתי של התושבע"פ ושל חכמי כל דור. זה מאפשר לו להיות משועבד למנגנוני התורה בכל מקום ובכל זמן ובכל תנאי, וגם מונע אותו מלצאת למסע שבו הצורה המקורית תשתנה, שכן יש קשר ישיר כל הזמן למקור, ובכל טלטלה ושינוי שוב מתרחש איפוס.

הגלויות והפיזור מבטיחות את האיפוס, ואת מניעת ההשתנות וההיצמדות לתנאי הזמן יותר מדי. ולכן התושבע"פ לא רציפה ברצף של שינויים מצטברים, אלא רצוא ושוב. הרבה אלמנטים שאנו מוצאים בתורת ושיטת חכמי בבל לא המשיכו בפזורה שבאה אחריהם, וכך הלאה בכל הפזורות. ולחילופין הווי ורוח שמתוארים לפני אלפי שנים, מופיעים שוב במקומות רחוקים אך ורק כתוצאה מהקשר המוחלט לתורה ורוחה.

השילוב של שני הכחות האלו הופך את הטקסט הישן והחתום לרלבנטי לאורך כל חיי היום יום, ואת התושבע"פ לקשורה במישרין לישן וחתום. זה סוד נצחיות התורה בקרב נושאיה.

הנצרות מונעת על פי תורה שבעל פה, היא ביטלה את נצחיות התורה והמחויבות המוחלטת אליה, היא השאירה את התורה כטקסט קדוש בתיאוריה, אבל ניתקה אותו מהחיים, גם הטקסט הנוסף המקודש – הברית החדשה, לא אומר הרבה לחיי היום יום באופן קונקרטי. הוא מקור השראה, אבל מעגל החיים נקבע על פי ההבנה האנושית בלבד. התורה למעשה לא רלבנטית לנצרות, אין לה כח חיים עבורם, היא דינוזאור במוזיאון. הטקסט קדוש בעיניהם, אבל החיבור שלו לחיים הוא גמיש ומדומה. לנצרות יש כח מאזן בדמות התושבע"פ, המתאימה את הדרישה הנורמטיבית למציאות, אבל אין את הכח הדוחף להתרומם מעל המציאות. בפועל הנצרות משתלשלת בצורה למרקיסטית, בהיעדר דנ"א, היא שיקוף של הכאן ועכשיו. אתמול אינקויזיציה, היום תמיכה בחד מיניים.

הקוראן, לפחות לפי התפיסה האיסלמית העכשוית שלו, סובל מחד מימדיות הפוכה, יש לו את הכח הדוחף, אבל אין לו כח מאזן. אם נאמר בקוראן "דין מוחמד בסיף", זה יכול להביא מליוני מאמינים להשתמש בסיף עד טירוף. האיסלם היא דת של תושב"כ בלי תושבע"פ, היא פודמנטליסטית במהותה, אין לה שום חיבור עם העכשויות, היא נטועה בטאבו שלה ואינה יכולה לעדן עצמה מול המציאות. היא דינוזאור קדמון משוחרר בטבע, שכאילו לא רואה שצורות חיים מתקדמות יותר הופיעו בעולם, הוא ממשיך לנשוך ולרמוס תוך ניצול המסה שלו, כחיפוי על היעדר נפח המח.

הנצרות ויתרה על המחוייבות הנצחית לתושב"כ, היא משתמשת בה רק כמקור השראה, היא מסרה את התושבע"פ לכולם, השתמשה בכח החיים העצום של היהדות, אבל שיחררה אותו מבלי כח דוחף. היא הביאה לאיזון יותר מהיר מול האלילות, אבל השאירה מליונים בכבלי האיזון הנוצרי, הנראה טוב מבחוץ ומדבר על מוסר, אבל ללא חיבור ישיר ומחייב לחוק הנצחי. הנצרות מטיפה לכולם להיות טיגריסים, כאשר אף שיש מרכיב נכון ברעיון הזה, שנתינת טוב וחמלה לרעים יכולה להשפיע ולהוסיף טוב בעולם שיקטין את הרוע, הרי אין זה יכול לבא במקום החובות היסודיות יותר, ובמקום בדיקה שאכן השטח מתאים לטיפול עדין ברמה גבוהה שכזו, ולא להיפך, שהרוע מנצל את הטיפשות והחמלה המדומה ומגדיל את כחו. לכל אור יש צורך בכלי שיקבל אותו. בריאת העולם והאדם השפיעה אור, אבל לא היו מספיק כלים לקבלו, כאן באה שבירת הכלים ותהליך ארוך של הבנייתם מחדש. הנצרות דחקה את הקץ, והגישה לצלב את הלחי השניה של כלי שבור.[1]

בסיפורים הבלשיים, המפתח לאוצר שחיי האנושות תלויים בו, היה כל הזמן במקום גלוי, ביד השחקנים הראשיים, הסוד הוא שהוא מורכב משני חלקים, צריכים פשוט לשים באופן המתאים את שני החלקים המוכרים אחד על השני, והם נהפכים למפתח שמציל את העולם. זה בדיוק מצבו של העולם היום, הקוד הגנטי שיתקן את העולם כולו כבר נמצא. צריכים רק לחבר את שני החלקים שלו. העולם האיסלמי אוחז בכל כחו בתורה שבכתב, במחוייבות למוחלט, והעולם המערבי אוחז בכל כחו בתורה שבעל פה, בהתאמת העקרונות לחיים. ברגע ששני העולמות האלו, במקום להתנגש, ייצרו סינתזה של דרך חיים, תימלא כל הארץ דעה. כמובן שהכוונה לחיבור של הכחות האמיתיים והחזקים שבשתי התרבויות, ולא להיפך, כדוגמת סעודיה, שם שוכחים האירופים את המחוייבות שלהם לזכויות אדם, ושוכחים הסעודים את המחוייבות שלהם לצניעות, ולכן היא נתפסת כבדיחה בעיני שתי התרבויות. המקום בו יכולות שתי התרבויות להתחבר באמת, הוא ירושלים, נקודת החיבור של שתי הדתות הוא היהדות הישנה והטובה ששניהם זנחו, כל עוד היהודים מזדהים רק עם העולם המערבי, ומאבדים ענין במוחלט ובנכונות להתמסר אליו, לא יבא שלום ולא יבא תיקון. כנראה דרושה עוד קצת התנוונות והתערטלות מערבית כדי שנמאס בליברליות האינסופית.

זה היה הענין הגדול של התורה בתרבות המצרית, גילוי ה' בעולם היה ע"י ניפוץ התרבות והסדר המצריים. אך מדוע? הרי הכנענים הרשיעו הרבה יותר, סדום ועמורה ירדו יותר נמוך, ראשית גויים עמלק, אפילו העמונים והמואבים נחשבו יותר בזויים בעיני ה' מאשר המצרים, מדוע גילוי ה' הוא דוקא בטירחה כה מרובה סביב איזורי מצרים השונים ושבירתם אחד אחד?

משום שהאנטיתזה של התורה היא לא הרוע והשפלות, עמלק הוא אנטיתזה מופשטת, הוא ההיפך מהטוב ומהמוסר, אבל דוקא משום כך אין כחו גדול, משום שאין סיבה שיותר מדי בני אדם יצטרפו לגוף מכוער כמותו או כמו סדום ועמורה. להילחם בהם זו לא חכמה, אין כחינו נוצר ממלחמה בהפכינו, כפי שסבר ניטשה. האנטיתזה של התורה היא מערכת הרמונית מקבילה בעצמתה, שתסרס כל הטמעה של טוב. הבעיה עם מצרים היא שמצרים היתה אימפריה מבוססת ומוטמעת ברבדים הכי עמוקים ובסיסיים. פרעה הוחזק לאל עצמו, מקור המים והחיים היה פרעה בעצמו, השעבוד והשליטה שלו בכח האמונה והאלילות היה בעצמה  החזקה ביותר שבכל האימפריות בהיסטוריה. עדות אילמת לניצול וניתוח הכח של מליוני פרטים והמרתם לאנרגיה קבועה עבור הוד מלכותו, הן הפירמידות המפורסמות. ניצול העבדים היה גם הוא שיטתי, "אין עבד בורח ממצרים", סביבות מצרים היו מדבריות, שינקו את כחן רק ממוקד החיים הפנימי, הנילוס, היחודיות של הנהר בלב המדברות נתן לשולטים בו כח עצום, שתוכנן בצורה מופתית ולא היה בכח שום בן אנוש להכניעו. שום אוייב לא יכל באמת להתמקם במאות הקילומטרים המדבריים שסביב ממלכת הנילוס ולנסות להילחם בה. ניצול הטבע היה מקסימלי. השליטה הזו לא רק שהיתה מנטרלת כל נסיון להקמת חיים חדשים ועצמאיים בא"י, אלא גם סתרה במהותה למלכות השמים.

האלילות היתה רק חלק מהמערכת המאד מתוחכמת הזו שהתקבעה ככח החזק בטבע של אז. ההחרבה של הכח הזה היתה יסודית מאד, מצרים שאחרי יציאת בני ישראל, הפכה לממלכה שוות ערך לאחרות. "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", מדבר לא רק על חסד מקומי, אלא על פינוי המקום על פני כדור הארץ לאברהם העברי ולתורתו. לכן זה הוא יסוד התורה.

כיום תופסת התרבות המערבית את מקומה של מצרים, אם כי כמובן בהתאם להתקדמות העצומה של האנושות ולהתכנסות של ערכי התורה, עדיפות שבעים שנה בתרבות המערבית מאשר עשר דקות במצרים. עדיין, הבעיה היא לא אחוזי הרוע או הנוחות, כפי שאמרנו לגבי סדום ועמורה, הם לא הבעיה. גם הפינות האפלות שבתרבות המערבית הן לא האיום, שכן האנושיות היא תריס בעדן. הבעיה המרכזית היא המערכתיות המובנית בה גוגל נותן תשובה לכל שאלה, כהני הגוגל מזבחים לפניו, וכל העולם המערבי עובד לו, אותו שואלים "לאן נצא הערב", אותו שואלים "מה עושים כשבעלי עושה כך וכך", וכך הלאה. גוגל הוא רק ביטוי לעובדה שהתרבות המערבית משתמשת בהתמקדות בקיים, מסיחה את הדעת מהפערים בידע שלנו, ומהשאיפה הטבעית של האדם למשמעות. ומספקת לו מערכות מובנות ומתוחכמות כ"כ, עד שאין טעם להתווכח איתן.

התיקון יבא ע"י שבירת עצמת התרבות הזו. אבל אין אנו צריכים לחזור על מכות דם צפרדע וכינים, שכן כאמור העולם התקדם מאז. אין התרבות המערבית מבוססת על רוע, היא רק מנטרלת כל טוב מובנה. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, ואין אנו יכולים לתעב את העולם המערבי, כי גרנו בארצו וגם נהנינו מפירות הגשם והרוח שלו. יציאת מצרים החדשה, שבה אנו עתידים להישבע במקום ביציאת מצרים העתיקה, תהיה בצורה שונה, אבל העצמה הרוחנית שלה תהיה גם היא לא פחותה מיציאת מצרים המקורית.

תחום העיסוק של התורה הוא ההתנהגות והטבע האנושיים. העקרונות המוסריים די ברורים, ברגע שמשתחררים מעול האלילות או השלטון הטוטליטרי, ורואים את האל כמנהל את העולם, ואותנו כאמורים להשליט סדר וצדק ברוחו. אין ויכוח גדול על העקרונות, השאלה היא איך ליישם אותם. האם די בהכרזה על מדות כמו חסד וצדקה כפי שעושה הברית החדשה, או שיש לציית לניתוב הנתונים שעושה התורה?

ע"פ עקרון הניתוב, ברור שמלחמה ישירה נגד הטבע והסחף האנושי, לא תמיד משתלמת. בחישוב של השקעה לעומת תוצאה לפעמים מדובר בבזבוז אנרגיה. האשליה כאילו המלחמה הישירה ברע מועילה, היא תוצאה של בזבוז אנרגיה נוסף המייצר את האשליה הזו. כאותם נצורי יודפת שאת טיפת המים האחרונה שלהם בזבזו כדי לכבס בגדים ולתלותם על החומה, להראות לרומאים שאצלם הכל בסדר.

כאשר מבינים שביטול ההתנהגות הבלתי מוסרית, לא יכול להגיע ע"י הכרזות ותלית כבסים נוטפים מים צחים מע"ג החומות. יכולים להבין שלפעמים הדרך היא לחסל את המזון של היצר הרע. כשרוצים להשמיד את הנחשים, מדבירים את העכברים שמשמשים להם מזון. בכל תחום בו נדרשות תוצאות אמיתיות, שלא כמו התחום המוסרי האישי, הדבר מובן לכל, שכן בני אדם אינם טפשים. דוגמא מפורסמת לניתוב אנרגיה, היא המקרה של פוליטיקאי שהכריז מלחמת חרמה על אחד המתמודדים, שהיה דוקא הקטן שבכולם מבחינת אחוזי הנגיסה שלו בתמיכה הציבורית. אלא שהלה הבין שאותם שני אחוזים שבכחו לנגוס מהמתחרה הזה, הם האחוזים שהיחס בין השקעה לתוצאה מאפשרים לו לבלוע. הוא יכול לנסות להילחם באוייב הכביכול אמיתי, בעל הכח הגדול שנמצא מולו, אלא שהוא יצטרך להשקיע הרבה יותר על כל עשירית אחוז שיוכל להעביר ממנו. ואילו המועמד הזה, הוא הנקודה ממנה אפשר לכבוש את המערכה כולה.[2] גישה זו מאפיינת פעולות כלכליות מפורסמות, וגם שדות קרב מפורסמים. הפעולה הסמלית וההירואים של הסתערות על האוייב במובן האמיתי או המטאפורי, היא לא ערובה לנצחון.

כך בדיוק התורה פתחה את דרכה בסימון האוייב הזה לחיי המוסר והצדק: האלילות, התורה לא הסתפקה בניפוץ האימריה המצרית, אלא פנתה אל היסוד המופשט המאפשר הבניה של רוע. אפשר היה להתייחס אל האלילות בסלחנות מה אבל לא כיעד המרכזי, נכון שהיא בנויה על שקר וסילוף, ויכולה להביא מכשולות. אבל גם ממלכות אליליות יכלו לקיים חיים יפים ושלוים ומלכיהם יכלו לדרוש צדק ומוסר. אלא שהשקלול הכללי קבע אחרת: השמדת האלילות באופן פיזי ומוחשי ומלחמת חרמה בה, היא הפעולה שתביא לנקודת מפנה באנושות כולה. האלילות היתה הקוטב שערער את היציבות והמיטוב של הצדק והמוסר בעולם כולו. המלחמה הכביכול קטנה של משה ובני עמו באלילות האיזורית שעמה נצטוו להתמודד, היתה הפעימה הראשונה בפעולת שרשרת אדירה שהשלב המרכזי שלה הסתיים בקריסת האימפריה הרומאית. זה כחו של מנגנון שמשקלל את הכל ומוטמע באנושות בסחף שנראה קטן אבל אין מפניו בריחה. "המנוצחים נצחו את המנצחים" הכריז רומאי אחד. כשלא ידע עדיין שהיהודים המנוצחים, ינצחו בדרך זו לא רק את האלילות והקיסרות הרומאית, אלא גם את הנצרות ואת האנושות כולה.

המנגנונים שמציבים את היהודים תמיד במוקד ההתפתחות, מחזקים את העיקרון של שימוש בקיים ושל יכולת המרה של כל צורות האנרגיה. היהדות לא ניזונה רק מהישן אלא גם מהחדש. ולכן התושבע"פ מתחדשת בכל דור. לימוד התורה אינו רק חזרה על דברים שנאמרו בעבר, הוא הסברתם והבנתם בצורה חדשה. כבר הוכר במקומות וזמנים רבים, שרעיונות באים לעולם מקצווי תבל הנידחים באותו זמן. ז"א גם כשרעיון יוצא מפיו של הוגה אחד, הוא פרי הלך רוח ותנאים מקדימים שנמצאים בזמן מסויים בעולם, ולכן מבשילים יחדיו מכל קצווי העולם ולא דוקא ממקום אחד. נדיר לראות רעיון שיוצא רק מפה אחד וממקום אחד, גם ההתקדמות המדעית, גם המהפכות הסוציולוגיות, וגם התובנות המוסריות והפילוסופיות. וכפי שאומר ר' צדוק הכהן:

"כפי התחדשות שבנפשות מישראל בכל דור, כן התחדשות העולם באותו זמן… וכמו שהנפשות משתנות מדור לדור, כן התורה, והיינו תורה שבע"פ שמתחדש בכל דור חדשות על ידי חכמי ישראל.. וממצב העולם בכל דור נוכל להתבונן על מצב נפשות ישראל שבדור, וכן על מצב התורה בפיות תלמידי חכמים האמיתיים שבאותו דור". (צדקת הצדיק אות צ).

מכיון שהתושבע"פ יכולה להיות ניזונה מהרבה חמרים, זה תנאי בסיסי לקיומה ולחייה. כאשר מגבלות ברורות מנתבות אותה בהתאם לנקודת האיפוס שלה היא התושב"כ, ולא מניעים אותה לעכל גם אבנים, שעיכולם יהרוס את מנגנוני החיים הפנימיים של התורה.

בשונה מהרבה עמים אחרים, היהודים נמצאים תמיד בין שני כחות דוחפים בכיוונים מנוגדים, שזה המודל למורכבות החיים. יכולת האיפוס של היהדות, מציבה את כל היהודים תמיד עם רגל אחת מחוץ לתרבות המקומית. היכולת לקידמה לפריצת דרך ולמהפכות, בכל תחום, החל מהמדע וכלה בתחום המדיני, תלויה בשבירת המסגרת הקיימת. ההתקדמות העיקרית של האנושות לא באה בצורה מעריכית, קידום איטי ע"י שכלול המסגרת הקיימת, אלא גם ע"י פריצת מסגרות, ברגע שבשלים התנאים ליצירה חדשה היא מתפרצת ע"פ המודל של הגל כאנטיתזה עד לסינתזה שמסכמת את ההתקדמות. זה המצב המובנה של היהדות העולמית, רגל אחת בחוץ. כל אחד מאיתנו יכול להיות אברהם העברי קטן.

הקשר בין התושב"כ לתושבע"פ, מובנה בתושב"כ עצמה, חכמים קבעו מדה בתורה: שני כתובים המכחישים זה את זה יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. המדה הזו נובעת מהמבנה של התורה: המצוות עצמן, וגם התיאורים ההיסטוריים, עשויים לעתים בצורה של הכחשה, שני כחות מנוגדים (בבראשית העיקר הוא הפרט, בשמות העיקר היא האומה, גם מבחינה הלכתית ממש. בתורת כהנים הפסגה היא הקדושה, בדברים הפסגה היא קרבת הרוח של הלאום לה' ולדרכיו. להבדלים האלו יש ביטוי של ממש בהלכות עצמן), הכתוב השלישי הוא כח החיים של היהדות, ההלכתית וההיסטורית.[3]

הסתירה היא השער למורכבות, בדיוק כמו בעולם המוחשי, החל מעולם החלקיקים, בו השניות של גל חלקיק היא שיוצרת את המורכבות הקואנטית, המודל הסטנדרטי הוא קצה החוט של הכתוב השלישי שמכריע ביניהם, (אם כי ממתינים עדיין שהכתוב יבהיר את עצמו יותר…). וכלה בעולם הבין גלאקטי, שהסתירות בין כמויות החומר והאנרגיה שנמצאות, לבין אלו שדרושות לאיזון היקום, הן קצה החוט למציאות המורכבת.

כח החיים של ההלכה יוצא דופן בקיצוניות שני הכחות הפועלים בו, מחד הוא מחובר לשרשים עתיקים ומנותקים לגמרי מחיינו, הטקסט המשקף את תנאי החיים בימי חמורבי הוא מרכז חיינו, ומאידך ההלכה עוסקת בפרטי הפרטים של חיינו המודרניים וגוזרת מהטקסטים הקדומים הוראות מעשיות וקונקרטיות בלי להשאיר מרחב פנוי.

לפי ההשקפה המערבית, הרי חיים בזמננו ע"פ טקסט מימי חמורבי הם התגלמות האי רלבנטיות, והוראות פרטניות לחיתוך בצל או לגירוד בראש הן קטנוניות. כך זה עשוי להיראות מתוך הנישה שלנו, אמנם במבט על כלל ההיסטוריה, הרי המציאות בדיוק להיפך: ההוראות הפרטניות הן הביטוי העמוק ביותר של הרלבנטיות, והחיבור לחלקים שמעבר לתרבותינו, מתוך השקפה על כלל המציאות היא ההיפך מקטנוניות.

ההבדל המרכזי הוא בהשקפה על טבעו של האדם, ההשקפה המערבית אינה עוסקת בשינוי אפיו של האדם, זו לא מטרה, המטרה היא שינוי התנהגותו, הוא צריך להתנהג לפי כללי האתיקה, בלי שום קשר למה שקורה בתוך גופו ונפשו, המטרה היא מניעת הטרדה בפועל. התורה עוסקת בשינוי אופיו של האדם, היא מעוניינת להטמיע קודים בדנ"א האנושי, המטרה היא שההימנעות מחטא תהיה חלק מהאישיות, ומערכת הציות תתקרב לרמת מערכת הצרכים המוטמעת בתוכינו.

כפי שראינו לעיל, הפנקסנות, התיעוד, השיוך של כל פרט לכללים מופשטים, היא התכונה המדעית בדרך לשלוט על החומר. תיעוד סתמי של אלפי חוקרים ויצירת כללים מופשטים, מאפשר בשלב מסויים את הטכנולוגיה המתקדמת הבאה. אם התיקון המוסרי הבא היה הערך העליון, כך היו נוהגים הכל לגבי השאלות המוסריות והערכיות.

שינוי ההתנהגות בו מתמקדת התרבות המערבית, היא רק היטפלות לסימפטום. כידוע בתקופת היובש בארה"ב לא הופסקה השתיה של אלכוהול אלא רק עברה שינוי צורה ופירנסה את העבריינים במקום את החנוונים. ההתנהגות עברה מוטציה, והנסיוב תוקף את ההתנהגות הישנה, בעוד ההתנהגות החדשה שנושאת את אותו מקטע ויראלי, ממשיכה ברובד אחר. ואילו כשדואגים לאדם עצמו לא מטפלים בסימפטומים, כי זה מרדף אינסופי, כשבאמת מעוניינים לשנות את האופי, יש בתרבות המערבית הרבה ידע ונסיון. במקרה של התמכרות למשל, מובן למומחים שאין משמעות לחוק תיאורטי שיאסור על האדם התנהגויות, ולכן דורשים ממנו להצטרף לקבוצות כדוגמת "אלכוהוליסטים אנונימיים", הפועלים בשיטות כמו "12 הצעדים", שמחנכות את האדם עצמו, וכן במקרה של השמנת יתר או סתם רצון בדיאטה, שיטת העבודה היא בשינוי האופי, בהוראות פרטניות שפתאום די מזכירות את אופי חוקי התורה שנתפסים כקטנוניים. כנראה שתחומים אלו חשובים יותר מתחום המוסר, שנשאר פתוח לרצון חפשי והעיסוק הוא רק בסימפטומים. וכפי שאמר ר' יהושע בן לוי לקיסר, שהתורה פועלת בתוך האדם ולכן חוקיה נשמרים ע"י ישראל גם בלי שוטר ומושל דורות רבים עד אין קץ. אותו קיסר ששנים ספורות לאחר מכן גזר את גזרות השמד הידועות בנסיונו לעקור את התורה הזו מישראל.

כל מי שעזב את הדת יודע, שהדת נשארת ברבדים הפנימיים, ויש צורך בהמון המון מאמצים וטיפוח שנאה, כדי להשתיק בכל פעם מחדש את הקול הזה. החיבור בין הדת היהודית לבין מי שנולד בה, הוא עמוק מדי בכדי לנתקו באמצעים ארציים רגילים, זה פשוט לא מתנתק עד הסוף.

ואכן, ההכרה בקשר המיוחד שבין התורה לבין האופי היהודי, היתה מנת חלקם של מנהיגים חדי עין. השלטון היווני שהלך בדרכו של אלכסנדר, לכבד את מנהגי ורוח העמים הנכבשים, שינה את טעמו בעסקו עם ישראל, כאשר גילה שהחיים ע"פ התורה מובילים אותם במסלול יחודי שמונע התמזגות. כמובן שהוא לא ידע שגזרות אלו עצמן הן חלק מהכח הדוחף ומאזן את הצורה של חיי התורה. וזו היתה רק הדוגמא המתועדת הראשונה בהיסטוריה, שאחריה באו אינספור צורות של נסיון לגזור ולחתוך את הקשר שבין ישראל לתורתו.

הראשון שהבין את המנגנון הזה היה היטלר,[4] הוא הראשון שאסר מלחמה על היהדות בצורה טוטאלית, הוא לא דרש מהיהודים להתנצר, לדגול באידיאולוגיה הנציונל סוציאליסטית, או לתמוך ב'פילוסופיה' הניטשיאנית, אלא חתר להשמדה בלי תנאים, שכן הוא ידע שכל מה שקשור לגזע היהודי אפילו בקשר רופף באמת מאיים עליו. שיש כאן יסוד גנטי, דנ"א שיכול להתפרץ על פי אותם חוקים בפערי דורות רבים.

ולא לחינם התיאור של האבות לפני כארבעת אלפים שנה, הוא התיאור הקלאסי של היהודי בכל הדורות. יעקב העוקב את עשיו, יוסף המשתלט על הכלכלה המצרית, הפילוג והויכוח הפנימי שמביא את מכירת יוסף, הנדידה וההשתלטות בכל מקום בו הם נמצאים, מול הרדיפה האכזרית במצרים בגרר ועוד. הגבורה במלחמות מחד, מול מפלות בעת של חטא מאידך. אותו מין שראה את רבא יגע בתלמודו עד שנחתכו ידיו, הבין גם הוא ואמר 'עמא פזיזא', אותה רוח שהיו באבותינו הקדמונים, אנו מוצאים אצל האמוראים, ואצל תלמידי חכמים בזמננו. אותה התעלמות ממרדף הפרנסה, והתכנסות לתוך הבית כשהמשפחה היהודית היא הערך העליון, והטקסטים התורניים הלא עכשויים הם השיח. החיבור של היהדות למשפחה, היא תוצר של החשיבה ה'גנטית', תפקיד היהדות היא יצירת המודל.

היטלר, שניחון באינטואיציה של חיה תבונית, הבין כאן פרט חשוב מאד לגבי מודל החיים של התרבות האנושית, הראשונה: היטלר רצה משטר טוטליטרי קיצוני, והוא ידע שאם יש סיכוי אחד למרידה ולהפלת המשטר הזה, הוא הגזע היהודי, בכל מצב צבירה שלו, היה זה הוא שמוציא את האחד, משה, שיקרא 'שלח את עמי', והזעקה הזו בסופו של דבר תביא לפעולת שרשרת שתמוטט את המשטר הטוטליטרי. התרבות הנוצרית היא אחוזה היטב ברובד החיצוני, רובד הנראות, לכן היא נראית תמיד טוב, אבל בהתעורר הרבדים הפנימיים יותר, ישילו בני אירופה את התרבות כמו שמשילים קליפה. היטלר לא חשש מהכנסיה, והוא צדק האפיפיור והותיקן לא עמדו על הרגלים האחוריות כשהוא התנהג כמו חיית טרף. הוא ומליוני שפוטיו שהיו נוצרים במדה זו או אחרת.[5] מליונים איבדו את המוסר הנוצרי במהירות, משום שהצו המוסרי הנוצרי הוא חסר כח חיים, אין לו חיבור אל החוק הנצחי הבלתי משתנה. התרבות היהודית אחוזה ברובד הפנימי,[6] ולכן אצל היהודים שומרי המצוות לא ראו את ההשחתה והשלת הקליפה, במבחן השואה הם אלו שניצחו ונהגו בקדושה ובגבורה, בעוד חלקים נכבדים מעמי אירופה לא נהגו כך.

ה'תורה שבעל פה' של הנצרות, היא בעצם המהות של התרבות המערבית. החיבור לחיים ולמציאות, מייתר ואף סותר את העיסוק במוחלט, בנצחי, במחייב. העיסוק הוא במה שנראה בעינינו טוב יפה ומתאים, מחובר למציאות שלנו. ולכן בהרבה פינות בחיינו, השיח המערבי על הצורה, גובר על התוכן ועל הטיעונים, שכן כל טיעון אמיתי וכל נתון אפשר להדוף בשם הצורה הנאותה והמקובלת.

הקלף של העולם המערבי הוא הידע הרב והטכנולוגיה, הנראות של שניהם חשובה ומהותית, והיא מקבעת את התרבות כולה כיחידה אחת. הכח המופגן ע"י הידע והטכנולוגיה, מצטייר ככח שיש לו מונופול גם על הטוב והיפה. הכח העצום הזה משמש בידי החברה שלנו למידורו והעלמתו של הכאוס.

וכאן באה התורה, לתוך הנישה הגדולה הזו של תחום הכאוס בהתנהגות האנושית ליצירת מוסריות. החוקים של החוקים, הטכנולוגיה של ההתנהגות המוסרית המובנית, שתחזיק מעמד גם בשואה.

המסגרות בעולם שואבות חלק גדול מהאנרגיה והכח שנמצא בפוטנציאל האנושי, והיציאה ממצרים היוותה את ביטול המסגרת ששאב את כל הכח של ישראל לנשיאת פרעה על כס ולערי מסכנות. ביטול ההרמוניה עם המציאות, וקריאת התיגר הגדולה ביותר עליה.

גם בחיי הרוח, אחד הגורמים להישרדות היא הוריאציות, במקום שוריאציה מסויימת אינה יכולה לשרוד, חברתה שורדת. ולעתים יש צורך בספציאציה, בהיפרדות, בכדי שתהיה מובחנות לכל וריאציה ומקומה. ראינו זאת בהיסטוריה של עמנו. אך מבלי מכנה משותף וקרבה גנטית לכל הוריאציות, לא היו מפיקות האחת תועלת מהישרדות רעותה. תורה של גלות ותורה של גאולה, מפרות זו את זו. וכן על זו הדרך.

בצורה מעניינת מגדיר את הדברים פרופ' ויליאם מורו:

"לדין המקראי יש דינאמיות, זה נובע בין השאר, מכך שהתורה אינה מדכאת ריבוי מודלים לקהילה הנאמנה, ריבוי זה  ממחיש עד כמה ישראל העתיקה היתה מסוגלת לשמור על הזדהות יציבה עם מסורת הפסיפס, תוך הסתגלות לאתגרים תרבותיים חדשים. לדוגמה, במסגרת החזון של הקהילה הדתית הפונקציונלית, האמונה היתה כי ה' הוא מלך שלא נזקק למוסדות שתמכו במונורכיות אנושיות, הוא לא מכיר ארמון ולא בית מקדש. חוק הכוהנים עומד על הצורך לבסס את הקהילה על ביטוי גלוי של נוכחות אלוהית, החלל המקודש האידיאלי שלו היה המשכן, שיש בו היבטים של המקדש ושל הארמון, המקדש היה מנוהל על ידי בעלי תפקידים כוהנים ללא התייחסות למלוכה אנושית. חוקת דברים, לעומת זאת, אפשרה את האפשרות של מלך אנושי. במילים אחרות, מה שנשאר יציב היה מושג מלכות האלוהים,  אבל מטאפורה זו היתה מסוגלת להתאים את עצמה לתצורות קהילתיות שונות".

עם ישראל הורכב מפסיפס, והתורה נותנת פסיפס של מצבים, הסתירות שבמצבים השונים הופכים את המלך למרכיב לא הכרחי, וחיי הדת אפשריים אף ללא מקדש מרכזי, ובכך הדבר היציב והמוחלט הוא מלכות ה', ללא שום כח ממשי לבשר ודם מלבדו. זה מסביר את הגישה הישראלית בתקופת השופטים, פסיפס של שבטים המייצגים צורות חיים שונות בלי שום מנגנון אנושי, ה' ימשול בכם, איש הישר בעיניו יעשה. אין שום אומה ולשון שהתנהלה כך. המלכות בישראל באה רק כתוצאה מירידה רוחנית שהביאה לכך שאיש הישר בעיניו לא היה בהכרח לפי רצון ה'.

התורה נפתחת בקונפליקט האנושי ובמרכיבים הבסיסיים של החיים: לא טוב היות האדם לבדו – החיים צריכים להיות מורכבים משני כחות שכל אחד מושך לכיוון אחר, והאיזון בין שניהם הוא הדרך להתעלות נפשית ורוחנית.  ואדם אין לעבוד את האדמה – הצרכים קשורים בעבודה ובמאמץ של כיבוש אתגרים. חכמים דימו את מחזור המים לנישואין, הגשם הבא בעונתו הוא כחיבור של הזכר עם הנקבה, בהבאת נוזל החיים.

בכך הם השוו את מחזור החיים של החי הצומח והדומם, שזה בעצם הרעיון המוצג בבראשית. מהות החיים היא "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו – ודבק באשתו". מתבצע פיצול, והפריט המתפצל מבצע חיבור עם אחר. היכולת הזו להתפצל ולהתחבר היא מהות החיים. וכך גם המזון הצומח באדמה, מתפצל ומתחבר, גם ע"י עבודת האדם. וגם המים עצמם – תכונתם הבסיסית הוא מצב הצבירה הגמיש, כך הם מתאדים, כך הם יורדים על האדמה, כך מחלחלים לכל מקום. זה מאפשר להם להיות בכל מקום ולהמשיך לחיות בצורתם הם. והם המאפשרים את החיים כולם.

התורה היא המים של העולם הרוחני, היא לובשת צורה של המציאות בכל דור, היא חולשת על כל מקום, היא יכולה להתאדות במקום אחד ולרדת במקום שני, ולכן היא הערובה לחיים הרוחניים.[7]

הפיצולים של היהדות הם סוד החיים שלה, ברגע שיעקב אומר "כי במקלי עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות", הוא הבין שיש לו עתיד. שני כחות שיש להם אנרגיה עצמאית, הם ערובה לקיום. וכך בהמשך תמיד היתה חלוקה לשבטים ולסוגים, שזה הסוד לקיום והמשכיות. ולכן ההלכה לאשכנזים וההלכה לספרדים, היא לא אסון אלא להיפך, התאמה למציאות ולצורה של כל שבט וכל סגנון. לקבוע שההלכה תהיה מכאן ואילך רק אשכנזית או רק ספרדית זו שטות, וכמובן לעשות שעטנז שאינו מייצג שום מציאות זו שטות יותר גדולה.

וכך התנהלה התורה שבעל פה מאז ומעולם, מתיחת מגוון הדעות ואפשרויות, ומנגנון הכרעה. הפיצול עד המקסימום, והחיבור שבא אחריו הם ההגדרה של החיים. והם הופכים את התורה לבעלת חיי נצח.

אפרופו תרבות הפסיפס, כדאי לקרוא את דבריו של אופיר העברי, מתוך מאמרו "הישראלים הראשונים" בהשילוח:

לאחרונה גוברים הקולות המבכים את היעלמותה הקרבה של הזהות הישראלית. לפי טענה זו, תם עידן האידאולוגיה הציונית כשאיפה וכהשקפה ציבורית, ואתו תמה תחושת הסולידריות של החברה הישראלית, והם הומרו בשבטיות ובפיצול זהויות…

אל מול הטענות האלה ניצבים פוסט-ציונים דוגמת גדעון סאמט, שבירך כבר לפני יותר משלוש שנים על ה"נורמליזציה" שהמדינה תזכה לה בזכות הסכמי אוסלו, ועל ניפוץ "המלט בחומת הזהות הלאומית הישנה שלנו", אשר יביא סוף-סוף ל"קץ הבהלה הנוראה מכל מה שהוא זר ואחר" ("הארץ", 28 ביולי, 1995). על פי משנתם, סוף הישראליות הישנה והפרגמנטיזציה של החברה מסמנים תהליך ראוי ורצוי של קץ מצבה החריג של ישראל כמדינה ציונית…

יש, כמדומה, אמת בטענה לפיה תם עידן. אך טועים הן המבכים והן המשבחים בקביעתם כי נטישת הישראליות הישנה כאידאל מנחה פירושה נטישת הייחודיות הישראלית לטובת השבטיות, והאידאלים לטובת ה"נורמליות". מבט מקיף יותר אף מביא למסקנה הפוכה: השינויים בחברה הישראלית אינם מסמנים אלא את תחילתו של שלב נוסף בהתגבשות הזהות הלאומית, על כמה שכבר היו בעבר, שלב שבו הייחודיות של הישראלים עשויה להיות חסונה מאי פעם. כיום, ניתן אולי לומר, נולדים דווקא הישראלים הראשונים…

זהו האופן שבו יש להבין גם את ההתפתחויות של ימינו בחברה הישראלית. החלוקה המתחדדת של תושבי ישראל ל"שבטים" אינה מבשרת בהכרח את התפוררות החברה, בראש ובראשונה מפני שהשבטים הללו מזדהים במוצהר עם כלל ישראל. רבים מפרשים בחרדה את צבירת העצמה בידי חרדים או יוצאי ברית-המועצות לשעבר כאות מקדים להתפוררות חברתית, אך מי שמקשיב לדובריהם ולדבריהם של קבוצות אלה מגלה שדרישתם הפוכה: הם רוצים להשפיע על עיצוב פני ישראל כולה, כמדינה וכחברה יהודית…

כבר הייתה פעם מדינה ישראלית "נורמלית", רגילה, ככל המדינות. ממלכת ישראל הצפונית של ימי בית ראשון נעשתה "נורמלית" כאשר השתלבה במרחב האזורי של ימיה. בתרבות, בדת ובפוליטיקה, היא הייתה פחות או יותר כשאר ארצות האזור: כמוהן ידעה תקופות של עלייה וחולשה, כמוהן סופה שנכבשה על ידי כוח חזק ממנה, וכמוהן נעלמה לאחר כיבושה, ועימה נפוצו לכל עבר הרעיונות, האמנויות והאוכלוסייה שלה, בלי שיימצא מהם שריד עד היום הזה. ממלכת ישראל ההיא נעשתה "נורמלית" ברגע שהחליטה להפנות גבה לטרחנים דוגמת אליהו התשבי, שהציקו לה בתביעות לשמור על ייחודה. הישראלים ששמרו על קיומם אחרי חורבן ראשון ושני, ובמשך אלפי שנים נוספות, היו רק אלה שדבקו בייחודיות הישראלית, בחוסר הנכונות להיות "נורמליים"…

הנורמליות והבינוניות יובילו בהכרח, אם ישתרשו, לכרסום ולערעור הזהות הישראלית, שעליהם מתריעים היום כה רבות. ומנגד, אפילו יהיה כל שאר העולם כפר גלובלי אחיד, ישראל תישאר תמיד מקום שכדאי לחיות בו ולבוא אליו, אם יימצאו בה הדברים המיוחדים, הלא-נורמליים, שאין כמותם בשום מקום אחר.

 

הערות:

[1] הדבקות של הנצרות בתושבע"פ שאינה קשורה לתושב"כ, מתבטאת ברדיפה האובססיבית לתלמוד, מימי שריפות התלמוד והרדיפה הפיזית, ועד ימי ולהויזן ומלחמתו ב'פרושים', הנצרות אינה יכולה לסבול את הקשר המובנה והמחייב של היהדות בין התושב"פ לתושב"ע. בכך המשיך ישו לשאת את דגל הכתות הפורשות של הבית השני. הצדוקים דגלו במחוייבות לטקסט, אבל בעצם לא היו מחוייבים אלא לצורה בה רצו הם לפרשו, ומטרתם היתה לבטל את דרכי החיבור בין התושב"כ לתושבע"פ, כדי ליצור תושבע"פ כרצונם.

[2] או כפי הסיפור על זוג התיירים שנתקעו במדבר, כשהופיע לפניהם אריה, כאשר האחד התחיל לרוץ, שאל אותו חברו, אתה חושב שתוכל לברוח לאריה? השיב הרץ: אינני צריך להשיג את האריה, אלא רק להשיג אותך…

[3] ולכן אין באמת קיום לתושב"כ בפני עצמה, האיסלם שמקדש את התושב"כ, אינו יכול לקיים את הצו של אהבת הזולת, כי זה מתנגש לו עם מצוות הג'יהאד, הציווי של השמדת הכנעני שנכון היה בזמנו, הופך אצלו לעיקר, והאלמנטים האחרים בתורה אינם יכולים להתמודד. ערך הקדושה הופך לביזוי האשה והשפלתה, בעוד חיי הגבר המוסלמי אינם הופכים לחיי קדושה כתוצאה מכך. היצמדות לתושב"כ בלבד היא היצמדות לחיי סתירות.

[4] יתכן שכבר המן הבין זאת, וגם הוא גזר כילוי גמור למרות שהרבה יהודים לא שמרו קשר עם התורה ונטמעו בבבלים ובפרסים, ואילו המן שהיה מגזע עמלק הכיר מקרוב את האופי היהודי והבין שאי אפשר להפריד בין היהודי ובין המנגנון שנובע מהתורה. אבל ממרחק הזמן ומהיעדר נתונים אין בידינו להבין בדיוק את גישתו.

[5] גם סטאלין לא נבהל מהכנסיה, הוא שיתק את הנצרות באופן כמעט טוטאלי, ועצמתה לא נראתה. לא בארצו ולא בשאר אירופה. היתכן ש22 מדינות אירופיות הצהירו על עצמן כאתאיסטיות, ביבשת הכ"כ נוצרית הזו? והכל עבר בשתיקה (פוסטר רוסי מ1929 מראה קבוצת פועלים משליכים את ישו לאשפה!  צמרת הכנסיה האורתודוקסית הרוסית הוציא הודעה לויאליות עם הממשלה הקומוניסטית). רק קומץ היהודים העקשנים הם שהרתיחו אותו והביאו אותו לתחושת סיכון, הם שזעקו 'שלח את עמי', הם הקבוצה האחרונה אותה ניסה לחסל בשעות האחרונות לפני מותו הפתאומי. כנראה שקומץ חסידי חב"ד חזקים מבחינה מנטלית וציבורית יותר מכל הכנסיה הפרובוסלאבית.

[6] כולנו מכירים את ההבדל בין הישראלי לאירופאי, האירופאי הרבה יותר ג'נטלמן מבחוץ, ברבדים החיצוניים, הישראלי עשוי לצעוק, להתחצף, לצפצף על כללים. אבל כשיהודי צריך עזרה אמיתית, במצב של מצוקה, מי שיתמסר לעזור יהיה הישראלי, הרבה לפני האירופאים המנומסים. משום שהאופי היהודי שוכן ברובד יותר פנימי, ולכן לא תמיד מוצא את ביטויו בחוץ.

[7] הרעיון שהכל אחד, מחבר בין דברים. ההתחלות הן פשוטות ומובנות מאליהן, למשל: העובדה שעל ילד קטן ניתן להשפיע, ושענף ירוק ניתן לכופף, אינה מטאפורה, אלא אותה המציאות, עדיין לא התקשה והתגבש. זה מובן לכל אחד, אבל יש מי שיפקפק בדימוי של תורה למים, מה זה אומר, האם לא מדובר בסתם מליצה? אמנם ניתוח של מהות המים מאפשר לחשוב שמדובר באמת באותו דבר, יחודם של המים והסיבה שנוצר מחזור המים, היא תכונתם להחליף צורה, ותכונתם להזדקק ולצאת מכל תרכובת ולחזור בסופו של דבר לצורה הראשונה. ולכן קיומם נצחי. ולכן אין חיים בלי מים, שתי העובדות האלו נוצרו יחדיו, החיים שהינם בעלי המשכיות חייבים להסתמך על חומר בעל המשכיות. וזו גם המהות של התורה, רוח נצחית בעלת מחזור חיים משלה, וכח לחזור לתכונה הראשונה. מצד אחד זו עדיין מליצה, ומן הצד השני זו ההגדרה המדוייקת של תפקידה של התורה. הטיעון הוא שאותם הכחות שאנו מגלים בחוקי הטבע, קיימים גם ברמה אחרת בחיי האדם והאנושות.